הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מעגל השנה > ראש השנהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ראליה תלמודיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מסכתות המשנה והתלמוד > מועד


על התרועה בראש השנה
מחבר: צבי אריה שטיינפלד


האוניברסיטה הפתוחה
חזרה3

נאמר בבמדבר כט, א: "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם". סתם הכתוב ולא פירש את עניינה של "תרועה" זאת, כשם שלא ביאר את "זכרון תרועה" האמור בויקרא כג, כד.
על-פי המקורות התלמודיים יש שהניחו, כי "עד סמוך לחורבן לא היו תוקעין בראש השנה אלא במקדש בלבד, ואף תקיעה זו המיוחדת ליום, לא היתה באה אלא על הקרבן"1, וכדעתו של פילון, הקובע, שראש השנה הוא "חג קידוש החודש, שבו נוהגים לתקוע במקדש על הקרבנות הקרבים, לפיכך נקרא החג כנכון אף חג התרועה"2. ויש הסובר שבדומה לתפילות התעניות, שנערכו בשערי המזרח שבהר הבית, ושבמסגרתן תקעו בחצוצרות ובשופר, כך גם בראש השנה היתה תקיעה מיוחדת שתקעו בשופר ובחצוצרות בשעת התפילה, שהתקיימה בשערי המזרח שבהר הבית3.
אולם הצעות אלה מתעלמות ממשמעותן הראשונית של חלק מן המקורות. ואכן הועלתה גם הצעה אחרת, שלפיה יש להבחין במקורות שתי שיטות: "אחת – שתקיעת שופר קשורה בקרבנות... השיטה האחרת קושרת הלכה זו בבית הדין הגדול... לומר – גופה של תקיעת ראש השנה קשורה בקביעת ראש החודש והחג, שנעשית בבית דין הגדול"4. אך דומה שאף הצעה זו אינה הכרחית, שכן כפי שנראה, כל המקורות מתפרשים על-פי שיטה אחת. נדון אפוא במקורות, שנביאם תוך ציון שינויי הגרסאות הנוגעים לענייננו, כדי לעמוד על משמעותם הראשונית.

על היחס בין "ותקעתם בחצצרת על עלתיכם" לבין "יום תרועה"

חובת התקיעה שעל הקרבנות מפורשת בבמדבר י, י: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפי אלהיכם...".
הכתוב מתפרש בספרי זוטא, בהעלותך, י י, מהדורת הורוביץ, עמ' 262:


ביום זה יום טוב
וביום זה יום השבת וביום זה יום הכפורים
שמחתכם אלו הרגלים
מועדיכם אלו התמידים
כשאמר ומועדיכם רבה כל תמיד ותמיד5
ובראשי חדשיכם אלו ראשי חדשים
וראשי חדשים רבה ר"ה
ותקעתם בחצוצרות לא בשופרות
על עולותיכם אלו עולות חובה
ועל זבחיכם זו זביחת הפסח
על זבח זבחי רבה כל כתובתם
ועל זבחי שלמיכם רבה שני כבשי עצרת

הרי שלפי הברייתא יש לתקוע בחצוצרות בשעת הקרבת הקרבנות בימי שמחה, במועד, בראשי חודשים, אשר כוללים לפי הברייתא גם את ראש השנה, יום הכיפורים, שבת ואף את ימות החול. ואכן מפורש במשנה סוכה ה, ה:


אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש
ואין מוסיפים על ארבעים ושמנה6
בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות
שלוש לפתיחת שערים
ותשע לתמיד של שחר
ותשע לתמיד של בין הערכים
ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע...

לעומת זאת, לגבי ראש השנה קובע הכתוב בבמדבר כט, א: "ובחדש השביעי באחד לחדש מקדש קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם". ובויקרא כג, כד: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש". ומשום ש"תרועה" זו – שאין הכתוב מפרש אם היא בחצוצרה או לא – נזכרת רק בראש השנה ולא בכל יום אחר, יש להניח בפשטות, כי תרועה זו מיוחדת היא לראש השנה ואין לה כל עניין עם התקיעות שתקעו בחצוצרות בשעת הקרבת הקרבנות.
קשה ליישב את הכתובים האמורים עם שיטתו של פילון שהובאה לעיל, ולא רק משום שלשיטה זו אין כל משמעות מיוחדת ל"יום תרועה", שהרי אף בימי מועד, שמחה וראשי חודשים תקעו בשעת הקרבת הקרבנות, אלא גם משום שלפיה אין כל הסבר מדוע נקבעה התקיעה שבראש השנה בשופר7 ולא בחצוצרות, שהרי הכתוב קובע במפורש שבהן8 יש לתקוע על הקרבנות9. וכך אכן נהגו, כפי שמפורש במשנה תמיד ז, ג: "נתנו לך יין לנסך הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם...".
זאת ועוד, על-פי שיטה זו גם אין להבין את טעמה של התקנה שנתקנה לאחר חורבן הבית10, שלפיה תקעו בראש השנה שחל להיות בשבת בבית-דין בלבד, וכמפורש במשנה ראש השנה ד, א. שכן אם התקיעה בראש השנה לא באה אלא על הקרבן, מה טעם ראו להנהיגה בכלל גם לאחר החורבן, שהרי לא התקינו כל תקיעה כזכר לתקיעות האחרות שבאו על הקרבנות. וגם אם נניח, שמשום שהתקיעה בראש השנה היתה כבר נהוגה גם מחוץ למקדש עוד בימי הבית11 ראו לנהוג במצווה זו גם לאחר החורבן, לא מובן מדוע נקבעו תקיעות אלו דווקא בבית-דין.

"ובראש השנה לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החודש"

ואשר למקורות התלמודיים. בברייתא בבבלי ראש השנה ל ע"א שנינו:


שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות
אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקידשו בו את החדש
ובין בב"ד שלא קידשו בו את החדש
וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע
ובר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש
ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע

בניגוד למשנה שם ד, א, הקובעת ש"יום טוב של ראש השנה שחל בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה", עולה מפשוטה של הברייתא, שאף בחול לא היו תוקעין בגבולין12, ולדעת המאירי זוהי גם דעת הירושלמי13. ומסתבר, כפי שכבר הוצע, כי שני המקורות משקפים את נוהגי התקיעה בתקופות שונות. הברייתא מוסרת את ההלכה הקדומה, שלפיה לא היו תוקעין בגבולין אף בחול. אבל ההלכה שבמשנה, האוסרת את התקיעה בגבולין בראש השנה החל להיות בשבת, מתפרשת "על ידי ההנחה, שעיקר מצות תקיעה אינה אלא במקדש ושבראשונה לא נהגו לתקוע אלא בירושלים. לפיכך כשנתחדשה הלכה לתקוע אף בגבולין לא היה בידה לעקור מצות שבת ממקומה"14.
מברייתא זו אנו גם לומדים, שהתקיעה בראש השנה היתה בבית-דין, ודווקא בבית-דין שקידשו בו את החודש15, וממילא אין לתקיעה זו דבר עם התקיעה בחצוצרות בשעת הקרבת הקרבנות16.

למשמעו של מקדש

אף פירושו של "מקדש" במשנה דלעיל: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה", אינו כנראה אלא בית-דין. שכן בברייתא המקבילה למשנה זו והדורשת את הכתוב בויקרא כה, ט: "והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם" אנו שונים בספרא, בהר, ב ה, מהדורת וייס, קו ד:

ביום הכיפורים אפילו בשבת
תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד חייב
יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה את השבת
תלמוד לומר17 בכל ארצכם והעברת שופר תרועה
בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים
שאין תלמוד לומר בעשור לחודש ביום הכיפורים
ממשמע שנאמר ביום הכיפורים
איני יודע שהוא יום הכיפורים בעשור לחודש
אם כן למה נאמר בעשור לחודש
אלא בעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם
ואין תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם
אלא בבית דין בלבד18

הרי שמן הברייתא – המבססת על הכתוב את ההלכה ש"אין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד", שהיא היא ההלכה במשנה – עולה, ש"מקדש" בנוסח ההלכה במשנה לא רק שלא כולל את ירושלים העיר19, והוא אף אינו המקום שבו הקריבו את הקרבנות, אלא "מקדש" משמעו בית-דין20 ו"בית דין בלבד"21. משום ש"בית דין" זה צוין במשנה כ"מקדש", מסתבר שהוא "בית דין הגדול שבלשכת הגזית"22, שהיא אחת מ"שש לשכות" שהיו בעזרה ו"שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת..."23.
בדרך זו מתפרשים גם דברי רבי שמעון בן יוחאי שהובאו בירושלמי ראש השנה פ"ד ה"א, נט ע"ב: "תני ר"ש בין יוחי והקרבתם24 במקום שהקרבנות קריבים"25. "מקום שהקרבנות קריבים" הוא ציון מקום כללי26 בדומה ל"מקדש" שבמשנה. על-פי הברייתא בספרא נוכל לומר, שמובנם של מקומות אלו אינו המזבח, אלא כוונת רבי שמעון בן יוחאי למושב בית-דין שבלשכת הגזית במקדש, שהוא ה"מקים שהקרבנות קריבים", והוא27 נקט לשון זה ולא "בית דין" כבברייתא על יסוד לשון הכתוב "והקרבתם"28.
"מקדש" פירושו בית-דין גם בברייתא אחרת של ר' שמעון בן יוחאי, הנמצאת בפסיקתא דרב כהנא, כג, מהדורת מנדלבוים, עמ' 346: "תני ר' שמעון בן יוחי ידחה במקדש שהם יודעים זמנו של חודש ואל ידחה במקום שאינן יודעין זמנו של חודש". ואכן ככתב-יד א1 הנוסח הוא: "...שבית דין יודעין... ואל ידחה בגבולי'..."29.
לכאורה היה מקום לומר, ש"מקדש" שבמשנה אינו אלא "שערי מזרח ובהר הבית", שכן המשנה בראש השנה ג, ג-ד קובעת:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב
ושתי חצוצרות מן הצדדין
שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר
בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף
ושתי חצוצרות באמצע30
שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות


ובסוגיית הבבלי שם כז ע"א נאמר:

רב פפא31 בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין
אמר ליה רבא לא אמרו אלא במקדש
תניא נמי הכי
במה דברים אמורים במקדש
אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר
מקום שיש שופר אין חצוצרות32
וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנינא בן תרדיון בסיכני
וכשבא דבר אצל חכמים אמרו
לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד


"במקדש" שבראש הברייתא מתפרש על-פי סופה שהוא: "בשערי מזרח ובהר הבית", שהוא כפירושו של רש"י שם: "חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית"33. השאלה הנשאלת היא: כיצד ליישב את הברייתא שלפנינו עם הברייתא בספרא, שלפיה עולה ש"במקדש" משמעו ב"בית דין בלבד"?
אכן יש מי שהסיק מברייתא זו, ש"מקדש" אינו אלא שערי המזרח בהר הבית והניח, כי בנוסף לתקיעות שהיו תוקעים בבית-דין, היו תוקעין גם בשערי מזרח בהר הבית בשופר ובחצוצרות במסגרת התפילות של ראש השנה, שכללו את הברכות המיוחדות של היום: מלכויות, זכרונות ושופרות, וכשם שתקעו בחצוצרות ובשופר בתפילת התעניות, שאף היא נערכה בשערי המזרח בהר הבית34.
אולם יסודה של הקביעה ש"מקדש" הוא שערי מזרח בהר הבית הוא בהנחה ששני חלקי הברייתא, הרישא והסיפא, הם שני חלקים של אותה ברייתא. אך כבר עמדו על כך ש"וכן הנהיג..." אינו מתקשר יפה למה שלפניו35, ומסתבר שמ"וכן הנהיג..." אינו המשך של הרישא אלא הוא מקור אחר, גם אם אין מונח כגון "תנא" המציינו כברייתא העומדת בפני עצמה36.
ואם כן, גם אם הרישא "במה דברים אמורים במקדש..." מתייחסת למשנה העוסקת בדיני התקיעה, הרי אין כל בטחון שגם הסיפא, שהיא ברייתא אחרת, אף היא קשורה למשנה זו. שכן אפשר שברייתא זו היא היא הברייתא שבתוספתא תעניות פ"א הי"ג, מהדורת ליברמן, עמ' 328-327, ובבבלי תענית טז ע"ב, שאינה דנה כלל בתקיעות שבראש השנה ובתעניות, אלא היא עוסקת בפרטים שונים של תפילת התעניות37. ממילא אין כל הכרח לומר,ש"מקדש" הוא שערי מזרח בהר הבית, ובוודאי שעל-פי ברייתא זו אין לדחות את המוכח מן הברייתא שבספרא, ש"מקדש" הוא "בית דין בלבד".
על-פי המתבאר לעיל עולה, שאין כל יסוד להניח, שהלכות התקיעה שנהגו בהן בימי הבית לא היו בהתאם למפורש בתורה. אדרבא, במקדש היו תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבת הקרבנות על-פי האמור בבמדבר י, י, וכפי שכתוב זה התפרש במדרש התנאים בספרי זוטא שהובא לעיל, וכמפורש במשנה סוכה ה, ה. אולם כדי לקיים את האמור בבמדבר כט, א: "יום תרועה יהיה לכם", או את האמור בויקרא כג, כד: "...יהיה לכם שבתון זכרון תרועה...", דהיינו את התקיעה המיוחדת של ראש השנה, היו תוקעים בתחילה רק בבית-דין שקידשו בו את החודש אף בחול, וכפי שעולה מן הברייתא שבבבלי ראש השנה ל ע"א. ואף לאחר שהנהיגו לתקוע בימות החול גם מחוץ לבית-דין, הרי בראש השנה שחל להיות בשבת תקעו ב"מקדש" בלבד, שמשמעו על-פי הברייתא בספרא "בין דין בלבד".
הבחנה זו, שבין התקיעות שבאו על הקרבן לבין התקיעה המיוחדת של ראש השנה בבית-דין, משתקפת גם בנוהגי התקיעה שלאחר החורבן. לא נקבעו כל סדרי תקיעה לזכר התקיעות שבו על הקרבנות השונים במקדש, ובראש השנה הוסיפו לתקוע בבית-דין שקידשו בו את החודש כגון ביבנה38 ובעין טב39.
מאחר שגם בשעה שתקעו בשופר ובחצוצרות – דהיינו בימי הבית, ובמפורש בברייתא ובדברי רבא בבבלי שהובא לעיל – היה ה"שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר", הוסיפו גם לאחר החורבן לקיים את מצוות היום בשופר. ורב פפא בר שמואל רצה לקיים את מצוות היום בשופר ובחצוצרות כבימי הבית40 – אך לא בחצוצרות בלבד כדרך שתקעו על הקרבנות.

לטעמה של ההלכה "השני מתקיע"

על-פי האמור לעיל אפשר, כנראה, לעמוד על מקורה של ההלכה במשנה ראש השנה ד, ז: "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת ההלל ראשון מקרא את ההלל". לדעת רבי יוחנן בסוגיית הבבלי שם לב ע"ב: "בשעת גזרת המלכות שנו" את ההלכה ש"השני מתקיע", ובשמו נמסר בירושלמי שם פ"ד ה"ח, נט ע"ג: "רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום מיגו41 דאינון חמי לוין קראיי שמע ומצליין וקוראין באוריתא ומצליי ותקעין אינון אמרין בנימוסון אינון עסיקין". אבל נחלקו על רבי יוחנן, וכמפורש שם: "רבי יהושע בין לוי בשם רי אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו קרית שמע הקשיבה רינתי זו רינון תודה האזינה תפילתי זו תפילה בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא א"ר אחא בר פפא קומי ר' זעורה שנייא היא שמצות היום במוסף אמר רבי חלפתא קיסרייא קרייא אמר כן יום תרועה ועשיתם". את שיטת ר' אחא בר פפא, שההלכה "השני מתקיע" אינה משום מעשה שאירע אלא משום ש"מצות היום במוסף", מסמיך ר' תחליפא על הכתוב, וכנראה גם דרשתו של ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי באה לבסס שיטה זו.
על-פי משנה זו הוצע, ש"אם נניח, כדעת פילון, שאין תקיעת ראש השנה מעיקרה אלא על הקרבן תתפרש ההלכה יפה מעצמה. שבמקדש היו תוקעין בראש השנה על קרבן היום (היינו, על קרבן מוסף) ולפיכך אף לאחר שהנהיגו את התקיעה בתפילה ובכל מקום, קבעו אותה, מעין מצותה הראשונה, בתפילת המוספין. וקרובים לכך דברי ר' אחא בר פפא'... שנייא היא (התקיעה מן ההלל) שמצות היום במוסף' "42.
אולם כבר ראינו שמן המקורות עולה, שהתקיעה בראש השנה לא באה על הקרבן אלא בבית-דין. על-פי זה נראה, כי מקור ההלכה "השני מתקיע" הוא בכך, כי העדים שראו את החודש לא הספיקו בדרך-כלל להגיע לבית-הדין לפני הקרבת התמיד של שחר או בעת תפילת השחר, וכדעתם של ראשונים43. אם כן, בתחילה שתקעו בראש השנה רק בבית-דין שקידשו בו את החודש, היה עליהם לתקוע ברוב השנים רק לאחר הקרבת התמיד של שחר. ועל-פי רוב השנים נקבע, כנראה, זמנה של התקיעה לא בזמנו של התמיד בשחר אלא בזמן הקרבתו של קרבן המוסף. משום כך קבעו לאחר שהנהיגו את התקיעות בתפילות, ש"העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע", דהיינו במתכונת הימים הראשונים, ו"מעין מצותה הראשונה" קבעו את התקיעה לא בתפילת השחר אלא בתפילת המוסף.
בדרך זו מתפרשים גם דברי ר' אחא בר פפא ש"מצות היום במוסף", דהיינו שהדין "השני מתקיע" לא נקבע משום מעשה שאירע, אלא מלכתחילה נקבעה התקיעה במוסף, ומן הטעם האמור לעיל. לביסוסה של שיטה זו מביא ר' תחליפא, וכנראה גם ר' אלכסנדרי, אסמכתא מן הכתובים.
הצעתנו, שהתקיעה בראש השנה היתה בתחילה בבית-דין, יש בה כדי לסייע בידנו בהבנת התפתחותו של המנהג לתקוע בשופר בבית-הדין בעת קידוש החודש. עדויות לנוהג זה מצויות לרוב במקורות תנאיים, אמוראיים. סתמיים ואף בתר תלמודיים44, אולם בכל המקורות האלו לא נמצא הסבר למקורו של המנהג. דומה שהתקיעה בראש השנה "בחדש השביעי באחד לחודש", דהיינו בראש חדש, שהיתה בבית-דין שקידשו בו את החודש היא, כנראה, היסוד להיווצרותו של המנהג לתקוע בבית-דין גם בראשי חודשים אחרים בשעת קידוש החודש.

התקיעה אינה בכהנים דווקא

על אופיה הראשוני של התקיעה ניסו החוקרים לעמוד גם על-פי המקורות הדנים בכשרים לתקיעה זו. כך, למשל, מצאו תימוכין להצעתם, שהתקיעה בראש השנה באה על הקרבן בהנחה, "שבימי הבית היו רואים את התקיעה בשופר כבחצוצרה מעין עבודה המסורה לכהנים"45. אולם כפי שנראה אין הלכה זו מבוססת כל צורכה. את הכתוב בבמדבר י, ח: "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות והיו לכם לחקת עולם לדרתיכם" דורש הספרי, בהעלותך, עה, מהדורת הורוביץ, עמ' 70:

הכהנים בין תמימים בין בעלי מומים דברי ר' טרפון
ר' עקיבא אומ' תמימים ולא בעלי מומים
נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים
מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומין
אף כהנים האמורים כאן תמימים ולא בעלי מומין
א"ל רבי טרפון עד מתי מגבב ומביא עלינו עקיבא
איני יכול לסבול
אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא
שהיה חגר ברגלו אחת
שהיה עומד ומריע בחצוצרות
א"ל הין46 רבי שמא בהקהל ראית
שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל47
א"ל העבודה שלא בידיתה
אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא
טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה
הא כל הפורש ממך כפורש מחייו

שהתקיעה בהקהל היא בכוהנים ובחצוצרות מפורש גם בתוספתא סוטה פ"ז הט"ו-הט"ז. מהדורת ליברמן, עמ' 196:

אותו היום כהנים עומדין בגדרים ובפרצות
וחצוצרות של זהב בידיהם
תוקעין ומריעין ותוקעין
כל כהן שאין בידו חצוצרות אומ' דומה זה שאין בהן הוא
שכר גדול היה ליושבי ירושלים
שמשכירין חצוצרות בדינר זהב
בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומתריע בחצוצרות
משם ראה48 ר' טרפון חגר תוקע במקדש

ומשום שלכל הדעות התקיעה בהקהל היא בכוהנים ובחצוצרות בדומה לתקיעות שעל הקרבן, מובנת הגרסה שלפנינו בספרי: "שמא בהקהל ראית", שלפיה מניח ר' עקיבא כי ר' טרפון אכן ראה את שמעון שהריע בחצוצרה, אלא שכנראה טעה בין התקיעות שבהקהל, שגם בעלי-מומין כשרין לתקיעתן, לתקיעה שעל הקרבן, שאין בעלי-מומין כשרים לה. לעומת זאת, קשות הגרסאות שבהן לא נזכר כלל "הקהל", אלא: "שמא בר"ה וביום הכפורים וביובל" כבדפוס, ובכתב-יד לונדון: "שמא בתקיעת שופר...". שהרי על-פי הגרסה "וביום הכפורים וביובל", שמשמעה ביום הכיפורים ביובל49, עולה שר' עקיבא מפקפק לגמרי בדברי ר' טרפון, ששמעון הריע בחצוצרה, מכיוון שביום הכיפורים ביובל התקיעה אינה בחצוצרה אלא בשופר, וכמפורש בויקרא כה, ט: "והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם". והשאלה היא מדוע היה לו לר' עקיבא להניח, שר' טרפון טעה לגמרי – לא רק לגבי המאורע אלא אף לגבי הכלי שבו תקע שמעון – ולא תלה את הטעות רק במאורע, דהיינו שאכן כדברי ר' טרפון שמעון הריע בחצוצרה, אך לא בשעת הקרבן אלא בהקהל50.
גם האפשרות הנוספת שמעלה ר' עקיבא על-פי הדפוס וכתב-יד לונדון: "שמא בר"ה" או "שמא בתקיעת ראש השנה", היכולה להתפרש על-פי המשנה בראש השנה ג, ג, שלפיה תקעו בראש השנה בשופר ובחצוצרות, אף היא אינה נוחה. שהרי גם לפי האפשרות הזאת מניח ר' עקיבא, שר' טרפון – גם אם ראה את שמעון מריע בחצוצרה – לא הבחין בין התקיעות שבראש השנה, שהן בשופר ובחצוצרה, "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר", לבין התקיעות שעל הקרבן שהן רק בחצוצרה. וניתן לשאול כדלעיל, מדוע לא הניח ר' עקיבא, שהמעשה שעליו מוסר ר' טרפון היה בהקהל, שלכל הדעות תוקעים הכוהנים בחצוצרות, וכמפורש בתוספתא סוטה.
גם אם על-פי האמור מסתבר, שבדיבור הישיר של ר' עקיבא לר' טרפון הנוסח שלפנינו: "שמא בהקהל ראית" הוא המקורי, ולא אלו שבדפוס: "שמא בר"ה וביום הכפורים וביובל", ובכתב-יד לונדון:"שמא בתקיעת שופר"51, הרי ים בנוסח שלפנינו מעורר קושי המשפט: "שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל". אמנם החלק הראשון של משפט מוסגר זה52 "שבעלי מומין כשרין בהקהל" מתקשר כהסברא וכנימוק לדבריו של ר' עקיבא, אך אין בו כל חידוש, שכן האמור בו נשמע כבר מדבריו של ר' עקיבא "שמא בהקהל ראית". אותם תמוה ביותר סופו של המשפט המוסגר "וביום הכיפורים וביובל", שהרי מה עניינן של תקיעות אלו, שהן בשופר, לעניין הנידון לפנינו לגבי כשרותם של בעלי מומים לתקיעה בחצוצרות.
על-כן נראה, שדברי ר' עקיבא המקוריים הם רק "שמא בהקהל ראית", אך ההמשך, המאמר המוסגר "שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל", אינו אלא תוספת מאוחרת, שחלקה הראשון "שבעלי מומין כשרין בהקהל" עניינו לבאר ולהבהיר את דברי ר' עקיבא, וחלקה השני "וביום הכיפורים וביובל" מקורו כנראה בהשלמת הנוסח שלפנינו על-ידי הוספת אפשרויות נוספות, שבעלי מומים כשרין לתקוע, ובלי להבחין בין התקיעה בחצוצרה לבין התקיעה בשופר. ותוספת זו – ולא עיקר דברי ר' עקיבא – היא שנתגלגלה לנוסחאות הדפוס וכתב-יד לונדון53. ואכן, כך גם עולה מנוסח הברייתא המצוי בירושלמי בשלוש סוגיות54, וכך שנינו בירושלמי יומא פ"א ה"א, לח ע"ד:

...וכי רבי טרפון אביהן של כל ישר'
לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן
דתני ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות
תמימים ולא בעלי מומין דברי רבי עקיבא
אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי
אם אל ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה
חצוצרתו בידו ותוקע
אמר לו רבי עקיבה
רבי שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל
ואני אומר בשעת קרבן
אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי שלא היטיתה ימין ושמאל
אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי ולא היה לי לפרש
ואתה דורש ומסכים לשמועה
הא כל הפורש ממך כפורש מחייו

הרי שדברי עקיבא בברייתא הם: "שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל", בדומה לנוסח שלפנינו בספרי: "שמא בהקהל ראית". וגם הערת הסוגיה בירושלמי: "וכי ר' טרפון... לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן", יש בה סיוע להצעתנו, שדברי ר' עקיבא המקוריים הם כבנוסח שלפנינו. ואכן בברייתא שבירושלמי לא מצוי כלל המאמר המוסגר: "שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל". וכן עולה מן התוספתא סוטה שהובאה לעיל: "משם ראה ר' טרפון הגר תוקע במקדש".
מכאן, שגם אילו היינו מוצאים במפורש, ובמקור שאין לפקפק בו, שהתקיעה בראש השנה היתה בכוהנים. גם אז לא היה אפשר להסיק שתקיעות אלו באו על הקרבן דווקא, שהרי מצאנו שכוהנים תקעו בתעניות55 גם שלא על-יד המזבח, והם תקעו אף מחוץ למקדש56, אך מן המקורות דלעיל עולה, שרק התקיעות בהקהל היו בכוהנים. אבל יש לפקפק בהנחה, שהתקיעה בראש השנה וביום הכיפורים אף היא היתה בכוהנים, שכן הנחה זו יכולה להתבסס רק על מאמר מוסגר בספרי, שקשה הוא לעצמו, רבו בו הנוסחאות ואין לו זכר בברייתא בירושלמי. מסתבר, כאמור, שהנוסח המקורי בברייתא הוא: "שמא בהקהל ראית", ועל-פיו אין כל יסוד להנחה זו.

מסקנות

א. אין כל יסוד במקורות התלמודיים להנחה שהתקיעה בראש השנה באה על הקרבן. ממקורות אלו עולה, כי כדי לקיים את הכתוב "יום תרועה יהיה לכם" היו תוקעים בראש השנה בתחילה רק בבית-דין שקידשו בו את החודש, וכמפורש בברייתא בבבלי ראש השנה ל ע"א, וגם אם הריעו בשופר ובחצוצרות, האריכו בשופר משום שמצוות היום בשופר. אבל התקיעות שבאו על הקרבן היו בחצוצרות, על-פי הכתוב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם..." (במדבר י. י).

ב. אף משמעו של "מקדש" במשנה ראש השנה ד, א מתפרש על-פי הברייתא בספרא, בהר ב, ה שאינו אלא "בית דין" ולא המזבח ואף לא שערי מזרח הר הבית. וכן מובנו של "מקום שהקרבנות קרובים" שבדברי ר' שמעון בן יוחאי בברייתא בירושלמי שם פ"ד ה"א.

ג. גם לאחר שהנהיגו את התקיעה מחוץ לבית-הדין, נהגו כך רק בימות החול. אבל בראש השנה שחל להיות בשבת נהגו כעיקר הדין ותקעו רק בבית-דין, וכמפורש בברייתא בספרא.

ד. משום שבימי הבית באה התקיעה בראש השנה בבית-דין, קבעו תקיעה זו בבית-דין גם לאחר חורבן הבית.

ה. העובדה, שבתחילה תקעו בראש השנה רק בבית-דין שקידשו בו את החודש, יצרה, כנראה, את הנוהג לתקוע רק בשעות שלאחר הקרבת התמיד של שחר. שכן רק אז היו העדים שראו את החודש מגיעים בדרך כלל לבית-דין. על-כן, לאחר שהתקיעות נקבעו בשעת התפילה, נקבעה, כנראה, מטעם זה עצמו גם ההלכה שבמשנה ראש השנה ד, ז: "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע".

ו. התקיעה בבית-דין ובשופר בראש השנה, שהוא גם ראש חודש, היא כנראה היסוד להתפתחותו של המנהג לתקוע בבית-דין בשופר בעת קידוש החודש.

ז. הנוסח המקורי בספרי, בהעלותך, עה הוא כנראה: "שמא בהקהל ראית". על-פי נוסח זה אין לומר שהתקיעה בראש השנה וביום הכיפורים שביובל היתה בכוהנים דווקא.

למאמרים נוספים באתר פשיטא

הערות שוליים:

* תודתי לקרן הזיכרון לתרבות יהודית על תמיכתה במחקר זה.

  1. גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א, תל-אביב, תשכ"ז, עמ' 106. ובעמ' 109: "ברם, לענין תקיעת ראש השנה נמצאנו למדים שסמוך לחורבן נתפשטה מצוה זו אף מחוץ לירושלים. אלא שבראשונה לא היו תוקעין אלא בתחומה של ירושלים בלבד, ורק לאחר כך התחילו תוקעין בכל עיר ועיר", אך ראה להלן הע' 4. מאיר בר-אילן, "הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי בית שני", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ב, דן בפרק מיוחד בתקיעה של ראש השנה. הוא גם קובע, ש"עיקר התקיעות בראש השנה היה במקדש ליד המזרח כפי שמשתמע מן המקרא גופו והד לכך במשנת חכמים" (עמ' 50 והע' 56 שם), אך הוא מפליג ביותר בהצעתו שם, עמ' 42: "סיכומו של דבר: בתקופה הקדומה בראש השנה היו כהנים תוקעים בחצוצרות במקדש הכתוב בתורה. היו שנהגו לתקוע בשופר מחוץ למקדש באותו יום ומסתבר שרובם – אם לא כולם – היו כהנים. מנהג התקיעה בשופר חדר למקדש עד שחכמים סברו ש'מצות היום בשופר'. כלל זה אמרו חכמים ביחס למקדש, אולם ודאי סברו כן גם ביחס למקומות האחרים כאמרם: 'הכל חייבין בתקיעת שופר'. וראה גם: Sol B. Finesinger, "The Shofar", HUCA, VIII-IX (1931-1932), p. 206, n. 29
  2. על החוקים המיוחדים, II, 188: ראה: אלון, מחקרים, שם, עמ' 106. אך ראה: יצחק בער, ישראל בעמים, עמ' 77. וכן ראה: אלון, שם, עמ' 111 הע' 89 ביחס לקראים; בר-אילן, שם, עמ' 43 הע' 29 ו-32 לגבי הפלשים ויוספוס.
  3. A. Buchler, Types of Jewish Palestinian Piety, London, 1922, pp. 238-241
  4. גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א, תל-אביב, תשי"ט, עמ' 68. וראה הע' 16 להלן.
  5. ראה גם ספרי בהעלותך, עז, מהדורת הורוביץ, עמ' 71, והערת רח"ש הורוביץ לשורה 5.
  6. הכלל, ללא הפירוש שבהמשך, מצוי גם בערכין ב, ג.
  7. אף לפי ראש השנה ג, ג, שתקעו בראש השנה בשופר ובחצוצרות, הרי מפורש שם, שה"שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר".
  8. הספרי זוטא דלעיל מדגיש ודורש: "ותקעתם בחצוצרות לא בשופרות", דהיינו בתקיעות שעל הקרבנות.
  9. כבר העירו על שאלות אלו ואחרות. ראה: פירושו של ר' אברהם אבן עזרא לבמדבר כא, א; פירושו של רד"צ הופמן לויקרא, כרך ב, עמ' קעב; ביכלר (הע' 3 לעיל), עמ' 238. אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 106, גם אם הביא את המשיגים על שיטת פילון שהוא מאמצה, לא ניסה כלל ליישב את המקראות על-פי שיטה זו.
  10. על אופיה של התקנה ראה: י"א הלוי, דורות הראשונים, פרנקפורט ע"נ מיין, תרע"ח, כרך ה, עמ' ס ואילך; אלון, תולדות (הע' 4 לעיל), עמ' 67 ואילך: ח' אלבק, משנה מועד, עמ' 490. וראה הע' 21 להלן.
  11. וכדברי רש"י ראש השנה כט ע"ב, ד"ה ועוד זאת היתה ירושלים: "בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה". וראה: תוספות, שם, ד"ה אבל; ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, ה, עמ' 1048-1046 והע' 41 שם, וכבר עמד על כך המהרש"א, ד"ה אבל, שר"ש ליברמן ציין לו בהקשר אחר שם הע' 35.
  12. אמנם לפי הקשרה של הברייתא בסוגיה עולה בפירושו של רש"י שם, ד"ה ובר"ה לא היו תוקעין: "כשחל להיות בשבת אלא בבית דין הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים ורבי אליעזר היא". וכן, כנראה, הבין את הברייתא ביכלר (הע' 3 לעיל). עמ' 240, הע' 2, הע' 2. אולם הברייתא אינה מבחינה בין ראש השנה שחל להיות בשבת לבין ראש השנה שחל בחול, וכך פירש לנכון אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 107.
  13. ראה הע' להלן.
  14. אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 107.
  15. אין צורך לומר, שר' יהודה חולק על הברייתא אף לפי ר"ד הלבני, מקורות ומסורות, מיומא עד חגיגה, עמ' שצח, שלדעתו החלק הקדום של הברייתא הוא רק כבמשנה: "שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות" אבל ההמשך: " 'אלא שביובל...' אינה ממנה שאל"כ... ושמא כשם שהוסיפה הברייתא על משנה קדומה כך הוסיף גם ר' יהודה אלא שהוספתו היתה: 'אלא שביובל תוקעים בשל יעלים ובר"ה בשל זכרים'". [וראה: ב' מזר, "כתובת עברית מתחום בית-המקדש בירושלים", קדמוניות, ג (תשל"א), עמ' 144-142. הכתובת מעידה על המקום שעמד המכריז ותקע בערב שבת ובצאת השבת, אלא שנחלקו החוקרים אם יש לקרוא בכתובת "לבית התקיעה להכהן" או "להכריז". – ש"ס].
  16. תמוה שאלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), הדן בברייתא הקובעת שהתקיעה היא בבית-דין, ואגב השמעת עיקר חידושו שם, הוא בעצמו כותב: "יש לנו ללמוד שאין תוקעין בראש השנה מחוץ לבית דין אף בחול". לא ראה בה סתירה לשיטתו, שהתקיעה לא באה אלא על הקרבן. וכנראה חזר בו לאחר זמן, שכן בתולדות (הע' 4 לעיל), עמ' 68 הוא כבר קובע: "וכשאנו מעיינים במסורת שבמקורותינו, הרינו עומדים תחילה על ב' שיטות: אחת – שתקיעת שופר קשורה בקרבנות (מכאן מצות התקיעה במוספין) ולפיכך אין תוקעין בשבת אלא במקדש... ברם, השיטה האחרת קושרת הלכה זו בבית הדין הגדול (שישב תחילה בירושלים), לומר – גופה של תקיעת ראש השנה קשורה בקביעת ראש החודש והחג, שנעשית בבית הדין הגדול...ואכן המקורות מוכיחים ללא-ספק, שרבן יוחנן בן זכאי התקין תקיעה ביבנה על יסוד אותה השיטה השניה...". לביסוס שיטה זו הוא מביא בהע' 66 שם את הברייתא שלפנינו. והצעתו, שהתקיעה בראש השנה קשורה בקביעת ראשי חודשים והחג, וכן האמור בהערה שם: "ושמא קשור הדבר במה שאמור בפיסקתא (רבתי מ"א?) שכל ראש חודש היו תוקעין במקום הועד", הם בבחינת תלי תניא בדלא תניא, שהרי "יום תרועה" נזכר בראש השנה ולא בראשי חודשים. ההיפך הוא שמסתבר, דהיינו שתקיעות ראש חודש מקורן בתקיעה של ראש השנה שהוא ראש חודש, וכפי שנעמוד על כך להלן בפנים.
  17. דיבור המתחיל בר"ש הוא: "ת"ל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש". וכך הגיה בהנהגות ובאורי הגר"א: "ת"ל בכל ארצכם ט"ס וצ"ל והעברת שופר...".
  18. השווה לדיון של ר' יונה וחבריו בסוף סוגיית הירושלמי ראש השנה פ"ד ה"א, נט ע"ב. את ההלכה שבברייתא דרשו גם מכתובים אחרים בירושלמי שם, ואחת הדרשות מצויה גם בבבלי שם כט ע"ב, בנוסף לדברי רבה המסביר את ההלכה משום "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
  19. וכשיטת הראשונים הסוברים ש"מקדש" אינו כולל את ירושלים, וכגון רש"י ראש השנה כט ע"ב, ד"ה אבל לא במדינה: "לא בירושלים ולא בגבולין". והרמב"ם בפירושו למשנה סובר: "מקדש תקרא ירושלים כולה ומדינה שאר העיירות שבכל ארץ ישראל", וכן בהלכות שופר פ"ב ה"ח. ראה: ר"ח אלבק בהשלמותיו, עמ' 489; ר"ד הלבני (הע' 15 לעיל), עמ' תיא הע' 15. אכן, אין מובנו של "מקדש" שווה בכל מקום, וכאמור אין משמעו במשנתנו אלא בית-דין שבמקדש.
  20. שכן לא מסתבר לומר שיש מחלוקת בין המשנה לברייתא לגבי המקום שבו תקעו, ובייחוד ש"מקדש" הוא ציון כללי, ואינו מציין מקום מסוים בתחומו של בית-המקדש.
  21. מתוך שהברייתא מבחינה בין התרועה ביובל לבין התרועה בראש השנה, עולה בפשטות שהברייתא דנה בתרועות שבימי הבית, והיא סוברת שהתרועה בראש השנה כבית-דין מדאורייתא היא. וכל זה רק בבית-דין הגדול שבלשכת הגזית, אבל התרועה שהריעו בבית-דין לאחר החורבן היא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, וכמפורש במשנה. השווה: אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 107, הע' 76.
  22. סנהדרין יא, ב.
  23. מידות ה, ג-ד. וראה דברי רש"י בהע' 12 לעיל.
  24. אבל בויקרא רבה כט יב, מהדורת מרגליות, עמ' תרפו, ובפסיקתא דרב כהנא כג, מהדורת מנדלבוים, ב, עמ' 346, הגרסה היא: "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם במקום שהקרבנות קריבין". וראה הע' 28 להלן.
  25. על יסוד ברייתא זו קובע המאירי, ראש השנה, מהדורת סופר, עמ' 110: "ובתלמוד המערב פירשו שאין לשופר עקר מן התורה בגבולין שהרי נאמר והקרבתם במקום והקרבתם".
  26. ר"ח אלבק, בהשלמותיו למשנה ראש השנה ד, א, עמ' 489, מפרש: "מקום שהקרבנות קרבים, כלומר במקום שקרבנות החג קרבים ותוקעים בחצוצרות על הקרבנות יעשו גם יום תרועה בשבת...". וראה פני יהושע לראש השנה כט ע"ב, סד"ה בא"ד ומשום. אבל ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, ה, עמ' 1048 הע' 42, מסביר את שיטת הירושלמי, ש"במקדש" הכוונה לכל ירושלים, בכך: "שהרי כל ההיתר לתקוע בירושלים עצמה הוא משום 'יום תרועה יהיה לכם ועשיתם במקום שהקרבנות קריבים...' כלומר בעיר שהקרבנות קריבים בה". וכן עולה מפירושו של המאירי (הע' 25 לעיל).
  27. אבל התנא במשנה נקט "במקדש" בניגוד ל"במדינה", שאף בה הוא דן, והצמד "מקדש" – "מדינה" רווח. ראה: ח"י קוסובסקי, אוצר לשון המשנה, ד, עמ' 1562.
  28. על-כן מסתבר, שהגרסה הנכונה היא "והקרבתם" כבירושלמי, ולא "ועשיתם" כבמדרשים, ראה הע' 24 לעיל. השווה: אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 107 הע' 78.
  29. סימן זה, יב (פרט לסופו מ"א"ר תחליפא") נמצא בשינויי לשון קטעים בירושלמי ראש השנה פ"ד ה"א, נט ע"ב, חוץ מברייתא זו של רשב"י. לעומת זאת נמצא בסוגיה הקטע: "מעתה אף במקדש לא ידחה תנא באחד לחדש מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה". שאינו נמצא בפסיקתא דרב כהנא. ואפשר שב"תנא" של הסוגיה הכוונה לברייתא של רשב"י שדרש את הכתוב "באחד לחדש": "ידחה במקדש הם יודעים זמנו של חודש...", אלא שהדרשה עצמה המצויה בפסיקתא נשמטה מן הסוגיה, ושמא משום הברייתא השנייה הסמוכה של רשב"י: "והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין", שאף היא עונה על שאלת הסוגיה: "מעתה אף במקדש לא ידחה". אולי משום כך גם נשמט שמו של רשב"י מן הברייתא הראשונה "תנא באחד לחדש".
  30. בניגוד לשופר של ראש השנה שהיה של יעל פשוט קובעת המשנה, ש"בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף". ואם כן היו שם לפחות שני שופרות, וממילא לא היתה כל מניעה להעמיד "שתי חצוצרות באמצע" בין שני השופרות, אך יש לציין, שבכתבי-היד כגון קופמן ולו ובראשונים כגון הרי"ף והר"ן שלפנינו הנוסח הוא: "ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף", ולא: פיהן. ראה רש"י ותוספות, ד"ה ושתי חצוצרות.
  31. בכתב-יד מינכן: "רבה", ובדקדוקי סופרים, אות ד: "ונוסח הדפוס עדיף כמו שהוא בב"ק פ"ד א' ובב"מ ס' ב' וק"ט ב'". גם להלן לד ע"ב מעיר רבא לרב פפא בר שמואל בעניין התקיעות בראש השנה, וראה: דקדוקי סופרים, שם, אות ח.
  32. בכי"מ: "שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר". ראה: דקדוקי סופרים, שם, אות ה, אבל בירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ד, נ"ח ע"ד: "קומי ר' יהושע בן לוי תקעין בתעניתא רבי יוסה בעי ויתקעון קומוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין". ראה: בעל המאור לסי' תתקמג לרי"ף; מלחמות ה', שם.
  33. ברש"י, שם: "וי"א בשערי מזרח בעזרת נשים". ראה: רש"ש, שם, בשערי מזרח.
  34. ר"א ביכלר (הע' 3 לעיל).
  35. במלאכת שלמה, ד"ה שופר מקצר: "דדוחק גדול לומר דקאי אתניא נמי הכי דהא הוי אפכא ממש ואיך שייך למיתני בתריה וכן הנהיג...".
  36. כהצעתו של ר"ד הלבני (הע' 15 לעיל), עמ' שצו, הע' 4.
  37. ראה: מלאכת שלמה; ר"ד הלבני, שם.
  38. ראש השנה ד, א.
  39. פסיקתא רבתי מא, מהדורת איש שלום, קעב ע"ב: "ולמה היו ב"ד מעברים את החודש בעינטב שהוא בית הוועד של בית דין לפיכך ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בכל (מקום אלא) בעינטב במקום שהיו ב"ד יושבים ומעברים את השנים והחדשים". ראה דברי איש שלום בהע' ד-ה.
  40. כפי שעולה מפירושו של רש"י, שם, ד"ה למיעבד עובדא: "בחצוצרות ושופר". וכך במפורש בתוספות רי"ד, מהדורא חנינא,ד"ה רב פפא: "פי' שהי' רוצה לעשות בראש השנה שופר וחצוצרות...".
  41. המשפט הארמי: "מיגו דאינון...", שעניינו להסביר מדוע יכלו לתקוע בשני, הוא כנראה לא של ר' יוחנן עצמו. אפשר לפרש את דברי ר' יוחנן. שהם בעברית, ללא הסבר זה, אלא על-פי המפורש בשבת ס ע"א בענין הגזירה של סנדל מסומר: "אי הכל בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה", ורש"י, שם, ד"ה אל יצא, מפרש: דבשבת היה המעשה ומעין המאורע אסרו" (אך ראה הטעם בירושלמי שבת פ"ו ה"ב, ע"א, ור"ש ליברמן, יוונית ויוונות בארץ-ישראל, עמ' 254-253). והוא הדין בענייננו, המעשה שאירע היה "בראשונה" ומעין המאורע אסרו. ואכן, לטעם שבבבלי "בשעת גזרת המלכות שנו" לא נוסף כל הסבר מדוע יכלו לתקוע בשני. רש"י הוא שמציע שם, ד"ה בשעת: "אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין".
  42. אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 108.
  43. כגון רש"י, ראש השנה ל ע"ב, ד"ה שלא אמרו שירה כל עיקר: "בתמיד של בין הערבים שלא ידעו מה שיר יאמרו... אבל בתמיד של שחר אין ספק שמתוך שברוב השנים אין העדים באין קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום ספק לא יתקדש לא תקנו שיר של יום טוב שחרית בראש השנה...". ראה את המקורות שהובאו בסוגיה שם.
  44. ראה מאמרי "לתקיעת שופר בראש חודש" העומד להתפרסם בתרביץ.
  45. אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 109. וראה: בר-אילן (הע' 1 לעיל), עמ' 35 ואילך.
  46. בחילופי הגרסאות מצוין שם שהנוסח בדפוס ונציה הוא: "הין שמא בר"ה וביום הכיפורים וביובל". ובכתב-יד לונדון: "הין רבי שמא בתקיעת ר"ה שבעלי מומין כשרין בתקיעת שופר בר"ה וביוה"כ וביובל". וראה להלן.
  47. בפירוש רבנו הלל: "ביובל". בראב"ד: "וביום הכפורים שביובל". וראה בהע' 6 של רח"ש הורוביץ.
  48. בדפוס: "משם אמרו". בכתב-יד ערפורט: "משם ראה ר' טרפון וא' חיגר תוקע במקדש". ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, ח, עמ' 682 מעיר: "והגירסא הנכונה היא לפנינו בכי"ו, ויש כאן קיצור לשון. והכוונה היא: משם ראה (לומר) חגר תוקע במקדש".
  49. ר"ש ליברמן, שם, הע' 9: "כל המפרשים מחקו את הוי"ו וגרסו 'ביובל', ואין צורך משום שלפנינו ויו"ו מפרשת ומשלימה, דוגמת מע"ש פ"ה מ"ו: ערב יום טוב הראשון של פסח ושל רביעית וכו', עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך".
  50. על גרסה זו כבר העיר ר"ז פרנקל, דרכי המשנה, תל-אביב, 1959, עמ' 107 הע' 1: "והגי' זאת צ"ע כי מה לחצוצרות בר"ה (ואך ב' חצוצרות היו בר"ה, עיין ר"ה כ"ו) וכן ביוה"כ וביובל...". רח"ש הורוביץ נדחק להשיב: "דהא דקתני וביום הכפורים ביובל לא קאי אחצוצרות דאין תוקעין אלא בשופר אלא אהא דבעלי מומין כשרין...".
  51. שלא כהצעתו של אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל). עמ' 108, הרואה בגרסאות אלו עיקר ומניח שהגרסה שלפנינו הוגהה על-פי ההלכה המקובלת.
  52. גם אם בר-אילן (הע' 1 לעיל), עמ' 37, הבחין שלפנינו מאמר מוסגר, בכל זאת הסיק בפשטות שהן ביום הכיפורים והן ביובל התקיעה היא בכוהנים, ולא עמד כלל על שינויי הגרסאות. על-כן אף לא דן בסעיף 2.30 שם, בין יתר העניינים, גם בראש השנה המוזכר בדפוס ובכתב-יד לונדון.
  53. מקבילה לתוספת זו בספרי היא בפסיקתא רבתי לט, מהדורת איש שלום, קסה ע"ב: "אמר רבי עקיבא בעל מום כשר לתקוע בר"ה וביובל שנאמר והעברת שופר תרועה וגו' בכל ארצכם אבל על הזבחים לאו". וראה: ביכלר (הע' 3 לעיל), עמ' 233 הע' 3. אבל ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, ח, עמ' 682 הע' 9 מציין: "ובשבה"ל השלם סוף סי' רצ"ג, קלט ע"א: במדרש הרנינו שופר של בעל מום כשר לתקוע בו בראש השנה וביובל וכו', אבל לא על הזבחים". אפשר אפוא שמקורה של ההלכה הדנה בתקיעת בעל מום אינה אלא בהלכה שעניינה "שופר בעל מום" אם כשר הוא לתקיעה.
  54. ירושלמי יומא פ"א ה"א, לח ע"ד; מגילה פ"א הי"ב, עב ע"ב; הוריות פ"ג ה"ג, מז ע"ד.
  55. תענית ב, ה; תוספתא שם פ"א הי"ג; בבלי שם טז ע"ב.
  56. כגון בנידוי כבמועד קטן טז ע"א ובשבועות לו ע"א: "ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז" וכן ראה: פרקי דרבי אליעזר, לח; תנחומא וישב, סוף ב, שהוא מפדר"א, ראה במבואו של בובר עמ' ח ועמ' 206 הע' לד. אשר לתקיעות בערבי שבתות להבטיל את העם ממלאכה, ראה: אלון, מחקרים (הע' 1 לעיל), עמ' 109 והע' 82. ולא מובן מדוע היה לו לפרש את ההבדל שבין התוספתא לבין דברי יוספוס בהבדל שבין ההלכה הקדומה לבין זו המאוחרת, הרי בפשטות יש להבחין בין התקיעה במקדש שהיא בכוהן דווקא, ובכך עוסק יוספוס, לבין התקיעה שתקעו מחוץ למקדש שאינה בכוהן דווקא, אלא אף ב"חזן הכנסת" איזשהו, שבה דנה התוספתא.
ביבליוגרפיה:
כותר: על התרועה בראש השנה
מחבר: שטיינפלד, צבי אריה
שם  הספר: מלאת: מחקרי האוניברסיטה הפתוחה בתולדות ישראל ובתרבותו
תאריך: 1984
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות לפריט זה: 1. כרך ב