הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורת הסוד


האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני
מחברת: אסתר אשל


מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
חזרה3

האמונה בכוחות דמוניים מצויה בקרב בני דתות וחברות שונות ברחבי העולם. אמנם יש הבדלים ניכרים בפרטיה של אמונה זו בתרבויות השונות, אולם דומה כי אפשר להצביע על מכנה משותף לכולן, והוא ההנחה כי לכוחות הדמוניים יש יכולת לפעול בעולם ולהשפיע על גורלם של בני תמותה.1

אפשר לחלק את העדויות על האמונה בשדים ועל דרכי ההתמודדות עמה לשתי קבוצות עיקריות:

א. חומר מאגי ראשוני, ובו שתי קבוצות עיקריות: האחת כוללת את "המאגיה של מילה", כלומר טקסטים מאגיים וספרי מאגיה, וכן לחשים והמנונים, קמעות ולוחות קללה; באחרת מצוי חומר אמנותי: פסלונים עשויים שעווה או חומר אותם השחיתו תוך כדי אמירת קללה, וכן ציורים, כלים, אבנים יקרות ושימוש בסמלים.

ב. מקורות משניים, השופכים אור על האמונה בשדים וסיפורי מעשים הקשורים לגירוש שדים, וכן תפילות כנגד שדים ושאר מזיקים. תיאורים אלו משולבים במקרא, בספרות החיצונית, בברית החדשה, בספרות נוצרית קדומה ובכתביהם של סופרים פגנים שונים, וכן במשנה, בתלמוד ובמדרש.

הרוחות הרעות

במקרא מכונים כוחות הרע או הגורמים לרע בשמות פרטיים של מזיקים, כגון "נגף", "משחית" או "קטב מרירי". מזיקים אלו אינם מתוארים ככוחות הנלחמים באל אלא כישויות שמימיות רעות המופיעות כבנות לוויה של האל ופועלות בשליחותו. לעתים שולח אותן האל לפגוע בבני אדם. כך, לדוגמה, מלאך ה' הכה במחנה סנחריב מלך אשור (מלכים ב יט, לה; ישעיהו לז, לו; דה"ב לב, כא), ו"המלאך המשחית" הכה את ישראל בדבר כעונש על כך שדוד מנה אותם (שמ"ב כד, טז; דה"א כא, טו).

כוח פוגע נוסף הכפוף לאל משנה "רוח" או "רוח רעה". כך בתיאור העימות בין אבימלך לבעלי שכם נאמר: "וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם" וכתוצאה מכך בגדו בעלי שכם באבימלך (שופטים ט, כג). רוח רעה גרמה גם לביעותיו של אול: "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה" (שמ"א טז, יד), ודוד נאבק בה באמצעות נגינתו. נושא נפרד לדיון הוא דמותו של השטן באחד מפמליית האל הקורא תיגר על אמונתו או על תפקודו של האדם ופועל רק במצות האל השטן נזכר בחלק מן המקרות ככינוי כללי למזיק או דמון – a satan, כינוי ההופך מאוחר יותר לשם פרטי למנהיג כוחות הרע היוצא נגד מלכות אלוהים – Satan, שבו לא אעסוק במסגרת זו.

אחד ההסברים למציאות הרע בעולם מבוסס על תפיסת עולם שלפיה בעולם היה קיים טוב בלבד, והרע נבע מן הזיווג האסור שבין הכוחות השמימיים לבני האדם. מיתוס זה תואר בקצרה בבראשית ו, א-ו. הפרשנות היהודית הקדומה, וכן הפרשנות הנוצרית הקדומה המבוססת עליה, מצאו בפסקה זו את אחד ההסברים למבול:

א. ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם.
ב. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
ג. ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה.
ד. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי-כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם.

"ספרות חנוך" השתמרה בקטעים ארמיים שנתגלו במערה 4 בקומראן, וכן בקטעים ביוונית שנתגלו במצרים ובנוסח שלם של "ספר חנוך" שהשתמר בתרגום לאתיופית עתיקה (געז). היצירה הראשונה ב"ספרות חנוך", המכונה "ספר העירים", חוברה לא יאוחר מן המאה השלישית לפנה"ס, ובה מצויות ההתייחסויות העיקריות והקדומות ביותר למוצא הרוחות הרעות. וכך כתוב בחנוך, ו, א-ו; ז, א-ד:

ויהי כי רבו בני האדם בימים ההם ובנות יפות ונאות ילדו להם; ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן וידבר איש אל רעהו לכה נבחרה לנו נשים מבנות האדם ונולידה לנו בנים; ויאמר אליהם שמחזי והוא נשיאם יראתי פן תמאנו לעשות את הדבר הזה והייתי אני לבדי נושא העון הגדול; ויענוהו כלם ויאמרו השבע נשבע כלנו והתקשרנו בחרם כלנו בינותינו לבלתי סור מן העצה הזאת ובה נעשה את המעשה הזה; אז נשבעו כלם יחד ויתקשרו ביניהם בחרם; ויהיו כלם מאתים מלאך וירדו בימי ירד על ראש הר חרמון ויקראו להר חרמון כי בו נשבעו והחרימו ביניהם [...]

ויקחו להם הם וכל האחרים עמהם נשים ויבחרו להם איש אחת אחת ויחלו לבא אליהן וידבקו בהן. וילמדון קסמים וכשפים ויורון לכרת שרשים וצמחים; והן הרו ותלדנה גבורים גדולים שלשת אלפי אמה גבהם; אשר אכלו את כל יגיע בני האדם וכאשר לא יכלו עוד בני האדם לכלכלם; ויהפכו הגבורים נגדם ויאכלו את בני האדם.

מתיאור עונשם של העירים בידי המלאכים מיכאל וגבריאל (חנוך י, ט-טו) עולה כי היו קיימות שתי מסורות מקבילות: מסורת אחת גרסה שהענקים (=הנפילים) נוצרו כתוצאה מזיווג בני האלוהים ובנות האדם, ואילו על פי המסורת השנייה צאצאי הזיווג היו רוחות רעות או שדים (=נפלים). בשלב מסוים הזדהו שתי המסורות ושולבו יחד.

"ספר היובלות" הוא חיבור המרחיב את סיפורי ספר בראשית ותחילת שמות – עד יציאת מצרים (14 הפרקים הראשונים), ומקובל לתארכו למאה השנייה לפנה"ס. בקומראן נתגלו תריסר כתבי יד עבריים של "ספר היובלות". בספר זה נפרסת בפנינו "תורת מלאכים סדורה. על פי תפיסתו של בעל "ספר היובלות", המלאכים נבראו ביום הראשון ותפקידם לשרת את האל. בספר קיימת חלוקה לשלושה תחומים קוסמיים, חלוקה שהייתה מקובלת בעולם העתיק: שמים, ארץ ותהומות. השמים הם מקום מושבם של האל ורוחותיו, הארץ מקומו של האדם, והתהום (או תחתיות הארץ) היא מקום מושבם של התנינים ומקום בו נענשות הרוחות הרעות והעירים שחטאו. בין נקודות הדמיון הרבות הקיימות בין "ספרות חנוך" ל"ספר היובלות" בולטת במיוחד ההקבלה בתיאור חטא העירים:

ויהי כי החלו בני האדם לרב על פני כל הארץ ובנות יולדו להם ויראון מלאכי ה' באחת משנות היובל ההוא כי יפות מראה הן וישאו אותן להם לנשים מכל אשר בחרו ותלדנה להם בנים והם הענקים [...] ונח לבדו מצא חן בעיני ה'. ועל מלאכיו אשר שלח לארץ קצף מאד להסירם מכל ממשלתם ויצונו לאסרם במעמקי האדמה והנם אסורים בהם לבדם" (ה, א-ו).

הרוחות הרעות והשדים – מונחים זהים על פי רוב זה לזה במשמעותם ובשימוש בהם – נזכרים שוב בתיאור חייו של נח. וכך מסופר: "ובשבוע השלישי ליובל הזה החלו שדים טמאים להתעות את נכדיו של נח ולפתותם ולאבדם" (י, א). נח פנה בתפילה לאל וביקש "לאסור את הרוחות ולשמרם במקום הדין", ואז הופיעה דמות חדשה המכונה "משטמה", ובפיה בקשה כי האל יותיר חלק מהרוחות כדי שיסורו למשמעתו, על מנת שיוכל לשלוט בעזרתם בבני האדם. ואכן בקשתו התקבלה. האל הותיר ביד משטמה עשירית מהרוחות, בעוד שתשע עשיריות נכלאו במקום הדין, כנראה מתחת לאדמה.

על פי "ספר היובלות" היה זה משטמה שהציע לאלוהים לבחון את אמונת אברהם ולהורות לו להעלות את יצחק לעולה: "ויבוא השר משטמה ויאמר לפני האלוהים 'הנה אברהם אוהב את יצחק בנו ויבכרהו על פני כל. אמור לו ויעלהו עולה על המזבח, ואתה תראה אם יעשה את הצו הזה ותדע אם נאמן הוא בכל אשר תנסהו'" (יז, טז).

אף בעקדה עצמה התערב משטמה, על פי התיאור ב"ספר היובלות". כאשר מלאך הפנים ירד על מנת למנוע את עקדת יצחק, התמודד עמו משטמה ברגע הגורלי. התייחסות קצרה למעורבות משטמה בהחלטה לנסות את אברהם, מצוי בקטע הנ"ל. לפי חיבור שנתגלה במערה 4 בקומראן2 (4Q225), ושכונה בטעות "פסבדו-יובלות", היו נוכחים בעת עקדת יצחק מלאכים נוספים. מצד אחדניצבו "מלאכי קודש", כשהם "עומדים בוכים על [המזבח]" על מנת שיצחק וזרעו לא יאבדו ומנגד עמדו "מלאכי המ[שטמה]", כשהם "שמחים ואומרים עכשו יאבד [...]" (שורות 7-5).

ל"ספרות חנוך" ול"ספר היובלות" משותפת השקפת העולם שלפיה הרוחות הרעות הן מקור הרע בעולם. הן גורמות למלחמות ולמוות, לסבל ולמחלות, וכן לירידה מוסרית. ב"ספר היובלות" מיוחסת לרוחות הרעות התעיית בני האדם והבאתם לידי חטא. בספרות הנוצרית הקדומה מן המאה השנייה והשלישית יש עדויות רבות על שימוש במיתוס העירים, שמקורן ככל הנראה ב"ספרות חנוך" וב"ספר היובלות".

בצד ההשקפה המיוצגת במיתוס העירים, שלפיה העולם נברא כולו טוב, והרע נבע מן הזיווג האסור שבין הכוחות השמימיים לבני האדם, קיימת קבוצת חיבורים הגורסת שהרע נברא מלכתחילה בידי האל לצד הטוב. השקפת העולם הדואליסטית של אנשי קומראן מובאת ב"סרך היחד", ב"מגילת מלחמת בני אור בבני חושך" וב"מגילת הברכות". לפי "סרך היחד" אלוהים ברא את שתי הרוחות, רוח האמת ורוח העוול, שלפיהן מתנהל העולם בידי עושי טוב ועושי רע, או בני אור ובני חושך, ולצדם לוחמים מלאך האור ומלאך החושך, כפי שמפורט במגילת המלחמה. עד כאן באשר למקור הרוחות הרעות.

התמודדות עם שדים ורוחות – איחוז וגירוש

ההתמודדות עם רוחות רעות שחדרו לבני אדם כוללת שני פנים – איחוז וגירוש. האיחוז (possession) מוגדר בפסיכולוגיה כ"קטגוריה של פירוש תרבותי המוטלת על מצבים מסוימים של שינוי מודעות, ומתוך כך מבנה ומעצבת את ההתנסויות וההתנהגויות של היחיד המתנסה בהם". בבסיסה ההנחה שישות זרה חודרת לגופו של אדם, משתלטת עליו ומפעילה אותו. לעתים גם כאבים, שיתוק ומחלות מיוחסים לחדירת רוח רעה לאיבר הנפגע. גירוש השדים (exorcism), מוגדר כ"גירוש הישות החודרת".

מן האלף השלישי והשני לפנה"ס שרדו טקסטים מאגיים רבים שמקורם במזרח הקדמון. הטקסטים הקדומים ביותר – הכוללים לחשים נגד שדים - מוצאם בשומר, והם מתוארכים לרבע הראשון של האלף השני לפנה"ס.3 מאותה תקופה נשתמרו טקסטים מאגיים ממצרים, ובהם לחשים נגד רוחות מזיקים.

במקרא ניכרת התמודדות בין התפיסה הנוכרית של אומנות הכישוף לבין שינוי כוחות הטבע בידי האל לפי התפיסה הישראלית. עדות לכך מצויה בתיאור פגישתם של יוסף או משה ואהרון עם חרטומי מצרים. העוסק במאגיה כונה במקרא "מלחש" או "חובר חברים" (תהלים נח, ה-ו), והמשתמש בהשבעות - "נבון לחש" (ישעיהו ג, ג). במקורות אלו ניכר יחס שלילי לכשפים, ללא הבחנה ברורה בין מאגיה "לבנה" למאגיה "שחורה".

בספרות היהודית מתקופת בית שני מובאים תיאורי איחוז וגירוש המיוחסים לדמויות מקראיות, ביניהם למלכים פרעה ונבונאיד. במסורות אלו באה לידי ביטוי השקפת העולם המקראית, שלפיה הרוחות הרעות כפופות לאלוהים והן פוגעות באנשים, ופגיעתן באה לידי ביטוי במחלות שונות כגון שחין. גירושן של הרוחות הרעות נעשה בעזרת תפילה, המלווה לעיתים בפעולה מעשית, כגון סמיכת ידיים.

התיאורים הספרותיים הראשונים שהוגדרה בהם הרוח הרעה או השד בישות עצמאית, הם תיאור גירוש השד אשמדאי ב"ספר טוביה" וגירוש השדים על ידי אלעזר ב"קדמוניות היהודים" (ח, 48-46). בשני החיבורים הללו פורטו הפעולות המעשיות שננקטו כחלק מן הגירוש. דומה כי הידע שיוחס לאיסיים ב"מלחמת היהודים" קשור אף הוא לנושא זה: "הם הוגים באופן שאין למעלה הימנו בכתבי הקדמונים, והם מעדיפים בייחוד אותם הדברים היפים לנפש ולגוף. מן הכתבים האלוהיים חוקרים לצרכי ריפוי מחלות שרשי תרופה וסגולות של אבנים" (ב, 136).

צמח בעל סגולות רפואיות לגירוש שדים נזכר אף ביחס לשורש ה"בער" הקרוי על שם המקום בערא. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו צבעו של צמח זה כצבע האש, וכל הנוגע בו נגיעה קלה ימות. אולם יש ביכולתו לרפא אנשים שאחזו בהם שדים, שכהגדרת יוסף בן מתתיהו הם "רוחותיהם של האנשים הרעים הנכנסים לתוך האנשים החיים והורגים אותם, אלא אם כן מגיעה מיד עזרה. הללו מגורשים על ידי השורש הזה, אם רק נותנים אותם לחולים" (מלחמת היהודים, ו, 189-178). עיקר המידע על איחוז וגירוש קיים בכתבים הסינופטיים של הברית החדשה ובכתבים החיצוניים הקשורים למעשי השליחים. הממצא הארכאולוגי מארץ ישראל שופך אור מועט על אמצעי ההגנה מפני שדים שהיו נהוגים בתקופת המקרא. מן המאה השמינית לפנה"ס נתגלתה כתובת חרוטה במערת קבורה באל-כום, ובאמצעה טבועה כף יד פרושה, מעין ח'מסה, וכן חותם עברי ועליו כתובת "לל(ו)חש", כלומר "שייך לזה העוסק בלחש (מאגיה)". בקבר בכתף-הנום בירושלים גילה ג' ברקאי שני גלילי כסף. על סמך הממצאים הארכאולוגיים בקבר ועל סמך שיקולים פלאוגרפיים, יש לתארכם, ככל הנראה, למאה השביעית לפנה"ס.4 על פי תוכנם וצורתם נראה כי הם שימשו קמעות. על ריקוע הכסף נחקקו נוסחאות של ברכה, ביניהן נוסחים מקוצרים של ברכת כוהנים, המצוטטת מבמדבר ו, כד-כו. זוהי העדות הקדומה ביותר עד כה לשימוש בברכת כוהנים בקמע.5 נוסח קצר נוסף של ברכת כוהנים נתגלה על קנקן מכונתילת-עג'רוד מהמאה התשיעית לפנה"ס, שעליו נכתבו כמה כתובות, ובהן: "אמר אמריו אמר לאדני השלם. את. ברכתך. לי-ה-ו-ה תמן ולאשרתה. יבר<כ>ך וישמרך ויהי עם אדוני [עד עולם(?)]".6 נראה כי ברכת כוהנים שימשה כאמצעי הגנה מפני שדים ושאר מזיקים. מן המאה השנייה לספירה ואילך נשתמרו עדויות על שימוש גובר והולך בקמעות ובסמלים, וסיפורי גירוש השדים זכו לפירוט רב. נוסח ברכת כוהנים שימש בטקס המעבר בברית שב"סרך היחד" (ב, 4-2), תוך הרחבה ושינוי. היפוכה של ברכה זו נמצא בקללה שנאמרה באותו טקס על ידי הלוויים, כנגד "אנשי גורל בליעל".7 אף בחיבור הנקרא "סרך הברכות",8 בו מופיעות ברכות מיוחדות לבעלי תפקידים בעדה, כגון לראשי אבות העדה, לנשיא ולכוהן הראש,9 נעשה שימוש בברכת כוהנים.10 מתקופת הבית השני מוכרות לנו מספר תפילות הגנה מפני שדים, דוגמת תפילות נח ואברהם, הנזכרות ב"ספר היובלות" (י, ג-ו; יב, יט-כ); תפילת לוי ב"חיבור לוי הארמי"11 (4Q213a frg.1:10-18), וכן קטעי תפילות הגנה מפני שדים ורוחות רעות, הכלולים במזמור "תחינה לישועה", ומזמור קנה, ששולבו במגילת המזמורים12 (11QPsa Col. 19:14-16 Col. 24:12-13). תפילות מסוג זה כלולות אף בקמעות הכתובים יוונית מן התקופה הרומית, ובקמעות הכתובים ארמית מן התקופה הביזנטית. אף בתפילות ההגנה אפשר להבחין במספר מרכיבים משותפים. מן העת העתיקה מוכרות לנו השבעות ביוונית ובארמית, בהן נכללה פנייתו הישירה של המגרש לשד והשבעתו בשמות שונים על מנת שיעזוב את האדם שבו פגע. לעתים שולבה בהשבעה אף פנייה לאל או למלאכים בבקשה שיגנו על האדם מפני שדים ומזיקים שונים. ההשבעות היווניות המוכרות לנו הן ממצרים מן התקופה ההלניסטית (מאה רביעית-חמישית לפנה"ס) ומן התקופה הרומית הקדומה (מאה ראשונה לפנה"ס – מאה ראשונה לספירה). כמו כן מוכרים קמעות עבריים וארמיים מן התקופה הביזנטית, שנתגלו בארץ ישראל. במערה 11 בקומראן נתגלה לקט השבעות עברי, אשר תוארך מבחינה פלאוגרפית למאה הראשונה לספירה. החיבור מסתיים בציטוט מתהלים צא, אשר עובד במטרה לשמש השבעה לכל נזקק. בנוסף לכך נתגלו במערה ארבעה שרידי קטעים מספר מאגי, ובו קטעים ארמיים מרשימת שדים ממין זכר ונקבה, וכן קטעי השבעה נגד רוח רעה.

לסיכום, יש לומר כי האמונה בשדים פנים רבות לה, ובחינת שורשיה של תופעה זו שהתפתחה בימי הבית השני מראה כי הייתה נפוצה ביותר בקרב חברות שונות שחיו בארץ ישראל בתקופה זו – יהודים, פגנים ונוצרים. ניתן להצביע על השפעה הדדיות ושאילה רב-סיטרית הן בין הקבוצות השונות הן בין סוגי הספרות השונים שעסקו באמונה זו – המקורות הספרותיים שדנו במוצא השדים ותיאור איחוז וגירוש בספרות זו, וכן השבעות שנועדו לגרש שדים ותפילות ההגנה שנועדו למנוע את חזרתם.

  1. לדיון במקור הרע בכלל ובאמונה בשדים על פי השקפת עולמם של הוגי דעות יוונים בפרט, ראו: F.E. Brenk. "In the Light of the Moon: Demonology in the Early Imperial Period." ANRW, 11. 16.3 (1986). pp. 2085-2091: pp. 2094-2107; לסקירה מקפת של תפיסות העולם השונות בשאלת מקור הרע, ראו: P. Ricoeur, "Evil", The Encyclopedia of Religion (ed. M. Eliade). V. New York & London 1987. pp. 199-208
  2. ראו: , Qumran Cave 4: VIII. Parabiblical Texts, Part I (DjD 13: eds. J. C. VanderKam, E. Tovand others: Oxford, 1994). pp. 149-154: idem, "The Aqedah, Jubilees, and Pseudo-Jubilees". The Quest for Context and Meaning: Studies in Biblical Intertextuality in Honor of James A. Sanders (eds., C.A. Evans and S. Talmon: Leiden New York and Koln. 1997). pp. 241-261; G. Vermes, "New Light on the Sacrifice of Issac from 4Q225", JJS 47 (1996). pp. 140-146 J.C. VanderKam. "225. 4Qpseudo-Jubileesa"
  3. ראו: T. Jacobsen. The Treasures of Darkness: A History of Mesopotamian Religion. New Haven and London 1976. pp. 167-191
  4. ג' ברקאי, "ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים", קתדרה, 52 (תשמ"ט), עמ' 76-37. ברקאי מתארכם לשלהי המאה השמינית לפנה"ס; ואילו ע' ירדני טענה שיש לתארכם לתחילת המאה השישית. ראו: A. Yardeni, "Remarks on the Priestly Blessing on Two Ancient Amulets from Jersualem", VT.41 (1991). p. 180
  5. מהשוואת שני הקמעות לנוסח המקרא בבמדבר עולה כי בקמע הראשון חסרה סופה של הברכה: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", ואילו בקמע השני חסרות המילים: "ויחנך, ישא ה' פניו אליך". קטעי פסוקים חסרים לעתים רחוקות בקמעות, וייתכן כי הם נרשמו על פי הזיכרון. לחשיבותה של התגלית לחקר המקרא, ראו: מ' הרן, "ברכת כוהנים מכתף הינום: המשמעות המקראית של התגלית", קתדרה 52 (תשמ"ט), עמ' 89-77. יש לציין כי זמן רב לפני התגלית עמדו חוקרים שונים על כך שברכת כוהנים כתובה בלשון קדומה, ולפיכך הניחו שהיא שולבה במקור הכוהני, ראו: G.B. Gray. Numbers (UCC: Edinburgh. 1965) 71-72 M. Noth. Numbers (OTL: trans. Chatham. 1968) 58
  6. ז' משל, כונתילת-עג'רוד: אתר מקודש מתקופת המלוכה בגבול סיני (קטלוג מס' 175, מוזיאון ישראל, ירושלים תשל"ח) 9; וראו דיונו של ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 158.
  7. לדיון בקללות שחוברו כהנגדה לברכת כוהנים, ראו ב' ניצן, תפילת קומראן ושירתה, ירושלים תשנ"ז, עמ' 112-109.
  8. D. Barthelemy and J. T. Milik. Qumran Cave I: Les Textes (DJD 1: Oxford 1955) 118-130
  9. ראו י' ליכט, מגילת הסרכים, ירושלים תשכ"ה, עמ' 289-273.
  10. ליכט מנה שש היקרויות של המילה "יחונכה" בקטע אחד.
  11. M.E. Stone and J.C. Greenfield, "213a. 4QLevh ar". Qumran Cave 4: XVII (DJD. 22: eds. G. Brooke et al.: Oxford 1996.pp. 25-36; לנוסח מהר אתוס, ראו: M. de Jonge. The Testaments of the Twelve Patriarchs: A Critical Edition of the Greek Text (Pseudepigrapha Veteris Testamenti Graece. I. part 2: Leiden 1978. p. 25
  12. J. A. Sanders. The Psalms Scroll of Qumran Cave II (11QPs) DJD 4) Oxford 1965. pp. 40. 76-79; 45. 70-76. סטון וגרינפלד עמדו על הדמיון בין שורות אלו ב"תחינה לישועה" לתפילת לוי בחיבור לוי הארמי. ראו: M.E. Stone and J.C. Greenfield. "The Prayer of Levi". JBL. 112 (1993). pp. 262-264

ביבליוגרפיה:
כותר: האמונה בשדים בספרות היהודית מימי הבית השני
מחברת: אשל, אסתר
תאריך: כסלו תשס"ג , גליון 14
שם כתב העת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם  (הרב)
הוצאה לאור: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי