נישואים פוליטיים מחברת: גליה דורון

חזרה3

המושג נישואים פוליטיים, שנועד לקדם קשרים בין מדינות למטרות פוליטיות, ידוע בתרבויות המזרח הקדום. מלכי מצרים נישאו לבנות מלכים של ארצות יריבות (למשל: רעמסס השני מלך מצרים נישא לנסיכה חיתית כדי לממש את חוזה השלום שנחתם בין שתי הממלכות לאחר שמאבקיהם הצבאיים לא הוכרעו).

גם במקרא יש עדות לתופעה זו של נישואים למטרות פוליטיות. יחס המקרא לתופעה איננו בהכרח שלילי (כמו יחס המקרא לסוגיית נישואים עם נשים נכריות בכלל) והוא משתנה בהתאם לתקופה ולנסיבות.

דויד נשא לאישה את מעכה בת תלמי מלך גשור (ממלכה קטנה ממזרח לכנרת, בעבר הירדן המזרחי), והיא אמו של אבשלום, שאליה ברח לאחר שהרג את אמנון אחיו. אין הכתוב מסביר את הסיבה לנישואים אלו, אך לא מורגש גינוי בציון העובדה שדויד נשא אישה זרה, ואפשר לראות בנישואים אלו יוזמה מדינית לגיבוש ממלכתו, מעבר לכיבושים.

שלמה הרבה להינשא לנשים זרות. הדבר הראשון המסופר על שלמה, עם עלותו לשלטון, הוא העובדה שנישא לבת פרעה - נישואים פוליטיים מובהקים. בת פרעה זכתה למעמד מיוחד, ושלמה אף בנה לה ארמון (מלכים א, ז 8)

"וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב." (מלכים א, ג 1)

פרשת הנישואים לבת פרעה תמוהה במידה רבה, ושאלות רבות עולות לגבי האמינות ההיסטוריות שלה. לא ידוע מה שם המלך המצרי שנתן את בתו לשלמה (פרעה אינו שם של מלך - אלא כינוי). על פי חישוב התאריכים של מלכות שלמה וההנחה שהנישואים נערכו בראשית מלכותו, מקובל לחשוב שהמלך המצרי היה סיאמון, מלך של שושלת 21. זוהי העדות היחידה בכל תולדות מצרים שמלך מצרי משיא את בתו למלך זר (ההיפך - היה מקובל), ומדרך הצגת הדברים נראה שמערכת היחסים בין מצרים לממלכת שלמה הייתה שוויונית, וייתכן אפילו שישראל הייתה במעמד גבוה יותר.

סיבוך נוסף בפרשה זו קשור למתן העיר גזר כמתנת שילוחים - נדוניה לבת פרעה.

יש לזכור שעד סוף המאה ה-11 לפנה"ס הייתה מצרים האימפריה השלטת בכל ארץ כנען. תהליך נסיגתה היה ארוך וממושך, אם כי אין כמעט תיעוד על עזיבת המצרים את ארץ כנען. ספר יהושע מספר שבני שבט אפשרים לא כבשו את גזר והיא נשארה עיר כנענית.

"וְלֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (יהושע טז 10)

באיזו הזדמנות כבש מלך מצרי את גזר ומידי מי?

"פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה." (מלכים א, ט 16)

אין ספק שתיאור הנישואים הדיפלומטיים לבת פרעה מאדיר את מעמדו של שלמה ואת הדרך שבה המקרא מציג את ימי הזוהר של מלכותו.

יחסיו של שלמה עם מלכת שבא אמנם אינם מוגדרים כיחסי נישואים, אבל ההיבט הפוליטי-דיפלומטי של מפגש זה ברור (כדאי לציין שבמסורת האתיופית, כמו במסורת המדרשית, נישאו שלמה ומלכת שבא - ובנם, מנליק, היה המלך הראשון לשושלת מלכי אתיופיה).

רמז לקשרי נישואים דיפלומטיים בימי שלמה קיים אולי בעובדה שטפת, בת המלך, נישאה לבן אבינדב - הנציב ששלמה מינה לאזור דור, שחשיבותו הכלכלית לממלכת שלמה הייתה רבה.

"בֶּן אֲבִינָדָב כָּל נָפַת דֹּאר טָפַת בַּת שְׁלֹמֹה הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה." (מלכים א, ד 11)

יחס המקרא אל שלמה ונשותיו הזרות משתנה בסוף ימיו, ולמעשה קשריו של שלמה עם נשים אלו הם הסיבה העיקרית לחטאיו, לעזיבתו את ה' ולקידום הפולחנים הזרים בממלכתו.

"וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו." (מלכים א, יא 1 - 4)

אין כאן גינוי גורף לעצם הנישואים עם נשים זרות, למרות האיסור המפורש הקיים בחוק המקראי, אלא על השפעתן הדתית והתרבותית של נשים אלו.

עוד נישואים פוליטיים שזכו לגינוי חריף הם נישואיו של אחאב מלך ישראל לאיזבל בת מלך צידון.

"וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו. וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן." (מלכים א, טז 30 - 33)

מניעיו של אחאב מובנים על רקע האירועים הפוליטיים של תקופתו: מאבק בלתי פוסק בממלכת ארם (מצפון לישראל, כיום: תחום סוריה) והאיום המתגבר של האימפריה האשורית המתעצמת ומאיימת על הממלכות הקטנות שלחוף הים התיכון. בתנאים אלה הייתה ברית עם ממלכת צידון העשירה יתרון גדול לשני הצדדים. השיקולים הפוליטיים אמנם ברורים, אך בעיני הסופר המקראי, שאינו נוטה חסד לממלכת ישראל, הקשרים התרבותיים והדתיים שבעקבות נישואים אלו הם חטא בל יכופר. הכתוב מציג את אחאב כאדם חלש אופי הנתון למרותה של אשתו המרושעת (אף שבתעודות חוץ-מקראיות הוא מופיע כאחד המלכים החזקים באזור). אין ספק שתפיסת עולמה של איזבל שונה בתכלית מזו של אחאב. בפרשת כרם נבות היזרעאלי (מלכים א פרק כא) אחאב מבקש מנבות את כרמו וכועס כשנבות מסרב. איזבל היא הפועלת להשגת הכרם, תוך ביום משפט ורצח נבות. אין מעצור בעיניה מפני רצונו של מלך, ואין חוק שיעמוד בדרכה.

"וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי." (מלכים א, כא 7)

אשמתה העיקרית של איזבל - הכנסת פולחן זר לממלכת ישראל. אחאב בנה מקדש לאלוהיה, הבעל, בבירת ממלכתו, שומרון, ונביאי הבעל והאשרה סעדו על שולחנה של איזבל. לעומתם, נרדפו נביאי ה' והוצאו להורג. אליהו הנביא נלחם עד חרמה בה, באנשיה ובתפיסת עולמה.

הקשר הצידוני לא הסתיים בפרשת איזבל. בתם של איזבל ואחאב, עתליה, נישאה ליהורם בן יהושפט מלך יהודה. גם כאן האינטרסים הפוליטיים נמצאים בתשתית הסיפור. ממלכות יהודה וישראל, שהיו עוינות זו לזו ובמצב תדיר של מלחמה, שיתפו בתקופה זו פעולה נגד הכוחות המאיימים עליהם - אדום ממזרח וארם מצפון. את יחסי הברית חתמו הנישואים המלכותיים. עתליה תהיה לימים אחת הדמויות הנוראות במקרא - מלכה הרוצחת את צאצאיה (ראו דף מידע בנושא הגבירה).

"וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שנה (שָׁנִים) מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'." (מלכים ב, ח 16 - 18)

על פי ההשקפה הדויטרונומיסטית המעצבת את ההיסטוריוגרפיה של ספר מלכים, הנשים הנכריות הן המחטיאות את מלכי יהודה וישראל, ובהן תלויה אשמת הידרדרותן של שתי הממלכות. השיקולים הפוליטיים, שהיו ודאי כבדי משקל בזמנם, אינם נחשבים בהערכה זו.