מנורת הפולחן בימי בית ראשון ובית שני : על-פי המקורות והממצא הארכיאולוגי מחברות: רחל חכלילי; רבקה מרחב

חזרה3

מנורת שבעת הקנים העסיקה חוקרים שונים שדנו בהיבטים צורניים ותוכניים הקשורים במנורה. הנחת היסוד בחיבורים הדנים במנורת שבעת הקנים שבספר שמות היא, שתיאורה אכן מתייחס לתקופת הנדודים במדבר, והיא המנורה הקדומה ביותר הקשורה בפולחן של עם ישראל. קביעה זו, שהיא חלק מתפיסה כוללת יותר בחקר המקרא בדבר קדמותם של ספרי התורה, אינה מתיישבת עם הממצא הממשי שנתגלה עד היום. הממצא הקשור במנורת שבעת הקנים אינו מקדים את תקופת הבית השני.

תיאור מנורת המשכן

התיאור המלא ביותר של המנורה במקרא מופיע בספר שמות פרקים כה (פסוקים לא-מ) ולז (פסוקים יז-כד). התיאור מוסר את החומר, המשקל והצורה של המנורה, ואת הכלים המשמשים אותה. פרק כה כולל את תיאור משכן אוהל מועד על כליו הנמסר למשה במעמד הר סיני. פרק לז מתאר את מעשה מלאכת המשכן בידי בצלאל בן-אורי ואנשיו.

יש מקום לבחינה מחודשת של הנושא, אם אמנם מתוארת שם מנורת שבעת הקנים, היא מנורת הפולחן הקדומה, או שמא היא עברה גלגולים ממנורה פשוטה יחסית לצורה מפותחת בעלת שבעת קנים, שנעשתה מקובלת בימי הבית השני. לדעתנו תיאור המנורה בספר שמות מכיל שני יסודות: האחד, של מנורת-כן, שאף כונתה בפסוק הראשון "מנרה", והשני – של מנורה מפותחת יותר שבימי הבית השני נתוספו לה שישה קנים ואשר יוחסה למשכן. נקודת המוצא שלנו הם המקורות המקראיים, ובחינתם לנוכח הממצא הארכיאולוגי שמקורו בארץ-ישראל ובארצות השכנות.

המנורה עשויה זהב, האציל שבמתכות, המופיע ראשון בסדר רשימת החומרים שנאספו כתרומה להקמת משכן אוהל מועד, כנאמר: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת" (שמות כה: ג; וראה גם לה: ה). עדיפות הזהב על-פני המתכות האחרות באה לידי ביטוי בבחירתו לשמש את פנים המשכן, היינו לכלי הקודש ולמבנה, ואילו לחצר וכליה נועדו הכסף והנחושת, חומרים פחותים ממנו (שם, כז: ט-יט; לח: ט-כ). זהב המנורה מוגדר כ"זהב טהור". ההדגשה על "זהב טהור" מיוחדת לכלי המשכן בלבד, להבדיל מ"זהב" ששימש לציפוי הקרשים והעמודים של המשכן (שמות כו: ו, כט, לז). מתוך כך נראה, שקיימת הבחנה ברורה בין "זהב טהור" המיועד לריהוט המשכן ולכלי הפולחן, שהם הפריטים המקודשים ביותר ובין "זהב" שאינו טהור, שנועד לעשיית דברים שקדושתם פחותה. המנורה היא היחידה מבין כלי המשכן המכונה "המנרה הטהרה" (שמות לא: ח; לט: לז) ואפשר שיוחסה לכך משמעות סמלית.

בתיאור תבנית המנורה מסתפק הכתוב בקביעת משקלה בלבד: "ככר זהב עשה אתה ואת כל כליה" (שמות לז: כד),¹ ואינו מציין את מידותיה. שונה הדבר לגבי שאר כלי הפולחן – הארון, השולחן והמזבח – אשר תיאורם מלווה במידות ואין פירוט של כמות הזהב הנדרשת לעשייתם. הבדל זה יובן מכך שהאחרונים היו עשויים עץ שציפוהו בפחי זהב רקועים וכמות הזהב הנדרשת להם מותנית במידות הכלי, ואילו המנורה, שהיתה העשויה זהב כולה, ללא יסוד של חומר אחר, משקלה הוא הנתון היסודי הקובע את מידותיה.

כאמור, למנורה ולכליה הוקצה כיכר אחד זהב טהור, וזאת מתוך 29 כיכר ו-730 שקל (שקל קודש) שנאספו כתרומה לבניין המשכן. להשגת זהב טהור במשקל זה היה צורך בכמות זהב במשקל גבוה יותר, שאותו זיקקו. אם מוסיפים על משקל זה את הזהב הטהור שנדרש להכנת שאר הרהיטים והפריטים, מתקבל שמדובר בכמות גדולה של זהב טהור.השימוש המפורש בזהב טהור, ובפרט הכמות הגדולה המתבקשת מן התיאור, ספק אם הם מתיישבים עם התקופה הקדומה שאליה מתייחס התיאור המקראי.

מנורת הפולחן הקדומה – מנורת-כן

הפסוק הפותח בספר שמות: "ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו", מתאר את החלק המרכזי של מנורת שבעת הקנים, המורכב מבסיס משתפע (ירך) ומקנה מעוטר עיטור צמחי ממנו. חלק זה, שאינו כולל עדיין את ששת הקנים, מכונה "מנורה". גם מנורת המשכן נזכרת בספר במדבר (ח: ד): "וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד-ירכה עד-פרחה מקשה הוא", מתוארת כמנורה בעלת קנה וכותרת פרחית ואין מוזכרים שבעה קנים. מנורה המורכבת מירך ומקנה ומעוטרת בכותרת פרחית היא צורה נפוצה במזרח הקדום לכני הקטורת ולפמוטים אשר שימשו בפולחן ואשר עליהם הונחו קערה או נר (איור 1). לפעמים היה הפמוט או המקטר עשוי משתי יחידות או יותר (איוב 2). אפשר שזו הסיבה לכך שהכתוב מדגיש שהמנורה על חלקיה – הירך, הקנה והתוספת הפרחית – תיעשה מקשה, דהיינו יחידה אחת.

מנורה זו, אשר להלן תיקרא "מנורת-כן", היא היסוד למנורה המפותחת יותר שנתוספו לה שישה קנים. העובדה ששבעה קנים אינם נזכרים בבמדבר ח: ד, ואף לא במנורות שלמה (ראה להלן), מחזקת לדעתנו את ההנחה שמנורת הפולחן הקדומה היתה מנורת-כן בלבד. יתר על כן, בשמואל א ג: ג, נאמר: "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים". מן הפסוק משתמע, שכלי המאור אשר שימש בהיכל ה' בשילה היה בעל נר אחד בלבד.

מנורות מקדש שלמה

עשר מנורות נזכרות במלכים א ז: מט: "ואת המנרות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר זהב סגור והפרח והנרות והמלקחים זהב". מן הכתוב אין סיבה להניח שמנורות אלה היו מנורות שבעה קנים, אלא פמוטים בעלי נר אחד שהיו מקובלים באותה תקופה. בכתוב אין כל תיאור הקושר אותן לפולחן ולכן סביר להניח, שהן שימשו להארת האולם הגדול, ואילו מנורת המשכן ששימשה בפולחן היתה בוודאי בין כל הקודש שהעלו הכוהנים והלוויים עם אוהל מועד אל המקדש (מלכים א ח: ד) ואיננה כלולה בין עשר המנורות.

בממצא הארכיאולוגי מימי בית ראשון ולפניו ידועים פמוטים וכנים פולחניים בעלי בסיס משתפע המעוטרים בכותרות פרחיות. לדעתנו, הן הן ה"פרח" הנזכר בתיאור המנורות הקדומות. צורת פמוט זו זהה למנורה המתוארת בספר במדבר: "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה", ויש להניח, שמנורות מקדש שלמה אשר אף הן כוללות את ה"פרח" היו מטיפוס זה גם כן.

"זהב סגור", החומר שממנו נעשו המנורות (מלכים א ז: מט-נ), הוא אחד מסוגי הזהב שהיו מקובלים בעת העתיקה. על ה"פרח" והנרות נאמר שנעשו "זהב", כלומר זה היה יכול להיות גם כל סוג אחר של זהב. אפשר שהשימוש בשני סוגי זהב נועד להשיג שני גווני זהב שהעשירו את הצורה. מכל מקום, כאן לא נזכר "זהב טהור" המיוחס למנורת המשכן.

מנורת זכריה

מנורת פולחן נוספת נזכרת בספר זכריה, המיוחס למאה ה-6 לפני הספירה, כלומר, לתקופה שלאחר שיבת ציון: "מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה" (ד: ב-ג). כאן לראשונה נזכרת מנורה בעלת שבעה נרות (ראה מאמרה של ר' צרפתי בספר זה).

הנביא זכריה מתאר את המנורה כאילו נגלתה לו בחלום, אולם סביר להניח, שאין התיאור דמיוני מעיקרו ולפרטים המתוארים היתה אחיזה במציאות, ומנורה בעלת שבעה נרות אכן היתה מוכרת בתקופה זו. למרות שאין בסיס המנורה מתואר, אנו סבורים שגם מנורה זו היתה בעלת בסיס משתפע בצורה המסורתית, שהיתה מקובלת למנורה הקדומה וגם למנורות המאוחרות מימי הבית השני. אבל מהי אותה גולה שעל קצה הכן?

המילה "גלה" מופיעה גם במלכים א ז: מא ובדברי הימים ב ב: יב, בקשר עם העמודים יכין ובועז: "גלת הכתרת אשר-על-ראש העמודים". הגולה מתארת ככל הנראה את הטורוס (עיבוי דמוי-טבעת) שמתחת לכותרות. אם כך הדבר, אזי ה"גלת" וה"כתרת" מקבילות ל"כפתור ופרח" שבתיאור מנורת המשכן בשמות. היינו, ה"גלה" מקבילה לכפתור וה"כתרת" – לפרח המכתיר את הכפתור (ראה להלן).

הממצא הארכיאולוגי במזרח הקדום מספק כמה סוגי כלי חרס שצורתם מסייעת להבין את המבנה של מנורת זכריה. כלים מסוג זה שייכים למשפחה של כלים פולחניים המוכרים בשם כלי קרנוס. אלה מאופיינים בטבעת שעליה מוצמדים מכלים, אלמנטים צמחיים וראשי חיה. נראה שבמאות ה-6 עד ה-5 לפני הספירה היו בנמצא כלים ששילבו מרכיבים אחדים הקשורים במנורת זכריה: כן וכמה מכלים. בין הדוגמאות שנמצאו יש גם כלים בעלי שבעה מכלים שבספרות תוארו כאילו שימשו למאור (איור 3).² מאחר שמנורת זכריה כוללת שבעה נרות ולא נר אחד, כפי שהנחנו לגבי המנורות הקדומות של הבית הראשון, אנו סבורים שמנורת-זכריה מייצגת צורת ביניים בין מנורת-הכן של הנר האחד ובין המנורה בעלת שבעה הקנים של הבית השני.

המנורה בימי בית שני

עם שיבת ציון נבנה בית המקדש מחדש (עזרא ג: י-יא); כורש מלך פרס מסר את כלי הקודש לידי ששבצר והם הועלו לירושלים (עזרא א: ז-יא). מן התיאור אין זה ברור אם בין כלי הקודש נכללה גם מנורה.

עדות לשימוש במנורה במקדש החדש מובאת בכמה מקורות: בספר בן-סירא (כו, יז), המיוחס לראשית המאה ה-2 לפני הספירה, נאמר: "נר מאיר על מנורת קודש" ובספר מקבים א א, כא מסופר שאנטיוכוס לקח (בשנת 168 לפני הספירה) מן המקדש בירושלים "את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל-כליה"; ובעת טיהור המקדש בידי יהודה המקבי (בשנת 165 לפני הספירה) מסופר כי "ויעשו כלי-קודש חדשים ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל" (מקבים א ד מט).

הדוגמאות הממשיות המעידות על קיומה של מנורת שבעה קנים שעמדה במקדש אינן מוקדמות מסוף תקופת החשמונאים, המחצית השנייה של המאה ה-1 לפני הספירה. אולם, מכאן ואילך הולך וגדל המספר. דוגמאות מן המאה ה-1 לפני הספירה ועד המאה ה-1 לספירה, תקופת חורבן הבית, כוללות את הממצאים הבאים:

המנורה שעל מטבעות מתתיה אנטיגונוס (37-40 לפני הספירה), שהיא הדוגמה הקדומה ביותר בעלת תאריך מוחלט (עמ' 140); מנורה חרותה על טיח קיר-בית המיוחס לתקופת הורדוס, שנתגלתה בחפירות הרובע היהודי בירושלים (עמ' 25); מנורה חרותה על אבן-שעות, מחפירות הר-הבית, המיוחסת לימי הורדוס; מנורות חרותות על קיר בקבר יסון בירושלים,³ המתוארך לסוף המאה ה-1 לפני הספירה. כמו-כן המנורה המגולפת על שער הניצחון של טיטוס ברומא (איור 4 ועמ' 173-172). בתבליט זה נראים המנורה ושאר כלי המקדש נישאים בתהלוכת ניצחון כאות לחורבן המקדש ונפילת ירושלים (יוספוס פלאוויוס, מלחמת היהודים ז ה ה; ז ה ז). יש להניח שתיאורה של המנורה נאמן למקור שעמד במקדש. חריג בו בכל זאת בסיס המנורה, שצורתו משושה ועליו מגולפות דמויות חיות ומפלצות שלא כמנהג אמנות הבית השני. לדעתנו, ההסבר המשכנע ביותר לתופעה זו הוא שהבסיס הינו תוספת שאינה שייכת למנורה,⁴ דהיינו ארגז עשוי עץ אשר לתוכו הכניסו את הבסיס המשתפע של המנורה, כדי להקל על נשיאתה. בתבליט אכן רואים בבירור את המוטות שהושחלו בבסיס הארגז לצורך נשיאת המנורה (ראה מאמרו של ד' שפרבר בספר זה).

למנורות הבית השני שמנינו לעיל כמה תכונות משותפות: בסיס משתפע, קנים מתעגלים המסתיימים בגובה אחיד, עיבוי המסיים את הקנים ומציין מכל לשמן – ככל הנראה קערית. החוקרים מסכימים שמנורות אלו מייצגות את המנורה שעמדה בבית המקדש.

שחזור מנורת שבעת הקנים

שחזור המנורה⁵ המוצע כאן מתבסס על הבנתנו את הכתוב בספר שמות ועל חומר השוואתי מן הממצא הארכיאולוגי בארץ-ישראל ובמזרח הקדום (איורים 5, 6, 7 ועמ' 30).

הירך והקנה: השחזור שלנו מראה בסיס משתפע שהוא הירך אשר ממנו עולה הקנה. צורה זו מסתמכת על הבסיסים של כני קטורת ופמוטים קדומים. בסיס מסוג זה היה מקובל בעולם העתיק ושימש גם בקדרות ובאגנים הנראים בתבליטים אשוריים, ואף בכנים שנמצאו בקברים אטרוסקיים ועוד. על השתרשות בסיס מטיפוס זה באמנות היהודית מעידות מנורות הבית השני.

סידור הקנים: הקנים קבועים במרחקים שווים זה מזה, מתעגלים במקביל כלפי מעלה ומסתיימים בגובה שווה. לסידור זה של קנים אין הוכחה ישירה מן הכתוב. התמיכה באה מן הממצא מסוף תקופת החשמונאים ועד חורבן הבית השני. מקור נוסף לצורה זו הוא תיאור מנורת המשכן אצל יוספוס פלאוויוס (קדמוניות היהודים ג 146-144).יש להניח, שתיאורו מסתמך על צורת מנורת המקדש שהכיר בימיו.

באמנות היהודית מן המאות ה-3-2 לספירה אנו עדים להתרבות צורות של סידור הקנים במנורות. יש ביניהם סידור מדורג של קנים או סידור קנים ישרים או אף מזווים (איורים 8, 9). סביר להניח, שצורות אלה משקפות התפתחות מאוחרת יותר.

עיטורי המנורה: לדעתנו יש לפרש "גבעים משקדים... כפתר ופרח" (שמות כה: לג) כגביעים המורכבים משתי יחידות – כפתור ופרח – ואין מדובר בגביעים, בכפתורים ובפרחים. אנו סבורים, שהכוונה ב"כפתר" היא לחלק התחתון של הגביע, מעין טורוס שממנו עולים עלי הכותרת של הפרח, ושניהם יוצרים יחד מעין כותרת צמחית. כותרות מסוג זה שימשו בעיטור חפצים שונים, כולל פמוטים (ראה מאמרו של נ' הראובני בספר זה).

הכתוב בספר שמות מפרט שהיו בכל קנה שלושה כפתורים ופרחים, אך אינו מציין את מקומם. בשחזור שאנו מציעים נקבעו שלושת הגביעים – כפתור ופרח – במרחקים שווים זה מזה, והשלישי היה בראש הקנה.

בספר שמות מתואר גם עיטור החלק המרכזי של ה"מנורה": "ובמנרה ארבעה גבעים משקדים כפתריה ופרחיה. וכפתר תחת שני הקנים ממנה..." וכך "לששת הקנים היצאים מן המנרה" (כה: לד-לה; לז: כ-כא). בהתאם לכך שחזרנו את מקום שלושת הכפתורים מתחת לכל זוג קנים. את מקום ארבעת הגביעים אין הכתוב מציין. שלושה מתוך ארבעת הגביעים שחזרנו מעל לנקודה שבה מתחבר כל זוג קנים לקנה המרכזי, שהוא המקום הטבעי להם, ואת הרביעי בראש הקנה (איורים 5, 6).

נרות המנורה: בסיום תיאור המנורה נאמר: "ועשית את נרתיה שבעה" (שמות כה: לז); והנרות נזכרים גם בהמשך (שם, לז: כג; לה: יד; לט: לז). הנרות נעשו בנפרד מן המנורה, אך הם כלולים בכיכר הזהב הטהור שהוקצה למנורה ולכליה. נראה, שפרח הגביע המסיים כל קנה שימש מצע שעליו הונחו נר או קערית. צריך לציין, שאין הכתוב מפרש את צורת הנרות – אם היו אלה נרות בעלי פייה או קערית. הנרות שעל מנורת הרובע היהודי ועל מנורת שער טיטוס נראים יותר כקעריות, ואילו במנורה המצוירת בתמשיחי-הקיר שמעל לגומחת בית-הכנסת של דורא-אירופוס, שמן המאה ה-3 לספירה, מצוירים נרות בעליה פייה כמקובל בתקופה זו (איור 9).

תיאור המנורה במקרא אינו כולל את דרך עשייתה. אולם ניתן ללמוד על שיטות העבודה מדרך התיאור והמונחים המתלווים לו. המנורה מורכבת משלושה יסודות: (א) יחידה בסיסית, היא הירך והקנה המרכזי; (ב) שישה קנים; (ג) עיטור צמחי של גביעים, המורכבים מכפתורים ומפרחים.

על-פי טבעו של מבנה המנורה היתה היחידה הבסיסית חייבת לשמש תמיכה עיקרית למבנה המסובך של המנורה. במבנה זה היה על היחידה המרכזית לשאת את עומס הקנים ועיטוריהם. פירוש זה מקבל חיזוק מן המינוח "מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה". כלומר, שני החלקים, הירך והקנה, עשויים יחידה אחת בעלת בסיס משתפע המייצב את המנורה, כדי לשלב בה את הקנים היה צורך בשלושה זוגות חורים שדרכם יעברו הקנים. המשקל שצוין למנורה ולכליה "ככר זהב טהור", דהיינו 30 ק"ג, מחזק את ההנחה שיחידה זו נעשתה ביציקה מלאה או היתה בעלת דפנות עבות.

בהמשך התיאור נאמר: "וששה קנים יצאים מצדיה שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני". הביטוי "יצאים" בא להורות שששת הקנים אינם מחוברים מבחוץ ליחידה הבסיסית, אלא הם באים מתוכה. כלומר, הם יוצאים מתוך שש נקודות של הקנה המרכזי. השימוש במילה "קנה" מורה לדעתנו על צורתם, דהיינו מוט חלול. במנורה מונומנטלית סביר להניח, שהקנים המתעגלים לא עובדו כיחידות שלמות אלא היו מורכבים מיחידות במידות סטנדרטיות אשר חוברו יחד. על קנים מעין אלה ועל אופן חיבורם ניתן ללמוד מפמוטי ברונזה קדומים. ידוע פמוט מונומטלי שלקנהו צורת צינור ארוך עשוי חוליות-חוליות, ואת מקום החיבורים מכסים בו עיטורים צמחיים (איור 7 ועמ' 30).⁶ במבנה זה הכותרות הפרחיות הן אלמנטים נפרדים וסביר להניח שכך גם במנורה. לכן, לבד מן התפקיד העיטורי שהיה לפרחים במנורה נועד להם לדעתנו תפקיד במבנה המנורה – להגן ולהסתיר את מקומות החיבור (איורים 5, 6).

כאמור, כל קנה מקני המנורה היה מעוטר בשלושה גביעים וכל גביע היה מורכב מכפתור ופרח. בהתאם למספר עיטורים זה, שחזרנו כפתור ופרח בשלוש נקודות תורפה של הקנה: כפתור ופרח אחד נקבע בסיום כל קנה, לחיזוק ולעיבוי הקצה וכן כמצע להנחת הנרות; כפתור ופרח שני ושלישי נקבעו בשני מקומות החיבור של החוליות המרכיבות את הקנה. שלושת הכפתורים של הקנה המרכזי הנזכרים בתיאור שימשו גם בתור תמיכה תחת כל זוג קנים המסתעפים מן היחידה המרכזית.

במבנה המוצע היתה לכל זוג קנים חוליה אחת משותפת, היא החוליה האמצעית שעברה דרך הקנה המרכזי. מכאן, שכל זוג קנים היה מורכב מחמש חוליות שוות. חיבור הקנים ליחידה המרכזית באמצעות חוליה אחת משותפת העוברת את הקנה המרכזי הוא, ללא ספק, הפתרון הטכני היעיל ביותר.

כבר עמדנו על כך שהביטוי "הקנים היצאים ממנה" בא להורות על דרך החיבור בין הקנים למורה. ודומה הדבר אף בביטוי "ממנה", המתייחס לכפתורים ולפרחים המעטרים אותה. למרות שהבדלי הניסוח הם דקים יש לראות בשימוש העקיב בשתי צורות הביטוי מינוח משמעותי הבא להצביע על דרכי חיבור שונות. כלומר "היוצאים ממנה" = יוצאים מתוך הקנה המרכזי, ואילו כאשר נאמר "ממנה" בלבד הכוונה לחיבור חיצוני.

תיאור המנורה, המסתיים בפסוק "כפתריהם וקנתם ממנה יהיו כלה מקשה אחת" (שמות כה: לו), אינו סותר את הנאמר כאן, שכן זהו פסוק מסכם שאין כוונתו להנחות את דרך העשייה אלא לתאר את המנורה לאחר השלמתה, לאחר שכל חלקיה נתחברו למקשה אחת של מנורת שבעים קנים. מאחר שהכתוב מתייחס כאן לצורה החיצונית בלבד, הביטוי "ממנה" הולם את הכפתורים ואת הקנים כאחד.

באשר למספר החלקים שמהם היתה המנורה מורכבת, יש עניין בדברי יוספוס פלאוויוס, בתארו את מנורת המשכן: "המנורה היתה עשויה כפתורים, פרחים, רימונים וגביעים קטנים, בסך כל שבעים" (קדמוניות היהודים 146-144).

על-פי השחזור שלנו המנורה אכן מורכבת משבעים חלקים, והם: היחידה הבסיסית – ירך וקנה = 1; חוליות הקנים – 5 יחידות לכל זוג קנים = 15; גביעים המעטרים את הקנים: (א) פרחים = 18, (ב) כפתורים = 18; גביעים המעטרים את הקנה המרכזי: (א) פרחים = 4, (ב) כפתורים = 4; כפתורים נוספים המעטרים את הקנה המרכזי = 3; נרות = 7. סבסך הכול 70 חלקים.

סיכום ומסקנות

בדברים שהובאו לעיל ניסינו להראות שמנורת הפולחן הקדומה, שהיא על-פי המסורת מנורת המשכן, לא היתה בעלת שבעה קנים למרות הדעה המקובלת המסתמכת על הכתוב בספר שמות. לדעתנו, כולל התיאור בספר שמות רבדים קדומים ומאוחרים יותר, וכפי שניסינו להוכיח, החלק הקדום היא ה"מנורה", שצורתה מנורת-כן בעלת קנה מתרחב בבסיסו ומעוטר בחלקו העליון בכותרת צמחית כמקובל בתקופות הקדומות.

לדעת הרן ושפרבר היתה מנורת המשכן בעלת שבעה קנים וכמותה היו עשר מנורות מקדש שלמה.⁷ על האחרונות ייאמר, שלצורה זו המיוחסת להן אין עדות במקרא. לדעת מאיירס⁸ היתה מנורת המשכן בעלת שבעה קנים ובסיס משתפע, בעוד שעשר מנורות שלמה היו מנורות-כן, ואילו מנורת שבעה קנים לא עמדה במקדש שלמה, אולם היא חזרה לשימוש בימי הבית השני. לדעתנו, מאחר שבמקרא נאמר שאת כלי אוהל מועד העבירו למקדש שלמה עם סיום בנייתו, משתמע מכך שהיתה מנורת פולחן אשר עמדה במקדש נוסף לעשר המנורות. אולם, אין כל אזכור לשבעה קנים. צורת עשר המנורות מתוארת בפסוק "עד ירכה עד פרחה זהב סגור"; תיאור זה אינו מזכיר שבעה קנים, אלא תואם במפורש את טיפוס מנורת-הכן.

מנורת זכריה היא העדות הראשונה לצורה מפותחת יותר של המנורה שכלולים בה שבעה נרות, אף שאינה מתוארת כבעלת קנים. רק משלהי הבית בשני יש בידינו עדות ברורה במטבעות מתתיה אנטיגונוס לצורת המנורה שעמדה במקדש, שהיתה בעלת שבעה קנים מתעגלים המסתיימים בגובה אחד וקנה מרכזי עם בסיס משתפע (עמ' 140). עד חורבן הבית הולך ומתרבה מספר הדוגמאות המייצגות טיפוס דומה.

המספר שבע היה מספר מקודש, ויש כנראה קשר וסמיכות בין שבעה הקנים לשבעת ימי השבוע. אפשר שמנורת שבעת הקנים שימשה מעין לוח שבועי – לוח זמנים לפולחן היומי והשבועי שהתנהל במקדש (שמות כז: כא; ל: ז-ח; ויקרא כד: ב-ד).

מכאן, שמנורת שבעת הקנים נוצרה בפרק הזמן שבין שיבת ציון לתקופת החשמונאים. תיאור מנורת המשכן, כפי שהוא מופיע בספר שמות, הוא אפוא השלכה של מנורת המקדש של הבית השני, המשקף יסודות קדומים של מנורת-הכן שעמדה במשכן ושל מנורת שבעת הקנים שהתפתחה ממנה בתקופה שלאחר שיבת ציון.

המנורה המצוירת מבית-הכנסת בדורא-אירופוס, המאוחרת יותר (איור 9), מציינת התפתחות נוספת. למנורה זו קנים שאינם מסתיימים בקו אחד ולבסיסה המשתפע צמודות שלוש רגלי כפתורים. מתקופה זו ואילך מתחלף הבסיס המשתפע בבסיס תלת-רגל והקנים מעוצבים בצורות שונות – כפי שמראה הממצא הארכיאולוגי בפיסול, בפסיפסים, בעיטורי נרות וכו' (איור 8 ועמ' 61, 85, 87, 98, 139).⁹

למנורות מימי הבית השני, המוצגות על-גבי מטבעות אנטיגונוס, על קיר בית בחפירות הרובע היהודי בירושלים ועל שער טיטוס ברומא, נלווה שולחן לחם-הפנים, הוא כלי הפולחן השני במקדש. מכאן משתמע שבתקופה זו אין לייחס למנורה משמעות סמלית מעבר לעובדה שהיא ושולחן לחם-הפנים הם כלי הפולחן החשובים במקדש, אשר נבחרו כמוטיבים המסמלים את המקדש בירושלים (ראה מאמרו של ד' בר"ג בספר זה). רק לאחר חורבן הבית היתה מנורת שבעת הקנים לסמל היהדות, סמל בעל משמעות לאומית, ורק מאז נפוץ תיאור המנורה על-גבי חפצים וממצאים שונים הקשורים בקבורה ובאמנות בתי-הכנסת, בתפוצה ובארץ-ישראל.¹⁰