השטח האפור שבין לימוד והתנסות מחברת: אוקי מרושק - קלארמן

חזרה3

במאמר זה אציג חמישה דגמים קיימים של דמוקרטיזציה בבית-הספר. הדגמים המוצגים כאן מופעלים במקומות שונים בארץ ובעולם, מנימוקים שונים, ואדון בהם ביחס לשאלה כיצד צריך בית-ספר להיות בנוי כדי שיוכל לחנך את החברים בקהילתו להיות אזרחים דמוקרטיים. הגדרת היסוד עליה אני מתבססת היא, שדמוקרטיה היא מערכת חברתית המבוססת על הכרה בזכות השווה לחירות של כל אדם. חינוך לדמוקרטיה הוא חינוך להבנת ההגדרה הזו, קבלתה ופיתוח רצון להגן על המבנים המקדמים אותה הלכה למעשה.

דגם ראשון: בית-ספר ללא דמוקרטיה

על-פי דגם זה, בית-ספר המחנך את תלמידיו להיות אזרחים במדינה דמוקרטית אינו צריך ואינו יכול להיות דמוקרטי. למצדדים בדגם זה נימוקים התפתחותיים רגשיים וקוגניטיביים. בתחום הרגשי הם טוענים כי התמודדות התלמידים עם בחירה ועצמאות בטרם בשלות מזיקה יותר מאשר תורמת לפיתוח הכשרים הדמוקרטיים הרצויים. "אם מבקשים מן הילד להחליט ולבחור, ומתייחסים אליו כאל אדם בוגר החל מגיל צעיר ביותר --- אין נותנים לילד את הזמן להבשיל ולהתעצב, והוא חי באשליה שהוא אכן עצמאי ובוגר. בבוא העת הוא לא יוכל לחוות חוויה בריאה של עצמאות ובגרות" (גלעד גולדשמיט, חברה פתוחה וחינוך סגור, כל אדם 16).

טענה אחרת היא, שדמוקרטיה זקוקה למספר תנאים, וביניהם השכלה וידע, והיכרות עם כללי המשחק הדמוקרטיים. אם נותנים למתחנכים לבחור מה הם רוצים לדעת ומה לא, ספק אם יבחרו בידע הרלוונטי החיוני לקיומה של הדמוקרטיה. מכאן, שכדי לחנך לדמוקרטיה, על בית-הספר להיות לא דמוקרטי. המערכת החברתית צריכה לחייב את המורים ללמד את התלמידים את הידע הנחוץ כדי לתפקד כראוי בדמוקרטיה.

טיעון נוסף הוא שבדמוקרטיה קיימים מוסדות לא-דמוקרטיים, כמו בתי-סוהר וצבא. מוסדות אלה, כמו בית-הספר, כפופים לחוק יסוד: זכויות האדם, בלי להיות בעלי מבנה דמוקרטי. מכאן, שקיים בכל זאת אלמנט של דמוקרטיזציה בבית-הספר הלא-דמוקרטי, והוא יצירת מנגנונים לשמירה על זכויות האדם, והילד בכלל זה, בחיי בית-הספר ויידוע השותפים בקהילת בית-הספר לזכויות אלו. מעבר לכך, בית-הספר אינו יכול ואינו צריך להיות דמוקרטי.

אפשר למנות כמה בעיות בדגם זה של דמוקרטיזציה:

ההנחה בדגם זה היא, שכדי לחנך לדמוקרטיה חייבים לדעת דברים מסוימים ולעבור תהליכים מסוימים. ואולם, קיימת מחלוקת רצינית לגבי הדברים שאזרחי המדינה הדמוקרטית חייבים לדעת. יש הגורסים כי די בקריאה וכתיבה, אחרים חושבים שדרוש גם לימוד היסטוריה, וכך הלאה. מכאן השאלה מי יכריע בסוגיה, והחשש שהטיעון יהווה תירוץ לכפיית תכני לימוד שאינם חיוניים לעניין החינוך לדמוקרטיה.

• כאשר קהילת בית-הספר אינה שותפה בקביעת תכני הלימוד ודרכי העברתם, נמנעת משותפיה החוויה הדמוקרטית, שהיא חיונית ביותר לתהליך החינוך לדמוקרטיה. דמוקרטיה אי-אפשר ללמוד בהתכתבות.

• הטיעון כי בדמוקרטיה קיימים ארגונים רבים לא-דמוקרטיים בעייתי מאוד. יש בו גזירת הראוי מן המצוי, בעוד חינוך ערכי עוסק בקביעת הראוי ובנסיון לממשו.

דגם שני: חברת ילדים דמוקרטית

על-פי דגם זה, מחויבים המתחנכים ללמוד תכנים מסוימים על-ידי מחנכיהם ועל-ידי המדינה, אך הם חופשיים לנהל את חיהם באופן עצמאי בתחומים החברתיים. החובה ללמוד נגזרת מהקשר ההכרחי בין היכולת לקיים את הדמוקרטיה לבין ההבנה והידע מהי. "בית-הספר כפי שהוא בנוי כיום --- מחייב ככל הנראה הימצאותו של מרכיב כפייתי --- על כן חשוב ביותר כי תתקיים לצידו מערכת חברתית חווייתית, שתוכל להגשים בכוחות עצמה, מתוך רצונה ובעידוד סביבתה, אורח חיים דמוקרטי מושלם ככל האפשר" (אוטונומיה של חברת הנעורים, גדעון שפירא, בטאון מדור המוסדות בקיבוץ הארצי 1991). הבחירה בדגם הזה נובעת מהרצון לאפשר למתחנכים להחליט בתחומים אותם המורים מעוניינים באמת ובתמים להפקיד בידיהם, אחרת עלולים להיווצר תהליכים מניפולטיביים מצד המורים, שייצרו אצלם תחושה של ציניות לגבי התהליך.

הדגם הזה מעורר מספר בעיות:

• שיתוף התלמידים רק בהכרעות הקשורות בתחומי החברה עלול ליצור אצלם תחושה, שדמוקרטיה טובה רק לנושאים שאינם נחשבים משמעותיים לבעלי הסמכות. המתחנכים אינם נפגשים בקושי של המורים לוותר או להתפשר בעניינים החשובים להם, וקשה לומר שיש כאן התנסות בדמוקרטיה.

• אם מתפתח תהליך אמיתי של דמוקרטיזציה בתחומי החברה, ספק אם התלמידים יהיו מוכנים להגבלת חירותם בתחומים אחרים, והם יבקשו את זכויותיהם. אם ייענו בשלילה, תחושת התסכול שלהם תהיה רבה מזו הקיימת בבית-הספר הרגיל.

דגם שלישי: אוטונומיה בחינוך, דמוקרטיה בצוות המורים ובהנהלה

בתי-ספר אוטונומיים אמורים לקדם מספר עקרונות דמוקרטיים, בראש וראשונה את אפשרות הבחירה של הילדים וההורים בבית-הספר. הדגם מאפשר ליצור שותפות של קהילת בית-הספר בקבלת ההחלטות הרלוונטיות לפעילותם החינוכית והחברתית.

דגם זה מעורר מספר בעיות ביחס לתרומת דגם האוטונומיה בחינוך לחינוך לדמוקרטיה:

• אוטונומיה בחינוך משחררת את צוות בית-הספר משליטה של משרד החינוך. שליטה עצמית כזו יכולה לקדם הכרעות דמוקרטיות, אך היא עשויה גם לאפשר לצוות החינוכי לנהל ולקיים מערכת שערכיה מנוגדים בתכלית לעקרונות הדמוקרטיים. דן גבתון שואל: "האם לא תעודד האוטונומיה בחינוך תופעות של גזענות אצל קהילות מסוימות כלפי מיעוטים, ומנגד תופעות של אתנוצנטריות? כיצד תיראה האוטונומיה בקהילות מבוססות מול טיבה בקהילות חלשות?" (האם אוטונומיה בחינוך מבטיחה חינוך לדמוקרטיה?, כל אדם 4).

• אוטונומיה בחינוך אינה מחייבת התנסות של הילדים בחוויה הדמוקרטית. שותפות של ההורים והמורים בקבלת ההחלטות אינה משפיעה בהכרח על המתחנכים, ואינה נותנת להם תחושה שהם שותפים בהחלטות.

• החוויה החינוכית בדגם האוטונומיה היא חוויה צרכנית, ולא התמודדות אמיתית עם חופש הבחירה. אם בחרת בבית-ספר מסוים והגעת למסקנה ששגית - תעבור לבית-ספר אחר, כפי שמחליפים מוצר גרוע בטוב ממנו. הגישה הצרכנית היא פסיבית, ואינה עולה בקנה אחד עם מוטיב מרכזי בחינוך לדמוקרטיה - ההכרה של האזרח באפשרותו להשפיע על המציאות ולפעול לשינויה.

דגם רביעי: בית-הספר כקהילה דמוקרטית

בתי-ספר דמוקרטיים הינם בתי-ספר שבהם פועלים השותפים כקהילה דמוקרטית. ההחלטות בנושאים חברתיים ובנושאים לימודיים מתקבלות בצוותא על-ידי המורים, התלמידים, צוות עובדי בית-הספר וההורים. בית-הספר מקיים מוסדות והליכים דמוקרטיים בכל תחום ועניין. הטענות בזכות מבנה כזה הם, שכדי להתחנך לדמוקרטיה יש לחיות חיים דמוקרטיים ולהתמודד עם הקשיים הנובעים מאורח החיים הזה. יש לחוות את הדמוקרטיה בכל התחומים, משמעותיים יותר ופחות, ובכך למנוע עמדה צינית כלפיה.

גם ביחס לדגם הזה ניתן למנות מספר בעיות:

• עקרונית, במערכת חינוכית שבה המשתתפים בוחרים את חומר הלימוד ואת צורת הלמידה, קיימת אפשרות תיאורטית שהמתחנכים לא יידעו מהי דמוקרטיה, ולא ייחשפו לכל מרכיביה. למשל, אם אף מורה לא יבחר ללמד את נושא הפמיניזם, לא תהיינה התלמידות מודעות לאפליה הקיימת נגד נשים. אפשרות אחרת היא, שהתלמידים יבחרו לא להיות במגע עם החוץ, ולא יעמידו במבחן את סובלנותם כלפי השונים מהם באמת.

• בתי-ספר דמוקרטיים מאפשרים לחברים בקהילתם להיות שותפים שווים. למשל, להשתתף בדיונים בפרלמנט או לפנות לוועדת המשמעת. מאחר שנתוני השותפים שונים, עלולה להיווצר אפליה בפועל. למשל, כדי שתלמידי הכיתות הנמוכות יוכלו להיות בעלי זכות השתתפות שווה בהחלטות הפרלמנט, יש ליצור את התנאים שיאפשרו להם להישמע כמו הילדים הבוגרים, בדרך האפליה המתקנת.

בבתי-הספר הדמוקרטיים מושם דגש רב על חופש הבחירה של התלמידים והמורים. מכאן עלולה לצמוח תפיסת עולם פסיבית. המתחנכים יבחרו מה שמעניין אותם, ויחליפו את המורה או השיעור כשאינו מעניין אותם. הם אינם מתחנכים לראות עצמם אחראים למידת העניין ולהצלחת המשימות. מושג הבחירה המרכזי בבית-הספר כקהילה דמוקרטית צריך להיות מוחלף במושג היצירה.

דגם חמישי: התקדמות הדרגתית ברמות של חירות שווה לקהילת בית-הספר

הדגם החמישי מבוסס על הסכמה ודחיה בו- בזמן של ההנחות הקיימות בדגמים הקודמים. ההנחה הראשונה היא, שכדי להתחנך לדמוקרטיה חייבים לדעת דברים מסוימים, אבל כאשר מחייבים ללמד אותם נוצרת כפיה. הדגם מציע להגביל את תקופת הכפיה. לאחר שהבסיס קיים, חייבים לפתוח את התחומים שנכפו לבחירה, ובסיום התהליך אף לשינוי. הדגם מציע תהליכי התנסות רלוונטיים ומשמעותיים במעגלי התנסות משתנים. ניתן להתנסות תחילה בחוויה הדמוקרטית בסדנה מובנית של המורים והתלמידים, ואחר כך לעבור למעגל המורים וההנהלה, ומכאן לשינוי במערכת החינוכית כולה.

בדגם המוצע מדובר על פעילות מונחית של השתחררות הדרגתית מכפיה בתחומי הלימוד ובתחומים חברתיים של כל השותפים במערכת. דמוקרטיזציה בדגם הזה, פירושה התקדמות הדרגתית ברמות של חירות שווה.

הבעיות הכרוכות בדגם הזה:

• ההליך ההדרגתי של שחרור מכפיה עלול להיות לעתים ארוך יותר מכפי שנחוץ.

הלגיטימציה לכפיה בדגם זה עלולה להיות מסוכנת, כפי היא מסוכנת בכל דגם המצדיק כפיה.

• בכל שלב בתהליך יש היבטים של חוסר דמוקרטיה. מכאן יכולים להתרחש בלבול ואי- בהירות בין השלבים הלא-דמוקרטיים החיוניים להתחנכות לדמוקרטיה לבין משמעות המושג.

• הגישה התהליכית המוצעת בדגם זה יכולה לפתור בעיות של דגמים אחרים, אך גם לשמר אותן. מנחי התהליך צריכים להיות מודעים לסכנה ואולי גם להפקיד שומרים חיצוניים נוספים, שישמרו עליהם מפני נטיותיהם הלא-דמוקרטיות.