מחירות לעבדות: הגזירות באות מחבר: משה העליון

חזרה3

במחצית השנייה של 1942 ניגשו הגרמנים, כאמור, להוציא אל הפועל את תוכניותיהם להשמדת יהודי העיר. הפעולה המשמעותית הראשונה בתחום זה החלה עם הפקודה, שפרסם המושל הגרמני, שציוותה על היהודים בני 18 – 45 להתייצב ביום שבת, ה- 11 ביולי, ב"כיכר החירות" של העיר לצורכי רישום, ואיימה בהטלת עונשים חמורים על אלה שלא יצייתו. ואכן, אלפים התייצבו במקום ובשעה שנקבעו (אני לא הייתי ביניהם, כי טרם מלאו לי 18). אך חלפו שעות מעטות, הגיעו ידיעות על התעללות הגרמנים במתייצבים. סופר בהן, כי החזיקו אותם בשמש בלוהטת במשך שעות בעוד שאוסרים עליהם לשתות, לשבת על הארץ, לכסות את הראש או להרכיב משקפיים – דברים שגרמו לכך שרבים יתעלפו; כי הכריחו אותם לבצע "תרגילי התעמלות" והנחיתו מכות אכזריות על אלה שלא היו מסוגלים לעמוד בכך; כי שיסו בהם כלבים ללא סיבה נראית לעין; ועוד מעשים דומים.

בימים שלאחר מכן נשלחו רבים מאלה שעברו את הרישום לעבודות כפייה מחוץ לסלוניקי. הם עבדו בתנאים קשים מאוד, בעוד שניתן להם מזון בצמצום רב, לחם ומעט ירקות. רבים מאוד חלו במחלות מסוכנות ומביניהם נספו לא מעטים. לאור המצב הקשה פעלו ראשי הקהילה להקלתו. בין היתר הם פתחו במשא ומתן עם השלטונות הגרמניים, שבמהלכו דרשו אלה לשלם להם כופר של 3.5 מיליארד דראכמות בקירוב בתמורה לשחרור עובדי הכפייה, סכום עתק, שלא נמצא בידי הקהילה. לבסוף שולם הכופר בחלקו על ידי מסירת בית הקברות היהודי לרשות הגרמנים כפי שסופר קודם לכן.

במרוצת חודש פברואר 1943, פרסמו הגרמנים את הפקודות המחילות את חוקי הגזע על יהודי סלוניקי תוך איום בעונש מוות על אלה אשר יפרו אותן. מבין הפקודות זכורות לי אלו, שהייתה להן השלכה ישירה על מהלך החיים של בני משפחתי ושלי. על פיהן הוטלו עלינו חובות אלו:

א. לענוד מגן דוד צהוב מבד ועליו מספר סידורי, שחולק לנו, על הבגד העליון בצד הלב (האם הוכנו על פי רישומי המיפקד, שהשתתפתי בו?).

ב. להתגורר באחד מחמשת הגיטאות, שנקבעו בפקודה.

ג. להדביק על דלת הכניסה של הבית שלט עם מגן דוד.

ד. להדביק בחזית החנות שלט, המכריז כי החנות שייכת ליהודי (הדבר נגע לסבי).

אין צורך לומר, כי הפקודות עוררו חששות כבדים בלב כולנו, אך הגרמנים טרחו להפיגם בדרכים שונות ביניהן על ידי פרסום הודעות מרגיעות באופן עקיף, באמצעות ראשי הקהילה.

במצב קשה במיוחד מצאו את עצמם אלה, שהיו חייבים לעקור מדירותיהם ולעבור אל אחד הגיטאות. בדרך כלל הם עברו להתאכסן אצל בני משפחה, קרובים, ידידים או מכרים, וברור כי ברוב המקרים נוצרו תנאי צפיפות בלתי נסבלים. אנו, כמו גם משפחות הורי אימי ואחיה יצחק, התגוררנו בבתים, שנמצאו בתוך תחומי אחד הגיטאות, דבר שחסך מאיתנו את התלאות שבעקירה. משפחתה של אחות אימי עברה לגור בדירת סבי. לא ידוע לי כיצד הסתדרו שאר קרובי המשפחה, מכיוון שנותק עימם הקשר.

באשר לעבודה, למיטב זכרוני בשלב זה המשיך עדיין סבי להפעיל את חנותו ואני את דוכני.

בד בבד עם אירועים אלה החלו מתהלכות שמועות, כי עומדים להעביר אותנו לפולין, לאזור קרקוב. מן השמועות התקבל הרושם, כי הוקם שם מעין מחוז אוטונומי של יהודים, המנהלים בו חיים סדירים, עובדים ומתפרנסים. להצדקת ההעברה העלו הגרמנים טענה, שהתקבלה על הדעת, כי הם רואים ביהודים יסוד בלתי נאמן, או אף עוין להם, ומכיוון שהם נתונים במלחמה קשה בחזיתות שונות באירופה, הם חייבים לרכזם במקום אחד. ומעטים בינינו היו אלה, אם בכלל, ששאלו את עצמם, מדוע לא ירכזו אותנו במקום כלשהו ביוון עצמה, המרוחקת מן החזית העיקרית שלהם, החזית הרוסית, יותר מכל מקום שהוא בפולין?

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

מחירות לעבדות: כיבוש סלוניקי. מותו של אבי
מחירות לעבדות: בית העלמין של סלוניקי
מחירות לעבדות: הייתי רוכל
מחירות לעבדות: חזיונות
מחירות לעבדות: מיפקד יהודי סלוניקי
מחירות לעבדות: הגזירות באות (פריט זה)
מחירות לעבדות: המשלוחים לפולין מתחילים
מחירות לעבדות: בגיטו "ברון הירש"
מחירות לעבדות: ברכבת לפולין
מחירות לעבדות: בתחנת הרכבת של אושוויץ
מחירות לעבדות: פרידה
מחירות לעבדות: במחנה אושוויץ