נרדם, הקץ! מחברים: גו' מילגרום; יואל דומן; צוות קרן תל"י

חזרה3

"ויצא יעקב... " - יעקב, יושב האוהלים, עומד לעזוב את ביתו, כביכול כדי למצוא כלה בין קרוביו בחרן, אך למעשה - כדי להימלט מנקמת עשו אחיו. הבן האהוב של אמו תשוש. השמש באה באופן פתאומי והוא נקלע למקום בלתי מוכר. בהכנה ללינה, הוא לוקח מאבני המקום, שם אותן למראשותיו וחולם על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.

שימו לב לשני מרכיבים אלה, האבנים והסולם, והתפתחותם הסמלית.

בחלום יעקב האל מחדש את בריתו עם אברהם ויצחק ומבטיח שצאצאי יעקב יירשו את הארץ ושהאל יחזיר את יעקב בשלום ארצה מנדודיו בארצות נכר.

יעקב מקיץ משנתו, מבין ש"מקום" זה אינו אלא "בית אלוהים" ו"שער השמים" - ועם השכמתו למחרת, מקים מצבה הבנויה מאבני המקום ונודר נדר (המתאפיין בדרכו המתמקחת), כי יעשור לאל מנכסיו בתנאי שאכן יוחזר הביתה בשלום.

תגובתו של יעקב להתגלות: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" - מבהירה לנו את חוסר המודעות שלו והצורך שלו בהתעוררות.

כיצד מתארים אמנים שונים את הנרדם בשלבי התעוררותו?

חלום יעקב, רמברנדט, 1644

חלום יעקב, גו'זפה די ריברה, 1639

בתמונה של רמברנדט - אדם שוכב רדום ליד שורשי עץ; עמוד אור אלכסוני שוטף אותו. לכאורה, רק שם היצירה מזהה אותה כחלום יעקב. אך במבט שני אנו רואים כי גופו של יעקב מחבר בין גזע העץ לבין עמוד האור ונוצרת צורת V בין הארץ לשמים, במקום המראה המוכר של הסולם והמלאכים.

בתמונה של גו'זפה די ריברה - עצים, כמו גם מדרגות, מסמלים את ציר העולם (axis mundi), החיבור האנכי בין החומרי והרוחני. בחירתו של ריברה לרמוז במקום לאייר מדרבן את הצופה לדמיין. בינתיים, יעקב אינו מודע לתפקידו כאיש המחבר בין שני בעולמות.

רמברנדט הרבה פחות מאופק מריברה (בן זמנו), אך אין עדיין סולם. מלאכים סקרנים, העומדים ליד הישֵן ולא על הסולם, יוצרים שוב יחד אתו ועם מקלו צורת V, המזהה את נושא התמונה. בשתי היצירות, חוד ה-V מסמן את "המקום". כאן, המקל הנשען על גדם העץ, שהוא הקו הקשיח היחיד בתמונה - מצביע כחץ אל עבר החיבור האנכי של "ציר העולם".

בשני היצירות הקודמות, מציגים האמנים את התגלות יעקב כפי שהצופה יראה אותה. רמזיו של ריברה נמצאים בשובל האור והעץ, ואילו רמברנדט מוסיף את המקל והמלאכים, המציינים את האופי האלוהי של המקום מחוץ לחלומו של יעקב.

אך הגישה של שניהם נבדלת מזו של אמנים רבים, המציירים הן את החולם והן את חלומו. למשל, דורה מבדיל בין מה שהצופה רואה לבין מראהו של יעקב, המכיל גם את האלוהים הניצב במרומים. באמצעות השימוש בקווים רכים ואור שמיימי, מגלה דורה את החזון, אך נוטל מן הצופה את חופש הדמיון.

חלום יעקב, גוסטב דורה, 1855

כעבור מאה שנה, פורצים מרק שאגאל ושלום מצפת את הגבולות השחורים-לבנים של דורה ויוצרים הפקות צבעוניות כיד הדמיון.

חלום יעקב, מארק שאגל, 1956

חלום יעקב, שלום מצפת, 1967

לעומת דורה שניסה לבטא את פשט הכתוב, שאגאל ושלום מצפת ניזונים מן ה"חדר" היהודי, ומתמקדים בדרש.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים
וְיֹרְדִים בּוֹ:
וְ הִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו

מתוך חוצפה, משחקים שני האמנים היהודים הנודעים, בני המאה ה-20, עם הכתוב הדו-משמעי: "ה' ניצב עליו". האם כוונת הכתוב כי ה' עומד על הסולם, או שמא על יעקב? ומה פירוש "על"? אך לא די שאמנים יהודים מתארים את האל באופן גשמי, אלא שהאחד (שאגאל) מעמיד את האל כלוליין ואילו השני (שלום מצפת) - מעצב דמות אדומה מפלצתית העומדת ליד יעקב הישן. מסתבר, כי שניהם מושפעים ממדרש נועז בבראשית רבה, הקובע כי קיום האלהים תלוי במעשי אנוש.

מדרש זה מטפל ברב משמעות המילים "ניצב" (עומד, מתקיים) ו"על" (על גבי, ליד, כתוצאה מ..). לפיכך, אם המושא במילה "עליו" הוא יעקב, אזי ה' ניצב לידו או מתקיים כתוצאה ממנו, ולכן אפשר לכנות את ה', "אלוהי יעקב." למרבה האירוניה, יעקב עוד ישן. מכל מקום, עלינו לשים לב כי למרות האיסור החמור על "פסל מסכה", שני האמנים היהודים הללו אינם בוחלים בעיצוב האל, כיוון שבדרך זו הדמיון "יביע אומר" (תהילים יט 3).

אל תירא עבדי יעקב, מארק שאגאל, 1938

יצירה נוספת של שאגאל מ-1938 נרשמה כליווי לשיר "אל תירא עבדי יעקב" מאת המשורר

הַיידי-אמריקני א' ליסן:

אני רואה אותו בדרך לחרן, איך הוא נודד -
כך הולך היהודי הראשון בדרך הראשונה לגלות;
הברכה לקח במרמה, הבכורה בהונאה,
אך סוף כל סוף הוא בורח בבהלה מפני "עֵשָולֶה"
מכל החוכמות שלו נשאר לו רק מקל ההליכה
אך הוא חולם על סולם המגיע לשמים,
אבן קשה למראשותיו, מסביב עולם מבהיל
אך הוא רואה רק מלאכם, ושומע בהתפעלות רבתית
"אל תירא עבדי יעקב".

גם שירו של ליסן וגם רישומו של שאגאל משקפים את הבהלה של יהודי מזרח-אירופה בין מלחמות העולם. כאן, עוזב יעקב את ה"שטעטל" והולך בשני כיוונים: הסולם הוא הקשר האנכי עם אלוהים, שילווה אותו בדרך האופקי אל ארצות ניכר - זהו נושא פרשת ויצא. באופן אירוני, יעקב עוזב את הארץ בליווי המלאכים העולים, ויעלה ארצה עם המלאכים היורדים. הוא יקיץ משנתו רק בשובו.

למעשה, יש ציר שלישי, ציר הזמן. ליסן ושאגאל ממחישים את הקשר בין יעקב אבינו לעם ישראל, גם היום. ויש מדרש המפרש את חלומו של יעקב כנבואה על תולדות עם ישראל. בכדי להבין את הציר הזה בבירור, עלינו לחזור להיסטוריה בעת העתיקה, לסיור ארכאולוגי קצר.

דגם הזיקורת של אור-נמו, 2100 לפנה"ס לערך

מאז הגילוי מחדש של תרבויות המזרח הקדום בסוף המאה ה19 (עם מסע נפוליאון למצרים), מבחין המחקר המערבי במקרא בהשפעות מצרים ומסופוטמיה. לדוגמה, סיפור מגדל בבל בבראשית י"א מתייחס למקדש המרכזי בעיר בבל, מגדל מדורג או זיקורת בשם א-סגילה (ראשו בשמים). העיר בבל עצמה (באב-אילו, באכדית) היא "שער האל(ים)", כינוי המהדהד בקריאתו של יעקב בבית אל (בית האל!) - "וזה שער השמים".

המילה היחידאית "סלם" התפרשה במובנה המודרני כבר בתרגום השבעים, התרגום היווני שנכתב עבור יהודי אלכסנדריה בימי בית שני. אך היום מתרגמים חוקרים רבים את "סלם" בביטויים "גרם מדרגות" או "כבש", על פי המילה האכדית simmiltu. כמו המלאכים העולים ויורדים בסולם בחלום יעקב, אלים זוטרים עולים ויורדים ב-simmiltu בסיפור אשורי נודע, כשליחים (כלומר, כמלאכים) בין אלילי השמים והשאול.

גם בקצה השני של הסהר הפורה מופיע הסולם כסמל חשוב. העלייה השמיימה לאחר המוות, הייתה מושג חשוב בספרות המצרית העתיקה, שהתמקד באל העולם הבא, אוזיריס, שמכונה לעתים קרובות "האל העומד במעלה הסולם/המדרגות". למעשה, במקרים רבים, אוזיריס הוא הוא הסולם, כמתואר בסמל ההתעלות המצרי, djed. כפי שכותב הפסיכולוג א' נוימן: "עלייתו ותחייתו [של המת] משקפות השתנות רוחנית, אשר מתבטאת במיתולוגיה כאיחוד הנפש הארצית עם הנפש העליונה".

פפירוס אני, 1250 לפנה"ס לערך

מושגים מצריים אלה מזכירים את הופעתו הכפולה המשונה של יעקב במדרש קדום: גם ישֵן לרגלי הסולם וגם זוהר בראשו. לפי מדרש זה, צוחקים המלאכים על יעקב (ראו ציורו של רמברנדט למטה); יעקב הוא הניגוד הצורם בין הנרדם לבין דמותו החקוקה בכיסא הכבוד (ראו התמונה מהגדת הזהב, למטה). מסתבר כי הניסוח הדו-משמעי, "וראשו (של יעקב או של הסולם?) מגיע השמימה", הוליד את המדרש הזה.

שני האספקטים של יעקב במדרש דומים לנפש התחתונה והעליונה בספרות המצרית. אין הכוונה כי סיפור יעקב נכתב במישרין על פי המושגים המצריים, אלא שהארכיטיפים האנושיים מייצרים ביטויים דומים בתרבויות שונות.

חלום יעקב, הגדת הזהב, 1320

סולם יעקב, רמברנדט, 1655

ואולם, יעקב אבינו אינו אל אלא אדם, שנאבק להתעלות, כפי שנראה בסיפור חזרתו ארצה.

אך יש עוד אבן "שאין לה הופכין" /"אשר מאסו הבונים", למראשותיו של יעקב.

חלום יעקב, שכתוב התנ"ך לאלפריק, המאה ה11

חלום יעקב, דוד שריר, 1970

בכתב יד אנגלו-סאקסי מאויר של שכתוב התנ"ך לאלפריק, הכרית הרכה של יעקב מורכבת מארבע כריות. אצל דוד שריר, אמן ישראל בן זמננו, ראשו של יעקב נשען על כרית אחת, והוא מוקף בעוד שלוש כריות.

מדוע ארבע אבנים? המקרא מציין "אבני המקום (פס' 11) ו"האבן" (פס' 18) - שינוי המוליד הר של אבנים במדרש: שתיים, שלוש, ארבע ואף שתים עשרה!

לכל מספר יש משמעות משלו: שנים או שלושה אבות (מלבד יעקב או יחד עמו), ארבעת הכיוונים בארץ ישראל (ימה וקדמה וצפנה ונגבה, בראשית כ"ח 14), שנים עשר שבטי ישראל. לפיכך, מספר האבנים מתייחס באופן זה או אחר להבטחה האלוהית באשר לעם והארץ. בסוף, האבנים הופכות לאבן אחת כאשר יעקב מקים מצבה. ובאופן דומה, הקימו עולים למקדש אוזיריס באבידוס מצבות לרגלי הסולם שלו.

כפי שהערנו, יעקב עתיד לפרוץ לארבעת הכיוונים. שריר ממקם את האבנים מסביב ליעקב (הוא ישראל), כאשר הסולם מעליו. גם יעקב וגם הסולם עולים מתוך "טבור הארץ". האבנים הרבות אוחדו לתוך אבן השתייה - המשתיתה את העולם במרכזו - ועליה יוקם במקדש בירושלים. אבל יעקב הרי נמצא בבית אל. לפיכך, המרכז המקודש, ("ציר העולם"), הוא גם בבית אל, גם בירושלים וגם בסיני - בכל מקום שיש בו מודעות לקשר עם אלוהים.