הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מעגל השנה > סוכות


מצוות "ולקחתם לכם" בחג הסוכות והתפתחותה
מחבר: דוד שפרבר


הוצאת אוניברסיטת בר אילן
חזרה3

המצווה לחוג את חג הסוכות מופיעה ברשימות החגים שבתורה.1 הצו הארוך והמפורט ביותר נמצא בויקרא כג, לג ואילך, ובפסוקים לט-מג נאמר:

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה, חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו. בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם.

עם שיבת ציון חידשו העולים את שמירת מצוות החג, כאמור בנחמיה ח, יג-יח:

וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הספר, ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה, אשר צוה ה' ביד משה... אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים, וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד. ויקרא בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט.

התורה אינה מפרשת את עניינה של הלקיחה האמורה "ולקחתם לכם ביום הראשון..." וכיצד שמחים במינים שנמנו. על שאלה זו הוצעו שתי תשובות במסורת הפרשנית:
א. לקיחה לשם סוכה האמורה בהמשכו של הכתוב ("ולקחתכם... בסכת תשבו"), כלומר יש לקחת את המינים הללו לבניית הסוכה.
ב. לקיחה ביד שהיא מצווה בפני עצמה, ונוספת על מצוות בניית הסוכה.

את ההסבר הראשון נקטו השומרונים ואחדים מן הקראים, ומסתבר שכך גם התפרשה המצווה אצל יהודי אתיופיה. ואילו חז"ל בהלכה התנאית הלכו בשיטה השנייה. ואכן, אין ספק כי מתקופת בית שני ואילך נהגו כדברי חז"ל בנטילת לולב ביד (ראה להלן). אך בתקופות קודמות אין זכר ללקיחת הלולב ביד, ואדרבה, מדברי ספר נחמיה מסתבר שנחמיה וסיעתו פירשו את דברי התורה כמוסבים על בניית הסוכה שאותה בנו מהמינים הנזכרים שם, על יסוד הדברים הכתובים בספר ויקרא2 (ראה הערה 4).

על-פי זה נראה אפוא כי יש מקום להציע, שפירושן של הכיתות מייצג את ההלכה הקדומה, שעל-פיה נבנית הסוכה אך ורק מארבעת המינים שנמנו בפסוק.3 רמז להלכה קדומה זו ומעין עירוב בין השיטות היא שיטתו של רבי יהודה: "אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב" (סוכה לו ע"ב; תו"כ לוי' כג, מב, מהד' וייס, קג ע"א).4

מאוחר יותר, בתקופת הבית, מוצאים אנו את המנהג ליטול לולב ביד. בספר היובלים טז, כט-לא (כהנא, עמ' רנו) נאמר:

...ויהי לרצון לפני ה' חק עולם לדרותם בכל שנה ושנה. ואין לזה קץ הימים כי לעולם הוקם לישראל לעשתו וישבו בסכות ושמו כתרים על ראשם ולקחו ענף עץ עבת וערבי נחל. ויקח אברהם לבות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ליום ובבקר יהלל ויודה לאלהיו על הכל בשמחה.5

כיוצא בזה נאמר גם בספר מקבים ב י, ו-ז (כהנא, עמ' ריא):

ויחגו את שמנת הימים בשמחה כחג הסכות בזכרם את רעותם לפני זמן-מה בחג הסכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו.6

ונזכר הדבר גם כן ביוספוס.7 ועוד הוכחה לכך יש להביא מסיפור דגימת ינאי המלך באתרוגים שבידי העם.8

במקורות חז"ל הדבר בא כבר כמובן-מאליו, ללא כל צורך בהוצאתו מהכתובים בדרכי המדרש. הדבר בא רק בכדרך אגב לדרשות שונות וסיפורים אחדים.

דוגמה לכך אפשר להביא מהגמרא במסכת סוכה מא ע"ב: "מנא הני מילי? דת"ר 'ולקחתם' שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד". אין הכוונה לדרוש את החיוב בלקיחה ביד, אלא את החיוב שלכל אחד ואחד יהיה לולב משלו. "מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חברו אלא אם כן נתנו לו במתנה". ובאמת, אותה ברייתא מובאת בתורת כהנים שם (קב ע"ב) ולא מוזכר בה כלל "יד" אלא: "ולקחתם לכם – כל אחד ואחד". חיוב נטילת הלולב ביד ידוע ופשוט כל-כך אצל חז"ל, עד שלא עולה על הדעת כלל הצורך לדורשו ולהסמיכו לפסוקים. כפי ששנוי בתוספתא סוכה פ"ב הי"ב: "כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו לולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא ק"ש ומתפלל לולבו בידו, נכנס לבית המדרש, משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו".9

נשאלת השאלה: כיצד ובעקבות מה פירשו חכמים בימי הבית השני את הפסוק "ולקחתם לכם" כמחייב נטילת לולב ביד (שלא כדברי ההלכה הקדומה שפירשה את הפסוק לעניין בניית סוכה), עד שהשתרש הדבר והיה לפשוט כל-כך, שאין צורך עוד להזכירו ולדורשו?

מוטיב הלולב ידוע כסמל נצחון במזרח העתיק, ובעקבות זאת אף בעולם היווני והרומי.10 הדבר מוצג בתמונה מס' 1 שבה נראה מנצח יווני ולידו ענף דקל שקיבל לאות נצחון. כך גם בתמונות 2, 3, 6 שבהן נראים המנצחים מחזיקים ענפים כאלה.11 בעקבות זאת גם בעם היהודי הפך הלולב לסמל נצחון. כך כניסתו של ישו הנוצרי לירושלים נחגגה בכפות תמרים: "ויהי ממחרת כשמוע המון רב אשר באו לחג החג כי יבא ישוע ירושלים ויקחו בידם כפת תמרים ויצאו לקראתו ויריעו לאמר הושע נא ברוך הבא בשם ה' מלך ישראל".12 סיפור זה מתואר בתגליף צלבני שהיה על משקוף פתח הכניסה לכנסיית הקבר (כיום במוזיאון רוקפלר בירושלים; תמונה 4). וכן נמצא באקונות רבות בכנסיות. בעקבות המאורע נחוג בשבוע שלפני הפסחא "יום א' של כפות תמרים", ובו מקדשים בכנסיות ענפי דקל.

בספר יהודית טו, יב-יג (כהנא, עמ' שעה) מתואר טקס שנערך לאחר מעשה התשועה שלה:

ותרץ כל אשת ישראל לראות אותה, ויהללו אותה, ותעשינה לה מחול ותקח ענפים בידיה ותתן לנשים אשר אתה. ותעשינה להן עטרות עלי זית היא והן, ותצא במחול לפני כל העם בראש כל הנשים, ואחריהן כל איש ישראל חגורי חרב ונזרים על ראשם ותהלות בפיהם.

טקס זה של היהודים התקיים במתכונת יוונית קלאסית של תהלוכת נצחון, והמנצחים אחזו ענפים בידיהם וזרים על ראשם.13

דבר זה יש בו כדי להסביר את ענף הדקל המופיע כמוטיב (ראה תמונות 9, 10) במטבעות המרד הגדול ומרד בר כוכבא, שעניינו סמל הנצחון (תמונה 5). משמעותו המיוחדת של ענף הדקל הועברה אף ללולב – לולב של מצווה. האגוד עם המינים האחרים כדרישת ההלכה (תמונה 6). מעניין במיוחד הוא המטבע המוצג בתמונה 7 – סלע (טטרדרכמה) מהשנה הראשונה למלחמת בר כוכבא (133-132 לספירה). בצדו האחד של המטבע מתוארת חזית בית-המקדש והכתובת "ירושלים" בכתב עברי עתיק. בצדו השני מוטבע ציור לולב ואתרוג מוקפים בכתובת "שנה אחת לגאולת ישראל".14 הלולב היה באותן תקופות מוטיב יהודי חשוב החוזר רבות יחד עם המנורה, המחתה והשופר (ראה למשל תמונה 8) אך כאן הוא בא לבדו ולא לצד המנורה כמקובל, ואף כמוטיב מרכזי במטבע, בגלל תוספת המשמעות המיוחדת של סמל הנצחון הרלוואנטי למטבע זה.

מסתבר מאוד שבעקבות נוהג זה של תהלוכה עם כפות תמרים, שהתפשט בעולם, פירשו החכמים – עם תחילת העיסוק במדרש ההלכה את הלקיחה האמורה בפסוק שבספר ויקרא כלקיחה ביד, אף שבמקור לא היה הדבר כן. רכמו במטבעות כך במציאות נוסף למצוות לולב טעם חדש והוא מוטיב הנצחון. הדבר מוזכר אף במדרש ויקרא רבה ל, ב (מרגליות, עמ' תרצד):

מהו "נעימות בימינך נצח" (תה' טז, יא) – א"ר אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין. משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצוח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא הצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאין נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנן ידעין דישראל אינן נצוחייא.15

וכבר פירש בובר שמלת "באיין" היא המלה היוונית , היינו ענף תומר, "שהוא אות נצחון לגיבורי מלחמה, שנשאו איש כף תמר בידו, וזו היא לקיחת הלולב, אשר לנו להורות שנצחנו את אויבינו".16

רעיון זה לקשר בין הלולב לנצחון והצלה חוזר בדרכים שונות אצל חז"ל. כך אנו מוצאים בסוכה לח ע"א שר' אחא בר יעקב אמר על נענועי הלולב: "דין גירא בעיניה דשיטנא". ודומה לכך בבראשית רבתי כה, כה (אלבק, עמ' 104): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר – אמר הקב"ה לישראל: בזכות לקיחת הלולב אני מצילך מד' מלכויות". ובבראשית רבה סג, ח (תיאודור-אלבק, עמ' 687): "בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון... ופורע לכם מן הראשון זה עשיו הרשע [כלומר דומא] דכתיב ביה ויצא הראשון אדמוני".

מוטיב זה התפשט על פני החג כולו ונסך בו משמעות חדשה, מימד נוסף, למגוון טעמי החג והוא "הנצחון", על-פי זה יובן הכתוב בספר זכריה יד, טז:

והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים יעלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות.

לאחר מלחמתם של הגויים על ירושלים באחרית הימים, נדרשים הם, על-פי דברי מחבר הספר, לבוא לחוג את חג הסוכות. הדרישה מן הגויים שיעלו לחוג דווקא את חג הסוכות תובן על-פי דרכנו, בכך שבחג זה דווקא אצור מימד הנצחון. על-כן, לאחר מלחמת הגויים בתוך ירושלים באחרית הימים המתוארת שם (פסוקים א-טו) ולאחר שהנותרים מן העמים יכירו במלכות ה' (פסוקים טז-יט), נדרשים הם לעלות לחוג את חג נצחון ה' בבית-המקדש בירושלים. מי מהם אשר לא יעלה לחוג את החג מגלה כי אינו שותף בחגיגת נצחון ה', וייענש על כך: "והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחות למלך ה' צבאות, ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם, תהיה המגפה אשר יגף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות.
זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות" (פסוקים יז-כ).17

כידוע, מקשר ספר מקבים ב בין חג החנוכה לחג הסוכות. הדבר נזכר שם בשלושה טקסטים שונים. הראשון נמצא בגוף הספר, אחרי סיפור טיהור המקדש (י, ו-ח; כהנא, עמ' ריא):

ויחגו את שמנת הימים בשמחה כחג הסכות בזכרם את רעותם לפני זמן-מה בחג הסכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כלם נמנו וקבעו לכל עם היהודים, לחג מדי שנה בשנה את הימים האלה.

שני הטקסטים האחרים מופיעים באיגרות הבאות כמבוא לספר: 

ועתה עשו את ימי חג הסכות מחמשה ועשרים בחדש כסלו (א, ט; עמ' קעח). בהיותנו נכונים לעשות בחדש כסלו בחמשה ועשרים בו את חג טהרת המקדש, ראינו להודיעכם למען תעשו גם אתם חג הסכות והאש...18 (א, יח; קעט-קפ)

אמנם חג הסוכות הוא החג שלפני החנוכה במעגל השנה, אך בכל זאת קשה הדבר איך קשרו החשמונאים (על-פי מקבים ב) בין שני חגים אלו. על כך תמהו החוקרים וחיפשו את הזיקה הפנימית בין חנוכה וסוכות, דבר שיאפשר את הסבר תופעת המיזוג הזה שבין שני החגים.19

על-פי האמור לעיל, נראה כי חגיגת חנוכה כסוכות, על-פי ספר מקבים ב, נתאפשרה עקב הזיקה הפנימית בין שני החגים באותה תקופה, בעקבות מוטיב הנצחון שנכנס לחג הסוכות. סוכות, שמימד של נצחון נתקשר בו, התמזג עם חנוכה שהוא חג לזכר הנצחון במלחמה על היוונים, ונחוג "בהלל ובכפות תמרים (שהם סמל נצחון) בתופים ובנבלים ובשירים ומזמורים, כי נשמד אויב גדול מישראל" (מק"א יג, כא).

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

* תודתי העמוקה נתונה לאבי הרב פרופ' דניאל שפרבר על עזרתו הרבה בכתיבת מאמר זה.

  1. שמ' כג, יד יז; לד כב-כג; וי' כג, לג מד; דב' טז, יג יז; לא, י-יא (מצוות הקהל בחג). ועיין: יח' מה, כה; מל"א ח, א-ב; יב, לב-לג. ועיין בהסברו של ש' טלמון לעניין העברת החג לחדש השמיני ע"י ירבעם, אנציקלופדיה מקראית, ה, עמ' 1039.
  2. אבן עזרא בפירושו לוי' כג, מ יצא חוצץ כנגד הקראים: "אנחנו נאמין בדברי המעתיקים כי לא יכחישו הכתוב, אע"פ שמצאנו 'ויקחו להם איש שה לבית אבות' (שמ' יב, ג) גם הם העתיקו כי פרי עץ הדר הוא אתרוג. ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו הדר באילנו בדרך אסמכתא כאשר פירשתי בפסוק 'לעם נכרי'. והצדוקים אמרו כי מאלה תעשו סוכות. והביאו ראיה מספר עזרא. ואלה עורי לב הלא יראו כי אין בספר עזרא ערבי נחל ולא פרי עץ כלל, רק עלי חמשה מינים ואין זכר לעלי הדס ועלי עץ עבות...". וראה: ר' וייס, "אברהם אבן עזרא והקראים", מלילה, ב, עמ' 133, הוצאת האוניברסיטה במנצ'סטר, תש"ו. אבן עזרא הביא את הפסוק בשמ' יב, שבו מתפרשת הלקיחה כהכנה לקיום מצוות הפסח ("ושחטו אותו", פס' ז), ולא כקיום המצווה עצמה. אך לפיו, אין ללמוד מן הפסוק ההוא על פסוקנו, כי כידוע שהפועל "לקח" סובל פירושים שונים. וכעניין זה הפסוק בשמ' יב, כב: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם", שאף שם אין הלקיחה מתפרשת כמצווה בפני עצמה אלא כהכשר והכנה למצווה – מריחת הדם על המשקוף ושתי המזוזות (פס' כג). ועיין: נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 365-364. שם העלתה את ההנחה שהברכה "על נטילת לולב" באה להגדיר ולפרש את מצוות הלקיחה שתהיה ביד, והיא מצווה בפני עצמה, בעקבות הפסוקים הנ"ל ופירושם, אפשר לראות את ההגיון בפירושן של הכיתות לפסוקנו. כמו שבפסוקים הנ"ל הלקיחה היא הכנה למצווה, כך גם הכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון... בסכת תשבו שבעת ימים" מפרש שהלקיחה היא לשם סוכה. בין שני פסוקים אלו מפריד הפסוק: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחודש השביעי תחגו אתו" והוא מאפשר, מבחינה פרשנית, לחלק בין שני הפסוקים ולומר שיש כאן שני ציוויים שונים: נטילת לולב ובניית סוכה – כפירושם של חז"ל.
  3. ראה: י"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת-גן, 1992, עמ' 12; שם היטיב להסביר את העניין, כי כתבי הכיתות החיצוניים משקפים לעיתים מציאות היסטורית קדומה, או תפיסה רוחנית אלטרנטיבית, והם לא באו לחדש, אלא אדרבא לשמור על נהגים קדומים מתוך מגמה של התנגדות לחידושים, שהם רואים בהם סטיה מן המקורות, בעניין זה רבו החוקרים שראו בפרושי הכיתות את דרך הפשט. על כך עי' לדוגמה ש' כהן, מגדים, ב (תשרי תשמ"ח), עמ' 75 ואילך. לפירוש הכיתות בעניין זה ראה: ח' לשם, שבת ומועדי ישראל, א, תל-אביב, 1969, עמ' 216, 241-239; ג' אלון, "לחקר ההלכה של פילון", מחקרים בתולדות ישראל, א, תשי"ז, עמ' 112; צ' אנקורי, Karaits in Byzantium, ניו-יורק-ירושלים, 1959, עמ' 248; י' תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 176-175; ח' אלבק, "מבוא למסכת סוכה", בתוך ששה סדרי משנה, ירושלים, תשי"ב, סדר מועד, עמ' 253; ספר גן עדן, עניין חג הסוכות; א' הילביץ, חקרי זמנים, א, ירושלים, תשל"ז, עמ' קעב-קעג, וראה: ד"צ הופמן, בפירושו לספר ויקרא, ירושלים, תשי"ג, עמ' קצח-רא. אצל יהודי אתיופיה נקרא חג הסוכות "בעלה מצלת", דהיינו חג הצל; נטילת ארבעת המינים ביד לא קיימת, ואילו את הסוכה בנו מארבעה מינים (סלן, שנט, אדס-לעלם קט, שישנה). כמו כן לוקחים הם עלי עצים שונים הגדלים על שפת הנחל, כגון ערבה, תמר או כפות תמרים, ומפזרים אותם על רצפת הבתים. (מנהג זה קיים גם ב"אהלי קדר" היהודים. ראה: י"ט לוינסקי, ספר המועדים, ד, תל אביב, תשי"ב, עמ' 310). על-פי דברינו מובן הדבר ומסתבר שאכן פירשו יהודי אתיופיה את מצוות "ולקחתם" כלקיחה לשם בניית הסוכה, כמו שנהוג היה לפרש בימי נחמיה. הדבר מסתבר מאוד, שהרי ספר נחמיה נמצא בכתביהם ואף חוגגים הם חג מיוחד בכ"ט בחשון כשחזור לאירוע חידוש הברית בירושלים בתקופה זו. בחג זה קוראים הם את נחמיה פרקים ח-י המתארים את האירוע. אף "צום אסתר" נהוג אצלם שלושה ימים, ומכאן שהמסורת היהודית הידועה לנו מהכתובים בתקופה הפרסית, קיימת אצל יהודי אתיופיה ולפיה פירשו הם את ההלכות. לעומת זאת, אין להם חג חנוכה, שהוא כידוע מהתקופה ההלניסטית בימי הבית. על-כן מובן שמנהג נטילת הלולב ביד לא קיים אצלם, שהרי זוהי התפתחות מאוחרת יותר מיסודם של חז"ל בימי הבית, ולא היתה קיימת בהלכה הקדומה המשתקפת בספר נחמיה ובמנהגי האתיופים. (המידע על מנהגי האתיופים נלקח מתוך עבודה שעשתה וויבעלס טזזן בנושא. בעניין זה היא ראיינה את הקייסים וחכמי העדה. דברי כאן הם על-פי דבריה, ועל כך תודתי נתונה לה). לעניין ארבעת המינים שלא היו מוכרים לבני העדה האתיופית, ראה: שלוה ויל, סוגיות במסורת הדתית של יהודי אתיופיה, ירושלים, 1991, עמ' 24; ר' ולדמן, יהודי אתיופיה, ירושלים, 1985, עמ' 38. לענין חידת מוצאם שעדיין לא נפתרה, ראה: מ' קורינאלדי, יהדות אתיופיה זהות ומסורת, ירושלים, 1985, עמ' 5 ואילך, 56-45, 64-63 (לעניין ההלכה האתיופית). נראה כי ההסבר המובא באוספי מנהגים שונים לזה שלא היו נוטלים ארבעת המינים אצל יהודי אתיופיה, והוא שהם לא היו קיימים באזור ההוא, או שהגויים לא נתנו ליהודים לגדלם, הוא הסבר חדש יותר על-פי המנהג המסורתי ליטול ארבעה מינים ביד. (ואולי הדיו הגיעו עם השנים אף לחכמי העדה באתיופיה). ראה למשל: א' וסרטיל, (עורך), ילקוט מנהגים, ירושלים, 1996, עמ' 146. וע"ע דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות – אונ' בר אילן, מס' 320 פרשת שמות, תש"ס, במאמרו של י' גלר "שלח את עמי".
  4. כהמשך לשיטתו של ר' יהודה, אפשר להביא את שיטת ר' יאשיה בסוכה ז ע"ב, שאף הדפנות חייבות להיות מדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, כמו הסכך. ואולם אין ההלכה כן, וכפי שנפסק בשו"ע או"ח, ריש סי' תרל. אך מצאנו תמונות של סוכות העשויות כולן, ואף דפנותיהן, מהצומח. ראה למשל תמונות 9, 10. בהגהות אשרי (לסוכה פרק א סי' כד על פי דברי האור זרוע (ח"ב סי' רפט) הגיע למסקנה: "ולפי הירושלמי צריך להזהר שלא לעשות דפנות מדבר המקבל טומאה...", והב"ח (לאו"ח, סי' תרל) כתב: "ואע"ג דלענין פסק העקר כדברי שאר כל המחברים... מכל מקום בעל נפש יחוש לדברי הגהות אשירי שהם בשם האור זרוע על פי הירושלמי". וכנראה בעלי הסוכות המתוארות בתמונות רצו לצאת ידי חובת כל הדעות כדרך המקובלת בהלכה ובמנהג, עד כמה שניתן הדבר להיעשות. בעניין זה ראה: דנ' שפרבר, מנהגי ישראל, ו, ירושלים, תשנ"ח, עמ' קסא-קסז. פרק טו (סוכה שדפנותיה מגידולי קרקע); זאב משל, דרום סיני. נופים וטיולים, ירושלים, 1971, על מקור חג הסוכות עמ' 91-88. ובדומה לו כבר כתב ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, עמ' 228-224. בניית הסוכה מענפי לולב נטועה בהווי הבדואי המקובל עד היום בסיני. דוגמה לכך ניתן לראות בתמונה מדהב שבחוף המזרחי בסיני, בה נראית סוכה העשויה כולה כפות תמרים. ע"כ ראה פני עולם המקרא, ירושלים, 1958, חלק א, עמ' 197.
  5. הקפת המזבח מובאת גם במסורת חז"ל: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת... ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים" (משנה סוכה ד, ה). ועיין עוד: ירושלמי שם ג; ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תשג; אור זרוע, ב, סי' שטו בשם הירושלמי; הילביץ, חקרי זמנים, א, עמ' רכז-רל. אשר לנאמר בספר היובלים "ושמו כתרים על ראשם", מעניין לציין, כי בטקסי נצחון שונים היו עושים זרי נצחון מענף דקל. ראה Dictionnaire des Antiquites Grecques et Romaines. ח"ג, פריז, 1909, עמ' 28.
  6. מעניין לציין את הביטוי המובא כאן "ענפי הדר" המתייחס לוי' כג, מ, אלא ששם נאמר "פרי עץ הדר". ונראה מכאן, שיש אפשרות לפרשו כענף, וכן עשו הקראים כדי ליישב את הבעיה איך אפשר לבנות סוכה "מפרי עץ". והשווה מקבים א יג, נא (כהנא, עמ' קסה): "ויבא אליה בשלושה ועשרים לחדש השני בשנת אחת ושבעים ומאה, בהלל ובכפות תמרים ובכנורות ובתפים ובנבלים ובשירים ובזמירות כי נשמד אויב גדול מישראל".
  7. קדמוניות ג, יד: "בחמשה עשר יום לחדש הזה... מצוה להקים סוכות לכל משפחה... כשהם נושאים בידיהם אגודת הדסים וערבות עם כפות תמרים יחד עם אתרוג". וראה: ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 114, הערה 102, שכתב כי נטילת הלולב היתה ביטוי לשמחה אף בהזדמנויות אחרות של כינוסי העם.
  8. קדמוניות מג, יג, ה. והשווה: קידושין עג ע"א; תנחומא, קדושים ח. וראה: אלון, שם, עמ' 112, ובהערה 95.
  9. ועיין: הילביץ, חקרי זמנים, א, עמ' קעז. דין "אגודה" למדו בסוכה יא ע"ב; "לקיחה תמה" – שם לז ע"א. בכולם נקודת ההנחה היא שלולב ניטל ביד.
  10. ראה: הילביץ, שם, עמ' קפ; A. Kanof, Jewish Symbolic Art, Jerusalem, 1990, pp. 63. 66. n. 32. וראה: דנ' שפרבר, "עיונים במטבעות בר כוכבא", סיני, נה (תשכ"ד), עמ' מא. עוד ראה התמונה בעמ' התמונות הרביעי אחרי עמ' 280 בספרם של ש' שפרה וי' קלין – בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, ת"א, 1986, אשתר דורכת על אריה ולידה עץ דקל מהתקופה האכדית העתיקה.
  11. ציוני המקורות הביבליוגרפיים לתמונות ברשימת התמונות המצורפת בסוף המאמר. ועיין: I… Kadman, The Coins of Aelia Capitolina, Jerusalem, 1956, pl. VII. ניקה (אל הנצחון) לובש כתונת, ביד ימין מחזיק זר נצחון וביד שמאל ענף דקל. וע"י: E.R. Goodenough, Jewish Symbols in The Greco-Roman Period, Vol. 7, New York, 1958, p. 148, fig. 150 אציין עוד כמה מקורות ביבליוגרפיים לתמונות של לולב כסמל נצחון: D. Saglio, Dictonnaire des Antiquites, 1q2 e. fig 1530, 1425; Hellen H. Tanzen, The Common People of Pompeii, Baltimore, 1939, Fig. 38
  12. יוחנן יב, 13. והשווה: חזיונות ז, 9. וראה: מתי כא, 11-1; מרקוס יא, 11-1; לוקאס יא, 40-28. עיין: W. Wirgin and S. Mandel, The History of Coins and Symbols in Ancient Israel, New York, 1958, pp. 152-153; קדמן, שם, עמ' 92: וע"ע "The palm branch is one of the favourite motifs of ancient Jewish art, to be found in synagogues, tombs on mosaics and on glass. It is frequently depicted on ancient Jewish coins of the Hasmonacan and Herodian dynasties and later on the coins of the Bar-Kokhba War. The palm-branch was used in religious and festive processions and symbolized mainly victory, but also jubilation, dignity and royal honor…" על הלולב כסמל נצחון ראה: י' משורר, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים, 1997 עמ' 29-28, 33, 39-38, 64, 112 114. ביבליוגרפיה בנושא מצוינת שם בעמ' 39. למאמר מפורט על משמעות הלולב ראה: S. Fine, "On the Development of a Symbd: The Date Palm in Roman Palestine and the Jews", JSP, 4 (1989), pp. 105-118.
  13. כעין זה ראה ש' ליברמן, יונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים, 1962, עמ' 257 259, לגבי המנהג של ציפוי קרניו של השור בזהב בתהלוכת הבאת העומר לירושלים, שלבש צורה עממית פגאנית גם בקרב יהודי א"י.
  14. על מטבע זה ראה: דנ' שפרבר, "עיונים במטבעות" (לעיל הע' 11), עמ' מ מא. הרבה נכתב על מטבע זה. נזכיר כאן רק עוד עניין אחד בנוגע למטבע: בארבעת המינים שבמטבע מתוארים לולב, אתרוג, הדס אחד וערבה אחת. זה כשיטת רבי עקיבא שאמר: "כשם שלולב אחד ואתרוג, הדס אחד וערבה אחת. זה כשיטת רבי עקיבא שאמר: "כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת" (משנה סוכה ג, ד). ר"ע אמר על בר כוכבא "דין הוא מלכא משיחא" (ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה), ומסתבר שהיה "רבי של המרד" ותלמידיו, המורדים, פסקו הלכה. על ארבעת המינים בימי בר כוכבא, ראה דברי ש' אברמסקי, בתוך: חגים ומועדים (בעריכת דבורה ומנחם הכהן), ירושלים, 1992, עמ' 221-219. ומצאנו שאכן הקפיד בר כוכבא בעניין לולב באגרת ממערת האגרות בנחל חבר "שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה: שלחתי לך שני חמורים ... שיעמיסו וישלחו למחנה לולבים ואתרוגים ואתה שלח אנשים אחרים שיקטפו הדסים וערבות" (תרגום שלי ד"ש). עי' ש' אברמסקי, בר כוכבא נשיא ישראל, תל אביב, 1961, עמ' 203-202, יתכן לומר שחשיבות מיוחדת היתה למצוה זו בעיני בר כוכבא. בגלל מוטיב הניצחון הטבוע בה.
  15. השווה: תנחומא, אמור יח; וראה: ש' קרויס, סיני, טו (תש"ה), עמ' שח ואילך. והשווה ילקוט המכירי מזמור טז בתהילים, בובר עמ' 92, וכן ראה בפסיקתא דרב כהנא עמ' 406; שוחר טוב מזמור טז. לעניין ההתמודדות עם האומות ראה: שמות רבה טו, א; מהרש"א, חידושי אגדות, פסחים ה ע"א, הילביץ, חקרי זמנים, א, עמ' רכב-רכו.
  16. מדרש תהלים (בובר), עמ' 128 הערה לה. וראה: דנ' שפרבר, "עיונים במטבעות" (לעיל הע' 11), עמ' מא. באבודרהם לאחר שהביא את דברי המדרש מסביר: "פרוש, כדרך המלכים הנוציין ותופסין העירות, לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו ועולין על ראש המגדל ומוליכין ומביאין לכל רח, להודיע כי המלך נצח הכל" (שחרית של סוכות, עמ' רצב). בגירסתו כנראה לא היתה המלה "באיין", שהרי הוא מביא ירושלמי דפסיקתא (פסדר"כ, מה' מנדלבוים, עמ' 406) שם נאמר: "כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיו". אך בפסיקתא שלפנינו הגירסה אחרת, ומוזכרת המלה "באיין" והיא כאמור ענף דקל – סמל לנצחון. למשמעות "באיין" ונטיותיה השונות, ראה: דנ' שפרבר, יוונית ולטינית בספרות התנאים והאמוראים, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 23-22.
  17. בעניין זמן כתיבת החלק השני שבספר זכריה (פרקים ט-יד) אומר מרדכי זר-כבוד, דעת מקרא, ירושלים, 1987, עמ' 19: "לעומת הדעה המקובלת בספרות התלמודית והרווחת בפרשנות הישנה, שכל ארבעה עשר הפרקים מפי זכריה בן עדו נאמרו, סוברים רוב החדשים שהפרקים ט-יד נאמרו על ידי נביא אחר, או נביאים אחדים, שחיו בזמנים שונים. יש מהם מקדימים נבואות אלה לימי בית ראשון ויש מהם המאחרים אותן לימי היונים, ואפילו לימי מלכי בית החשמונאי...". וראה גם: אנציקלופדיה מקראית, ב, ערך זכריה. אם נכונים דברינו, כי אז תהיה זו תוספת הוכחה לדברי המאחרים. שהרי בתקופת שיבת ציון עדיין פירשו את "ולקחתם" כלקיחה לעשות סוכות, כפי שכתוב בספר נחמיה, ולא ביד – כמסורת חז"ל. ואם כן, עדיין לא נכלל מוטיב הנצחון במכלול טעמי החג באותה תקופה. ופרק יד בזכריה, הרואה את מוטיב הנצחון ככלול בחג הסוכות, חייב להיות מתקופה מאוחרת לזמן כתיבת ספר נחמיה ושיבת ציון. לעניין זה מתקשרת גם כן מסורתו של אחרון הגאונים רב האי (נפטר 1038), בהסבירו את הטעם לקריאת ההפטרה על פרשת גוג ומגוג בסוכות: "כך שמעתי מפי החכמים כי תחית המתים עתידה להיות בניסן ונציחת גוג עתידה להיות בתשרי" (אוצר הגאונים, חלק ה, עמ' 64. ועיין שם בהערות לוין). וראה עוד: יו"ט לוינסקי, ספר המועדים, ח"ד, תל-אביב, תשי"ב, עמ' 17. שוב רואים אנו שמוטיב הנצחון מתקשר לחג הסוכות.
  18. ועיין עוד: מקבים ב, יג: "בלולביהם ובאתרוגיהם כי לא יכלו לקיים את החג בזמנו"; וכן א, יג-כא: "בהלל ובכפות תמרים ובכנורות". במקבים א לא נזכר הקשר בין החגים כלל ועיקר. רמז לקשר זה נמצא גם כן בבבלי שבת כא ע"ב: "כנגד פרי החג".
  19. ראה: לשם, שבת ומועדי ישראל, א, עמ' 271, 292-290, המביא את דעות החוקרים להסבר זיקה; תבורי, מועדי ישראל, עמ' 375, הערה 24. וראה: י' בן נון, "יום יסוד היכל ה'", מגדים, יב, תשנ"א, עמ' 97-49.
ביבליוגרפיה:
כותר: מצוות "ולקחתם לכם" בחג הסוכות והתפתחותה
מחבר: שפרבר, דוד
תאריך: 1999 , גליון טו
שם כתב העת: סידרא : כתב עת לחקר ספרות התורה שבעל-פה
בעלי זכויות : הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הוצאה לאור: הוצאת אוניברסיטת בר אילן