הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיות > ציור > ציור ישראליעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות > אברהם, יצחק ויעקב


העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי
מחברת: אורנה סילברמן


מכון מנדל למנהיגות
חזרה3

אמני "דור -בארץ ", כפי שרות קרטון-בלום מגדירה את המשוררים 1 משתמשים בעקדה כסמל קולקטיבי ולפעמים קולקטיבי – אישי לביטוי ההיסטוריה של הקמת הבית הלאומי - ציוני והקורבן הנדרש לשם כך. ההשקפה המתבטאת ביצירותיהם היא שהקורבן הוא אמנם כאוב ורב סבל אך הוא חיוני ולכן כדאי. ביצירותיהם של אבל פן, נפתלי בזם, שרגא וייל, שמואל בונה, אברהם אופק ואחרים אין מסר של מרידה, ועקדת האבות היא גם עקדת הבנים – בבחינת גזרת גורל. פן, בזם, וייל ואופק חוו שכול והנושא רווי אצלם גם במשמעות אישית חזקה.

אבל פן

אבל פן צייר שבע עקדות. בציור התנ"ך ראה את מפעל חייו, אך לנושא העקדה יש, מעבר לכך, גם משמעויות של מיתוס היסטורי ואישי עבורו. ציוריו על נושא העקדה מבטאים את הקשר בין אברהם האב ליצחק הבן. הסיטואציה המצוירת מראה את שניהם כאשר יצחק עקוד ואברהם אוחז במאכלת – לפני העקדה או אחריה (בציורים שבהם יצחק מתואר כמת או כקרוב למותו). פן מדגיש את סערת הרגשות של האב נוכח גורלו של הבן – האב מחבק ומנשק את בנו, חושש לגורלו ומתאבל עליו. האב מזדקן לאורך היצירות והופך מכהן דת מזרחי בשנות העשרים לישיש מונומנטאלי, מעין סב האומה בשנות הארבעים 2. יצירות העקדה של פן קשורות באופן מובהק להיסטוריה היהודית - הפוגרומים ברוסיה, המאורעות בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה העשרים, השואה ומלחמת העצמאות ולטרגדיה האישית שפקדה אותו כאשר בנו אלדד נהרג במלחמת העצמאות.

בבחינת פרשנות לסיפור המקראי פן רואה את עיקרו של הסיפור בניסיון הקשה שעובר בעיקר האב, המרגיש חובה לבצע את מצוות האל ונקרע בין תחושתו זו לבין אהבתו לבנו. האיל כמעט אינו קיים (לפעמים הוא מרומז), המאכלת, המזבח וחוסר האונים של יצחק מודגשים. בגישתו זו לסיפור מתקשר פן לגישת המדרשים מחד ולמסורת הציור ההולנדי מאידך, המדגישים את הקונפליקט שבו נתון אברהם ואת הסבל הנפשי של אברהם ושל יצחק. פן מעצים בתנועות ובהבעות את ממד הסבל והחמלה של האב ובנו.

נפתלי בזם

נפתלי בזם מבטא ביצירות רבות ובתקופות שונות ביצירתו את נושא העקדה ונושאים הקשורים אליו, כמו פייטה וכפרה. גם עבורו מבטאת העקדה את גורלו של העם היהודי במאה העשרים על הטראומות הקשות שלו – השואה ומלחמות ישראל, ואת גורלו האישי הכרוך בהן. בזם ניצל כנער כאשר הוריו שלחו אותו ארצה – הם נספו בשואה. בנו נהרג בפיגוע בירושלים ב-1975. טרגדיות אישיות אלה משפיעות על יצירתו בכלל ועל ביטוי נושא העקדה בה בפרט.

ב"עקדת יצחק" מ-1968 שנוצרה כתגובה למלחמת ששת הימים, הקורבן בדמות יהודי גלותי חובש מגבעת שוכב על המזבח. עיניו אמנם פקוחות אך הוא עטוף בתכריכים ולמראשותיו מבנה פירמידלי שאף הוא מסמל קבר. מתוך הקורבן המת יוצאים צמחים המסמלים חיים: מתכריכיו - כנפיו עולה צמח אדום דמוי צבר ובידיו הוא מחזיק צמחים בשרניים כחולים. "מן האפר של יהדות אירופה קם עוף החול הישראלי. האב האירופי נותן את חייו כדי שיקום בנו הישראלי" 3.

נושא השואה והתקומה אופייני ליצירת בזם שבשונה מארדון מתאר את יצחק לא רק כקורבן אלא גם כמקור לחיים שאחריו. הקשר לתיאור המקראי של העקדה אינו עלילתי - העקדה עבור בזם היא סמל היסטורי ולאומי של הגורל היהודי. עם זאת ניתן לזהות יסודות הקשורים לתיאור העקדה בבראשית כב - המזבח, הכנפיים עשויות לסמל את דמות המלאך, הצמחייה - את הסבך והשמש - את האש.

הציור "מזבח וענן" נוצר בשנה שבה איבד בזם את בנו, ששמו היה יצחק, והוא נהרג בפיגוע בירושלים. לציור משמעות אישית מבחינת האמן והוא מבטא בו את תגובתו לאסון שפקד אותו. כמו בסיפור העקדה המקראי קיימים בו המזבח והקורבנות, אך הפעם אלה הם האמן ואשתו שאיבדו את בנם. הם שוכבים בסירת עולים מכונפת המסמלת, כמו ביצירות אחרות של בזם, את עלייתם ארצה. אך האופטימיות שהייתה ביצירתו של בזם, שראה בעלייה ובהתיישבות בארץ את מימוש החלום ואת צמיחת החיים - מתחלפת כאן באבל ובצער. על המזבח מונחת דמות כהה מכונפת המזכירה את צורת כנפי התכריכים מציור העקדה מ-1968, אלא שכאן היא אינה מצמיחה דבר. ברקע נראה אריה המחזיק בסולם שקצהו בנוי משני נרות – אחד דולק ואחד כבוי. בזם מבטא בשפת הסמלים שלו את הרעיון, כי ישנו עוד זיק של תקווה. האריה, המסמל את ניצול השואה, מחזיק בסולם העלייה ארצה, ובקצהו נר כבוי המסמל את בנו המת של האמן, אך גם נר דולק וזוהר המסמל את בנו השני, החי.

שרגא וייל

וייל עסק באינטנסיביות בנושא העקדה החל בשנות השישים של המאה העשרים, והעניק לו משמעויות מורכבות. העקדה מופיעה ביצירתו כמיתוס לאומי וכסמל אישי, כפרשנות לטקסט המקראי הספציפי וכנושא רחב המתבטא ומחלחל לנושאים מקראיים אחרים שוייל עוסק בהם: סיפורי יוסף וקהלת. וייל מבטא את הנושא ביצירות גדולות ממדים בצבעי שמן ובהדפסי משי בעלי עושר צבעוני רב.

הטריפטיכון הגדול מ- 1960 מבטא את תפיסת העקדה כמיתוס תרבותי – לאומי. כאן מדגיש וייל את הממדים המקומיים והטקסיים של האירוע. מרכיבי הסיפור המקראי נפרשים במלואם לעיני הצופים: בפנל הימני - המזבח והאש, במרכז - אברהם, יצחק, עצי העולה והשביל המוביל אל ההר, ומשמאל - האיל הניצב על רגליו האחוריות. שלושת הפנלים מקושרים על ידי הרקע המשותף של הנוף – הר המוריה והשמים ועל ידי הצבעוניות הסמלית: הצבע הלבן מייצג טוהר, הצבע האדום מסמל את יסודות הקורבן - הדם והאש, והצבע החום מסמל את התרחשות האירוע בהרי ירושלים. אברהם מוצג במרכז היצירה ככוהן קדמוני שידיו פרושות בתנועת תפילה; יצחק מוצג לידו כדמות שלובת ידיים ובעל שתי צדודיות - האחת פונה אל אביו והשנייה אל האיל שיוקרב במקומו. היצירה משקפת את תפיסת העקדה כסמל המקשר בין תקופת המקרא לתקופתנו. בשלב זה של יצירתו מציג וייל את האיל כקורבן כמו בסיפור המקראי המקורי, והתחושה שנוצרת אצל הצופים היא של מעמד דרמטי וחגיגי בעל משמעות מיתית-היסטורית - כאז כן עתה.

בסוף שנות השישים, בעקבות מותו של בנו, וייל מתייחס באופן שונה לנושא העקדה והיא מקבלת ממדים אישיים ועמוקים. העקדה הופכת מעתה לנושא רב פנים וקשרים ביצירתו.

הסיפור המקראי נשזר בסיפור האישי ודמויותיו אינן עוד דמויות המסמלות היסטוריה ותרבות גרידא. בשבעה הדפסים שעיצב ב-1970 מתאר וייל את הסיפור: "פרק אחר פרק...כסיפורם של אברהם ויצחק, אב ובנו, שבריריים ושקופים, המתאחדים בציות אילם לאל. לכל אורך ההדפסים וייל שם את הדגש על ההיבט האנושי של האירוע ולא על ההיבט התיאולוגי. לא אחת נדמה כי דמותו של אברהם דומה לדיוקנו של שרגא וייל עצמו" 4.

ואכן, בניגוד לדמות הכוהן החגיגית המופיעה בטריפטיכון המוקדם, אברהם מוצג מעתה כדמות טרגית המתאבלת ומתגעגעת לבן שאכן מת. ביצירה "עקדה I- חלומו של אברהם" אברהם מתואר ישן בתחתית הדף, רגליו משוכלות וידיו מורמות בתנועת תפילה ומכסות את אוזניו כדי לא לשמוע את הקול המצווה עליו להקריב את בנו. הפסוק מבראשית כב' כתוב לרוחב הדף, בחלקו העליון, כחלק ממבנה דמוי מנורה הבנוי מאותיות, ממילים ומחלקי פסוקים: "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך". הציווי כתוב בפשטות ובבהירות, העומדת בניגוד למערבולת מלאת התנועה. תנועה זאת מייצגת את סערת הנפש המתבטאת בחלומו של אברהם. הכתוב, המייצג את שפת החלום, מתאפיין בכיוונים ובגדלים שונים, חלקו בכתב ראי, קטוע, קרוע ומוסתר. כאילו בניגוד לצו האלוהי, כתב האמן מתחתיו בכיוון ההפוך: "החוט המשלש לא במהרה ינותק". בחלק העליון ובחלק המעגלי של המנורה מופיע במפוזר הפסוק מקהלת (פרק ד פסוק 9):"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם." עולם ההגות הפנימי של אברהם מושפע מתפיסת העולם של קהלת ושל הפרשנים , הדוגלת בחיים של חברות, משפחה ושיתוף פעולה, המוצבות מול האבדן. וייל מאחד את תחושותיו שלו עם רגשותיו של אברהם ומחשבותיו של קהלת ומעבה ביצירתו את סיפור העקדה על ידי פרשנות משלו.

וייל משתמש באפשרויות הצבעוניות ובכתמים המופשטים של הדפס הרשת ויוצר בסדרה משטחים דמויי סבכות וריקועים, היוצרים תחושה של ארכאיות ותקופות קדומות. יחד עם זאת, הסצנות מצוירות בסגנון מופשט המבטל את ממדי הזמן והמקום והופך את הסיפור לעל זמני.

ביצירה "וירא את המקום מרחוק" מאחד וייל את המשמעות הגאוגרפית של המילה "מקום" - הר המוריה - עם משמעותה הדתית – הישות האלוהית. הר המוריה מומחש על ידי המרקם המחוספס של הסלעים, האדמה ועצי הברוש. את הנוכחות האלוהית מבטא וייל באמצעות מעגל האותיות הנמצא בחלקה העליון של היצירה. בשולי האותיות הקדושות מופיע צבע אדום, כצבע האש הנזכרת במדרש: "אמר ליצחק בני רואה אתה מאומה באחד מן ההרים הללו? א"ל הן עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים" (פרקי ר' אליעזר,פ' ל"א).

תמונה זו נועדה להעניק לצופים תחושה של קושי רב יחד עם הרגשה של התרוממות רוח. השביל הארוך והתלול מבטא את הקושי שבצעידה אל ההר. הנוף מצויר מנקודות מבט שונות: העצים נראים ממבט חזיתי, נוכחות האל נראית מלמטה, המזבח נראה ממבט על. כך יוצר וייל תחושה של חוויה על זמנית - הצעידה אל הר המוריה איננה רק צעידתם של אברהם ויצחק בסיפור העקדה. זוהי צעידתם של מאמינים ומקריבים בכל זמן ובכל מקום.

ביצירה "עקדה V- ואיה השה לעולה" מופיעים האב והבן זה בצד זה במישור הקדמי של היצירה. ההליכה יחדיו מתוארת כהרמוניה של שיתוף וחברות. הם צבועים בצבע תכלת, צבע השמים ונראים כמרחפים בחלל הציור. האב ובנו נראים כנושאי מנחה חקלאית - יצחק נושא את העצים ואברהם – את האלומות. מעליהם נמצא מעין זר פרחים, הכולל רימונים ובתוכם מילים מקוטעות - מעין סמל לתורה שבה ניתן צו העקדה. בתוך זרו של אברהם נמצא האיל - הקורבן שאותו היה אברהם רוצה להקריב במקום בנו.

הרצון לגאולת הבן והעצב על גורלו מתבטאים גם ביצירה "עקדה IV, ויקח אברהם את עצי העולה וישימם על יצחק בנו ". יצחק מתואר כנסיך על כס מלכות מפואר, העצים ככתר לראשו הם גם הסבך שבתוכו לכודה הציפור. הציפור היא סמל רב משמעויות ביצירתו של וייל (יונה לבנה ושחורה המסמלת את הניגוד בין טוב לרע, סמל לחופש,יונה דוגרת כסמל פריון ושפע, הציפור המקוננת, הפניקס ועוד 5 . גם כאן ניתן לראות בה סמל רב משמעי של קורבן לכוד שזהותו יכולה לנוע מיצחק עצמו, דרך אברהם הלכוד בגורלו, ועד סמלים כלליים יותר כמו חיים שאבדו.

את סדרת ההדפסים סוגרת היצירה "עקדה VII- ולא חשכת את בנך ממני" , ובה דמותו של אברהם המתאבל. הוא לבוש בכתונת הפסים המסמלת את אובדנו של יוסף. כך מאחד וייל את שני הסיפורים שבהם מתאבל אב על בנו. גם בטריפטיכון מ-1972 נמצא בפנל המרכזי שבו מוצג המזבח הריק, את מוטיב כתונת הפסים של הבן האבוד. האיל, בשתי היצירות הללו, ניצב בצד - הוא הקורבן שלא הוקרב, הסמל לגאולה שלא הושגה 6.

העקדה אצל וייל היא סיפור שיש בו כאב גדול ואף על פי כן ניתן להפוך בו ולפתוח אותו לפרשנויות רבות. הטקסט המקראי משמש עבור האמן מקור ערכי שהוא מתמודד עימו. וייל הופך במילים ובתוכן של הסיפור, כשהוא מבטא קשת של רגשות וסימני שאלה על הממד הטראגי של הסיפור כמיתוס של קורבן.

שמואל בונה

קשר בין נושא העקדה למלחמות ישראל אנו מוצאים גם אצל שמואל בונה, שעסק בנושא העקדה לסירוגין ביצירותיו מסוף שנות החמישים ועד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים. בונה פיתח סגנון ציור מודרניסטי, המשלב מקורות השראה שונים, (איקונות ביזנטיות, קוביזם, הפשטה ועוד), המעניק ליצירותיו אופי של מעין איקונות מודרניות. מבחינה תוכנית ניכר בהם שילוב של סמליות יהודית ונוצרית - אברהם מעוצב כמעין נזיר, שרה היא גם מריה אם ישו , יצחק מוצג כישו והאיל והמלאכים מופיעים כפמליה שמיימית התוקעת בחצוצרות בנוסח ציורי יום הדין האחרון באחרית הימים.

"הראשון מבין ציורי העקדה נוצר בשנת 1960 ופועלות בו שתי דמויות בלבד: אברהם ויצחק. אין בציור זכר לאיל או למלאך. אברהם הוא דמות ענקית התופסת מקום מרכזי בתמונה... ראשו מופנה כלפי מעלה; הוא נראה הפוך, ללא צוואר, כאילו נערף מגופו. (האמן מציין: 'הנושא שלי היה אברהם העוקד את יצחק אך מביט השמימה- מאין יבוא עזרי ' 7. בידו השמאלית אוחז אברהם בידית של סכין שהלהב שלה מעוקל וחד. פניו של יצחק נראות כפני אדם מבוגר; הוא מפנה אותם אל עבר החזה של אביו ומביט בו ישירות. רגליו תלויות מדולדלות מעל ל"מושב". הוא לבוש מעין כתונת לבנה בעלת צווארון עגול ורחב, ששרוולה השמאלי גלוי וכמעט נוגע בסכין והיא מכסה את גופו עד לברכיו. חלקה העליון של הכתונת יוצר את הרושם ששתי ידי יצחק כפותות באמצעותה. אור מסתורי מאיר את אברהם ואת יצחק הנתונים בעלטה כללית המאפיינת את ההתרחשות. פס כחול בהיר של שמים מכתיר את התמונה בקצה חלקה העליון" 8.

בתמונות הבאות מוצגות שתי יצירות שנוצרו ב-1973. בונה מעיד כי עסק בנושא העקדה כתגובה למלחמת יום הכיפורים, שעוררה בו דאגה וחרדה לגורל העם והמדינה 9.

בתמונה הראשונה מוצג יצחק כילד המוטל על גבי המזבח כאשר אברהם בדמות נזיר מניף מעליו את המאכלת. באזור מתוחם בשמים נראים שרה והאיל המחצצר כסמלי ישועה וגאולה. הרקע להתרחשות חשוך, גופו העירום של יצחק מואר והוא מאופיין כקדוש וטהור ואילו דמותו של אברהם נמצאת בחשכה פרט לידו האוחזת במאכלת ופניו המסוגפות – פני נזיר קנאי. גם כאן מתערבבות היהדות והנצרות, יצחק מזכיר את ישו התינוק, שרה - את מריה והאיל - את המלאכים המחצצרים.

ההפרדה בין האזור שאברהם עומד להקריב בו את יצחק לבין אזור הישועה בשמים מרמזת גם כאן כי הסכנה לא חלפה עדיין. בשתי היצירות מעוצב החלל כמרחב מופשט שבו מתרחשת הסצנה כאילו היא מנותקת מהאירוע ההיסטורי הספציפי של מלחמת יום הכיפורים ומקושרת לממד זמן אוניברסאלי ורוחני.

בתמונה השניה יצחק נראה מונח על מבנה המזכיר את דוכני הקריאה המצויים בבתי כנסת ובבתי מדרש, המשמש מזבח בהקשר של נושא היצירה. יצחק עטור רצועות של תפילין ודמותו מזכירה את דמותו של ישו המת המורד מן הצלב (למשל, בפייטה רונדניני של מיכלאנג'לו). ברקע נראה נוף סלעי שיכול להיות הר המוריה אך גם גולגלתא, מקום צליבתו של ישו. בשמים נראית דמות התוקעת בחצוצרות ומסמלת את הגאולה. בונה מציג את יצחק כדמות יהודית ונוצרית, עקוד לדוכן התפילה ומורד מן הצלב, מרחף בין שמים לארץ ומצפה לישועה שאולי תגיע המסומלת על ידי הדמות השמיימית התוקעת בחצוצרות. דמות זו יכולה לסמל הן את המלאך המושיע את יצחק והן את המלאכים התוקעים בחצוצרות בתיאורי יום הדין הנוצריים ומבשרים על תחיית המתים 10.

אברהם אופק

אופק עסק רבות בנושא העקדה, והציג אותו כחוויה כלל-אנושית, יהודית, לאומית ואישית.

העקדה, כאלגוריה לאומית הכוללת בתוכה גם את גורלו של היחיד, לובשת צורה אפית בפרסקו המונומנטאלי של אופק "ישראל - החלום ושברו" באוניברסיטת חיפה. היצירה מחולקת לקיר החלום ולקיר המציאות. "הציור על הקיר הימני פותח בכתובת שאינה אלא ציטוט מלא של שירו "ואלה שמות" של ישראל פנקס, ידידו של האמן.. בסצנה הפותחת נראית סירה ריקה מאדם, הנושאת את שמה של ספינת מעפילים בולגרית שטבעה בעת ניסיון העלייה ארצה. מהחוף שבו היא מוטלת צועדת בחופזה קבוצת העולים הקטנה לכיוון פנים הארץ, לשמאל. לפני קבוצת העולים צועדת דמות המשולבת בדמותם של איל וחמור, שראשו עשוי זרדים ואל גבו צמודה דמות קטנה יותר. בית ברקע הרחוק נראה אף הוא כצמוד במדרגותיו לקבוצה זאת. קבוצה זו פורשה כהצגה סמלית של עקדת יצחק, המובל לעולה מבלי לדעת לקראת מה הוא מובל, כפי שהעולים אינם יודעים מה מצפה להם בארץ המובטחת" 11.

העקדה מוצגת כחטיבה המורכבת ממספר מרכיבים הנזכרים בטקסט המקראי – החמור שפניו עשויות זרדים (העצים), צווארו הוא האיל וגופו - אברהם הנושא על גבו את יצחק המביט למעלה. בקצהו האחורי של החמור שתי דמויות – כנראה הנערים, רגליו של החמור הן גם רגליהם של אברהם ושל הנערים. העלייה מתוארת כמסע אל הר המוריה, אל הניסיון ואל העקדה – גורל לאומי ואישי שטמון בו פוטנציאל הגאולה ופוטנציאל האכזבה – הלאומית והאישית.

ברישומים רבים שארבעה מהם מוצגים כאן מתוארת העקדה כתהליך המסמל את גורלו של האדם. אופק מציג את המשתתפים כמעין שבלונות גזורות הנוטות בזווית אלכסונית קדימה – תנועה המבטאת את האדם כמובל אל גורל ידוע מראש. חלק מהדמויות מוכרות מן הטקסט המקראי – אברהם, יצחק, הנערים, החמור, המלאך והאיל. אופק שואב גם מהמדרשים - הדמויות מלוות על ידי נחש שיכול לסמל את השטן שניסה להניא את אברהם ויצחק מלבצע את העקדה. יצחק לבוש בגלימה שאופק מתאר אותה כגלימת סקילה, מעין נידון למוות, ועל כתפו עורב המסמל גם כן את המוות. אופק משלב ברישומים טקסטים המתארים את מחשבותיהן וחששותיהן של הדמויות ואת הערותיו שלו על משמעות הסצנות שהוא מתאר 12.

לחלקים נוספים של הפרק:
מבוא
א. עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית
ב. העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי (פריט זה)
ג. "יצחק כבר לא רוצה" – המחאה נגד מיתוס ההקרבה הלאומי
ד. ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים – עקדה רבת פנים:
1) כיוונים פוליטיים-חברתיים
2) כלל-אנושיות
3) כיוונים תיאולוגיים - השיבה אל הטקסט המקראי ואל המקורות היהודיים
4) הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה

הערות:

  1. קרטון- בלום, עמ'11.
  2. עפרת,1988.
  3. עמישי-מייזלש, תשמ"ו, עמ' 30.
  4. עפרת, 2000, עמ' 5.
  5. עפרת, שם, עמ' 14 - 20.
  6. עפרת, 2000, עמ'15.
  7. עפרת, 1988.
  8. מישורי, עמ' 50.
  9. עפרת,1988.
  10. ברבות מהיצירות המתארות את יום הדין האחרון באמנות ימי הביניים והרנסנס מופיעים מלאכים התוקעים בחצוצרות, על מנת לבשר לעולם על שובו של ישו, תחילת המשפט האחרון ותחיית המתים (לפי הראשונה אל התסלוניקים ד' 16 - 17). דוגמאות למלאכים כאלה ניתן למצוא, למשל, ביצירותיהם של ון-אייק, בוש, דירר ומיכלאנג'לו, המתארות את הנושא.
  11. רונן, עמ' 20.
  12. עפרת, בית, עמ' 165 - 166.
ביבליוגרפיה:
כותר: העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי
שם  הפרסום מקורי: עקדת יצחק באמנות
מחברת: סילברמן, אורנה
תאריך: 2009
בעלי זכויות : מכון מנדל למנהיגות
הוצאה לאור: מכון מנדל למנהיגות