הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נביאי בית שניעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון


ישעיה השני : סקירה היסטורית
מחבר: פרופ' שלום מ' פאול


עם עובד י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית בירושלים
חזרה3

המאה השישית לפסה"נ היתה תקופה רבת תהפוכות בתולדות המזרח הקדום, ובכלל זה ביהודה. האימפריה הניאו-בבלית קרסה ובמקומה עלתה ממלכת פרס. ירושלים והמקדש חרבו, והעם גלה לבבל. אבל בה גם חלו הגאולה ושיבת-ציון. כל אלה הטביעו רושמם על נבואותיו של 'ישעיהו השני'.

הממלכה הבבלית החדשה נוסדה בשנת 626 לפסה"נ על-ידי נבופלאסר. בנו, נבוכדראצר ב' (562-604 לפסה"נ), ירש את אביו בשנת 597 לפסה"נ, ובאותה שנה עלה על ירושלים "והגלה את כל ירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ. ויגל את יהויכין בבלה ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי הארץ הוליך גולה מירושלם בבלה" (מל"ב כד, יד-טז; והשווה דה"ב לו, ט-י; יר' כד, א; כז, כ; נב, כח). בשנת 586 לפסה"נ החריב צבא בבל בפיקודו של נבוזראדן, רב הטבחים, את ירושלים ובית המקדש והגלה "את יתר ההמון" לבבל (מל"ב כה, ח-כא; יר' לט, א-י; מ, א; נב, ד-כז, כט-ל; דה"ב לו, יז-כא). לאחר מות נבוכדראצר עלה אויל-מרודך בנו על כס המלכות לשנתיים (560-561 לפסה"נ). הוא שחרר את המלך הגולה יהויכין מכלאו בבבל (מל"ב כה, כז-ל; יר' נב, לא-לד). אחריו מלך נרגל שראצר, גיסו של נבוכדראצר (556-559 לפסה"נ), המוזכר ביר' לט, ג, יג, בסיפור על מצור ירושלים. לאחר המרד קצר הימים של בנו, לבשי-מרדך, עלה למלוכה נבונאד, אחרון מלכי בבל (539-555 לפסה"נ).

נבונאד היה שר צבא של נבוכדראצר, אולם לא התייחס למשפחת המלוכה. אישיותו החריגה התבטאה לא רק בחלומותיו המיוחדים (ראה A. L. Oppenheim, The Interoretation of Dreams in the Ancient Near East, Philadelphia 1956, pp. 202-205, 250), אלא בעיקר במהפכה הפולחנית שערך לקראת סוף ימיו. הוא רומם את קרנו של סין, אלוהי הירח, עשה אותו לראש מועצת האלים הבבלית והאדירו על פני מרדך, שמאז היווסדה של ממלכת בבל נחשב כאלה הראשי. רפורמה דתית זו אירעה בזמן שהעתיק את מקום מושבו הרחק מבבל לתימא, נווה מדבר בצפון-מערב חצי האי ערב (ראה נספח ב: תפילת נבונאד). שהייתו בתימא אפשרה לו לשלוט בנתיבי הסחר מערב לבבל. אף הוצע שבישיבתו בתימא ניסה נבונאד להרחיב את גבולות האימפריה הבבלית דרומה. באותן עשר שנים שעשה בתימא הפקיד נבונאד את בנו, בל-שר-אצר, הוא בלשאצר (דנ' ה, א, ב, ט), כעוצר בבבל; אולם הלה לא נשא בתואר מלך.

העלאת חשיבותו של האל סין פגעה קשות במעמדם של כוהני מרדך ועוררה את חמתם. התנגדותם החריפה לנבונאד התפרסמה בכתב פלסתר שנתחבר באותה עת, ובו נאמר: "אולם הוא (נבונאד) מבלבל את סדר הפולחנות, מפר את האותות, פוקד להפסיק את עבודת הקודש... הוא רואה את הצלמים (צלמי האלים) ומטיח נגדם דברי חילול". בהמשך לכתובת בבלית זו מסופר כי נבונאד ניסה להוכיח לכוהני מרדך שהאסגלה, המקדש הראשי של מרדך בבבל, אינו אלא מקדשו של האל סין: "האין סימן זה (חצי הסהר, סמלו של סין) מראה לכבוד מי נבנה הבית? לו היה זה ביתו של בל (מרדך), הרי היה מסומן בסמל האת (סמלו של מרדך). מכאן שסין עצמו סימן את מקדשו בסמל חצי הסהר!" (ח' תדמור, "הרקע ההיסטורי להצהרת כורש", בתוך ע"ז לדוד, ירושלים תשכ"ד, עמ' 462).

השטנה והשנאה כלפי נבונאד התעצמו בבבל, משום שבזמן העדרו מהבירה לא נחוג חג האכתו, חג ראש השנה הבבלי, שחל בראשית ניסן. במהלך החג, שאפשר היה לחוג אותו רק בנוכחות המלך, נתקיימה תהלוכה חגיגית, שבה המלך היה 'אוחז בידו' של מרדך, ובסיום הטקסים, שנמשכו אחד-עשר ימים, הובטחו לארץ שלום ופוריות. אי-קיומו של החג נחשב לחילול הקודש והיה מהלומה קשה לעם כולו.

בעת שנבונאד שהה בתימא (הוא לא חזר לבבל עד שנת 543/2 לפסה"נ), דרך כוכב חדש בשמי המזרח הקדום, והוא כורש מושל אנשן, נסיכות בעילם, ואסאל של אסטיגס (אכדית: אשתמגו) מלך מדי (550-585 לפסה"נ). בשנת 553 לפסה"נ מרד כורש באסטיגס ושבה אותו, ובשנת 550 לפסה"נ כבש את אחמתא בירתו. בשנת 547 לפסה"נ הכניע את ספרד (סרדיס) בירת לוד (לידיה) באסיה הקטנה, ואת קרויסוס מלכה. רק ממלכת בבל עמדה חוצץ בפני שאיפתו לשלוט בכל האזור. בשנת 540 לפסה"נ אסר כורש מלחמה על בבל, ובג' במרחשון, (29 באוקטובר) 539 לפסה"נ, בבל נכנעה, ללא קרב וללא שפיכות דמים. בכך באה לקצה ממלכת בבל האדירה, והחל עידן מלכות פרס. בכניסתו לבבל, נתקבל כורש בשמחה רבה, כמשחררה של העיר מעולו של נבונאד. כורש החזיר ליושנה את עטרת האל מרדך, השיב את כוהניו למעמדם המועדף הקודם ושיקם את מקדשי בבל. הוא הכריז על עצמו כמלך החוקי של האימפריה הבבלית, שכללה גם את ארץ-ישראל. תועמלניו פרסמו מעשים אלה בכתובת הבבלית המכונה "גליל כורש" (ראה להלן נספח א).

כורש הפגין סובלנות דתית, והנהיג מדיניות ליברלית לכל העמים בממלכתו, כולל עם ישראל. בראשית שנת מלכותו הראשונה (538 לפסה"נ), פרסם כורש הצהרה, הלוא היא 'הצהרת כורש', שבה הירשה לגולי יהודה לשוב לארצם, והתיר להם – ואף סייע בידם – לבנות מחדש את מקדשם ההרוס בירושלים (עז' א, א-ד; ו, א-ה; דה"ב לו, כב-כג; וראה גם יש' מד, כח). הבית נבנה אמנם רק בימי דריוש מלך פרס בשנת 515 לפסה"נ, וחומות העיר שוקמו רק בימי ארתחששתא מלך פרס בשנת 444 לפסה"נ, בימי עזרא ונחמיה.

האופק ההיסטורי המשתקף בנבואות 'ישעיה השני' מצטמצם לתקופה שלאחר חורבן המקדש, ירושלים וערי יהודה, לראשית ימי שיבת-ציון ולשנים הראשונות של השיבה לארץ-ישראל. פרט להזכרת כורש ככובש בבל אין נתון היסטורי מפורש נוסף בכל נבואותיו.

לעדויות חדשות לישיבתו של נבונאד בתימא, ראה: A. Lemaire, "Nabateans, Arabia and Judah In the neo-Babylonian Period," in P. Lipschits-J. Blenkinsopp (eds.), Judah and Judeans in the Neo-Babylonian Period, Winona Lake, IN 2003, pp. 285-298

חלקים נוספים של המאמר:
ישעיה השני
שאלת 'ישעיה השלישי'
סקירה היסטורית(פריט זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: ישעיה השני : סקירה היסטורית
מחבר: פאול, שלום מ' (פרופ')
שם  הספר: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא
עורכי הספר: גרינברג, משה; אחיטוב, שמואל  (פרופ')
תאריך: תש"ן - תשס"ד
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
הערות: 1. התוכן: ‬
א. יהושע / עם מבוא ופירוש מאת שמואל אחיטוב.
ב. שופטים / עם מבוא ופירוש מאת יאירה אמית.
ג. שמואל א-ב / עם מבוא ופירוש מאת שמעון בר-אפרת. ‬
ד. ירמיה, כרך א-ב / עם מבוא ופירוש מאת יאיר הופמן. ‬
ה. יחזקאל, כרך א-ב / עם מבוא ופירוש מאת רימון כשר. ‬
ו. יואל / עם מבוא ופירוש מאת מרדכי כוגן -- עמוס / עם מבוא ופירוש מאת שלום מ’ פאול. ‬
ז. עבדיה / עם מבוא ופירוש מאת מרדכי כוגן. יא, 39 ע’. -- יונה / עם מבוא ופירוש מאת אוריאל סימון. ‬
ח. שיר השירים / עם מבוא ופירוש מאת יאיר זקוביץ. ‬
ט. רות / עם מבוא ופירוש מאת יאיר זקוביץ. ‬
י. אסתר / עם מבוא ופירוש מאת אדל ברלין. תרגם דורון כהן. ‬