הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתוניםעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > תקשורת ודמוקרטיה


בין עובדה לדיעה
מחברים: פרופ' אריה ווהל; שרה ליפקין; הגר אנוש


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

עיתונאי אמריקני מפורסם אמר פעם: "מכל האגדות המהלכות על עיתונות, האגדה הגדולה ביותר היא האובייקטיביות". הוא לא התכוון לומר שהעיתונות מסלפת בזדון. כוונתו הייתה לומר, שהדרישה להפריד בין עובדות לדעות היא משימה שכמעט אי-אפשר לעמוד בה. על הקורא לדעת שאין זה אפשרי להיות אובייקטיבי לחלוטין, כי כל דבר שאנו רואים או שומעים, משפיע על דעותינו. גם אנחנו "משפצים" את העובדות המובאות בפנינו, לעתים באופן בלתי מודע, כדי שיתאימו לדעות שלנו.

לכל אדם קשה להשתחרר מן הדעות הקדומות שלו, הגורמות לו לתמוך בדברים מסוימים ולדחות אחרים, בלי לבדוק את הדברים הללו לגופם. לעיתונאי קשה עוד יותר לשמור על אובייקטיביות, משום שהוא חייב לקבל החלטות רבות בכל יום: היו עשרים אירועים במשך היום, אבל אפשר להספיק לדווח רק על שלושה. על אילו שלושה לדווח מתוך העשרים? את מי לראיין בנושא מדיני השנוי במחלוקת - מומחה התומך בעמדת הממשלה או מומחה שמתנגד לה? בכל ידיעה יש יותר מדי פרטים. אילו עובדות יש לציין בדיווח ועל אילו עובדות אפשר לוותר? כל בחירה כזו היא הכרחית, וכל בחירה כזו משפיעה על התוצאה. גם העורכים ושאר אנשי המערכת צריכים להחליט בלי הרף: האם כדאי לפרסם אירוע מסוים? מי יכתוב פרשנות? היכן תופיע ידיעה כזאת והיכן ידיעה אחרת? האם לראיין מומחה אחד למוסף או לערוך עימות בין שני מומחים בעלי דעות סותרות? האם להבליט סיפור על ילדה מסכנה או להבליט סיפור על שחמטאי צעיר מצטיין? גם בחירת התמונות אינה פשוטה. האם להעדיף תמונות מזעזעות או תמונות מעוררות חיוך? האם לצלם שר במשרדו או בחברת ילדיו?

כל החלטה כזו תלויה לא רק בשיקול המקצועי, אלא גם בדעות, בעמדות פוליטיות, בניסיון, בידע ובאינטרסים שונים. עיתונאים, כמו כל בני האדם, אינם מסוגלים לקבל החלטות במנותק מרגשותיהם ומעמדותיהם האישיות. ברור אפוא שעם כל הרצון הטוב, אין העיתון יכול להיות נקי לגמרי מדעות אישיות. דיווח אובייקטיבי הוא אידאל עיתונאי, שאפילו אם בלתי אפשרי להגשימו - ראוי לשאוף אליו. לעומתו, הדיווח המעוות מוותר מלכתחילה על עמדה אובייקטיבית בהצגת העובדות.


 

חשיבות הדעה הגלויה


כאשר אנו פונים אל אמצעי התקשורת כדי לשאוב מידע או כדי להתבדר, אנו סופגים בדרך אגב גם "מנות גדולות" של דעות - אם נרצה בכך ואם לאו. במקרים רבים הצגת הדעות נעשית בגלוי. כך הדבר במאמרים, בטורים אישיים ובמכתבים למערכת, וכך הדבר גם בקווים המחייכים של הקריקטורות הפוליטיות.

כמעט כל אמצעי התקשורת מנסים לעצב דעות ועמדות של הקהל שלהם. עורך ראשי של כתב עת מפורסם בארצות הברית טוען שלאמצעי התקשורת שם יש השפעה גדולה על ניהול מדיניות החוץ. לדעתו, כאשר התקשורת מעוניינת להשפיע על החלטות הקשורות למדיניות חוץ, היא עושה זאת בעקיפין, על-ידי כך שהיא מנסה לשנות את דעת הקהל ובלחץ אותה דעת הקהל משפיעה התקשורת על שיקולי הפוליטיקאים.

אמצעי התקשורת שואפים לעצב את דמות החברה. לשם כך הם מנתחים, מפרשים ומבקרים תופעות ואירועים שונים, ומאפשרים בכך לקוראים ולצופים להעמיק את הבנת האירועים האלה.

לעתים התקשורת מנסה לשפר את דמות החברה על-ידי טיפול בבעיה מסוימת. סדרת כתבות תחקיר העוסקת, למשל, במצבם של בתי האבות בארץ, מביאה תצלומים של חדרי המגורים, שיחות עם בני המשפחה של הקשישים ופרטים על צורת הטיפול. הקוראים קולטים את המסר ונעשים ערים לבעיה. נושא התחקיר מתגנב לשיחות יום-יום במקומות עבודה, בין חברים או במשפחה, ויש קוראים המגיבים באופן פעיל, על-ידי פנייה לעיתונאי או כתיבת מכתב למערכת. סדרה כזו אכן עשויה לעורר דעת קהל, שהיא גורם חשוב בשיקולי מוסדות. בעזרת דעת קהל אפשר לעתים "להזיז עניינים" ולפתור בעיות.

קוראי העיתון, מצידם, מתעניינים בדעות שהעיתון מביא. קוראים רבים חשים דאגה או מבוכה לנוכח אירועים שונים. הם מחפשים הסבר למלחמות, למשברים כלכליים, לשביתות ולאבטלה. הקוראים מעוניינים לדעת מהן הסיבות לאירועים אלה, מה עלולות להיות התוצאות, וכיצד אפשר להתגבר על הקשיים. לקוראים חשוב למצוא בעיתון ניתוחים ופרשנויות המנסים להשיב על השאלות ולהציג פתרונות.

מאמרי ביקורת בעיתונים דנים במעשים של אנשי ציבור, תוקפים אותם או מגינים עליהם. בכך העיתון עוזר לציבור הרחב להתמצא במתרחש סביבו, ומאפשר לו לנקוט עמדה. לקוראים אין פנאי, ולעתים אין גם יכולת לחקור את פרטיה של כל בעיה. הם פונים אל מאמרי העיתון מתוך אמון שהכותב חקר, בחן ובדק היטב בטרם קבע עמדה. הקוראים אינם מוותרים על זכותם שלא להסכים עם דעת הכותב. הם מבקשים לדעת מה הוא חושב, ומשתמשים בדבריו כדי לגבש עמדה לעצמם.

אם עיתונים לא היו מפרסמים דעות שונות, פרשנויות ודברי ביקורת, לא הייתה לציבור אפשרות להתמצא בבעיות המדיניות והחברתיות הקשורות אליו. הציבור לא היה יכול לדעת על המעשים - המגונים או הראויים לשבח - של נציגיו בשלטון, ומשום כך לא היה מסוגל להביע את דעתו ביום הבחירות.

שירות אחר שהעיתון מספק לקוראיו הוא האפשרות להגיב על המתרחש. אם יש לקורא דעות משלו בנושא כלשהו, אם הוא רוצה להסכים או לחלוק על משהו שהתפרסם בעיתון, הוא רשאי לעשות זאת במדורים המפרסמים תגובות של קוראים ומכתבים שנשלחו למערכת. העיתון מספק בכך בימה להבעת דעות ורעיונות. פרסום מגוון הדעות של קהל הקוראים הוא משימה חשובה מאוד של העיתון.

לא ייתכן משטר דמוקרטי בריא בלי עיתון. בלי העיתון אין האזרחים יודעים מה נעשה במדינתם, ואין הם מסוגלים לגבש לעצמם דעה, להגיב ולבקר.



 

הבעיה: דעה סמויה


אם כן, הצגת דעות בעיתון היא חיובית ומועילה לחברה. כנגד זאת ערבוב סמוי בין דעות לעובדות עלול להיות מזיק. כדי שהקריאה בעיתון תביא לנו תועלת ולא נזק. עלינו לדעת להבחין בין דעה לעובדה.

כיצד נוכל אנו, הקוראים, להבחין בין דעה לעובדה?
בעיתון יש לבעיה זו שני צדדים. הראשון פשוט יותר: ברוב העיתונים יש חלוקה ממשית בין ידיעות עובדתיות לבין המאמרים המביאים דעות. כאשר העיתון מלווה ידיעה חדשותית במאמר פרשני, הוא דואג בדרך כלל לתת סימנים חיצוניים העוזרים לקורא להתמצא. לפעמים מאמרים כאלה נושאים כותרת, הקובעת שזו פרשנות. במקרים אחרים מאמרים כאלה מודפסים באותיות שונות או בשורות רחבות יותר מהרגיל. גם שם הכותב ותוארו עשויים לסייע: כתב אחד הוא "כתב מדיני", וחברו - "פרשן מדיני". במקרה זה ברור, שהכתב כתב את הידיעה, ואילו הפרשן ניסה לנתח את המשמעות שלה. עם זאת, כדאי לזכור שהגבולות מטושטשים: כל פרשנות טובה מבוססת על עובדות, וכמעט בכל דיווח עובדתי יש גם קמצוץ של דעת כותבו.



 

עובדה או דעה?


קשה לזהות דעות אישיות של הכתב המובלעות בידיעת חדשות רגילה. הבה נבדוק כיצד אפשר להפריד את הדעות מהעובדות. נבחר תחילה ידיעות חדשות, שבה האבחנה בין העובדות לדעות פשוטה למדי:

לראשונה בתולדות התאטרון הישראלי הועלתה אמש במתנ"ס החדש הצגה שנכתבה, הומחזה והוצגה על-ידי אסירים. ההצגה "הביתה, הביתה" נכתבה על-ידי אסירים מכלא 14. מ' צינוקי כתב את המחזה, ד' סורג עיבד אותו וביים, וצוות של עשרה אסירים עבד במשך כחצי שנה על המופע. מ' צינוקי, מחבר המחזה, התברך בכישרון כתיבה טבעי, ויש להניח שעוד נרבה לשמוע עליו לאחר תום תקופת מאסרו.

כל הידיעה, חוץ מן המשפט האחרון, כוללת עובדות בלבד. מי כתב, מי ביים, מי שיחקו, היכן ומתי הוצגה ההצגה, ומה היה כל-כך מיוחד בה. רק במשפט האחרון מפנות העובדות את מקומן להערכה של הכותב באשר לכישרונו של מ' צינוקי. זוהי דעתו האישית של הכתב, ועל דעה אפשר לערער, שכן לאנשים שונים יש דעות שונות. כשמדובר בדעות, איננו יכולים לשפוט אם הן נכונות אם לאו. אנו יכולים לומר רק אם הן מתקבלות על דעתנו אם לאו. אפשר גם להתווכח על דעה, אבל לשם כך עלינו לדעת שלפנינו אכן הערכה, דעה, חוות דעת אישית - ולא עובדה.

בידיעה זו קל להבחין בין התיאור העובדתי לדעה האישית, מפני שהם מופיעים בנפרד. ואולם, יש ידיעות שקשה לזהות אם הדעות האישיות שהשתרבבו לתוכן, מפני שהעובדות והדעות מעורבות אלה באלה. הנה דוגמה לידיעה כזו:

זה תשעה חודשים מנותקים המושבים בית-חציר וגן-רימון מן הכביש הראשי ומן היישובים הסמוכים להם. שיטפון עז, שפקד את המקום בחורף שעבר, סחף כמויות חול עצומות ועמן גושי אספלט מן הכביש שחיבר את המושבים אל הכביש הראשי. בקשותיהם החוזרות ונשנות של אנשי המושבים לסלול כביש חדש, לא נענו עד כה. חקירה במועצה האזורית "דקלים", שאליה משתייכים שני המושבים, העלתה כי בגלל סכסוך בין ראש המועצה לעובדיו, לא יוצאות לפועל עבודות רבות. החורף הממשמש ובא יחמיר את בעיית המושבים. דרך העפר שבה הם משתמשים לעת עתה, תיהפך בן-יום למסלול בוץ טובעני. הסבל הרב של התושבים והטיפול הרשלני בבעיותיהם ישפיעו בבוא היום על הצבעתם. אין ספק שעל מחדל זה ישלם ראש המועצה בבחירות ההולכות וקרבות.

החלק הראשון של הידיעה מספר לנו על דברים שקרו: כביש שנפגע בשיטפון, יישוב שנותק ודרישות של התושבים. שני המשפטים האחרונים מספרים על מחדליו של ראש המועצה, ועל ההשפעה הצפויה לאירוע זה על תוצאות הבחירות. האם משפטים אלה מביאים עובדות בלבד? ודאי שלא! הכתב אינו יכול לדעת בביטחון מה יקרה בעתיד וכיצד ישפיעו ההתפתחויות במקום על הבחירות. אפשר רק לנסות ולהעריך את הסיכויים.

מדוע הוסיף הכתב את המשפט האחרון? ייתכן שזו הערכה שהכתב הגיע אליה לאחר שיחה עם התושבים. האפשרות השנייה היא, שהכתב מערב כאן את דעתו האישית השלילית על ראש המועצה. כתב חרוץ יותר או מנוסה יותר היה נמנע מהצגה בוטה של דעותיו האישיות בדיווח עיתונאי. אם הוא השתכנע שאנשי האזור אכן יבחרו ראש מועצה חדש, היה עליו לתת ביטוי לכך, אולם בדרך נכונה ועובדתית יותר. הכתב היה יכול, למשל, לערוך ריאיון עם אחד התושבים ולצטט את דבריו. אפשרות אחרת היא לשוחח עם אנשי מפלגתו של ראש המועצה ולסכם את דבריהם.

הבה נבדוק ידיעה נוספת:

בטקס חגיגי נחנך היום בכפר חרוב שבגליל המערבי מועדון טניס לילדי האזור. המועדון הוקם על-ידי מחלקת הנוער והספורט במשרד החינוך, וביזמתה של המועצה האזורית. ראש המועצה אמר בנאומו שהוא גאה בתרומתה של המועצה לפיתוח האזור בכלל וב"מפעל האדיר" של המועצה למען כפר חרוב בפרט. לאחר הטקס נערכו תחרויות טניס בין ילדי כפר חרוב לילדי כפר שקד.

גם כאן יש הבעת דעה - אלא שהיא מסתתרת היטב-היטב. כאשר הכתב שם את המילים "מפעל אדיר" במרכאות, הוא בעצם אומר לנו בשקט: מפעל אדיר - זה מה שראש הכפר טוען, לא אני. הכותב יכול להביע הסתייגות כזו גם בדרכים אחרות, למשל: "לדבריו של ראש המועצה, הקמת המועדון הייתה מפעל אדיר". גם המילה "לדבריו" יכולה להתפרש כאן כהסתייגות ואפילו כנימה של לגלוג. הכתב נמנע מליטול אחריות על אמיתותם של הדברים שהוא מצטט.



 

רמזים דקים


דיווח עובדתי עשוי להסגיר את יחסו של הכתב לנושא בבחירה שהוא עושה בין מילים בעלות משמעות דומה כביכול. הבחירה הזאת עשויה גם להשפיע על הדעה שהקורא מגבש לגבי אירוע מסוים.

מילים בעלות מטען רגשי - אפשר לתת לידיעות גוון חיובי או שלילי על-ידי שימוש במילים בעלות מטען רגשי שונה, אף-על-פי שלמעשה נמסר בהן אותו מידע. לדוגמה: אפשר לומר: "חסכנים" במקום "קמצנים", "נחושים" במקום "אטומים", "תקיף" במקום "נוקשה", "נדיב" במקום "בזבזן". אפשר לומר על אדם שהוא "רודף שלום" - ואפשר לומר עליו, שהוא "פחדן" או "תבוסתן". אפשר לומר: "הרופאים בוחנים אפשרויות שונות" במקום לומר: "לרופאים אין מושג מהי סיבת המחלה". על מפגינים אפשר לומר "זועמים" או "חמומי מוח", ועל מפגינים הנעצרים בהפגנה אפשר לכתוב שהם נעצרו, אבל אפשר גם לכתוב, בלשון עדינה, שהם "עוכבו על-ידי המשטרה". אפילו על תלמיד לא ממושמע אפשר לומר שהוא "מתפרע", ואפשר לומר שהוא "שופע מרץ"...

דרך נוספת ליצור תגובה בעד או נגד מישהו או משהו, היא בהדבקת כינויים או שמות תואר לאותו אדם או גוף. בשעת מלחמה, למשל, כל מדינה מכנה את צבאה בכינוי "אמיץ", ואילו לחיילי האויב היא קוראת "אויב אכזר". מחתרות הנאבקות בשלטון מכונות תמיד "לוחמי חופש" על-ידי צד אחד ו"טרוריסטים" על-ידי הצד השני. הצמדת כינויים לשבח ולגנאי נפוצה מאוד במאבקים פוליטיים. הכוונה היא תמיד אותה כוונה: ניסיון לעורר אהדה וכבוד כלפי צד אחד ורגשות של סלידה וכעס כלפי הצד שכנגד. עיתונאי המבקש לשמור על איזון ואובייקטיביות בדיווח שלו, חייב להישמר מפני השימוש בכינויים השונים שמדביקים אנשים לעצמם או למתנגדיהם.

קביעה במקום הוכחה - כאשר אומרים ש"כל עם ישראל מתנגד לתכנית החדשה", זו דוגמה לדברים בלתי מוכחים. אין כל מידע התומך במשפט זה. העיתונאי לא עשה סקר מדעי, ולכן הוא איננו יודע מה באמת חושב "כל" עם ישראל. גם ידיעות המשתמשות בביטויים כמו "יש שמועות ש...", או "דיווחים לא רשמיים מוסרים ש..." צריכים להתקבל בפקפוק, שכן אי-אפשר לבדוק את אמיתותן.

רק תשומת לב מרובה יכולה לעזור לנו שלא להיגרר אחרי דעתו של הכותב. לכן, כאשר אנו קוראים עיתון, עלינו לשים לב היטב שלא נטעה לקבל דעה כעובדה. אם אנו קוראים מאמר, עלינו להיות מודעים לכך שאנו קוראים דעה אישית של מישהו. אם אנו קוראים ידיעה, נשאל עצמנו האם לפנינו ידיעה נקייה מרגשותיו של הכותב? האם יש כאן פרטים הבאים להשפיע על דעתנו? האם מנסים לכוון אותנו לחשוב בצורה מסוימת? ובקיצור: מה מסתתר מאחורי הדברים שאנו קוראים?

כדי שדעתנו תהיה מבוססת יותר, עלינו להרחיב את מקורות המידע שלנו. רצוי לקרוא יותר מעיתון אחד, להאזין לחדשות ברדיו ולצפות בהן בטלוויזיה. הכלל הוא: שום דבר אינו מובן מאליו. עלינו לחשוב, להרהר, להשוות ולשקול. יש להתייחס בצורה ביקורתית לעובדות המתפרסמות ולנסות ולחשוף את הדעות העלולות להסתתר בהן. גיבוש עמדה עצמאית שקולה הוא תהליך של ויכוח בינינו לבין המידע המסופק לנו על-ידי אמצעי התקשורת.

גם מעקב מתמיד אחר דרך כתיבתו של כתב מסוים עשוי לעזור לנו. אם כתב מסוים מרבה לשבח את פעילותו של שר כזה או אחר, גם כאשר אותה פעילות מבוקרת בחומרה על-ידי כתבים אחרים, מן הראוי להתחיל לחשוד שהכתב מחבב את השר או אוהד את דעותיו. במקרה כזה נתייחס בזהירות לידיעות שהוא מפרסם על אותו השר. ולהפך: אם עיתונאי מסוים תוקף גוף או דמות כלשהי בעקביות, בלי לבסס את ביקורתו בטיעונים ענייניים, יש מקום לחשוד, שדעתו האישית של האיש מתערבת בעבודתו העיתונאית.

כמובן, יש צורך להסתייג ולומר, שהעיתונאי הוא אדם ככל האדם, ויש לו בהכרח דעה אישית על הדברים שהוא מדווח עליהם. ואולם, עד כמה דעה זו מבצבצת מבין השורות, ועד כמה היא מתקבלת על דעת הקורא - זאת על הקורא עצמו להחליט.



לעמוד הקודם
לעמוד הבא

ביבליוגרפיה:
כותר: בין עובדה לדיעה
שם  הספר: לקרוא עיתון ... ועוד איך! : קריאה ביקורתית בעיתון
מחברים: ווהל, אריה (פרופ') ; ליפקין, שרה ; אנוש, הגר
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. עיצוב ואיורים: וייס, יוסי.
הערות לפריט זה: 1. עיצוב ואיורים: יוסי וייס