ועץ האקליפטוס טוב ורע מחבר: אברהם אופיר שמש

חזרה3

נטיעת האקליפטוסים במושבות הראשונות גרמה לפסיקות הלכתיות, שונות, ששיקפו את היחס המורכב כלפיהן

הבאתו לארץ של עץ האקליפטוס החלה כבר בשנות ה- 60 המוקדמות של המאה ה- 19. בשנים אלו נעשה ניסיון לטפח עצי אקליפטוס (כנראה מזן Eucalyptus globules ) מזרעים שנשלחו מהגנים הבוטניים של מדינת ויקטוריה באוסטרליה אל הקונסול הבריטי בירושלים. זרעים ראשונים אלו הובאו בנסיבות שונות מאלה שנהוג לציין: הם הובאו לצורך ייעור הארץ וכדי שישמשו עצי צל ושוברי רוח ולא מייבשי ביצות.

ניסיון שני לשילוב אקליפטוסים בארץ נעשה בשנות ה- 80 של המאה ה- 19. חלקם הובאו ב- 1882 או ב- 1883 מטסמאניה למושבה האמריקנית בירושלים, ומשם הועברו לקרל נטר במקווה ישראל לצורך זריעה. שנה לאחר מכן הביא נטר שתילים של אקליפטוס המקור (E. camaldulensis), ככל הנראה מאלג'יר, וזן זה נקלט היטב ושימש בסיס לנטיעות מאוחרות יותר. יש הטוענים כי אקליפטוס המקור הובא לארץ בעיקר לצורך ייבוש ביצות. עם זאת ברור כי על אף תפקידו העיקרי בתור מייבש ביצות ומטהר אוויר (ראה להלן), ראו בו כבר מלכתחילה גם מקור לאספקת עצים לבניין ולחרושת העץ.

ראשית נטיעתם של אקליפטוסים על פני שטחים נרחבים יותר, אכן קשורה בניסיון ליצור יישובים באזורי השפלה והעמקים בשלהי המאה ה- 19, ולייבוש הביצות באזורים אלו, ששימשו בית גידול ליתושי האנופלס מפיצי המלריה. ברם, בדיעבד התברר שייבוש המים ביעילות בוצע באמצעות ניקוז מי הביצות אל הים ולאו דווקא בעקבות נטיעת האקליפטוסים.

הנטיעה הראשונה והנרחבת נעשתה בעיקר בעשור האחרון של המאה ה- 19 בחדרה, בפתח תקווה ובראש פינה ולאחר מכן בכל רחבי הארץ. את הפעילות הזאת ביצעו בין היתר הברון רוטשילד ופקידיו בארץ, יעקב בן שימול ואליהו שייד.

הדים להתפשטותו של האקליפטוס בארץ משוקעים בספרות התקופה, בתיאוריהם של נוסעים ובזיכרונותיהם של בני המושבות הראשונות, וכך היה האקליפטוס לאחד הסמלים המובהקים של ראשית החלוציות העברית בארץ.

לימים הפך "מיתוס האקליפטוס" לאחד מסמליה של החלוציות החילונית, שלחמה בנגעי הארץ בנחישות ובחריצות, בעוד שבתודעה הדתית לא טופח העץ בתור סמל בעל משמעות היסטורית. ואולם מציאותו בארץ הותירה את רישומה גם בספרות הרבנית בת התקופה, אם כי באופן שולי למדי ובהקשרים מסוימים מאוד שעד כה לא תוארו. שניים מן הרבנים שבכתביהם מופיעים עצי האקליפטוס הם המהרי"ל דיסקין והרב קוק. פוסקים אלו, מחשובי הרבנים בארץ ישראל בתפר שבין סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20, דנו ביחס לעצים אלו בהקשר של בעיות הלכה ואקולוגיה שנתעוררו בעקבות נטיעת האקליפטוסים במושבות. כפי שנראה, התשובות מציגות שני צדדים מנוגדים של העץ: מצד אחד, תרומתו החיובית ללוחמה במלריה; ומצד אחר, הנזקים האקולוגיים שהסבו העצים לבני המושבות.

"הגליפטין לזכך האויר" בשנת שמיטה

הרב משה יהושע יהודה ליב (מהרי"ל) דיסקין, שנודע גם בכינויו "הרב מבריסק" (1898-1817), נחשב מאז עלייתו לאחד המנהיגים הבולטים של ה"יישוב הישן" בירושלים. הוא נתפרסם כאחד הלוחמים בכל גילויי העולם החדש ותרבותו בארץ, ובניגוד לרב קוק, שהיה מלא הערכה והתפעלות ממסירותם של החקלאים החלוצים וראה חשיבות עליונה במגעים עמם, נקט הרב דיסקין בשיטת התבדלות קיצונית מהם.

אל הרב דיסקין הופנו שאלות שונות מאת החקלאים במושבות. אחת השאלות הייתה האם מותר לטעת אקליפטוסים בשנת שמיטה – פעולה האסורה לכאורה על פי ההלכה. וכך ענה:

לפעמים כשיש מקום באיזה אויר אשר לא טוב הוא ליושביה, נוטעים שם אילנות הגליפטין [=אקליפטוסים] לזכך האויר, והם אילני סרק ואינם מוציאים פירות כלל, ואחרי שיש לחוש לבריא[ו]ת הגוף, אין לך שעת הדחק גדול מזה, ויש להתיר ליטע על ידי נוכרי [...] וצריך עיון, ויש להתיישב (שו"ת מהרי"ל דיסקין, תרע"א, דף ז ע"ב, סעיף כד).

המהרי"ל עלה לארץ ישראל בקיץ 1877 וחווה בארץ שלוש "שמיטות" בלבד: בתרמ"ב, בתרמ"ט ובתרנ"ה. אפשר לשער כי תשובתו מתייחסת לשמיטה של שנת תרמ"ט, שעוררה בלאו הכי פולמוס חריף בנוגע לעבודות האדמה במושבות הצעירות. שאלת נטיעת האקליפטוסים בשמיטה הועלתה על רקע ההנחה שהאקליפטוסים תורמים ל"זיכוך האויר". מה מקורה של תפיסה זו? למעשה, עד שלהי המאה ה- 19 לא היה ידוע מקורה של מחלת המלריה. סמיכותה לאזורי הביצות העלתה את ההשערה כי יש קשר בין המחלה ובין האוויר הרע שעלה מהביצות (מאלאריה = אוויר רע בצרפתית). ניסיון הלחימה במלריה בעזרת האקליפטוס התבסס על היעדר מחלת המלריה באוסטרליה, המשופעת באקליפטוסים. ואכן, באמצע המאה ה-19 ניטעו אקליפטוסים רבים גם באיטליה, כדי שהארומה שמפיץ העץ תטהר את האוויר וצמיחתו המהירה תסייע לייבוש הביצות.

אמנם הרב דיסקין נטה להתיר את פעולת הנטיעה של האקליפטוסים בשמיטה, בטענה שמדובר בפיקוח נפש הדוחה את האיסור. ברם, הוא המליץ כי נכרים יבצעו את עבודות הנטיעה ולא יהודים. אף שמתחילת דבריו נראה שהוא נטה להתיר את הדבר, בסופו של דבר הוא לא הכריע בעניין, והציע לעיין בסוגיה פעם נוספת. זהירותו מובנת על רקע הססנותו הכללית לגבי חדשנות הלכתית בכלל וחדשנות בנושאי שמיטה בפרט. כך למשל, בפרוץ הוויכוח על "היתר השמיטה" בשנת תרמ"ט (1889), פסק דיסקין כי יש לאסור את כל עבודות השדה בשנה השביעית, כנגד דעתם של כמה חכמים בני דורו שנטו להקל.

ואולם, כיצד התלבט בכלל הרב דיסקין אם להתיר את הנטיעה, אם על פי תפיסתו זו הייתה פעולה הכרוכה בפיקוח נפש? הרב דיסקין עצמו אינו מציע כל נימוק לעניין, ובכל מקרה ייתכן שידע על חלופות בריאותיות אחרות, דוגמת ניקוז המים מן הביצות או האפשרות להסתמך על הנטיעות שניטעו עוד קודם לשנת השמיטה.

האקליפטוס כמטרד אקולוגי: איגרותיו של הרב קוק

עם עלייתו של הרב קוק (1935-1865) לארץ ישראל בשנת 1904, מינוהו לשמש הרב של יפו ושל המושבות החדשות. למינוי זה היה בלא ספק תפקיד חשוב ביחסים שבין המושבות החקלאיות לבין הממסד הרבני. בתפקידיו הרבניים בארץ ישראל נדרש הרב קוק להכריע בקשת רחבה של שאלות הלכתיות הנוגעות למגוון תחומי החיים, ובאופן בולט בנושאי חקלאות, עבודה ותעשייה, שתפסו מקום מרכזי יותר ויותר בכלכלתה של ההתיישבות העברית באותם הימים.

על הבעיות שעוררה נטיעת אקליפטוסים בפתח תקווה אנו למדים מאיגרת שכותרתה "התקנות בדבר האקליפטוס". את האיגרת שלח הרב קוק לבני המושבה מיפו בשנת 1911. האיגרת נשלחה לוועד המושבה בעקבות קובלנה של אחדים מבני המושבה שעצי האקליפטוס הניטעים באזור הבתים והשדות מסבים נזק רב. "אקליפטוס המקור" הוא עץ גדול ממדים ובעל שורשים עמוקים ומסועפים, שלעתים קרובות פוגעים בתשתית העירונית והחקלאית. צלו הכבד, ועליו המכילים חומרים כימיים הנספחים לקרקע ומצטברים בה, מונעים נביטה של גידולים וצמחים סביבו, כך שלא היה אפשר לקיים גידולי שדה בסמיכות לעצים אלו.

הרב קוק התייחס לסוגיה באופן מעמיק ויסודי, והציע 16 תקנות (!) שיש לאמץ בכל הקשור לנטיעת אקליפטוסים ולגידולם במושבה. באופן עקרוני הצעתו הייתה לאסור כל נטיעה של עצי אקליפטוס, למעט זו הנצרכת והמאושרת מצד הגורמים הרלוונטיים. כדי לתת תוקף לדברים, הוא הציע להחמיר בנוהלי אישור הנטיעה: לחייב את הנוטע באישור כתוב ומנומק של ועד המושבה, הוועד עצמו יחויב אף הוא להשאיר בגנזיו העתק של האישור, ובידי שני הצדדים ייכתבו במפורש כל ההגבלות והתנאים לנטיעה המאושרת. באופן כללי קבע הרב קוק כי כל צורך בהכרעה בענייני תקנות נטיעת האקליפטוסים ייעשה על פי חוות דעת של הוועד ובהכרעת הרוב.

תקנות האקליפטוס

אשר להיבטים האקולוגיים של נטיעת העץ, יש לדעתו להקפיד על כמה תנאים:

1. במקרים שאין ספק בנחיצות הנטיעה (כגון לייבוש מי ביצה) יינתן האישור לנטיעה רק מטעם שני רופאים מומחים הקובעים שיש הכרח לנטוע אקליפטוסים לשם שמירת הבריאות.
2. גם במקרה שהנטיעה מאושרת יש לחפור תעלה (בהוצאת שני הצדדים), שרוחבה ועומקה יוסכם על פי אומדן של מומחים שאותם ימנה הוועד, ותפקידה של זו יהיה להגן באופן המרבי מפני התפשטות שורשי האקליפטוס והנזק שהם עלולים לגרום לצד הנגדי.
3. שיעור ההרחקה של האקליפטוס מגבול חצרו או שדהו של השכן (חוץ מרוחב התעלה) הוא עשרה מטרים, אלא אם כן יחליטו הרופאים אחרת, במקרה שיש ביצה, לשם הגנת בריאות התושבים.
4. אם ישוכנע הוועד שמטרת הנטיעה של האקליפטוס היא לגרום נזק כלשהו לשכן, לא יינתן לו רישיון לנטוע את האקליפטוס כי אם במרחק גדול, באופן שתובטח מניעת הנזק של הקרקע הסמוכה.
5. תוקף התקנות אינו חל למפרע, ומכאן שאין צריך לעקור את האקליפטוסים הנטועים כבר. לעומת זאת, אקליפטוסים שיינטעו לאחר פרסום התקנות ייעקרו עד כדי שיעור ההרחקה שנקבע. במקרה זה, הוצאות העקירה יחולו במלואם על בעל החצר הדורש את ההרחקה.
6. אם יהיה ברור לוועד שהקרקע של החצר או השדה הסמוכה לאקליפטוס אינה מתאימה למטרות חקלאיות, ולא תינזק מהאקליפטוס של השכן, רשאי הוועד לאשר את נטיעת האקליפטוס סמוך לתחום השכן וללא כל הרחקה.

אין ספק כי התקנות מחמירות ביותר ומשקפות את הבעייתיות בנטיעת עצים אלה בשטח עירוני.

האיגרת לבני רחובות

כשנה לאחר שליחת האיגרת לבני פתח תקווה, שלח הרב קוק איגרת גם לבני המושבה רחובות (י"ב בשבט תרע"ב), שביקשו שיסדיר גם להם תקנות לנטיעת אקליפטוסים.

הרב קוק מציין שבנוגע לעצי אקליפטוס הוא מתקשה לפסוק את ההלכה "על פי הדין", ומשום כך מוכרח לתקן תקנות שתוקפן בא רק מכוח קבלתן של בני המושבה עליהם. הסיבה לקושי בפסיקת ההלכה, טוען הרב קוק, נובעת מ"מצב היישוב". ואולם אין הוא מפרט את משמעות הדברים.

במבט לאחור נראה כי הקושי נבע בעיקר משתי סיבות:

(א) מקורות חז"ל עוסקים בדיני הרחקה של עצי מאכל ועצי סרק, ואילו שאלת הנטיעה של האקליפטוסים אקוטית יותר, שכן אפשר שהם חיוניים לבריאות הציבור;

(ב) דיני ההרחקה שבתלמוד מתאימים לצרכים ולאופי העירוני של העיר בתקופת המשנה והתלמוד, ולא לאופיין ולצורכיהן של המושבות העלולות להיפגע.

* * *