 |
|
 |
|
גירוש תל-אביב
מחברים:
אולגה קריוקוב; מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. צוות גיאוגרפיה
|
|
 |
|
 |
|
 |
דמיינו לעצמכם שיום אחד השלטונות מצווים עליכם ועל בני משפחתכם לעזוב את ביתכם... ואתם נאלצים לעזוב, אפילו בלי שיהיה לכם מקום מסודר ללכת אליו. זה מה שקרה לתושבי תל-אביב בערב פסח בשנת 1917.
באותה תקופה, שלוש שנים לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, שלטה בארץ-ישראל האימפריה העות'מאנית, הטורקית, אשר הייתה נתונה במלחמה עם הבריטים. הבריטים, תחת פיקודו של הגנרל אלנבי, התכוונו לתקוף את הטורקים ולהגיע לארץ-ישראל מן הדרום, ממצרים.
כחלק מן ההכנות ללחימה בבריטים, הורה ג'אמל פאשה, המושל הצבאי הטורקי בארץ-ישראל, לפנות את התושבים מתל-אביב ומיפו.
הסיבה הרשמית לזה הייתה שהשלטונות דואגים לשלומם של התושבים ורוצים להגן עליהם מפני ירי התותחים מאניות המלחמה הבריטיות והצרפתיות. אבל הגירוש היה בעצם הגזרה האחרונה בשורה של גזרות קשות שהטורקים הטילו על היישוב היהודי, כמו מִסים גבוהים מאוד שהיהודים נדרשו לשלם.
מאיר דיזנגוף, שהיה כבר אז אחד ממנהיגי העיר הצעירה והחדשה, החליט שצריך לקיים את הפקודה ולעזוב את תל-אביב. כדי לארגן את העזיבה, הוקם "ועד ההגירה ליהודי יפו", שניהל את העברת התושבים מתל-אביב ויפו ליישובים יהודיים בצפון הארץ וסייע להם להתמודד עם הקשיים שהיו כרוכים בזה. כ-7,000 מבין כ-10,000 המגורשים מצאו מקום מקלט במושבות הקרובות יחסית לתל-אביב – פתח-תקוה, כפר-סבא, זכרון-יעקב וחדרה. והאחרים הרחיקו עד חיפה, טבריה, צפת, יבנאל ומושבות אחרות בגליל. היו גם כאלה שעזבו לסוריה ולמצרים.
תנאי החיים של המגורשים היו קשים – הם נאלצו להתגורר באוהלים ובבקתות, בלי גישה מסודרת למים ובלי מערכת ביוב מסודרת, ובעיקר היה להם מעט מאוד אוכל. רבים מן המגורשים חלו והיו גם כאלה שמתו. מעריכים שכ-1,500 מבין המגורשים, בעיקר זקנים וילדים, לא שרדו את 18 חודשי הגירוש.
עם סיום המלחמה, בשנת 1918, וכיבוש ארץ-ישראל על-ידי הבריטים, החלה תקופת המנדט הבריטי, והמגורשים ששרדו שבו לבתיהם.
|
