ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים: כיוונים תיאולוגיים - השיבה אל הטקסט המקראי ואל המקורות היהודיים מחברת: אורנה סילברמן

חזרה3

מיכאל סגן–כהן

יצירתו של מיכאל סגן–כהן: "הנני" שצוירה ב-1977, הינה בבחינת סמן מוקדם למגמה שהפקיעה את נושא העקדה מן ההקשר הפוליטי – לאומי, שהיה הקשרה העיקרי מראשיתה של האמנות הישראלית. היצירה היא אמנם מינימליסטית - מורכבת ממילה בודדת מתוך הטקסט המקראי – אך כשמעיינים בסיבות לבחירתה וקוראים ביומני האמן, כפי שמסביר דוד הד, נחשפים למשמעות מורכבת ובלתי שגרתית שמעניק האמן לסיפור העקדה. הביטוי "הנני " מופיע בבראשית כ"ב, שלוש פעמים, וסגן-כהן העדיף את זו שבה אברהם עונה ליצחק הפונה אליו במצוקתו:"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה "(פסוק ז' ).

דוד הד מבחין בין ה"הנני" שבה משתמש אברהם כאשר הוא עונה לקריאת האל והמלאך אליו - "הנני" המבטאת התייצבות לפני האל ונכונות מוחלטת למלא אחר תביעותיו, לבין המילה "הנני" שאברהם אומר ליצחק, שאליה מוצמדת המילה "בני" והיא נבדלת בניקודה ובהטעמתה הרכה. ה"הנני" שבין אברהם ליצחק הוא ביטוי לכך שהאב נענה למצוקת בנו ומעניק לו תמיכה וחמלה. בחירתו של האמן בגרסת ה"הנני" האנושי והבין-אישי מבטאת את החשיבות שהוא רואה בהדגשת אנושיותו, חמלתו ורכותו של אברהם כלפי בנו מול פעולת ההתייצבות הבלתי מתפשרת שאותה הוא חייב לבצע כמאמין מול האל ¹ .

מעניין להשוות בין יצירותיהם של משה גרשוני ומיכאל סגן-כהן , שני אמנים שסגנון יצירותיהם ודרך ההבעה שלהם שונים בתכלית, אך למרות זאת, יש דמיון ביניהם בהתייחסות למקורות ולחשיבות שהם מעניקים ליהדותם. שניהם משלבים ביצירותיהם את הביטוי "הנני". סגן-כהן מציג את הביטוי בכתב ובניקוד המקראיים ומבהיר לצופים כי בחר בגרסה האנושית, גרסת היענותו של אברהם לבנו , שמשמעותה: "אני כאן אתך ובשבילך" ² . המילה כתובה על נייר, מה שמקרב אותה אל מקורה – ספר התנ"ך וסגורה במסגרת שחורה, המעוררת אסוציאציה של מודעת אבל. סגן-כהן מתייחס בכבוד לטקסט המקראי וממחיש על ידי הרמיזה למוות, כי ברגע המוצג, האנושיות המסומלת ב"הנני" כלואה במרחב ההתחייבות הדתית. יחד עם זאת, הצופים מבינים , משום הממדים הגדולים של הכתוב, לאן נוטה לבו של האמן.

גרשוני כותב "הנני" על מצע שונה לחלוטין - צלחת הגשה מחרסינה - חומר יומיומי ושביר המפקיע את הביטוי מקדושתו. המילה כתובה בכתב יד בשני סגנונות. האותיות ה' ו-י' בסגנון המזכיר קליגרפיה יהודית עממית (המופיעה למשל בקמעות קבליים ) והאות-נ' שמופיעה פעמיים כתובה בכתב יד זורם וחופשי. צורתן של שתי הנ' מזכירה זרעים. לפיכך גם כאן גרשוני מערבב בין שמות האל הכתובים בכתב "קודש" לבין הביטוי הגופני, הארצי. הביטוי "הנני" אינו מנוקד והשאלה מיהו המצהיר "הנני" נשארת פתוחה. הדובר יכול להיות האל, האמן, אברהם, יהודי מתפלל, ("לדברי גרשוני המילה "הנני" מזכירה לו בראש ובראשונה את תחילתה של התפילה ביום הכיפורים: "הנני העני ממעש") ³ . סימני הקריאה, על פי איתמר לוי בנויים כחיצים מפוצלים, חדים ומוכנים לחדירה ⁴ , ומוסיפים נימה של תוקפנות ליצירה. האצבע המושטת כלפי מעלה והכוכב ומגן הדוד הצהובים עשויים לעורר אסוציאציות של האשמת האל בהקשר השואה. הקשר זה מעמיד את ההצהרה "הנני" באור אירוני – ההצהרה למעשה אינה אמינה ואינה ממשית בעולם (המסומל בצורה האובאלית של הצלחת). כל האלמנטים של היצירה מרחפים ללא נקודת אחיזה על מגש החרסינה העשוי להתנפץ בכל רגע. טיפולו של גרשוני בביטוי המסמל התייצבות לפני האל או היענות של אב לבנו האהוב מערער על המוסכמות של הביטוי בהקשר היהודי והבין-אישי. בבראשית כ"ז יעקב המחופש לעשו פונה אל יצחק העיוור באמצעות המילה: "אבי". יצחק עונה לו "הנני, מי אתה בני?". אווירת הפקפוק, החשד והרמייה שבה נתונים האב ובנו מערערת את האמון ביניהם. גרשוני, באמצעים אמנותיים של חומר, כתב, סמליות וצבע - יוצר מקבילה מודרנית לערעור זה של הקבוע והמוסכם.

אבנר בר חמא

אבנר בר חמא הינו אמן רב תחומי - פסל, צייר ואמן מיצבים ומיצגים. בר חמא משלב ביצירתו, משנות השבעים של המאה העשרים עד 2005, מרכיבים של הפשטה, סמליות ציונית-לאומית ושאיבה ממקורות היהדות: התנ"ך, המדרש, התלמוד וההגות היהודית לדורותיה. הוא אמן המעורב בפעילות תרבותית בעלת גוון פוליטי בשורות הציונות הדתית-לאומית, ומבטא את עמדותיו על ידי יצירות פעילות שאותן הוא מכנה " מיצב - מצב " או "מיצב - מיצר".

בעקדת יצחק עוסק בר חמא במיוחד במיצב "מזבח אדמה תעשה לי", שהוצג בבית האמנים בתל אביב בשנת 2000. תערוכה זו, שעבורה קיבל את פרס האמן הנבחר של אגודת הציירים והפסלים בתל אביב, הייתה סיכום של תהליך אמנותי מורכב, שבו חקר את משמעותו של תהליך היצירה עבורו, תוך שהוא משווה בינו לבין האמונה הדתית וביטוייה.

התערוכה כללה מיצב בתוך הגלריה ובו פסלי מזבחות מסוגים שונים, סרטי וידאו וצילומים שתיעדו פעילויות שונות שביצע האמן בתהליך יצירתו ואת הפעילות "פרחים במקום קברים", שיצר בר חמא בתגובה לפינוי חיילי צה"ל מלבנון. קטלוג התערוכה כלל מאמר שבו פירט בר חמא את השקפת עולמו האמנותית המתבטאת בתערוכה ובפעילויות הקשורות אליה וקטעי מקורות המשלימים לצופים את הידע הנדרש בתערוכה.

ביטוי נושא העקדה אצל בר חמא מתקשר לכמה ממדים ביצירתו: הממד הרעיוני, הביטוי האמנותי והמשמעות הפוליטית.

הממד הרעיוני:

יצירתו של בר חמא מבטאת השקפת עולם הרואה את האמונה היהודית ואת מעשה האמנות כמכלול. הסמל המבטא עבורו את תמצית האמונה ועבודת האל הוא מזבח האדמה:

"כל מי שמקריב קרבן לה' מרצונו , הקב"ה מזדמן למולו (תרגום זוהר ויקרא ). קרבן לשון קירבה. האדם, ברצונו להביע את תחושותיו העזות כלפי בוראו, מחפש אפיק שיבטא את כמיהתו לעבודת ה' הפורצת מתוכו. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם . מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך"... ⁵.

מזבח האדמה העשוי מאדמה ומאבנים טבעיות "יתרונו בספונטאניות ובראשוניות. הוא בא מפנימיותו של האדם והוא מהווה ביטוי מתפרץ לתחושותיו בזמן אמת" ⁶ . מזבח האדמה עבור בר חמא הינו הביטוי האישי והאמיתי ביותר של המאמין מול אלוהיו והוא מנגיד אותו ל"מזבח הכפוי, המאורגן והממוסד העשוי עץ ונחושת" (פרשת תרומה), ורואה בו מקור השראה הולם לביטוי אמנותי הכולל בתוכו את ממד האמונה.

דמות המופת עבור בר חמא כאמן מאמין היא אברהם. בר חמא מציין בהערכה את שלושת המזבחות האישיים שבנה אברהם על מנת לבטא את תגובתו להתגלות האלוהית וליצור קשר רוחני עם האל. המזבח הרביעי שבנה אברהם, מזבח העקדה, מסמל את "ההתמסרות המוחלטת לרצון הבורא מתוך הכרה מלאה ובחירה חופשית" (שם), אם כי מתלוות לאמונה מוחלטת זו תחושות של התלבטות הנובעות מהסתירה שבין בשורת המונותיאיזם לבין דרישתו של האל לקורבן אדם שסימל את הפגאניות. אברהם מתגבר גם על פקפוקיו התיאולוגיים וגם על כאבו ומעורר את התפעלותו של בר חמא בעומק אמונתו ובוויתור על עצמיותו: "במזבח העקדה יש שילוב של שני סוגי המזבחות המוזכרים בתורה - המזבח הכפוי ...והמזבח הבא מבחירה חופשית ומרצון טוב, המכונה מזבח אדמה"⁷ .

מעולמו של אברהם המשלב בחירה אישית ונכונות להקרבה מקיש בר חמא אל מהותו של התהליך האמנותי ואל התפיסה שלו את עצמו כאמן מאמין. ביצירתו שואף בר חמא לממש מצד אחד את היסוד של הביטוי החופשי והאישי ומצד אחר את יסוד ההקרבה והוויתור על העצמי - יסודות העומדים בסתירה לרעיון המודרני של האמנות כביטוי חופשי אישי מוחלט של האמן. את היסודות הללו מבקש בר חמא לממש על ידי פעילויות אמנותיות - אישיות דמויות טקסים, בניית פסלי מזבחות אישיים וארגון מיצגים בשיתוף קהל המבטאים את הקורבן הלאומי. את הזדהותו של בר חמא עם אברהם מבטא המקור שהוא מצטט בקטעי המקורות הנלווים לתערוכה:

"לחיות את החיים תוך קידוש ה' ברציפות מתמדת, "בכל דרכיך דעהו": זהו ניסיון כבד יותר וגדול יותר מגילוי חד פעמי של מסירות הנפש שברגעי התעלות. מכאן גם הפתרון לשאלה ניסיונו של מי גדול, של הנעקד או של העוקד. ביטול הישות פעם אחת אינה דומה לביטול כל כוחות הנפש בצורה מתמדת – לתכלית אחת – לעבודת ה'. על כן הניסיון היה לאברהם, כי הוא היה צריך להמשיך לפעול ולחיות גם בלי יצחק. הארת החיים המלאה שהופיעה בעקדה – הקרינה מזיווה על כל הדורות."

בר חמא רואה, אם כן, את כלל עבודתו האמנותית כמעשה של אמונה הכולל בתוכו מרכיבים של ביטוי ספונטאני, ויתור על העצמי והקרבה. כך הוא מפרש את המקורות היהודיים שהוא בוחר בהם ומתקשר איתם.

הביטוי האמנותי:

בר חמא מבטא את השקפת עולמו בתערוכה "מזבח אדמה תעשה לי", שהיא והפעילויות המתועדות בה מהווים עבורו פרויקט בעל חשיבות מסכמת שאליו הוא מגיע כאמן בוגר ובשל. התערוכה שהוצגה בבית האמנים בתל אביב הייתה סופו של תהליך שכלל אירועים אישיים שהאמן חווה ברמת הגולן ובתל אביב. פעילות אחת כללה את שרפתם של חומרים מסביבתו היצירתית של האמן - צבעים, בדים, מכחולים וחפצים נוספים חשובים לו.

בשרפת החפצים היקרים לו והמבטאים את אישיותו האמנותית הוא התבטא בצורה ספונטאנית וויתר במודע על שליטתו. הוא הקריב כביכול את הצד החומרי של אמנותו על מנת "להגיע לחיקוי התחושה הרוחנית שמלווה את בונה המזבח המקראי". בר חמא ביצע אקט נוסף של "הקרבה אמנותית" כאשר קבר ברמת הגולן חפצים מעניינים שאסף והיו עבורו מקורות השראה ודגמים לפסליו היקרים לו מאוד. אקט זה היה עבורו אקט קשה של ויתור - הקרבה כביכול, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב". האפר שנותר מהקורבן האמנותי הקודם והעפר שבו נקבר הקורבן האמנותי השני מסמלים עבור בר חמא את תמצית האמונה – ההתבטלות ותחושת האפסיות מול הבורא, שוב בעקבות מדריכו הרוחני, אברהם, שביטא תחושות אלה באומרו: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית,יח, 27).

פעולות השרפה והקבורה מוצגות בתערוכה כתיעוד ומלוות את הפיסול המוצב בה – שישה מזבחות אישיים השונים זה מזה מבחינת העיצוב, החומרים והמשמעות, אך מסמלים עבור האמן את רעיון הקורבן האישי כאקט האמיתי של המאמין. המזבחות הם מזבח חיטים, מזבח הזמן, מזבח אבנים, מזבח אש ומים, מזבח מודרני ומזבח אדמה. העקדה מיוצגת בכל פסלי המזבחות, המסמלים את קורבנו האישי של האמן ששכרו הוא התקשרות אמת רוחנית עם אלוהיו. המזבחות מבטאים גם את הקורבן הלאומי ועל כך נדון בהמשך, בסעיף העוסק במשמעות הפוליטית של העקדה אצל בר חמא .

המיצב מתאפיין בסגנונו המודרני המתבטא בהפשטה, בעיצוב ובגימור המוקפדים ובשימוש בחומרים מודרניים כגון פרספקס ואלומיניום בצד טכניקות של אסמבלז' וחפצים מצויים. כל אלה ממקמים את פסלי המזבחות כחלק מעולמו של האדם המודרני ומעבירים לצופים מסר של רלוונטיות. "בתפריט הטכני העדכני ובעל התנופה... מצביע האמן על דרך לפתור את הבעיה העיקרית העשויה לאיים על יצירתו: בעיית הארכאיזם"⁸ . המודרניזם מתבטא גם בסגנון התמציתי והמינימליסטי שבו נוקט האמן - שימוש בצורות ובצבעים בפסלי המזבחות. הוא מעצב צורות גיאומטריות בסיסיות כגון קובייה, גליל ומעגל ושומר בצבעיו על גישה של נאמנות לחומר. הצבעים במיצב הם החום – אדמדם של אדמת החמרה והחלודה, הלבן של המלח והצהוב – חום של השיבולים. התחושה הכללית היא של איפוק קלאסי ונאמנות לטבע, תחושה המתקשרת, לדבריו של האמן, אל מזבח האדמה ואל המזבח האישי הרצוי: "...אין עבודתו של הקב"ה בכסף, בזהב ובמותרות, אלא דרכו בענווה, דרך מזבח פשוט וצנוע..." ⁹. השוואה בין גישתו של בר חמא לצבע ולצורה במיצב זה לבין פסלי החוצות העליזים והצבעוניים שלו - מבליטה את ההבדל ביניהם ואיתו גם את כוונת האמן.

קבוצת פסלי המזבחות מוצבת בחלל הגלריה שבתערוכה בשורה ומזמינה את הצופים לעבור על פניה וגם לנוע בתוכה. התאורה הרכה והאפלולית יוצרת אווירה של שקט ומאפשרת לחוות תחושות של קדושה ושל ניתוק מהחולין ומהחומריות. תחושה זו, שאותה שואף האמן לחוות בעצמו ובה הוא מעוניין לשתף את הצופים ביצירתו, מושווית על ידו פעם נוספת לחוויותיו של אברהם בניסיון העקדה: "בדומה להליכה של אברהם לעקדה, התהליך ביצירה האמנותית נותן אפשרות להתקדמות ולהתקרבות מוגבלת לרוחניות ולספרות עליונות שאינן מוכרות בחיי היום יום... אצל אברהם, רק בתום שלושת ימי ההליכה וההרהור, מופיע הפסוק: "וירא את המקום מרחוק", ומפרש רש"י: "ראה ענן קשור על ההר", לפתע הבריק במוחו ההסבר, ומתוך תחושה פנימית, הוא מצא את נקודת החיבור בין שמים וארץ, בין רוחניות לגשמיות, בין קודש לחול, אותה נקודה שאני ממשיך ומחפש כאמן " ¹⁰.

הקשר לתכנים הטמונים בפרשת העקדה מתבטא גם בסמלים שכוללות היצירות. המזבחות נקשרים למוות ולזיכרון מצד אחד ולחיים ולצמיחה מצד אחר. בין סמלי המוות והזיכרון ניתן למנות את המצבות העשויות משיש חברון והאותיות החקוקות בהן (מזבח אבנים), את נר הנשמה (מזבח אש ומים, ראו בהמשך גם בסעיף על המשמעות הפוליטית), ואת מנגנוני השעונים המתכלים על ידי החלודה (מזבח הזמן). לעומתם ולעתים בשילוב עימם נמצא סמלים של חיים וצמיחה כגון השיבולים (מזבח חיטים) וארבעת היסודות שמהם בנוי העולם – אש, מים, אוויר ואדמה. כן יש לציין את המלח, שהאמן מציין את חיוניותו לקיום בדף המקורות: "שאין לך דבר בעולם שיכול להתקיים בלי המלח וביותר הוא מצוי במים ובלעדיו היו המים מסריחים ולא היה העולם מתקיים" ¹¹ .

המזבח המרכזי בהקשר העקדה הוא גם זה שעל שמו נקרא המיצב – מזבח האדמה. כאמור, זהו המזבח האישי, הספונטאני והאמיתי ביותר, הצנוע והטבעי בחומריו (אדמה ואבנים לא מעובדות). מזבח האדמה הוא גם המזבח של עקדת יצחק והוא מסמל את המעבר מהקרבת קורבנות אדם אל הקרבת בעלי חיים, שינוי שבר חמא עוסק בו בדבריו על המיצב: "דרך ניסיון העקדה, הקב"ה מעביר מסר לאנושות שדגלה בהקרבת קרבנות אדם, שגם תחושות דתיות נעלות אינן מצדיקות קורבן אדם. ביהדות יש גבולות גם ללהט הדתי - גבולות של קדושה, קדושת החיים: 'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה '. זהו מבחן הנכונות להקרבה ועל כך נדון בהמשך. אין הקרבת אדם אלא איל. גבול רגש ההקרבה נקבע בהקרבת קורבנות מן החי ולא מהאדם. האם יש משמעות לעובדה שבמילה אדמה מסתתרות המילים: אדם, דם ? במקום אדם ובמקום דם, אדמה" ¹².

כאשר בר חמא בונה מזבח עגול, דמוי עולם, וממלא אותו באדמת חמרה שצבעה חום-אדמדם הוא מעניק ליצירה משמעות של תפיסת עולם חדשה לזמנה שתרמה היהדות לתרבות האנושית. האדמה מסמלת את ערך החיים האנושיים כערך דתי. על מנת להבין את הסמליות הזו על הצופים לא רק להתבונן בפסל אלא גם להכיר את הפרשנות של בר חמא למושג "אדמה", הבולע כביכול את המלים "אדם" ו"דם" ומייצג בשפה את מה שהמזבח מייצג בהקשר הקונקרטי והפעיל .

מזבח האדמה מייצג ביצירתו של בר חמא גם את המיתוס הלאומי של העקדה, מיתוס הקרבת הבנים במלחמות ישראל. בביטוי שנותן בר חמא לפרשנות הזאת של העקדה נעסוק בסעיף הבא, הדן במשמעות הפוליטית של יצירתו.

המשמעות הפוליטית:

ביצירתו של בר חמא שזורות האמנות, האמונה והלאומיות היהודית. מסוף שנות התשעים של המאה העשרים מתרחב יותר ויותר הממד הפוליטי ביצירתו ובמעורבותו בפועל בחיים הפוליטיים של המתנחלים, על ידי כתיבה בעיתונות, הקמת מיצבים, ארגון תערוכות ועוד. בר חמא מבטא את את עקדת יצחק ואת תפיסתו בנוגע לסיפור כשהוא משלב ביצירתו את הממד הדתי ואת הממד הלאומי וההיסטורי. שילוב זה מתבטא באופן מובהק במיצב "הר – שדה – בית" ¹³. במיצב זה מסומלים אבות האומה על ידי שלושת האלמנטים המסמלים גם תהליכים מרכזיים בחיי העם: נדודים וגלות, קיבוץ גלויות ובניית הבית הלאומי. בתערוכה מסמל המזבח שהקים יעקב את הבית – הן את בית המקדש והן את הרעיון שהארץ היא ביתו הקבוע והאיתן של עם ישראל. אך הבית – מזבח מוצג כשהוא נתון בסכנת התערערות בעקבות שני אירועים שהייתה להם משמעות פוליטית – פינוי ימית והרס בתיה ב-1982 ורצח יצחק רבין ב-1995. לצד המזבח מונחים קירות של בית מפורק הנשקף מבעד לרשת, שעליה מודפס צילום מוגדל ומעובד במחשב, של בית הקברות לבתי ימית ההרוסים.

בקטלוג של "מזבח אדמה תעשה לי" מתייחס בר חמא למיצב "הר – שדה – בית" ובהקשר אליו הוא מביא את פירושו של רש"י לפסוק "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" (ויקרא פרק כו) - "לא נאמרה זכירה ביצחק אלא "אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח". בר חמא מעניק לפירושו של רש"י משמעות פוליטית עכשווית בשאלה: האם לא כך מונח לפנינו אפרו של יצחק רבין? בר חמא מוצא הקבלה בין מותו של רבין למותו של יצחק בעקדה - גירסה המופיעה במדרשים: "אמר ר' אלעזר בן פרת :"אף על פי שלא מת יצחק מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח, לכך נאמר 'וישב אברהם אל נעריו' ¹⁴ וכן בספר שיבולי הלקט: "כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו" ¹⁵.

בר חמא , כאשר הוא עוסק בעקדה כסמל לאומי, הוא בוחר במדרשים המתארים את עקדת יצחק כקורבן בפועל, (מטפורית או ממשית), ומעניק ליצחק אבינו וליצחק רבין מעמד של קורבן. אף על פי שבר חמא אינו מציין את החייאתו של יצחק, הנזכרת במדרש השני הרי שהכללת סמלי חיים, כגון שתילת פרחים בתשתיות קברים, מכוונת לאותו כיוון פרשני. ערעורו של המזבח, המסמל את הבית היהודי הלאומי, על ידי רצח רבין, מביא את בר חמא להקימו מחדש ולצקת בו את הממד הלאומי של ההקרבה שהוא ממד המאחד את העם בארצו. יצחק המת - גם יצחק המקראי וגם יצחק רבין, הם קורבנות שיש להם משמעות בונה כחלק מהמיתוס הלאומי של העקדה, שהוא מיתוס המאחד את הפלגים השונים בעם ישראל. בהשקפתו זו מצטרף בר חמא לגישה הלאומית למיתוס העקדה, שאפיינה את האמנות ואת התרבות הישראלית עד אמצע שנות השישים של המאה העשרים. בדומה לגישתם של אמנים כמו אבל פן ,בזם , בונה ואחרים, יוצר בר חמא גוון מיוחד ביצירתו כשהוא מתייחס באופן ספציפי ומפורש לטקסטים יהודיים ולאירועים פוליטיים ומתבטא באמצעות פעילויות ומיצבים.

בין הפעילויות שבר חמא מתעד ב"מזבח אדמה תעשה לי" נמצאת הפעילות "פרחים במקום קברים", שיזם בחזית בית האמנים בתל אביב בשנת 2000, בהשפעת הוויכוח על יציאת צה"ל מלבנון. באותו זמן עבד על הכנת המיצב "מזבח אדמה תעשה לי". "לא יכולתי שלא לקשור את עניין המזבח וכל משמעויותיו בכתובים לפינוי המדובר של צה"ל מאדמת לבנון... הוא ליווה אותי במשך כל ימי ההכנות לתערוכה והקפיץ אותי כל אימת שהתפרסם דבר נפילתו של קורבן נוסף במלחמה זו." בר חמא משווה את הורי החיילים השולחים את בניהם לצבא לאברהם – הם עוברים תהליך של התלבטות המתבטא בביטוי "וילך", שאותו הוא מפרק ל"וי" המבטא את הכאב ול"לך" המבטא את מילוי הצו. ההורים אם כן מושווים לאברהם, ואילו הבנים מושווים ליצחק. בר חמא מצטט בעניין זה את דבריו של הרב סולובייצ'יק: "הכול בונים מזבחות. אף בשנים הקודמות, לפני הפוגרומים הערביים ולפני מלחמת השחרור בנו כל בוני הארץ מזבחות. בשעה שקברים בהם נחים נערים ונערות צעירים, שנפלו בקרב, צצו בכל שטחה של הארץ, הקים הישוב כולו את המזבח הגדול, אשר בו חזר ונשנה הקניין העתיק של אברהם בא"י ובא לק' ישראל " ¹⁶.

למיצב "פרחים במקום קברים" קדמו פעילויות סמליות שבאמצעותן הביע האמן תקווה ומשאלה לסיום המלחמות והחללים: "משום מה נחרטה בזיכרוני דווקא התמונה של תשתיות הקברים המסודרים שורות שורות של מלבנים מבטון בבתי העלמין. צילמתי בבית קברות צבאי בעיר מגורי תשתית כזו. במקביל, על משטח חמרה וחול, הצבתי דיקטים שמתוכם הוצאתי צורות מלבניות בדומה לתשתית הקברים, ומתוך החללים הוצאתי והכנסתי בפעולה סמלית רגבי אדמה וחול. פעולה זו שנקטתי בה למחרת יום הפינוי של חיילינו מלבנון, נבעה כנראה מהבעת תקווה – משאלה שמעתה לא נצטרך לקברים אלו ונעסוק ב"מזבח אדמה" להתעלות רוחנית, להתחברות ולמגע בספרות עליונות, כמו אברהם ולא ב"מזבחות אדם" ¹⁷.

בעקבות פעילות זו הציב בר חמא ברחבה שמול הכניסה לבית האמנים שבע תשתיות של קברים פתוחים מבטון, בגודל טבעי, עבודה שנקראה "לו לא יהי עוד חלל - תפילה!". לקראת פירוק המיצב ארגן האמן אירוע שנקרא "פרחים במקום קברים" והוזמנו אליו מבוגרים וילדים לשתול פרחים בתוך האדמה שבתשתיות הקברים במעין טקס פרידה קבוצתי מה"מזבח הלאומי" והמרתו בסמלי חיים.

ב"מזבח האדמה" שבמיצב "מזבח אדמה תעשה לי" הניח האמן על האדמה, המסמלת את החיים, דגם מוקטן של הדיקטים המסמלים את תשתיות הקברים - מעין ייצוג סמלי של הקורבן הלאומי של העקדה. קונוטציות לאומיות נוספות מופיעות בפסלי המזבחות האחרים: במזבח המודרני מופיעים האדמה והאפר המסמלים חיים, קורבן וזיכרון. הזיכרון מופיע גם ב"מזבח אש ומים" באמצעות נר הנשמה המעלה על הדעת את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. "מזבח האבנים" מורכב מארבע קוביות שיש חברון, החומר שממנו עשויות מצבות רבות בבתי קברות צבאיים,"מזבח החיטים" מורכב מגלגל של כלי רכב צבאי (שנהרס במלחמה) ועליו מונחות החיטים, סמל שהיה שגור ומקובל בקרב ההתיישבות הציונית הפורחת. אלא שהחיטים אינן מכסות את הגלגל, שחלקיו בוקעים מתוכן במכוון, וכך נוצר 'מזבח' הכולל בתוכו מוות וחיים במשולב. האמן אינו חש כי כבר הגיע למצבו של אברהם "לתקשר בזמן אמת עם בורא עולם ולרשת את הארץ דרך ההליכה לאורכה ולרחבה או ע"י בניית מזבחות, ובהבעת נכונות להקרבה ללא הצורך המיידי בהעלאת קורבן" ¹⁸.

לחלקים נוספים של הפרק:
א. עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית
ב. העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי
ג. "יצחק כבר לא רוצה" – המחאה נגד מיתוס ההקרבה הלאומי
ד. ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים – עקדה רבת פנים:
1) כיוונים פוליטיים-חברתיים
2) כלל-אנושיות
3) כיוונים תיאולוגיים - השיבה אל הטקסט המקראי ואל המקורות היהודיים (פריט זה)
4) הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה

הערות:

1. הד, ד' עמ' 47-48.
2. הד, ד', עמ' 47.
3. לוי, 1990.
4. לוי, שם.
5. בר חמא, עמ' 6.
6. שם.
7. שם.
8. לוריא, שם.
9. שם, עמ' 6.
10. שם, עמ' 8.
11. שם, עמ' 17.
12. שם, עמ' 7.
13. הגלריה האחרת ,1999.
14. מדרש הגדול, ס' בראשית, כב יט, הוצ' הד"ר מרדכי מרגליות , ירושלים תש"ז, עמ' שס.
15. שפיגל, עמ' תפה.
16. מתוך: י. ד. הלוי סולובייצ'יק, חמש דרשות, עמ' 16-17 , שם, עמ' 8.
17. שם.
18. שם.