הצהרת כורש מחברת: רחל בורובסקי

חזרה3

מי היה כורש?

כורש מלך פרס כבש בשנת 539 לפני הספירה את העיר בבל, בירת האימפריה הבבלית וייסד את האימפריה הפרסית. האימפריה הפרסית התקיימה למעלה ממאתיים שנה, עד שאלכסנדר מוקדון כבש את פרס בשנת 332 לפני הספירה והקים את האימפריה היוונית. כורש יצא למסעות כיבוש אדירים שבהם כבש את כל שטחי האימפריה הבבלית והוסיף עליה שטחים נוספים.

מפת ממלכת פרס, 539 עד 332 לפנה"ס. ממלכת פרס נחלקה ל-20 פחוות. יהודה של ימי שיבת ציון הייתה חלק מפחוות עבר נהרה.

כיצד שולטים על אימפריה?

כל אימפריה צריכה לתת את הדעת לנאמנות של נתיניה. בלא נאמנות עלולות לפרוץ מרידות שיסכנו את עתידה של האימפריה. אימפריות שונות נקטו אמצעים שונים כדי להשיג שקט. האימפריה האשורית למשל נקטה מדיניות של "הפרד ומשול". שליטיה העבירו עמים מארץ לארץ כדי ליצור זרות וניכור בין האדם לבין סביבתו וכך החלישו את הקבוצה כדי שלא תוכל להתקומם ולמרוד. האימפריה הבבלית זרעה פחד בלב הנתינים. קבוצה שמרדה נענשה קשות על-ידי השלטון הבבלי: שרי הצבאות החריבו את הערים, עסקו בהרג ובביזה ושלחו את תושביהם לגלות. שיטתו של כורש מלך פרס הייתה הפוכה דווקא. כדי להשיג את נאמנות התושבים הוא החליט לבוא לקראתם ולפעול על פי רצונם.

מדיניות החוץ של המלך כורש

כורש נקט מדיניות יוצאת דופן כאשר אִפשר למספר עמים (בבלים, מצרים ויהודים כמובן) לשוב לארצות מולדתם ולהקים שם את המקדשים שנהרסו בימי האימפריה הבבלית. העמים האלו לא קיבלו עצמאות פוליטית, הם עדיין היו כפופים לאימפריה הפרסית ולחוקיה, אך הם כן קיבלו אוטונומיה דתית-פולחנית.

גליל כורש

גליל כורש הוא חרס בצורת גליל הכתוב בשפה האכדית (בבלית) המתוארך לשנת 539 לפני הספירה. בגליל כתובים כל העמים במסופוטמיה (לדוגמת בבל, אשור, שושן, וכד') שקיבלו אוטונומיה דתית מהמלך כורש, שבו לארצם עם פסלי האלים ובנו את מקדשיהם שוב.

כתובת הגליל מספקת עדות ארכיאולוגית והיסטורית מהימנה על קיומה ואמיתותה של הצהרת כורש ליהודים. אפשר לראות שהצהרת כורש ליהודים הייתה חלק ממדיניות כללית של המלך כורש.

חלקים מכתובת הגליל:
אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד…
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים -בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם.

הצהרת כורש

הצהרת כורש היא מתן אוטונומיה דתית לעם היהודי שגלה מארצו לבבל. היא ניתנה בִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (עזרא א 1), כלומר שנה אחת לאחר שייסד את האימפריה הפרסית, בשנת 538 לפני הספירה.

להצהרת כורש שני נוסחים. האחד בשפת האימפריה, השפה הארמית (עזרא ו 5-3), והאחר בשפה העברית.

הצהרת כורש בלשון העברית:

כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת-רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת-בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל-סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי-כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל-כָּל-הִתְנַדֵּב. (עזרא א 2- 6)

כורש וה' אלהי השמים

על-פי כורש, ה' אלהי השמים, הוא ה' אלהי ישראל, התגלה אליו וציווה עליו לשלוח את היהודים לביתם בירושלים ולבנות את בית מקדשו. אמונתו של כורש היא אמונה פרסית פוליתיאיסטית, הדוגלת בריבוי אלים. בדת כזו קיימת לרוב סבלנות ופתיחות דתית שכן קיום של אלים אחרים אינו מאיים על מהות הדת. לה' אלהי השמים היה כנראה מקום של כבוד בקרב האלים הגדולים כדוגמת מרדוך, האל הבבלי. לפיכך כורש מדבר בשם האלהים ואף מייחס לו תכונות של אלים מקומיים השייכים למקום מסוים (ההפך מאל אוניברסלי אחד): הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. כורש טוען שה' הוא האלהים של ירושלים וכדי לרצותו יש להקים מחדש את מקדשו.

פרטי ההצהרה

כורש אינו מחייב את כל היהודים לשוב לארצם: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, אך מוסיף כי היהודים שבחרו להישאר בבבל (פרס) צריכים לתרום ליהודים השבים לארצם מתנות וכסף רב לשם הקמת בית המקדש.

כמו כן, כורש נותן לעולים את חפצי בית המקדש שנבזזו בידי נבוכדנאצר מלך בבל:

וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל-יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה. (עזרא א 8-7)

הצהרתו של כורש שינתה את פני ההיסטוריה היהודית בכך שאפשרה ליהודים לשמור על דתם בארץ מכורתם. לא סתם מכנה אותו הנביא ישעיהו השני בתואר משיח ה':

כֹּה-אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (ישעיה מה 1).

ציור המתאר את כורש, מלך פרס, מוציא את כלי המקדש כדי להחזיר אותם לירושלים יחד עם שבי ציון

אחרית דבר

להצהרת כורש משמעות אדירה לעם היהודי. שיבת היהודים לארצם בהנהגת שֵׁשְׁבַּצַּר הנשיא ליהודה, והקמת בית המקדש השני בשנת 516 לפני הספירה, אפשרה ליהודים לשמור על זהותם ועל דתם בארצם. היהודים ששבו מפרס ליהודה החלו בבניית בית המקדש. בניית בית המקדש והשיבה לציון הייתה תקופה של גאולה ממש, ועם זאת, תקופה רצופת קשיים. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר...

במשך כל תקופת השלטון הפרסי, החל משנת 539 לפני הספירה ועד כיבושה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפני הספירה, הייתה ארץ ישראל יחידה מנהלית עצמאית. היא נקראה בשם "פחוות יהודה" או "יהוד מדינתא". המפה מתארת את גבולות פחוות יהוד ואת היישובים שבהם התיישבו היהודים שעלו מבבל.