נאו-קלסיקה ורומנטיקה מחברות: ענת בסר; ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן

חזרה3

הוגי הדעות של הנאוֹרוּת האמינו שהאדם צריך להשתמש בתבונה - בשכל ובהיגיון -כדי להבין את העולם, את הטבע. לדעתם, הטבע מתנהל לפי חוקים כלליים ולפי היגיון, יש בו סדר, שוררת בו הרמוניה, כלומר יש התאמה וצירוף נעים בין רכיביו השונים, ולכן אפשר להבין אותו. רעיונות אלו באו לידי ביטוי באמנות, בתפיסה שמטרת היצירה היא לתאר את היופי והשלמות שמאחורי החוקיות בטבע. לכן, לדוגמה, לפי תפיסה זו אמן לא חייב לצייר בדיוק את מה שהעין רואה ברגע מסוים, אלא עדיף שיתאר את הטבע כמושלם ואידֵאָלי.

אמנים שהחזיקו בתפיסה זו השתייכו לזרם שנקרא נאֵו-קלָסיקה. זרם זה צמח במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. משמעות השם נאו-קלסיקה הוא קלסיקה חדשה, והוא מבטא את רצונם של אמני התקופה להחיות את הישגי האמנות של התקופה הקלסית - של יוון ורומא בעת העתיקה. לדעתם, האמנות של יוון ורומא הצליחה לבטא את היופי והשלמות הקיימים בטבע.

ואכן, מדבריו של הפילוסוף היווני אריסטו אפשר ללמוד על תפיסת היופי האידאלי בתקופה הקלסית: "הצורות העיקריות של היופי הן סדר, סימטרייה ובהירות". יוהן יואכים וינקֶלמָן (1768-1717), אחד מהוגי הדעות החשובים במאה השמונה עשרה, כתב: "סימן ההיכר הכללי הבולט ביצירות המופת היווניות הריהו, בסופו של דבר, פשטות נאצֶלֶת וגדולה רוגעת, בתנוחה כבהבעה". בהתאם לתפיסה זו, האמנים שהשתייכו לנאו-קלסיקה שאפו ליצור יצירות אמנות שבין החלקים המרכיבים אותן יש יחסים הרמוניים, שיש בהן סדר, פשטות, שַלווה ואיפוק רגשי. עקרונות אלו תואמים את רעיונות הנאורות. אחד האמנים הנאו-קלסיים החשובים הוא ז'ק לואי דויד (1825-1748).

ז'ק לואי דויד, קידוש נפוליאון והכתרת ג'וזפין בקתדרלת נוטר דאם בפריס ב-2 לדצמבר 1804, 1807, שמן על בד, 979X621 ס"מ. מוזיאון הלובר, פריס.

במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה צמח באמנות זרם נוסף שנקרא "הרומנטיקה". האמן והמשורר האנגלי ויליאם בְּלֵייק (1827-1757) הוא אחד הנציגים החשובים של הרומנטיקה. בלייק אמר כי "האמנות היא עץ החיים [...] המדע הוא עץ המוות". כדי להבין למה הוא התכוון, יש להכיר את הרקע להתפתחות הרומנטיקה.

בעוד הנאו-קלסיקה הייתה אחד הביטויים של הנאורות, האמנים והוגי הדעות של הרומנטיקה התנגדו לתפיסות רבות של הנאורות: לדעתם, אי-אפשר להבין באמצעות התבונה בלבד את העולם ולמצוא חוקיות העומדת בבסיסו, מכיוון שהמציאות משתנה כל הזמן וגם מורכבת מתופעות ייחודיות ומגוונות. עוד הם טענו שהעדפת התבונה פוגעת בצורך הבסיסי של האדם לבטא את עולמו הפנימי ורגשותיו.

האמנים המייצגים את זרם הרומנטיקה רצו לפרוץ מסגרות ולא להיות כפופים לחוקים אמנותיים; על פני יצירות המציגות איפוק רגשי ומנסות לייצג את החוקיות העומדת בבסיס העולם, הם העדיפו ליצור יצירות שיבטאו את עולם הדמיון ואת החוויה הרגשית האישית שלהם. החוויה הרגשית יכולה להיות תגובה לאירוע דרמטי, והיא יכולה להתעורר גם לנוכח אירוע או מראה פשוט ויום-יומי - אדם יכול להתרגש עד עמקי נשמתו מחיוך של ילד או ממראה של פרח.

הצייר הספרדי פרנסיסקו גוֹיָה (1828-1746) הציג בשנת 1814 את הציור "3 במאי, 1808". רוחבו של הציור הוא כמעט שלושה מטרים וחצי, וגובהו יותר משני מטרים וחצי! נושא הציור דרמטי, ובהתבוננות בציור המקורי בגודלו העצום החוויה חזקה עד מאוד.

פרנסיסקו גויה, 3 במאי 1808, 1814, שמן על בד, 345X266 ס"מ. מוזיאון פראדו, מדריד.

הרקע ההיסטורי לציור הוא ההתנגדות לכיבוש ספרד על ידי צרפת בשנת 1808. בציור מתוארת הוצאתם להורג של מורדים ספרדים על ידי חיילים צרפתים, וברקע העיר מַדְריד שבספרד. בצד ימין של הציור עומדים החיילים הצרפתים בשורה מסודרת, גופם וכלי הנשק שלהם פונים לעבר המורֵד בצדו השמאלי של הציור. אנו לא רואים את פניהם של החיילים, ונדמה שהם ממוקדים אך ורק במטרה - להרוג את המורד. הדמויות האחרות בציור הן דמויות המורדים – המורד שאליו מכוונת כיתת היורים, המורדים שממתינים לגורל דומה, והמורדים שכבר הוצאו להורג. בשונה מהחיילים הצרפתים, המורדים הספרדים מתוארים בקשת רחבה של תגובות רגשיות - על ידי הבעות פניהם, תנוחות גופם ותנועות ידיהם.

הדמות המרכזית בציור היא המורד שאליו מכוונים קְניֵ הרובה. גויה תיאר את תגובתו הרגשית של אדם ברגע מכריע בחייו - ידיו מורמות מעלה במחווה של כניעה, ומחווה זו גם חושפת את פלג גופו האמצעי ומציגה אותו כפגיע; גופו רפוי, פניו מלאות אימה, ועם זאת הוא מביט הַיְישֵׁר בחיילים הצרפתים - ביטוי לגאווה לאומית, ולבוז ולהתרסה נגד הכובשים.

האירוע המתואר בציור דרמטי, וגם הרכב הצבעים מוסיף לעצמת הרגשות: החשֵכה אמנם מעידה על שעת התרחשותו של האירוע, אך גויה הקצין את התאורה - השמים אפלים לגמרי, ומקור האור היחיד הוא פנס גדול למרגלותיהם של החיילים הצרפתים. הפנס מאיר את הדמות המרכזית, דמותו של המורד המוצא להורג, והוא לובש את הבגדים הבהירים ביותר. הניגוד בין אור לחשֵׁכה, בין כהה לבהיר, יוצר דרמה. גם צבע הדם האדום בולט על רקע הצבעים האחרים בציור.

אז'ן דלקרואה, החירות מובילה את העם (28 ביולי 1830), 1830, שמן על בד, 325X260 ס"מ. מוזיאון הלובר, פריס.

"החירות מובילה את העם" הוא אחד הציורים המפורסמים של האמן הצרפתי אָז'ן דֵלָקרואָה (1863-1798). ציור גדול ממדים זה מתאר אירוע רב חשיבות בהיסטוריה של צרפת: מהפכת יולי 1830, שבה אזרחי צרפת מרדו נגד המלך שרל העשירי. המורדים התנגדו למדיניותו של שרל העשירי, שחיזקה את מעמדם של המלך ושל הכנסייה. בעקבות המהפכה התמנה לואי פיליפ למלך צרפת. בשונה מקודמו, לואי פיליפ היה כפוף לחוקה, ותחת שלטונו הוענקו יותר זכויות פוליטיות לאזרחי המדינה.

הדמות הנשית במרכז הציור מסמלת את החירות והיא אוחזת בטריקולור - דגל שלושת הצבעים, אחד מסמלי המהפכה. סביבה נמצאים האזרחים המורדים. מאחור אפשר להבחין בקנים של רובים, והם מלמדים על גודלו של הקהל. במישור הקדמי אזרחים שנפלו במאבקם למען החירות.

בציור מתואר אירוע דרמטי ומרשים, וניתן בו ביטוי להתפרצות הרגשית של המורדים - נושא רומנטי מובהק. סערת הרגשות והדבֵקוּת במטרה באות לידי ביטוי בהבעות הפנים, בתנועות ובתנוחות של המורדים – למשל, הדמות ברקע המניפה את חרבה; הדמות הכורעת למרגלותיה של דמות החירות ומביטה לעברה - וכן בניגודי הצבעים בין כהה לבהיר.

חוקרים טוענים כי הרומנטיקה הייתה תגובת-נגד לרעיונות הנאורות ולרעיונות הנאו-קלסיקה באמנות, אולם במציאות רעיונות שונים מתערבבים זה בזה. הבעת פניה המאופקת של החירות, בה יש משהו מאותו איפוק רגשי ששיבחו האמנים הנאו-קלסיים, היא דוגמה טובה לכך. ההוגים של הרומנטיקה העדיפו את הביטוי הרגשי והלא מרוסן על פני חוקים אמנותיים, אולם אמן אינו יכול ליצור בלא משמעת ובלא הסתמכות על ידע ועל תבונה – לדוגמה, דלקרואה ידע להשתמש בטכניקה מקובלת באמנות כדי ליצור על גבי משטח דוּ-מֵמדי דמות בעלת נפח - אפשר לראות זאת בשימוש באורות ובצללים כדי ליצור את גופה של החירות. נוסף על כך, לציור יש מבנה ברור ומאורגן מאוד - אפשר לדמיין צורת משולש שבקדקודו העליון ידה של החירות האוחזת בדגל.

הציור "החירות מובילה את העם" אף מבטא רעיונות מרכזיים של הנאורות: רעיון החירות ורעיון מקור כוחו של השלטון בעם. דלקרואה הציג את הנחישות של האזרחים, את עצמתם ואת נכונותם להקריב את חייהם למען הרעיון שבשמו הם נאבקים. הוא הציג גם את הרעיון שבשמו הם מורדים - רעיון החירות וזכויות האזרח. דלקרואה זיהה את עצמו עם הקבוצה הנאבקת למען החירות - הוא תיאר את עצמו כאחד המורדים: הגבר החובש כובע שחור משמאלה של דמות החירות הוא דלקרואה.

הכוח הפנימי הדוחף את האדם לעשייה או לפעולה רבת משמעות הוא נושא מרכזי ברומנטיקה. הפעולה יכולה להיות של יחיד, אך גם של קבוצה (למשל, עם). המרד של אזרחי צרפת במהפכת יולי 1830 הוא דוגמה לכך. ואכן, בציור זה באים לידי ביטוי רגשות לאומיים - רגשות כאלו באים לידי ביטוי גם ביצירות אחרות של אמני הרומנטיקה.

אמני הרומנטיקה עסקו גם בנושאים אחרים - אחד הנושאים המרכזיים הוא ההתפעמות מהטבע. ביצירות רבות של הרומנטיקה מתוארת חוויית האדם מול הטבע המעורר הערצה וכבוד. ביצירות רבות אחרות מתוארת חוויה של אימה אל מול עצמתו של הטבע.

ויליאם טרנר, סופת שלגים - אניית קיטור בפתח נמל, 1842, שמן על בד, 122 X 91.5 ס"מ. גלריה טייט, לונדון.

ויליאם טרנר (1851-1775), צייר אנגלי, תיאר סערה בציור "סופת שלגים - אניית קיטור בפתח נמל". הסערה הדרמטית מתוארת באמצעות ניגודי צבעים ומשיחות מכחול, שאפשר להבחין בהן ולדמיין את תנועת היד שציירה אותן - התנועות המעגליות של משיחות המכחול יוצרות רושם של מערבולת וסערה. האנייה, שבוודאי נמצאים בתוכה בני אדם, קטנה בהשוואה למרחבי הים והשמים, וכוחותיו האדירים של הטבע מאיימים לבלוע אותה. תורֶן האנייה נוטה על צדו, דבר הממחיש את הסערה המטלטלת את האנייה. את השמים הכחולים אפשר בקושי לראות מבעד לסופה.

תיאור של סערות בים עניֵין את טרנר עד כדי כך שהוא קשר את עצמו למשך ארבע שעות לתורן של ספינה כדי לבחון מקרוב כיצד נראית סערה! מדוע התעניין טרנר בסערות בים? בעוד הוגי הדעות של הנאורות ראו את הטבע כבעל סדר והיגיון, הוגי הרומנטיקה ראו את הטבע כמשתנה כל הזמן, משוחרר, שיש בו תופעות שמאיימות על האדם - כגון התפרצויות של הרי געש, מפולות סלעים, סערות בים ועוד. האמנים הרומנטיים רצו להביע כוחות אלימים ועצומים אלו וגם לבטא את רגשותיו של האדם אל מול הטבע. בין היתר הם התעניינו במצבים קיצוניים של מאבק האדם בעצמתם של איתני הטבע.