הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה הרומיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד


חיי יום יום ברומא : עיסוקי שעות הפנאי
מחבר: ז'רום קארקופינו


עם הספר
חזרה3

במבט ראשון ידהימנו יחס זה. אך עיון בדבר, מלמד שהיתה זו תוצאה הכרחית של ההתפתחות החברתית והפוליטית, אשר אלצה את אדוני הקיסרות להשתמש בחגים-הדתיים-העתיקים ולהרחיבם, בחינת אמצעי להבטחת שלטונם על ההמונים שהתגודדו בעיר ושרצו על כל סביבות ארמונם.

הורתם של מרבית ה"חגים" הרומאים היתה הדת, והיא היתה קשורה בהם קשר בל-יינתק כמעט. היא מבצבצת ועולה מן הטקסים העתיקים שהרומאים לא חדלו לערכם לעולם, אף-על-פי שזה כבר נשכחה מהם משמעותם. תחרות הדיג שנערכה בשביעי ליוני, למשל, אשר בראשה עמד הפריטור עצמו, נסתיימה על סלע הוולקאנוס בסעודת-דגים צלויים למנצחים. אך נימת חגיגיות-דתית שאינה מוטלת בספק מורה, כי קרבן זה של דגים צלויים בא במקום קרבן שהועלה לאל וולקאנוס, כלומר כתחליף לקרבנות אדם: pisciculi. בדומה לו, נערך מירוץ-סוסים בפורום ב- 15 לאוקטובר שתוצאותיו מעידות על מוצאו הפרימיטיבי. אוי לו למנצח! כוהני האל מארס הקריבו את הסוס האומלל של המנצח מיד אחרי נצחונו. את דמו אגרו בשני כלים, ותוכנו של האחד נשפך מיד על אבן-האח של בנין הרגיה - ארמונו המסורתי של נומה וביתו של הפונטיפקס מאקסימוס - והכלי השני על תוכנו נשלח אל כוהנות הוסטה, אשר שמרו על הדם למען טהרת השנה. את ראשו של הסוס היו כורתים בסכינו של הכהן המקריב - ושוכני "הדרך הקדושה" ויושבי הרחוב הסואן ביותר בעיר, הסובורה, נלחמו עליו בפראות, כדי לקבוע בידי מי משתי השכונות יפול הכבוד להציג על גג אחד הבנינים את הפרס של "סוס-אוקטובר". משמעותם של מנהגים מוזרים אלה תתברר מיד, אם נפנה אל העבר הרחוק שממנו מוצאם. הלטינים בני-רומא הקדומה, שיוצאים היו למלחמותיהם השנתיות מן האביב עד הסתיו, נהגו להקריב בשובם, כאות תודה לאלים, סוס מירוץ. זה היה הסוס-המנצח, כדי שבהקזת דמו תטהר העיר ובפולחן שלדו תוגן.

שני מנהגים קדומים אלה מגלים מיד את הטקסים הקדומים. במשחקים המאוחרים יותר של הריפובליקה, גם אם אין היסוד הדתי בולט אין הוא נעדר בהם. משחקים שנועדו להזעיק את עזרת האולימפוס בשעות צרה, הונהגו לכבוד יופיטר, אפולו, קרס, קיבלה ופלורה. כאשר האריכו הקיסרים, לאחר זמן, את רשימת המשחקים לכבוד נצחונותיהם הצבאיים, נתכוונו להעלות נצחונות אלה, ומתוך כך גם את עצמם, לדרגה גבוהה מדרגת אדם. ביסוד ההאבקויות והמירוצים, המחזות הדרמטיים, כמו גם סמל-המלוכה, מונח היה לא רק רעיון כפרת פני האלים, אלא גם הרצון ללכוד משהו מעוצמתם, ולגלם לרגע, באמצעות שחקני-הדרמה ומנצחי-התחרויות, את הקיסר החוגג את נצחונו. כשהחלה המדינה עצמה, לראשונה בשנת 105 לפסה"נ, להציג התאבקויות גלדיאטורים, דוגמת אלו שאזרחים פרטיים נהגו לערוך ליד קברי קרוביהם, קיבלו מופעים אלה את השם munera אשר דבק בהם במשך כל השנים הבאות. מילה זו, שפירושה: טובה, מתנה, או כבוד-למת, מלמדת את משמעותם המרושעת של הצגות אלו: לשכך את חמת האלים על-ידי מות אדם, ולהרגיע את אי-מנוחתם של המתים על-ידי שחיטה חדשה של החיים. פסטוס הגדיר הצגות אלו, בזמנו של אוגוסטוס, כ"מנחה מתוך חובה". "כבוד שאנו חייבים לתת לרוחות המתים", הצהיר טרטוליאנוס בסוף המאה השניה; "דם אשר נשפך על האדמה כדי להשקיט את האל נושא החרמש, אשר בשמים", קרא לזאת אאוסוניוס בימי הקיסרות המאוחרים.

דומה כאילו ירושה זו, רעיון קרבן האדם שהרומאים ירשו מזמנם של האטרוסקים העתיקים, נותרה בלא שינוי במשך הדורות. אך אין זה אלא למראית עין. בימי הקיסרות לא היה פירוש למדני זה מתקבל כלל על-ידי העם, אשר במעמקי לבו ולמען הנאתו שלו, הפך את חגיו הדתיים במקורם לחגי-משחקים חילוניים. ללא ספק, הלכו האנשים אל הקרקס כאל פולחן, עוטים לכבוד המאורע את הטוגה החגיגית שלהם, לפי פקודתו של אוגוסטוס. אין-ספק, שהקהל גם היה מצווה להתנהגות נאותה בשעת המירוצים; אכילה ושתיה, למשל, נאסרו ועונשן היה גירוש מיידי. אך בענינים אלה, לא ראו הרומאים חובה-דתית אלא חובת-נימוס. כאשר קמו על רגליהם, מתוך אותה חובת-נימוס, כדי להריע לתהלוכת הפתיחה, בה נישאו ה- divi (תואר הקיסרים שנעשו אלוהיים) יחד עם האלים הרשמיים, הפגינו הרומאים לא את התלהבותם הדתית אלא את נאמנותם לשושלת, את קשרם לקבוצתם המקצועית תחת פטרונותו של אל זה או אלה אחרת, והערצתם לתהלוכה נפלאה. ואם נמצא בתוך הקהל אדם בעל רגש דתי כה עמוק, עד כי דימה לראות את האל האהוב עליו רומז לו תנועת הבנה או הגנה, היתה אמונתו המוזרה מסבה אליו את תשומת לב שכניו, ומעוררת בדיחות ודברי רכילות.

לדתה העתיקה של רומא היה מה להשאיל, מנופך המקודש של המסורת, ליפעתם של תהלוכות הראווה וההצגות, אלא שהעם ידע על כך אך מעט, ופחות מכך התעניין לדעת. אם רוחשים היו כבוד לאלה - היה זה בתת-תודעתם. בתחום זה, כבאחרים, אמונות חדשות דחו את קודמותיהן לקרן זווית, אם לא הכחידון כליל. האמונה האחת שהיה בכוחה להחיש את דפיקות לבם היתה האמונה באסטרולוגיה. הם היו מתבוננים כמוקסמים בצורות המקריות שהוטבעו בחול הזירה; בתעלה (euripus) המקיפתה היו מפענחים סמלים של ימים; האובליסק, או ה- spina נחשב בעיניהם סמל לשמש השולחת קרניה לגבוה שברקיעים; בשתים-עשרה האורוות (carceres), מהן פתחו מרכבות המירוץ במרוצן - ראו את מערכת גלגל-המזלות; בשבע מסילות המירוץ - את מהלכי שבעת כוכבי-הלכת בשמים ואת שבעת ימי-השבוע; בקרקס עצמו השתקפה לעומתם דמות מוקטנת של עולמם ובו תמצית גורלם. אם אחזה התלהבות את הקהל, נתעוררה זו למראה התהלוכה הקדושה של פסלי-הקיסרים המתים ולצידם הקיסר החי הנישא על ה- pulvinar, הספה שלו, הוא הקיסר שלנדיבותו הם חבים תודה על שעשועיהם הרבים והמפוארים.

הנה, כך נוצר מגע מבורך בין הקיסר וההמון, מגע שהצילו מהסתגרות בבדידות מסוכנת מצד אחד, ולא השכיח מהם את מציאותו הרוממה של הקיסר מצד שני. עם הכנסו לקרקס, לתיאטרון או לאמפיתיאטרון, היה הקהל מזנק על רגליו ספונטאנית, ומקבל את פניו בנפנוף מטפחות, נוסח קבלת פני האפיפיור הקדוש בבאסיליקה של הוותיקאן על ידי המאמינים בימינו - בברכת שלום מרגשת, בקצב של שיר-הלל ונעימה של תפילה. הערצה זו לא מנעה, כמובן, בעד התפתחות רגשות אנושיים חזקים ואינטימיים יותר. על התקהלות עצומה זו שרתה שמחה, כפי שאומר פליניוס ב- Panegyric, שנבעה לא רק מ"מציאות הקיסר בתוך בני-עמו" אלא גם מתוך משיכה אליו, עם תהפוכות המאבק או הדרמה, מתוך השתתפות ברגשותיו, מאוייו, תענוגותיו ופחדיו. שררתו של הקיסר רפתה בתוך רגשות הקירבה ההדדיים, ועם-זאת התחדשה עם הפופולריות. בתקופה שבה נדם קולה של הקומיטיה, והסינט רק חזר ואמר את אשר שונן באזניו, ההזדמנות האחת של העם להתבטא היתה אגב שעשועי ה- ludi וה- munera; שם היו נשמעים קולות אלפים הדורשים, למשל, מטיבריוס את פסלו של ליסיפוס, ומגאלבה את מותו של טיגלינוס. הקיסר למד להטות את רגשות ההמון לאפיקים הנוחים לו, ותכופות אף הצליח להטיל על ההמון את האחריות למעשי-נקמה שהיו פרי תכנונו אך העדיף להוציאם לפועל כביכול בלחץ ההמון עליו. נמצא, כי החגיגות ברומא, אף שלא נחשבו זרוע-שלטונית של הקיסרות, תמכו במבנה שלה, ובלי להשתלב בדת הקיסרית ליבו את הלהבה שעוד לחשה בה.

זאת ועוד: משחקים אלה שימשו במשטר האוטוקרטי מעין מעצור נגד מהפכה. בעיר המאוכלסת 150.000 בטלנים גמורים החיים על חשבון הצבור, ואולי אותו מספר של פועלים המובטלים מעבודה בשעות אחרי-הצהריים במשך כל ימות השנה, נמנעה מהם הזכות להקדיש את זמנם לעניני פוליטיקה. השעשועים העסיקום בכל שעה פנויה, ושימשו כלי-פורקן לזעמם ותשוקותיהם, עוותו את יצריהם והיטו את פעילותם. עם מפהק הוא עם בשל למרד. הקיסרים דאגו לכך שהמוני רומא לא ירעבו ולא ישתעממו. המשחקים והתהלוכות היו סם-משכך לאבטלה, ומכשיר איתן למשטרם הרודני. בעורמה חיזקו את כוחם בהקיפם את ההמון בתשומת-לב, ובהוציאם סכומי-ענק אגב כך.

דיו קאסיוס מספר, כי יום אחד גער אוגוסטוס בשחקן הפנטומימה פילאדס על שהוא מחריש את אוזני רומא במריבותיו וחיקוייו. לפילאדס היתה החוצפה להשיב: "לטובתך הוא, קיסר, כך יהיו מחשבות האנשים נתונות לנו!" בתשובתו הערמומית הגה האמן את מחשבתו המוסתרת של אוגוסטוס, וקלע אל אחד מסודות שלטונו. המשחקים היו התעסוקה הגדולה של משטרו בארץ, ומעולם לא נעדר מהם. במרץ מתנשא ורצינות מעושה היה נוטל את מקומו במרכז ה- pulvinar (מושב הספה) שלו, בחברת אשתו וילדיו. אם נאלץ לצאת קודם שנסתיימה ההופעה, היה מתנצל וממנה מישהו אחר לשבת-ראש במקומו. אם שהה עד הסוף, לא היתה תשומת לבו דועכת, אם משום שנהנה באמת מן ההצגה ועל זאת הודה ברצון, ואם כדי להמלט מן הרטינות שעלו שעה שהקיסר אביו היה פותה בקריאת דו"חות ומשיב עליהם בשעת המשחקים. הוא רצה ליהנות יחד עם בני-עמו, ולא חסך מהם דבר היכול לגרום להם הנאה: ואמנם בימיו היו המשחקים והתהלוכות יפים ומגוונים מכל אשר היו לפניו. ב- Res Gestae שכתב, נזכר אוגוסטוס בסיפוק, כי ארבע פעמים נתן משחקים לעם בשמו הוא, ועשרים-ושלוש פעמים בשם מאגיסטראטים - אשר נתחייבו לכסות את ההוצאות אך לא עשו כן, אם משום שנעדרו מן העיר, אם משום שלא היה לאל ידם להוציא סכומים כאלה.

קונסולים ופריטורים נאנקו תחת מעמסת ההוצאות שהיו תנאי להעלאתם בדרגה, ומארטיאליס בדה מעשיה מבדחת על אשה צעירה, פרוקוליאה, אשר הצהירה, ברגע שבעלה נתמנה פריטור, שהיא מתגרשת ממנו:

"מה הענין פרוקוליאה, אני שואל, מה טעם התנגדותך הפתאומית? אינך משיבה דבר? ובכן, אני אגיד לך: בעלך היה לפריטור. האדרת הסגולה של חגיגת מגלסיה עלתה בודאי מאה אלף ססטרצות - אפילו היה האיש קמצן וכילי - וחגיגת ההמון היתה גוזלת עוד עשרים אלף. לא גירושים הם אלה, פרוקוליאה: עסק טוב הוא.

יותר ויותר נקרא היה הקיסר לבוא לעזרת המאגיסטראטים שלו, וכל קיסר ביקש לעלות על הדוגמה שהציג אוגוסטוס, לבל יוגד, כי המשחקים בתקופת שלטונו יפים פחות משל קודמיו. להוציא את טיבריוס - ריפובליקאי מוכתר זה שבשנאת הבריות חשוכת-המרפא שלו לא הבחין בין המון לאצולה - התחרו כל הקיסרים איש ברעהו בהרחבת תוכנית המשחקים המסורתיים, בהארכתם לפעמים עד עלות-השחר, והכפלתם באין-סוף של הצגות נוספות על הרשומות בלוח. גם הקמצנים שבהם לא העזו להתחמק מהוצאה זו. בימיו של קלאודיוס שהיה חסכן, הוצאו על המשחקים הרומאיים 760.000 ססטרצות; ואילו ההוצאות על המשחקים האפולינאריים, שעלו למייסדם בזמנו 3.000 ססטרצות, הגיעו ל- 380.000. בימיו של העני שעלה לגדולה; בנו של לבלר, אספאסיאנוס, שהיה נודע בחסכנותו, החלה בניית האמפיתיאטרון של פלאויאנוס. מפני עוצם ממדיו ולא מחמת קרבתו לפסל הענק של השמש - נקרא ה"קוליסיאום". הקיסרים החכמים ביותר התחרו ברעים ביותר בהוללות-תענוגות זו של הנאה ובזבוז כספים; הגאוותן, ודומה אף השוטה מכולם, היה בענין זה טראיאנוס, הקיסר לדוגמה (princeps optimus), אשר שלמותו נחשבה כראויה ליופיטר. למעשה, לדעת פרונטו "בחוכמתו כי רבה הקדיש תשומת-לב נאותה לכוכבי התיאטרון, הקרקס, או הזירה, בדעתו היטב, כי טיבה של ממשלה ניכר בדאגתה לשעשועי-העם לא פחות מאשר בדרך טיפולה בענינים רציניים, וכי גם אם תשביע חלוקת התירס את רצון הפרט, הנה משחקים ושעשועים הכרחיים הם להניח דעתם של ההמונים".

מילים אחרונות אלו נותנות בידינו את המפתח לבעיה כולה. את מדיניותם של הקיסרים הדריכו הצרכים הדוחקים באלה השולטים על ההמונים. לא מכבר ראינו עקרונות אלה בפעולתם בגרמניה - בשיטת ה"עוצמה באמצעות שמחה", או באיטליה - באמצעות ה- Lavoro Dopo, ובצרפת - באמצעות המיניסטריון לשעות הפנאי. אך נסיונות אלה לפתור את בעיות זמנו הפנוי של האדם, אינם מתקרבים אפילו לאלו שנעשו על-ידי הקיסרות הרומאית. בעזרתם, שמרה האימפריה על קיומה, הבטיחה את הסדר בבירה צפופת תושבים, והשליטה שלום בקרב למעלה ממיליון תושבים. תקופת שיא גדולתה, בתחילת המאה השניה, חופפת את תקופת שיא ההוד והתפארת של מירוציה ומשחקיה, הופעות התיאטרון שלה, הקרבות האמיתיים בזירותיה, מלחמות הראווה שלה, והתחרויות הספרות והמוסיקה שלה.

לפריט הקודם

לפריט הבא

ביבליוגרפיה:
כותר: חיי יום יום ברומא : עיסוקי שעות הפנאי
שם  הספר: חיי יום יום ברומא
מחבר: קארקופינו, ז'רום
תאריך: 1967
הוצאה לאור: עם הספר
הערות: 1. תרגום: עודד בורלא.
2. עריכה מדעית: צבי יעבץ.