הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > זהות ושייכות


לקראת פוליטיקה של זהויות
מחבר: ד"ר אנדרה לוי


פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
חזרה3

מדינת הלאום איננה ישות נייטרלית, בעלת מוסדות וארגונים נטולי תרבות או עיוורים להם. ישראל היא מדינת לאום, בעלת דפוסים תרבותיים מוגדרים ומובחנים היטב, המושפעים מתהליכים תרבותיים גלובליים. משום כך, מיעוטים לאומיים ואתניים בתוכה דורשים, בשם הרב-תרבותיות, הגנה של המדינה על מורשתם התרבותית הייחודית

שר החינוך, התרבות והספורט, הרב יצחק לוי, טען באפריל 1998, על-פי פרסומים שונים, כי הוא מבקש להגדיל את החלק היחסי של פעילות התרבות ה"מזרחית" בעוגה התקציבית; זאת יעשה, בין היתר, על חשבונן של הפקת פעילויות תרבות קיימות, ממסדיות. התגובה על ההצהרה המיוחסת היתה סוערת ואינטנסיבית. כמעט לא חלף יום מאז שלא הובעה בו דעה שצידדה או שללה את העמדה המיוחסת לשר לוי בסוגיה זו. לכן, גם אם היוזמה לכתיבת המאמר היתה טרם סערה פומבית זו, אי אפשר ולא ראוי לנתק את הדברים מההקשר של האווירה הפוליטית-ציבורית הזו.

המאמר המובא כאן איננו תוצר של מחקר מלומד ומעמיק בתחום; הוא לא נכתב כמסקנה הנשענת על איסוף נתונים שיטתי. מדובר ב"התרשמות מלומדת", המבקשת להעמיד את הסוגיה, שעולה בהקשר תרבותי-פוליטי וכלכלי ספציפי (בישראל), באור גלובלי. יותר מכל הדברים מהווים, אם כן, נייר עמדה. לפני כן, מן הראוי להקדיש מעט שורות לחשיבה שיטתית על המונחים "תרבות" ו"מזרחיות", הסובלים שניהם מעמימות. אני שם את "המזרחיות" במרכאות על מנת להדגיש את העמימות, המורכבות והאופי הפוליטי העומד מאחרי המושג. גם המושג "תרבות" סובל מעמימות רבה, על שום השימושים האינטנסיביים והשונים הנעשים בו הן בשפת היום-יום והן בשימושו באקדמיה.

מדברים על תרבות בהקשר של שלושה תחומים. הראשון בא לציין תהליך אינטלקטואלי, רוחני ואסתטי כללי. מדובר בתפיסה המבחינה באופן היררכי בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה". השני מבקש לציין סוג מסוים של קיום, של קבוצת אנשים, של תקופה, של האנושות בכללותה. מדובר בעמדה "אנתרופולוגית" לתרבות. השלישי בא לציין עבודות ופעילויות של אינטלקטואלים, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי המעשה האמנותי.

במאמר אתייחס אלטרנטיבית וביקורתית לשלושת ההקשרים, ואשלב בין הניסוח ה"אנתרופולוגי" למונח לתפיסתו ה"אמנותית", כאשר אדחה את התפיסה הראשונה, המעמידה סרגל אחיד ואוניברסלי לבחינת תרבויות, באמצעותו מדרגים בין "תרבויות". כן אנסה לדון ביחסי "התרבות" ו"המזרחיות". עד כמה וכיצד הקיום ה"מזרחי" בישראל (התרבות במשמעה האנתרופולוגי) צריך לעצב את מדיניות התמיכה בפעילות התרבותית האמנותית?

*

הדיון הציבורי הסוער בסוגיית התמיכה בפעילות של ייצור תרבותי בעל מאפיינים פרטיקולריים-לכאורה איננו מוגבל רק לישראל. העמדה הרלוונטית ביותר כלפיו, שגרסה שלה אני מאמץ כאן, היא עמדת הרב-תרבותיות (multi-culturalism) הליברלית. לעמדה זו שורשים היסטוריים, הגלומים במונח "פלורליזם תרבותי." מונח זה מהווה את הגרסה המוקדמת של הרב-תרבותיות, ובא לציין את עמדת המדינה הדמוקרטית-ליברלית המכבדת את השונות התרבותית המתקיימת בתוכה. המדינה הדמוקרטית הליברלית נתפסת כישות חסרת צבע תרבותי, וככזו עליה להישאר אדישה לגיוון התרבותי. לא מצופה ממנה להתערב בתהליכים הקשורים בעיצוב תרבות ובכך לציין העדפות כלשהן.

בעמדה הזו של פלורליזם תרבותי גלומה סתירה בין המחויבות להגנה על המיעוטים התרבותיים בעלי עמדות פרטיקולריות, לבין ערכים אוניברסליים של כבוד האדם וחירותו. זאת ועוד, אחדות מן העמדות הליברליות המאמצות גישה חיובית ומחייבות פלורליזם תרבותי, מניחות שמתקיים מצב של שוויון, ואחרות מתעלמות מסוגיית יחסי הכוח, החברתיים והכלכליים בעיקר, הנתונים בחברה מסוימת. משום העיוורון כלפי אי השוויון המתקיים בין התרבויות השונות אני מעדיף לדחות את העמדה הליברלית בסוגיית הריבוי והגיוון התרבותי.

מול העמדה הזו עומדת הגישה של "רב-תרבותית", המהווה את המשכה ההיסטורי וההגיוני של תפיסת הפלורליזם התרבותי. עמדה זו יוצאת מתוך הנחה כי אין לקיים רק שוויון וייצוג על-פי מפתח מסוים, אלא לעודד את ההכרה והרגישות החברתית הכללית בזהויות האתניות הפרטיקולריות. לצורך הדיון אתמקד באחת משתי פרספקטיבות, הנשענות, או נגזרות מתוך החיוב של עקרונות הרב-תרבותיות. הפרספקטיבה האחת, שאליה לא אתייחס כמעט, נוגעת בשאלת ה"אפליה המתקנת", והאחרת, שתעמוד במרכז הדיון, קשורה ל"פוליטיקה של הזהות" (identity politics). האפליה המתקנת היוותה את המשכה של הפלורליזם התרבותי, שגם אם זיהתה את אי השוויון המתקיים בחברה, היא לא הציעה שינויים בכללי המשחק של הקצאת המשאבים, למשל, אלא תיקונים שבעיקרם היו סמליים.

עמדת הפוליטיקה של הזהות טוענת שפעולות חברתיות, המוצגות על-ידי הקבוצות הדומיננטיות כאוניברסליות (כגון לאומיות או אזרחות), עלולות לדכא קבוצות נשלטות, המוגדרות על-ידי הקבוצה הדומיננטית כ"מיעוטים תרבותיים". עצם הדיכוי מכונן ומעצב קטגוריות חברתיות חדשות (דוגמת ה"מזרחיות"). אי-השוויון בין הקטגוריות מעודד התפתחות של זהויות חדשות, שוליות. גם אם בעיני האליטות אין לזהויות הללו קיום א-פריורי, הרי הזהויות המיוצרות הופכות בסיס להתארגנות לפעולה חברתית, למחאה ולמנוף להעלאת תביעות (כלכליות, פוליטיות וכד'). פעולת המחאה החברתית כורכת דרישה להכרה בזהות השונה אך הלגיטימית בהקצאת משאבים חדשה. הזהות שנטבעה עליה סטיגמה זוכה עתה להאדרה.

לתהליך הזה היבט גלובלי. מוצרי תרבות ורעיונות חברתיים זורמים ומשפיעים עמוקות על תהליכים סוציו-תרבותיים וכלכליים במדינות רבות. עפרה חזה, שהיתה זמרת שהצליחה באופן סביר למדי בישראל, הפכה ברבות הימים לזמרת הישראלית המצליחה ביותר בקנה מידה בינלאומי. מומחים קושרים הצלחה זו לגל ה"אתני" ששטף את המדינות המערביות. גם ישראל הושפעה מן הגל ה"אתני"; וכך נראתה לפתע אותה זמרת ממש באור שונה לגמרי. היא זכתה לזהות מחודשת ולהצלחה דווקא בזכות האופנה של המוסיקה האתנית הגלובלית, ולא בזכות הפן המקומי של הפקותיה המוסיקליות.

העמדה המחייבת את הגישה של "פוליטיקה של זהויות" נובעת מן ההכרה, אם כך, כי מדינת הלאום איננה ישות נייטרלית, בעלת מוסדות וארגונים נטולי תרבות או עיוורים להם. במקרה שלפנינו, ישראל היא מדינת לאום, בעלת דפוסים תרבותיים מוגדרים ומובחנים היטב, המושפעים, בין השאר, מתהליכים תרבותיים גלובליים. משום כך, מיעוטים לאומיים ואתניים בתוכה דורשים, בשם הרב-תרבותיות, הגנה של המדינה על מורשתם התרבותית הייחודית, משום שזו מצויה בעמדת חולשה מול התרבות ההגמונית, בעלת מנגנוני האדרה רבי-עוצמה.

הדרישות של המיעוטים הלאומיים והקבוצות האתניות יכולות לקבל שתי צורות בסיסיות. האחת היא דרישה להפרדה תרבותית מוחלטת, לאוטונומיה תרבותית: מרבית האליטה האינטלקטואלית של המיעוט הפלשתיני בישראל, למשל, דורשת מערכות תרבות ומסודות וארגונים מובחנים, נבדלים מאלו בעלי האופי היהודי, שהמדינה מספקת. מוסדות וארגונים אלו ישמשו אותם לקיום תרבותי עצמאי. למרות ההבדלים הניכרים, יש לציין דוגמה נוספת לעמדה זו, הגלומה בדרך פעולתה של ש"ס. הדרישה החלופית היא להפרדה תרבותית חלקית. מדובר כאן בדרישה להתאמת ושינוי המוסדות והארגונים המדינתיים, כך שישמשו כלי לביטוי וליצירה גם למיעוטים אתניים. במאמר אתמקד בדרישה השנייה, שבה גלום מאמץ להפוך את הזירה הציבורית לרב-תרבותית. בעיקר אתמקד בתחום הפקת התרבות ה"מזרחית" וצריכתה היום, עם דגש על המוזיקה.

*

הדיון הפופולרי והאקדמי הישראלי מרבה להשתמש במונחים כמו: "מזרחי", "מזרחיות", "אשכנזי" ו"אשכנזיות." מערכת מושגית דיכוטומית זו נתפסת בציבוריות ההגמונית ובין מדעני החברה כניצבת בניגוד לאתוס הציוני הרצוי, אשר שלל טקסונומיה של קטגוריות חברתיות על-בסיס העבר הגלותי, שממילא אמורות היו להימחק מתודעתם של המהגרים שזה מקרוב באו. בד-בבד עם מסר פורמלי-אידיאולוגי זה, המוסדות המיישבים והמדינתיים יצרו עם בואם של גלי העלייה מיון על בסיס אתני בין העולים, ואף פעלו לא-פעם מתוך הגיונה של מערכת ממיינת זו. קבלת ההחלטות על בסיס מערכת מושגית זו כוננה מציאות פוליטית, כלכלית וחברתית, שהיו לה השלכות מרחיקות לכת במישורי קיום שונים של החברה הישראלית, גם אם זו נשללה, כאמור, אידיאולוגית. קבוצות של מהגרים, שבעבר לא היו קשורים באופן היסטורי זו בזו, כמו המהגרים ממרוקו ומעיראק, למשל, התגבשו לכלל קבוצה תרבותית אחת - "מזרחים" - בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים דומים. אחדות הגורל גיבשה מנגנוני תגובה מקבילים. המציאות הפוליטית והסוציו-אקונומית שלתוכה נקלעו מיקמה אותם ברבדים הנמוכים של המבנה החברתי ההיררכי של ישראל, ובפריפריה הגיאוגרפית.

המהגרים ילידי ארצות האיסלאם שוכנו לרוב באזורים המרוחקים מן המרכז הפוליטי, הכלכלי והמרחבי. הריכוז ביישובים פריפריאליים, שכונו ברבות הימים "ערי פיתוח", הוליד בעיות אינספור. עיירות הפיתוח הוקמו ללא תשתית כלכלית ראויה; בדרך-כלל תושביהן הועסקו במפעלים עתירי כוח אדם, שלאחר עשורים ספורים התברר שאינם יכולים להתמודד עם ההתפתחויות בשוק העולמי. עיירות הפיתוח ריכזו, על כן, אוכלוסיות חלשות ופגיעות מבחינה סוציו-אקונומית וקיבעו אותן שם. קשה היה לייסד בהן מערכת חינוך ראויה לשמה, משום שמורים ומחנכים מנוסים ומוכשרים העדיפו להשתקע באזורים המבוססים יותר.

כמו קבוצות שהגיעו מארצות מוצא אחרות, נאלצו גם ה"מזרחים" לזנוח את מורשת הוריהם. מגמה זו עמדה ביסוד האתוס שקרא ל"שלילת הגולה". הדרישה למחיקת זהות נתפסה כמשפילה בעיני ילידי ארצות האיסלאם.

תרבות העוני, שהתפתחה באזורי הפריפריה החברתית והמרחבית בישראל, זוהתה הן בעיני הממסד הישראלי ובעיני חלק מילדי אותם מהגרים מארצות האיסלאם עם התרבות הערבית. בנוסף לכך, מיעוט ההשקעות של הממסד האשכנזי בתרבות הערבית יצר מצב שאותם אנשים שחיו בפריפריה החברתית נאלצו להסתפק בייצור לא-מתוחכם של מוצרי תרבות, שכן הפקות משוכללות ומעניינות דרשו השקעת משאבים גדולה. הנחיתות הכלכלית, שפעפעה לתוך מישורי קיום רבים אחרים, יצרה מצב שסיכויי החיים של יושבי ערי הפתוח היו נמוכים בהרבה מאלה שישבו בערים במרכז הארץ. עובדה נוספת, שהחריפה את תמונת המצב הזו, היתה ההתאמה בין המיקום של עולי ארצות המזרח בפריפריה הסוציו-אקונומית והמרחבית, עם ארץ המוצא של המתגוררים באותן עיירות. ה"תרבות" האחידה לכאורה של אותה קבוצה מגוונת, הפכה להסבר הנוח לנחיתות הסוציו-אקונומית בשביל האליטות השליטות.

המפגש של ה"מזרחיים" עם המציאות הישראלית האיר בעוצמה כמה מאפיינים כלליים, שנתפסו על-ידי האוכלוסייה הוותיקה כמשותפים לאותן אוכלוסיות מגוונות של מהגרים. המאפיין ה"אובייקטיבי" המשותף שנמצא היה עובדת הקיום בעבר בארצות מוסלמיות או ערביות. היינו, חווית החיים בארצות ערביות או איסלאמיות הגדירה את ה"מזרחיים" כקולקטיב. אכן, רובם ככולם של ה"מזרחים" חוו את המפגש הבלתי אמצעי עם האיסלאם והערביות. ברם, ההתייחסות למכנה המשותף הזה לוקה בבעייתיות, משום שהוא מניח דמיון תרבותי (מופרך) בין ארצות איסלאמיות שונות. המכנה המשותף נקבע מתוך עמדה המכונה בספרות "אוריינטליזם", לאמור, הנטייה של ה"מערביים" (במקרה הישראלי, הוותיקים") לכרוך יחדיו לכלל אחדות אחת, "מזרחית", את ה"אחר", ההטרוגני והשונה. ה"אוריינט" על-פי הגישה האוריינטליסטית הצטייר כחושני, מסתורי, מפתה, פרימיטיבי, נעדר היגיון ומסוכן. גישה מאחידה זו עמדה, כאמור, בסתירה גמורה למציאויות תרבותיות מגוונות. למשל, קשה מאוד לקשר בין חווית האיסלאם המרוקאי לאיסלאם האיראני. המשותף להם מצומצם למדי. יתירה מזאת: המשותף לחוויה של המיעוטים היהודיים בארצות אלו היה מצומצם אף יותר. זאת ועוד, הכללה זו כוננה קטגוריה אחרת, "אשכנזיות" (שנקראה "ישראליות"), שנותרה לא מדוברת. היא נותרה קטגוריה ריקה מבחינת הצורך לחוקרה ולהתבונן בה באור ביקורתי. לאמור, כינונה של ה"אשכנזיות" לא יצר מכניזם של שוויון, בעיקר משום שהיא נתפסה כאילו היא הישראליות, היא אמת המידה למרכזיות ולגיטימיות.

כפי שהתרחש בארצות "העולם השלישי", התפיסות האוריינטליסטיות קנו להן שביתה לא רק בקרב ה"אשכנזים", אלא גם בקרב הקטגוריה המומצאת החדשה, "המזרחים". באופן טרגי אימצו המהגרים שזה מקרוב באו את עמדתה של השכבה הדומיננטית, אשר שללה באופן קטגורי סממנים מן התרבות שממנה באו. יוצאי המזרח גילו שהחברה הישראלית תופסת את האוריינט/הלבנט כנחות ומנוון ומנסה להתנתק ממנו. הסכסוך הפוליטי בין ישראל לארצות ערב עודד התייחסות מזלזלת לכל מה שקשור בתרבות הערבית ובתרבות האיסלאם. מצב דברים זה הפך את ה"מזרחיות" לעובדה חברתית שיש לה השלכות ממשיות.

חווית החיים המשותפים עם המוסלמים הפכה, בהקשר הישראלי, לסוגיה רלוונטית. העובדה כי אותם מהגרים באו מארצות ערביות היתה להם לרועץ. על טיבו של המפגש בין יהודים למוסלמים (או ערבים) לפני שבאו ארצה נתגלעו חלוקי דעות קשים ומרים הן בקרב הציבור בישראל, והן בקרב אקדמאים שחקרו את היחסים בין הקבוצות, תוך מאמץ למצוא קווי דמיון שיעמדו נגד החוויה של החיים בארצות מזרח אירופה. ויכוחים אלו הגיעו לשיאם בתקופה שלפני מלחמת 1967, שכן אז נוצל ויכוח זה למטרות פוליטיות של שני הצדדים במאבק על דעת הקהל העולמית.

רוב המשתתפים בפולמוס הזה, כולל רבים מקרב אלו המאמצים ראייה ביקורתית של הקיום בארץ ערבית (או מוסלמית), הסכימו על עובדת-יסוד אחת: המיעוט היהודי היווה חלק אינטגרלי של המערכת הסוציו-תרבותית והכלכלית בארצות אלו. אפילו ברגעים היסטוריים שבהם היהודים נרדפו עד חרמה, חיו הקיבוצים היהודיים במגע אינטימי והדוק עם אוכלוסיית הרוב המוסלמית. מגע זה יצר תרכובות תרבות מרתקות, שחצו קווי מתאר וגידור דתיים. יהודי מרוקו, למשל, התרכזו במרחבים מובחנים (המלאח'), אבל ניתן לזהות "חציית קווים" במישור של הלחנים והמנגינות. פיוטים ומזמורי-דת שהושרו בבתי-כנסת במרוקו משמשים גם בנגינות ובתפילות של מוסיקה דתית סופית, או בנגינה אנדלוסית.

נראה, על כן, כי יותר משיש צורך לדבר על "מזרחים", יש להתייחס למושג "יהודים-ערבים", על-פי ארצות מוצאם, ועל תרבות "ערבית-איסלאמית". תפיסה זו, אגב, איננה זרה לחלק מן היהודים החיים במרוקו היום. היא חריגה בהקשר הישראלי, משום שמושגים כמו "יהדות" ו"ערביות" נתפסים בעיני מרבית אזרחי ישראל כאוקסימורונים. אין צורך בדמיון עשיר על מנת להבין עד כמה חיונית תפיסה זו בהקשר של עמדה רב-תרבותית. זהבה בן, זמרת החוצה גבולות, היא דוגמה לכך.

חציית הגבולות בין הקבוצות הדתיות לא הוגבלה למוזיקה בלבד. האתוס וההיסטוריוגרפיה היהודית בארצות אירופה (שאף היא עומדת היום בסימן שאלה חקרני) מלמדים על אבחנה חותכת בין יהודים ושאינם יהודים במישורי קיום מרובים. לעומתם, חווית היסוד של הקיום בארצות האיסלאם מצביעה על השתזרות ואינטימיות מרובה, עם כל הסיבוך והמתח הגלום בכך. עובדה זו חיונית ביותר להבנת סוגיית ה"תרבות המזרחית". לתרבות הזו תכנים הקרובים באופן אינטימי לערביות ולמוסלמיות. אין בכך כדי לבטל את הייחודיות היהודית, שכן חלקים נרחבים מן העולם היהודי היו קשורים בתקופות היסטוריות ארוכות. קשרים אלו שימרו מידה של אחידות כלל יהודית ואקסקלוסיביות.

לסיכום, חלק ניכר מאוכלוסיית המהגרים מארצות ערב והאיסלאם נשא את זיכרונות החיים המשותפים בקרב אוכלוסיות השונות, שנכרכו יחדיו לכלל קטגוריה סוציו-תרבותית אחת. חוויות אלו הוארו באור שלילי וביקורתי על-ידי האליטה הדומיננטית בישראל עד כדי כך, שמעטים ה"מזרחים" מקבלים על עצמם את ההגדרה של "יהודים-ערבים", והם מעדיפים את ההגדרה הקולוניאליסטית של "מזרחים". התפיסה הזו שוללת את התרבות המזרחית-הערבית ואת "הגולה" בכלל. שתי קבוצות, שיש ביניהן הבדלים עצומים, ש"ס וה"קשת הדמוקרטית המזרחית" (קד"ם), דומות בהקשר זה. שתיהן מעידות, בתחום הפוליטיקה של הזהות, שיש קבוצות של "מזרחים" הדוחות את האתוס של "שלילת הגולה" שכרך את שלילת היהדות האורתודוקסית.

*

תחום אחר, פחות טוטאלי מבחינת הדרישות לתמורה בהקצאת המשאבים, קשור לעשייה התרבותית. בתחום זה חל תהליך שינוי איטי ושנוי במחלוקת. השינוי החל בעקבות הביקורת כלפי השתקתה של התרבות ה"מזרחית", יחד עם ההארה הביקורתית על הדרך שבה הוצגו "מזרחים" בתרבות הישראלית הפופולרית, כמו דרך ייצוגם במה שכונה "סרטי הבורקס". המקרה של יצירת וצריכת המוזיקה ה"מזרחית" היא דוגמה מאלפת למהלך זה. עד לפני כעשור לערך, המוזיקה ה"מזרחית" נתפסה כ"תת-מוזיקה". היא היתה לא-לגיטימית להשמעה בתחנות הרדיו הספורות. אחד השלבים המשמעותיים בהענקת הלגיטימציה של מוזיקה זו היה כאשר היא נוסחה כמוזיקה "יוונית". על אף זאת, שנים רבות אחר-כך עדיין תוחמה המוזיקה ה"מזרחית" בתוך שמורות מוזיקליות. היו שעות מוגבלות בהן הושמעה מוזיקה זו, כמו התכנית "על הדבש ועל הכיפאק". איש לא נתן דעתו אז לשאלה הבסיסית: מהי "מוזיקה מזרחית"? האם מדובר במוזיקה שמושמעת בארצות ערב והאיסלאם? האם מדובר במוזיקה שתתחבב על קהל ערבי או מוסלמי? האם מדובר במוזיקה הנוצרת על ידי יוצרים ממוצא "מזרחי"? מהו "מוצא מזרחי"? האם יש משהו אימננטי למוזיקה ה"מזרחית", המבחין אותה מסגנונות אחרים?

קושיות אלו על המוזיקה ה"מזרחית" רלוונטיות לייצור תרבות באופן כללי: כיצד מזהים את מאפייניו האתניים של תוצר תרבותי כלשהו? על פי מוצא היוצר? מקום הפקתו? קהל היעד שלו? אלו שאלות שלא ניתן להציע להן פתרון כאן, אלא הן מוצגות כשאלה פתוחה לדיון מעמיק יותר במקום אחר. לצורכי הדיון כאן אני מניח כי הזיהוי של הגדרתו האתנית של מוצר תרבות נקבע, במידה רבה, מההגדרה העצמית של הקבוצה האתנית. על כן מוגדרת מוזיקה "קלאסית" כ"אשכנזית", אף כי איננה מוצר ששורשיו במזרח אירופה בלבד. היא הפכה בתודעתם של ישראלים רבים לאשכנזית, על שום מאפייני קהל הצרכנים של אותה מוזיקה. מכאן כי קשה לפתח קטגוריות מיון, שתהיינה אקסוגניות לתופעה תרבותית כלשהי.

בד בבד עם פריצתה של המוזיקה ה"מזרחית" אל מחוץ לגבולות הגטו הרדיופוני שהותווה לה (ויש המסמנים את השיר "הפרח בגני" בביצועו של זהר ארגוב כמחולל הפריצה), התפתחה מוזיקה "מזרחית אליטיסטית". מגמה זו במוזיקה ה"מזרחית" מקושרת בראש ובראשונה לפועלו המרשים של שלמה בר, מנהיג להקת "הברירה הטבעית". מוזיקה זו הצליחה לפתות קהלים שלא היו מכוונים לצלילים "מזרחים", לשלם ממיטב כספם על מנת להקשיב לקונצרטים של הלהקה. היו שטענו נגד מגמה זו כי המוזיקה ה"מזרחית" ה"גבוהה" משרתת למעשה את אנינות אוזנם של קהלים "אשכנזיים"-יאפים, שעה שהקהל ה"מזרחי" עצמו איננו משתתף בחינגה ה"מזרחית". גם אם טענה זו נכונה עובדתית, יש לעודד התפתחות זו. תמיכה בהפקה תרבותית בעלת איכות גבוהה פורצת-דרך, ומעניקה לגיטימציה למפעלי תרבות "מזרחים" אחרים, אשר הם קשים יותר לאוזן ולעין הלא מורגלות בהם. התמיכה בהפקות תרבותיות מאיכות גבוהה אמורה לשפר את הדימוי העצמי של יוצרים אחרים, ולעודד אותם לנסות מזלם וכושרם לתרום למגמה אליטיסטית זו. לעומת זאת, שלילת התמיכה בתרבות "מזרחית" איכותית עשויה לחזק את העמדה השוללת פתחון-פה לתרבות אתנית מרגינלית (שולית) בכלל, בתואנה כי ממילא זו משמשת רק את האליטה.

*

קיים קשר ישיר, ואולי אף סיבתי, בין ייצור תרבות לצריכתה. הצריכה נובעת, בין השאר, מן הייצור התרבותי. לכן, כאשר מבקשים לדון בשאלת עידוד מפעלי תרבות "מזרחים" אין להתייחס למצב העכשווי כמרמז על דפוסי הצריכה בעתיד. עדות לכך היא התפנית הדרמטית בדפוסי הצריכה של התרבות ה"מזרחית" היום. כאן המקום להתייחס לאחת מן השאלות שהוצבו לגבי קביעת הזהות האתנית של מוצרי תרבות. גם אם קל באופן אינטואיטיבי לתייג הפקות מוזיקליות מסוימות כ"מזרחיות", יש הפקות שגבולותיהן מטושטשים למדי. למשל, אין קושי רב לקבוע כי התזמורת האנדלוסית הפועלת באשדוד, בניצוחו ובהנהלתו המוסיקלית של ד"ר אבי עילם-אמזלג, הנה "מזרחית". קל גם לקטלג כך להקות כמו "שש בש," "אנסבל סמרקנד", "שפתיים", או "סהרה". אבל, כיצד להתייחס למוזיקה של להקת "טיפקס"? במובנים מסוימים הלהקה, ובמיוחד מנהיגה קובי אוז, הנה "מזרחית" לעילא ולעילא. היא משתמשת במוטיבים של מוסיקה ערבית כגון "מאוואל". כלהקה "מזרחית", היינו, כתוצר שהוא תולדה של המפגש בין מהגרים מארצות האיסלאם למציאות ישראלית, היא מתייחסת לסוגיות חברתיות רלוונטיות, כמו הקשר בין עיירת הפיתוח לעיר הגדולה, תל אביב. מצד שני, הלהקה משתמשת גם בכלי נגינה שאינם אופייניים למוסיקה ה"מזרחית". היא פונה לקהל מאזור המרכז, וגם אם היא מבקשת להשמיע ביקורת חברתית, היא נאלצת למתן את המסרים שלה, לעטוף אותם בהומור, במידה מסוימת גם להתפשר עליהם, משום הצורך לנהל דיאלוג עם קהל מאזור המרכז (לבד מן השיקולים הכלכליים, כמובן).

הקושי להגדיר את הגבולות התוחמים את המוזיקה ה"מזרחית" הופך לבעייתי עוד יותר אם מתייחסים ללהקה כמו "אתניקס". להקה זו ממעטת להשתמש בכלים "מזרחים". אחד משני חבריה המובילים, תמיר קלינסקי, אינו יליד אחת מארצות האיסלאם. מרבית חברי הלהקה אינם נציגים או בנים של דור אשר חי בפריפריה, הן במובן המרחבי והן במובן החברתי-כלכלי. ובכל זאת היא מוגדרת ומגדירה עצמה כמפיקה מוסיקה "אתנית." לא רק שמה מעיד על כך. גם אימוצו של אדם כמו אייל גולן - זמר "מזרחי" מובהק - על ידי הלהקה מצביע על נטייה להדגיש את הצביון ה"מזרחי" של הלהקה.

אין להגביל את בחינת הצריכה של מוצרי תרבות דוגמת מוזיקה לפעילויות מסחריות ממוסדות. הניסיון למפות את צריכת התרבות צריך להתייחס לתחומים שונים ומגוונים. למשל, מוזיקה המנוגנת באירועים משפחתיים, פיוטים בבתי כנסת, מזמורים ופיוטים בהילולות, מוזיקה המושמעת בתחנות רדיו אזוריות וכיוצא בזה - כולם נוטלים חלק בייצור, בהפקה ובהפצה של המוזיקה. כל אלה מהווים את המצע שעליו ובו מעוצבות ההתפתחויות במוזיקה.

גם המוסדות המעניקים פלטפורמות להצגתם ולהפצתם של מוצרי תרבות אתניים ראויים להתבוננות ולחקירה. בניגוד לדבריו של מנהל "הבימה" יעקב אגמון, למשל, גם לכלי המעניק את הבימה לאומן יש השפעה על עיצובו של התוכן התרבותי של יצירתו. מוסד כמו "הבימה" איננו יכול להיחשב מוסד חסר זהות תרבותית. הוא מהווה חלק מהמארג הקובע את זהות ההפקה והצריכה של התרבות.

תובנה זו מאפשרת להעניק כלים ראשוניים להבנה ולניתוח ההתפתחויות שחלו בתחום המוזיקה, ביישוב כמו שדרות. מה שאירע שם מייצג התחזקות ממדים מסוימים של השלטון המקומי בישראל, שהפך סוכן הפקת תרבות. עיירה כמו שדרות יכלה להעניק תמיכה ללהקות צעירות. נכון שיש למועצה המקומית מגבלה תקציבית ידועה, והיא יכולה לתמוך רק במפעלים שאינם דורשים השקעה מסיבית. אך אין לבטל תרומה זו משום שהתפתחויות כמו אלו שהתרחשו בשדרות, שנבעו מהביזור המסוים של הסמכות השלטונית, הובילו לתביעה גוברת של הפריפריה לשלוט על ייצור התרבות. דווקא העצמאות המקומית היא שהמגבירה דרישה להדגשת ייחודיות הזהות.

הצד השני של המטבע הוא, שביזור התמיכה בתרבות חושף גורמים לא רווחיים לכוחות השוק. כך עלולה להתפתח תרבות "רייטינג" נמוכה, שיש להיזהר ממנה גם במסגרת עידוד התרבות ה"מזרחית". סכנה אחרת היא סכנה של בידול גדול מדי. לא מדובר כאן באפשרות להפרדה חברתית לכשעצמה, אלא לעובדה כי קיימת אפשרות כי תרבות "מזרחית" תקלע ותסתגר בתוך גטאות. למשל, העובדה שישנן תחנות רדיו אזוריות המתמחות במוזיקה "מזרחית" מהווה תירוץ להדרתה מתחנות הרדיו הכלליות (דוגמת גלי צה"ל ורשת ב'), וכך להפוך אותה לשולית.

*

אחת הסוגיות החשובות העולות בהקשר של רב תרבותיות, כמו גם בסוגיית ה"פוליטיקה של הזהות", קשורה לשאלת קני המידה לבחינת איכות היצירה התרבותית. כעקרון יסוד, אין לשום גוף עניין לעודד באופן מסיבי ייצור תרבות מאיכויות לא ראויות. מעבר לכך עולות שאלות סבוכות ובעלות משקל. מהי האינסטנציה שיש לה הכלים לבחון סוגיה זו? האם הקריטריון היחיד לעידוד ייצור תרבות הוא איכותה? האם כל יצירה תרבותית צריכה להיבחן לאור קנה המידה האיכותי?

התשובות לשאלות הנ"ל כרוכות אלו באלו. יש להבחין היטב בין יצירות קנוניות "מזרחיות" לבין יצירות בעלות גוון יותר עממי. עקרונית, היצירות הקנוניות יכולות להתמודד בקלות-יחסית עם יצירות תרבות קנוניות "מערביות". מעשית יש לזכור כי היצירות הקנוניות ה"מזרחיות" לא זכו עדיין להכרה הראויה, ולכן יש עדיין לעודדן. כך, למשל, יש להתייחס למעמדה הציבורי של התזמורת האנדלוסית שבסיסה באשדוד. עם זאת, לא רצוי להתמקד רק במישור של ה"תרבות הגבוהה". ההתמקדות הזו נוטשת את ה"פוליטיקה של הזהות" לטובת טיעונים ליברליים ריקים של "רב תרבותיות", ועלולה להוביל לאימוץ סרגל מידה אחיד לבחינת "איכות תרבות". במצב כזה, כל יצירה שאיננה עומדת בסטנדרטים של תרבות קנונית, תיתפס על-ידי מעצבי המדיניות כלא ראויה לתמיכה ציבורית, תוך התעלמות מן העובדה שאין המצב כך לגבי התרבות ה"מערבית". תפיסה זו מפרקת בפועל את העמדה הגורסת שיש לעודד את מפעלי היצירה על בסיס של רב גוניות תרבותית, ועלולה לגרום לביטול הייחודיות של זהויות אתניות לטובת מסר-על של אחידות, שהוא, בפועל, מסר של עמדה תרבותית "מערבית". תובנה זו, אגב, מסבירה מדוע חלק ניכר מן הנגנים בתזמורת האנדלוסית כיום הם מהגרים מבריה"מ-לשעבר.

על כן, אף אם מקבלים את ההנחה שיש לעודד גם את היצירה הקנונית של הפריפריה הסוציו-תרבותית וכלכלית (ולפעמים גם המרחבית), ראוי להרחיב גם את התמיכה והעידוד של יצירות תרבות שאינן קנוניות. בנקודה זו שאלת סרגל המידה הופכת למורכבת במיוחד. מדובר ביצירות שאינן מבקשות להתמודד על קווי המתאר של התרבות הקנונית ותכניה. אין, למעשה, סיבה שסרגל הבחינה של יצירות אלו יהיה "אוניברסלי". יותר מזה, אין אפשרות שיהיה בפועל סרגל מידה "אוניברסלי". כל סרגל מידה מכיל הטיה תרבותית כלשהי. המדד שיכול להיחשב כרלוונטי כאן איננו יכול להיות "מצוינות", שקשה להגדירה. המדד היחיד שיכול להיות רלוונטי הוא רגישות הנובעת מאמפתיה והיכרות אינטימית עם התרבות שעל רקעה צומחת היצירה התרבותית, ואשר היא גם מגיבה אליה.

מהי אם כן האינסטנציה המתאימה לבחון את איכות היצירה התרבותית? נראה כי ככל שדברים אמורים ביצירות שאינן שואפות להציג אלטרנטיבה ליצירת התרבות הקנונית, האינסטנציה צריכה להיות קרובה לרקע שממנו צומחת היצירה ומחויבת לאינטימיות תרבותית עמה. כאן עולה סוגיית השיפוט. האמנם כל יצירה תרבותית של מיעוט אתני חייבת להיות איכותית? תיאורטית התשובה חייבת להיות פסקנית ולא משתמעת לשני פנים: כן. עם זאת ידוע כי גם יצירות תרבותיות, הזוכות לתמיכתם ולעידודם של מקורות ממשלתיים היום, אינן כולן מאיכות משובחת. גם בהן ניתן למצוא יצירות הנחשבות נמוכות בעיני הקהל שאליהן הן פונות. היינו, אי אפשר להתייחס באופן מחמיר במיוחד דווקא ליצירת התרבות ה"מזרחית". לפעמים עלול קריטריון האיכות לשמש כלי רטורי במאבק הפוליטי של אליטה דומיננטית נגד עידודה של יצירה הנסמכת על תרבותן של קבוצות שוליים נעדרות או מצומצמות השפעה.

*

התייחסתי במאמר זה בעיקר למוזיקה, משום ההצלחה היחסית שלה לפרוץ את המנגנונים חוסמי התרבות. פריצה זו מאפשרת התבוננות בהירה ומפוקחת בכמה עניינים. עצם הפריצה מצביעה על עובדת החסימה שקדמה לה. הפריצה מאירה ומעירה היטב ובביקורתיות את ההיגיון העומד ביסוד פעולת חסימת התרבות. היא מורה, שייתכן שינוי במפת היצירה התרבותית, היא ממתנת את תחושת האימה של האליטות, ומצביעה על הצורך בהמשך השינוי ובכיוונים הרצויים שלו.

עם זאת יש להיזהר מלהיסחף לאופטימיות. התהליך רחוק מהשלמה. ההתמקדות בתחום המוזיקלי אף עלולה למקד את הדיונים הבאים בתחום זה בלבד, בעוד שראוי להתייחס לתחומי תרבות רבים ככל שניתן, אמנות פלסטית, ספרות, קולנוע, מוזיקה, מוזיאולוגיה וכיו"ב. אלו, ואחרים, ראויים לפעולת עידוד עמוקה ויסודית על מנת לשנות את מפת היצירה והצריכה של התרבות ה"מזרחית".

ולבסוף, לא כל הפעילויות צריכות להתמקד במישור הרחב, הכולל. בהחלט ניתן לחשוב על דגם אחר של עידוד הפקת תרבות "מזרחית", על-ידי הרחבת הפעילות המקומית, כמו זו שבאה לידי ביטוי במתנ"סים, למשל. אין הכרח להתמקד אך ורק בשוק הפרטי, המבוסס על צריכת תרבות וולונטרית. ניתן לעודד כתיבה של ספרים בתחומים שונים (שירה, פרוזה, היסטוריה וכיו"ב), אשר ישמשו מקורות לימוד בבתי-ספר. יש לחשוב על האפשרות להשקיע מאמצים גם בעידוד תרבות במישור הכולל, אשר יכול לבוא לידי ביטוי בעידוד תוכניות לימוד שונות, הטרוגניות, המדגישות את המורכבות של הפסיפס האנושי בישראל.

ביבליוגרפיה:
כותר: לקראת פוליטיקה של זהויות
מחבר: לוי, אנדרה (ד"ר)
תאריך: יולי 1999 , גליון 10
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה: 1. המאמר מופיע בעמ' 32-40.
2. ד"ר אנדרה לוי הוא מהמחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע.