הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > תקשורת ודמוקרטיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשלעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > תקשורת


תקשורת, תעמולה ומערכות בחירות בישראל
מחבר: פרופ' גבי וימן


בשער
חזרה3

מבוא

במערכות בחירות מתעצם תפקיד התקשורת לשיא: על התקשורת לתווך בין בוחרים לנבחרים ולעשות זאת בהוגנות, איזון ואובייקטיביות מקצועית. מחקרים שנערכו בחברות שונות העלו כי למרבית הבוחרים יש שני מקורות עיקריים לגבי מערכת הבחירות: המשמעותי והנפוץ ביותר הוא הסיקור התקשורתי ובו החדשות והפרשנות. השני הוא תעמולת הבחירות ובמיוחד תשדירי תעמולה בטלוויזיה. אולם, ביקורת קשה מוטחת כאן ובעולם, על סיקור מערכות בחירות בתקשורת. יש הטוענים כי הסיקור מוטה, אינו אובייקטיבי, משרת אינטרסים פוליטיים של עיתונאים או בעלי התקשורת ולכן אינו שוויוני ומאוזן. יש הטוענים כי הסיקור בעת הבחירות הוא רדוד ושטחי, מתמקד בהיבטים של "מרוץ סוסים", בתחרות אישית, בסקרי פופולאריות ותחזיות ניצחון והפסד. ויש המזהירים מפני הנטייה של הסיקור ללקות בעודף ביקורתיות, בסרקזם ובציניות ולהוביל את הציבור לסלידה מוקצנת מהפוליטיקה ולתהליך מעגלי שבסופו ניכור מוחלט של הציבור מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים עד כדי פסיביות ואי-השתתפות בתהליך הפוליטי.

מהי איכותו האמתית של סיקור הבחירות בישראל? מהי תרומתם של תשדירי תעמולת הבחירות? על כך ניתן ללמוד מסדרת מחקרים מדעיים שערכתי במשך עשור שלם עם עמיתיי ובהם נבדקו הסיקור התקשורתי ותעמולת הבחירות בחמש מערכות הבחירות האחרונות, מבחירות 1996 ועד בחירות 2006. מחקרים אלה נשענו על בדיקה שיטתית של תכני הסיקור של מהדורות חדשות בערוצי הטלוויזיה ושל יומני הבחירות בטלוויזיה בתקופות שקדמו למערכות הבחירות, על בדיקת תשדירי תעמולת הבחירות בטלוויזיה ועל סקרי דעת קהל.

הציבור: בקורת קשה על הסיקור

הציבור הישראלי אינו רווה נחת מתיפקודה של התקשורת בסיקור מערכות הבחירות. כך עולה מסדרת מחקרים שנערכו על עמדות הציבור במערכות בחירות שונות. בסקר שערכו צפתי ופרי מטעם מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל לפני בחירות 2003 עלתה תמונה עגומה מאד שעיקרה חוסר שביעות רצון עמוק ונרחב של הציבור מהסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות.

מספר נתונים מעידים על מגמה זו:

  • רק כשליש מהציבור הביע שביעות רצון מאופן הסיקור של מערכת הבחירות בתקשורת ומרבית הנשאלים הביעו שביעות רצון מועטה בלבד או חוסר שביעות רצון. רמות גבוהות של חוסר שביעות רצון נמצאו בכל קבוצות האוכלוסייה. לא היה הבדל משמעותי סטטיסטית במידת חוסר שביעות הרצון בין קבוצות ההשכלה והגיל ועפ"י מוצא עדתי.
  • כאשר נשאלו איזה סוג ידיעות וחדשות הכי חשוב להם לקבל מהתקשורת בסיקור הבחירות, 59% מהנשאלים השיבו שחשוב להם לקבל מידע על העמדות והתכניות של המועמדים והמפלגות, אולם רק 17% חשו שהתקשורת מספקת להם בפועל מידע מסוג זה. רק 19% מהנשאלים ציינו שחשוב להם לקבל סקרים והערכות לגבי מי ינצח בבחירות. אך כ 60% מהנבדקים חשו שהתקשורת מתמקדת באינפורמציה מסוג זה.
  • כאשר נבדקה מידת ההלימה בין סוג הידיעות שחשוב לציבור לקבל, מצד אחד, וסוג הידיעות שהציבור מרגיש שהוא מקבל בפועל, מצד שני, נמצאה הלימה כזו רק אצל 22% מהציבור. כלומר 78% אינם חשים שהתקשורת מתמקדת בסוג האינפורמציה שחשוב להם ביותר לקבל.
  • רק 27% ציינו כי הסיקור תרם לידע הפוליטי שלהם במידה רבה או רבה מאוד.
  • 37% ציינו כי הסיקור לא תרם להם לידע הפוליטי בכלל ו36% ציינו כי הסיקור תרם לידע הפוליטי שלהם במידה מועטה. לא היה הבדל משמעותי בין תומכי ימין ושמאל במידה בה הם חשו שהסיקור תרם לידע הפוליטי שלהם.
  • רוב הציבור מרגיש שהתקשורת בכלל לא עוזרת לו להחליט עבור איזו מפלגה להצביע (63%). רק 4% ציינו שהתקשורת עוזרת להם במידה רבה מאוד, רק 12% במידה רבה, ו 21% במידה מועטה.
  • רק 36% מהמשיבים ציינו שהם עוקבים אחרי הסקרים המתפרסמים בעיתונות במידה רבה או רבה מאוד, 22% ציינו שהם כלל לא עוקבים אחרי הסקרים. כ 40 אחוזים ציינו רמות גבוהות של אמון בסקרים, בעוד כ 60 אחוזים ציינו רמות גבוהות של אי אמון בסקרים.

גם בבחירות 2006 נמצאו דפוסים דומים של ביקורת ציבורית ואכזבה מהסיקור התקשורתי. בדקנו את שביעות הרצון מהסיקור התקשורתי ומצאנו כי בקרב הציבור היתה תחושה של חוסר שביעות רצון רבה; 61.9% מהמרואיינים ציינו שהם אינם מרוצים כלל או אינם מרוצים כל כך מן הסיקור, ואילו רק 38.1% ציינו שהם מרוצים ממנו. השוואת הממצאים של סיקור הבחירות בשנת 2006 לממצאי המחקר שנערך בבחירות 2003 מצביעה על כך שלא חלו שינויים משמעותיים במידת שביעות הרצון בקרב כלל הציבור. כיצד ניתן להסביר את האכזבה הרבה מהסיקור התקשורתי? ניתן כמובן להיתלות בהסבר הפוליטי: אנשים ייטו לייחס לתקשורת עמדה נוגדת לשלהם (מצביעי ימין ימחו על "תקשורת שמאלנית" בעוד מצביעי שמאל ייטו לזהותה כמגויסת לצד השלטון, צייתנית לציווי הימני). לכן, הם יבקרו את התקשורת כי הם רואים אותה כמשרתת את "הצד השני". אולם, בדיקת המתאמים בין תפישת התקשורת כעוינת את המפלגה בה תומכים לבין מדדי אכזבה/שביעות רצון מהתקשורת מעלה קשרים חלשים או חוסר קשר. ניתן אם כך להסביר את הביקורת כלפי התקשורת רק באופן חלקי באמצעות העמדות הפוליטיות של המבקרים ובתפישת התקשורת כמנוגדת לעמדת המשיב ובעיקר כאשר הביקורת באה מכל שכבות הציבור ומבוחרי כל המפלגות. לכן יש לבדוק גם את הסיקור עצמו, אם כדי להשלים את ההסבר לביקורת הציבור ואם כדי לבדוק את נכונותה של ביקורת זו.

סיקור מערכות הבחירות נבדק החל ממערכת הבחירות ב 1996. זהו חלק ממערך מחקרי בחירות שיזם ומימן המכון הישראלי לדמוקרטיה וכלל את ניתוח תעמולת הבחירות והשיח התקשורתי כדי לבדוק שורה ארוכה של שאלות מחקריות ובהן שאלת ההוגנות או האיזון של סיקור בחירות, תחומי הסיקור ואיכותו, השפעת תעמולת הבחירות על סדר היום התקשורתי, אופן הסיקור ובולטותו, מאפייני תעמולת הבחירות ועוד. בכל אחת ממערכות הבחירות נערך מחקר זה במתכונת של ניתוח תוכן שיטתי של הסיקור התקשורתי בו הופעלו מנתחי תוכן שאומנו לתפקיד זה והפעילו דף קידוד אחיד לניתוח כל מהדורות החדשות ויומני החדשות בערוץ הראשון והשני במשך חודש או חודשיים שקדמו לבחירות. באופן דומה נותחו תשדירי הבחירות בטלוויזיה בחמשת מערכות הבחירות.

"נושאים מהותיים" ו"נושאי קמפיין" בסיקור

בבדיקת הסיקור התייחסנו לנושאים המועלים בכתבות על הבחירות. כאן חשובה ההבחנה בין נושאים "מהותיים", דהיינו, בין השאר, לנושאים העומדים על סדר היום של החברה הישראלית ובכלל זה בעיותיה ואתגריה לבין "נושאי קמפיין", כלומר התייחסות לסיסמאות בחירות, סקרים, תשדירי בחירות ועוד. הבחנה זו נשענת על ממצאיהם של חוקרי מערכות בחירות בארה"ב המבחינים בין שני סוגי מסגור באמצעי התקשורת: "מסגור אסטרטגי" ו"מסגור נושאי" . להגדרתם, מסגור אסטרטגי עוסק ב"איך", כלומר מהן אופן האמירות (ולא מהותן), מעמיק פחות בתכנים הנאמרים ונותן דגשים והיבטים מרכזיים לאסטרטגיית הבחירות, תעמולת הבחירות ודרכי הופעתם של הדוברים. לעומת זאת, מסגור נושאי/ תוכני, עוסק ב"מה", כלומר מתמקד במהות הדברים, בתכנים עצמם של הדברים שנאמרו.

כפי שמצאנו, סיקור מערכות בחירות בישראל מתמקד יותר ב"נושאי קמפיין" מאשר בנושאים מהותיים. למרות שמערכות הבחירות הנחקרות (1996-2006) היו בתקופה קצרה יחסית, הרי הן זכו לסיקור שונה מבחינת הנושאים הזוכים לבולטות. הסיקור התיישר עם המסרים שהדגישו המפלגות ומועמדיהן והיה מתואם, בכל מערכות הבחירות שנבדקו, עם נושאי התעמולה שהדגישו המפלגות. אולם, חטאו העיקרי של הסיקור התקשורתי היה בהתמקדות בנושאים שאינם מהותיים: התקשורת העדיפה לעסוק בנושאים משניים שניתן להכלילם כ"נושאי קמפיין" ובהם סקרים, תחזיות, ספקולציות לגבי איוש תפקידים, "דילים" בין מפלגות, סכסוכים פנימיים ותעמולת הבחירות עצמה. נושאים מהותיים נכללו רק בחלק מפריטי החדשות, ואילו נושאי קמפיין נכללו בכל הפריטים, ולעתים קרובות כלל פריט חדשות אחד יותר מסוג אחד של נושאי קמפיין. יתר על כן, מהשוואה בין מערכות הבחירות ניכרת עלייה בסיקור המוקדש לנושאי הקמפיין, עלייה המגיעה לשיאה בשנת 2006. מבין נושאי הקמפיין ניכרת ההעדפה הקבועה של מהדורות החדשות להתרכז בתעמולת הבחירות, באסטרטגיית ההסברה ובנושאיה. זוהי תמיד הקטגוריה השכיחה ביותר בסיקור הבחירות, והיא שכיחה אפילו מכל נושא מהותי ששודר בכל חמש מערכות הבחירות. כתבי הבחירות ועורכי המהדורות מקדישים בממוצע כמחצית מהסיקור החדשותי לנושאים של תשדירי הבחירות – ביקורת תשדירים, תעמולה ויעדיה, מסרים תעמולתיים ועוד. לשיאה הגיעה מגמה זו בבחירות 2001 ובבחירות 2006, שבהן עסקו בתעמולה 2/3 מפריטי הסיקור האסטרטגי. במקום השני בחשיבותו בסיקור הבחירות עולה נושא הסקרים (על כך נרחיב בהמשך המאמר). במקום השלישי בשכיחות של נושאי קמפיין בבחירות 2006 היו התקפות, השמצות והכפשות של הצד השני, של מפלגה או מועמד מתחרים. מגמה זו, שאף היא בעלייה לקראת מערכות הבחירות האחרונות, הגיעה לשיאה ב-2006, כאשר מעל 1/4 מפריטי החדשות כללו התייחסויות שליליות כאלה.

מעניין להשוות ממצאים אלה עם תפיסות הציבור באשר לנושאי הסיקור הרצויים ובאשר לנושאים המצויים. כ 40% מהציבור סוברים כי התקשורת עסוקה בעיקר בסקרים ובהערכות בנוגע לתוצאות הבחירות – למעלה מפי 2 משיעור המרואיינים המעריכים ידיעות אלו כחשובות ביותר. 20.9% טוענים כי התקשורת מתרכזת בפרשנות לתעמולה ולאסטרטגיית הבחירות (ורק 13.4% רואים בכך נושא חשוב). הקבוצה הגדולה ביותר (31.7%) של הנשאלים מבקשת למצוא מידע על נושאים מהותיים, כמו עמדותיהם ותכניותיהם של המועמדים והמפלגות, אולם רק 9.6% מוצאים שהתקשורת מתמקדת בנושאים אלו. הנתונים מאמתים את אכזבת הציבור מריבוי תוכני הסיקור הנוטים לעסוק באסטרטגיה, כלומר להתמקד בפריטי קמפיין ובמיוחד בניתוח של תעמולת הבחירות, הסקרים וההתקפות.

הוגנות הסיקור: איזון בכמות הסיקור

מימד אחר של ביקורת על הסיקור של מערכות הבחירות מתמקד במידת ההוגנות של הסיקור: האם אין בו העדפה לצד אחד? להוגנות בסיקור יש שני מימדים: הוגנות במתן כמות סיקור הולמת לכל המתמודדים והוגנות מבחינת בקורת או התקפה על צד מסוים או על מתמודדים מסוימים. רוב הציבור מאמין כי הסיקור התקשורתי מוטה בצורה זו או אחרת ואף מעריך כי התקשורת נוטה מאוד לטובת צד מסוים. במחקרינו על סיקור מערכות הבחירות מצאנו עדויות ברורות לשמירת איזון בנגישות לסיקור התקשורתי: הממצאים מצביעים על כך שהיה איזון כמעט מושלם בכמות הסיקור שניתנה לשתי המפלגות הגדולות, ומפלגת השלטון זכתה תמיד רק ביתרון קל על פני יריבתה מן האופוזיציה. יחסית לממצאים אלו, מידה פחותה של איזון נמצאה בסיקור שניתן למועמדים: מצאנו כי בכל מערכת בחירות המועמד המכהן כראש הממשלה זכה לנגישות רבה יותר לתקשורת. עובדה זו מצביעה אמנם על "אפליה" בכמות הסיקור אולם הסיבה להטיה היא החדשותיות של המועמדים והיא נובעת מהתפקיד הפוליטי הבכיר שהם ממלאים ולא משיוכם הפוליטי.

בבחירות 2006 היה המצב שונה כמובן, ולו רק מהסיבה ששלוש מפלגות "גדולות" התמודדו – הליכוד, העבודה וקדימה. יתר על כן, מפלגת השלטון מבחירות 2003 הייתה מפלגת הליכוד, אך קדימה, שהוקמה סמוך לבחירות 2006, כללה ראש ממשלה מכהן (שרון), שבגלל מחלתו הוחלף ביורש (אולמרט) ובשורת שרים שעזבו את הליכוד לטובת המפלגה החדשה. מבחינת כמות ההופעה בסיקור המפלגות הגדולות, ב-2006 מצאנו נטייה להעדפה קלה של קדימה על פני המפלגות האחרות וגם להעדפת אולמרט על פני פרץ ונתניהו, אך הפערים לא היו גדולים. גם כאן ההסבר נעוץ בעיקר בעובדה שקדימה הייתה למפלגת השלטון בתקופה הסמוכה לבחירות וכן אולמרט מילא בפועל את תפקיד ראש הממשלה מאז אשפוזו של שרון.

הוגנות הסיקור: איזון בביקורתיות

מבחינה מתודולוגית קשה לאמוד באופן תקף ומהימן מידת אהדה של פריט חדשותי ולכן במחקרינו השתמשנו במידת האזכור של ביקורת על מועמד או על מפלגה. פריט חדשותי אופיין כך אם הוא כלל התייחסות ביקורתית (מצד הכותב או מצד אחד הדוברים שהופיעו בפריט) בנוגע למועמד, ליושרו, לכישלון שלו, ואם מדובר במפלגה – התייחסות ביקורתית להרכב הרשימה שלה, להגינות תהליכי הבחירה הפנימית, לבעיות בניהול כספי וכדומה. במערכת הבחירות 1996 רק כ-5% מסך פריטי החדשות שעסקו במפלגות או במועמדים כללו התקפה וביקורת. שיעור הביקורת גדל במקצת בבחירות הבאות, והיה מעל ל-20% בבחירות 2001. העלייה המשמעותית אירעה בבחירות 2003 – קרוב ל-60% מפריטי החדשות על שתי המפלגות הגדולות ומועמדיהן כללו התקפות ודברי ביקורת. שיעור גבוה נמצא גם בבחירות 2006 (52% מהסיקור כלל ביקורת). מהממצאים אפשר להתרשם שבמשך השנים הסיקור התקשורתי של מערכות הבחירות בישראל נעשה שלילי וביקורתי יותר משהיה כך בעבר, והסיכוי של צופי הטלוויזיה להיחשף למידע שמציג את המפלגות ואת המועמדים באור שלילי גדל יחסית לסיכוי להיחשף למידע שמציגם באור חיובי. לתקשורת יש כמובן תפקיד חשוב בחשיפת מחדלים, משגים וכישלונות של מועמדים ומפלגות, אך יש גם לזכור כי התמקדות בביקורת בלבד עלולה ליצור את 'מעגל הציניות', לנכר את הציבור מהפוליטיקה ומהתהליך הפוליטי ובכך לפגוע קשות בתקינות המשטר הדמוקרטי.

גם הביקורתיות בסיקור נמצאה כמאוזנת בין המפלגות הגדולות ומועמדיהן; במרבית מערכות הבחירות אין פערים משמעותיים בכמות הפריטים הביקורתיים על מפלגות שונות או מועמדים שונים). הפערים שאכן נמצאו הצביעו על נטייה לבקר יותר את המפלגה הנמצאת בשלטון ואת המועמד המכהן בתפקיד ראש הממשלה. מגמה זו של ביקורתיות רבה יותר כלפי מי שנמצא בשלטון נובעת מכך שהעשייה היא בידיו, שקבלת ההחלטות היא שלו ולכן הביקורתיות אינה נובעת מהטיה פוליטית אלא מהתמקדות בהחלטות ובפעילות של מי שמנווטים את המדינה בעת הבחירות. ביקורתיות זו, חשוב לציין, כמעט ואינה משפיעה על תוצאות הבחירות: שמעון פרס שזכה לאהדת התקשורת במערכות בחירות שונות- לא זכה להיבחר ואילו ב 2006 מפלגת קדימה ניצחה למרות ריבוי הביקורת עליה בעוד שהעבודה בראשות פרץ הובסה למרות מיעוט הסיקור הביקורתי עליה.

איכות הסיקור: ממירוץ סוסים ועד שיווקיות

הביקורת השכיחה על סיקור בחירות, גם בעולם וגם בארץ, היא באשר לטריוויאליזציה ולזילות של המאבק הפוליטי, המתואר כמירוץ סוסים בידורי, שהסקרים מתפקדים בו כמד-עצר של מצב יחסי של המתמודדים בכל רגע של התחרות. 'לעיתונאים', טוען ברו, 'המטפורה של מירוץ-סוסים מספקת מסגרת לניתוח. סוס מירוץ מוערך לא על פי מהירותו האבסולוטית או על פי כישוריו, אלא על פי מהירותו ביחס למהירותם של סוסים אחרים ובעיקר על פי ניצחונותיו והפסדיו'. בדומה לכך, מועמדים פוליטיים נבחנים ביחס למועמדים אחרים. אירועים מנותחים בהקשר של תחרות ספורטיבית. הנטייה לדיווח בנוסח מירוץ-סוסים מתבטאת בשכיחות הדימויים הספורטיביים השגורים בדיווחים אלו ובריבוי ביטויים הלקוחים מעולם הספורט התחרותי, כגון: 'מאבק צמוד'; 'ראש אל ראש'; 'צוואר אל צוואר'; 'זינוק מרשים'; 'צבירת תנופה'; 'חציית קו המטרה'; 'החלפת מהלומות'; 'צבירת נקודות זכות' או 'איבוד נקודות'. התוצאה המדאיגה של דיווחים אלו היא טריוויאליזציה של התהליך הפוליטי; מאבק בין עקרונות, אידיאולוגיות, תפיסות עולם וערכים מוצג כתחרות ספורטיבית, כהתמודדות אישית, כהתנגשות בין שאיפות אישיות.

בדקנו את השימוש במטפורות הלקוחות מעולמות תוכן אחרים, כמו מלחמה, ספורט ושיווק מסחרי. מצאנו כי בסיקור הבחירות כ 44.5% מסך הפריטים של הסיקור כללו התייחסויות הלקוחות מעולמות תוכן אלה. השכיחים ביותר היו ביטויים מעולם המלחמה (23.7%), ובהם: 'קרב'; 'נשק'; 'פצצת בחירות'; 'נלחמים'; 'תותחים', השניים בשכיחותם היו ביטויי ספורט (11.9%), ובהם: 'המשחק החל'; 'חבטות'; 'מירוץ'; 'קו המטרה'; 'לקחת תנופה'; 'זינוק אטי', ופחות שכיחים מהם היו מונחי שיווק ומכירות (8.9%), כמו: 'אריזה'; 'מכירה'; 'קידום'. מהשוואה בין שלושת הערוצים עולה שלא היה הבדל גדול ומשמעותי ביניהם מבחינת השכיחות של השימוש במטפורות אלו, ובניגוד לצפוי הערוץ הציבורי לא היה שונה מהערוצים המסחריים בשימוש בהן.

כאמור מסגור מערכת בחירות במונחי מירוץ סוסים נתמכת בסקרי דעת קהל, המשמשים מעין מד-עצר אשר מספק נתונים רציפים על מצב המתחרים. סקרי בחירות היו לנושא תקשורתי נפוץ, שכיח ומרכזי מאוד במהדורות החדשות וביומני הבחירות. השוואת הנתונים של חמש מערכות הבחירות האחרונות מלמדת על מגמת עלייה באזכור סקרי בחירות ובהצגתם, מגמה שזכתה בצדק לכינוי 'להיטות אובססיבית לסקרים' והגיעה לשיאה במערכת הבחירות האחרונה. סדרת מחקרים על מקומם של סקרי בחירות בתקשורת הישראלית תיעדו את הלהיטות הגוברת לסקרי בחירות שהייתה בכל אמצעי התקשורת בישראל, להיטות שהביאה את מהדורות החדשות לכלול סקרי בחירות כמעט בכל מהדורות החדשות שלהן במהלך מערכות הבחירות. ב-1996 כללו 8.1% מפריטי הבחירות התייחסות לסקרי בחירות, אך בבחירות 2001 ו-2003 עלתה שכיחות ההתייחסות לסקרים והגיעה ל-26% מהפריטים, ובבחירות 2006 הגיעה המגמה לשיאה (28.8%, דהיינו כמעט 1/3 מכל פריטי הבחירות כללו התייחסות לסקרים וכל מהדורות החדשות כללו פריטי חדשות שהתייחסו לסקרים). הפופולאריות הגוברת של הסקרים בדיווחים התקשורתיים הייתה יכולה להיחשב תופעה בידורית ומשעשעת אלמלא הנזקים שהיא מסבה לתהליך הפוליטי ולאיכות השיח הפוליטי.

תשדירי הבחירות

תעמולת בחירות, יש גורסים, היא בזבוז כספי ציבור, השחתת השיח הפוליטי, והיא מאפשרת לפוליטיקאים לנצל ניצול ציני את משאב הזמן והמרחב התקשורתי העומד לרשותם. לעומתם יש שיצדיקו את הצורך בתעמולת בחירות בהיותה אמצעי להכרת המועמדים, המפלגות, המצעים, ההבדלים בין המתמודדים ועוד. טיעון זה קיבל חיזוק מסוים בשנים הרבות שבהן נאסר בישראל סיקור תקשורתי של המתמודדים בחודש שלפני הבחירות. ללא סיקור כזה היו המתמודדים מקופחים בנגישותם לציבור, ולכן נטען כי תעמולת הבחירות תפצה על קיפוח זה ותשמש כבמה חלופית להצגת עמדותיהם וחזונם. אמנם עם ביטולו של האיסור על הופעת מועמדים בסיקור החדשותי אבדה ההצדקה העקרונית לקיומם של תשדירי התעמולה היקרים, אולם תעמולת בחירות עשויה להעלות נושאים פוליטיים לדיון ציבורי, להשפיע על סדר היום הציבורי ואף לתפקד כמנגנון פופולרי של 'חינוך אזרחי'; היא מאפשרת לבוחרים להכיר את המתמודדים, לבחון את טיעוניהם ואת חזונם. יתר על כן תשדירי בחירות יכולים לעורר מעורבות בתהליך הבחירות, לעורר עניין ציבורי וכן להעלות נושאים לסדר היום ולדיון ציבורי.

ביקורת ציבורית, גם אקטיבית וגם פסיבית, נמתחה על תשדירי הבחירות. האקטיבית מצאה ביטויה בשיח התקשורתי שהצביע על היותם של התשדירים מיותרים, בזבזניים ורדודים. הביקורת הפסיבית מצאה ביטוי בשיעורי צפייה נמוכים מאוד, שהגיעו בבחירות 2006 לשפל הנמוך ביותר בכל מערכות הבחירות בישראל. הרייטינג הממוצע של כל ימי התעמולה בשלושת הערוצים יחד היה 14.6% (מהם 7.8% בערוץ 2, 3.6% בערוץ 10 ו-3.2% בערוץ הראשון). למעשה בכל אחד מערבי שידור התעמולה, ובכלל זה בערב הפתיחה של הקמפיין, היו נתוני הצפייה נמוכים מכל נתוני הצפייה במערכות הבחירות הקודמות; בשנות השבעים ובשנות השמונים לא נמדד רייטינג, אך בהתחשב בקיומו של ערוץ בודד אפשר היה להניח שכל מי שצפה בטלוויזיה ראה את התשדירים, ולכן הוערכה החשיפה ב-60%–70%. כאשר החל ערוץ 2 בשידוריו החלה מדידת הרייטינג, ובשנת 1996 היה הרייטינג הממוצע לערב 30%, והוא ירד בהתמדה במשך מערכות הבחירות הבאות עד לַשפל של 2006. גם בנתוני הערב הראשון, נקודת שיא הצפייה, יש נסיגה; ב-1999 הערב הראשון זכה לרייטינג ממוצע של 38.8%, ב-2001 ל-25%, ב-2003 ל-21% וב-2006 ל-19% בלבד.

בדקנו את תוכנם של כל תשדירי הבחירות ששודרו ערב מערכות הבחירות מבחינת הנושאים שהועלו בהם. במקביל בדקנו בסקרים את חשיבותם של נושאים אלה בעיני הבוחרים. המתאם בין סדר השכיחות של נושאי הסיקור לבין סדר החשיבות של נושאי התעמולה הוא גבוה (0.63), אך מי מוביל את מי? בבחירות 1996 מצאנו עדות להצלחתו של נתניהו להשפיע על סדר היום התקשורתי הציבורי וכי במשך הזמן נושאים שהעלה נתניהו בתעמולת הבחירות שלו (חלוקת ירושלים, פיגועי טרור) עולים בהדרגה לשיח התקשורתי הציבורי. אולם בכל מערכות הבחירות שמאז לא מצאנו עדות להשפעת תשדירי הבחירות על השיח הציבורי ועל סדר השיקולים של הבוחרים. מערכת התעמולה לא שינתה רבות ולמעשה ניסתה להסתגל להלך הרוחות בציבור: המתאם הגבוה בין סדר יום ציבורי לסדר יום תעמולתי (מתאם ממוצע של של 0.77 במערכות הבחירות אותן חקרנו) נובע מהסתגלות התעמולה לסדר היום החברתי (שקדם לה) יותר משהוא נובע מהצלחתה לעצב סדר יום ציבורי.

על תעמולת הבחירות אפשר למתוח ביקורת נוספת, ובעיקר זו המתמקדת באופייה השלילי, בפנייה אל הרגש ולא אל ההיגיון, בדגש על הפחדה ואיומים ולא על חזון ותקווה ובמניפולציות פרסומיות זולות. תשדירי התעמולה לא הצליחו לעצב שיח תקשורתי וציבורי ולהשפיע עליו, לא ריתקו קהל אלא גררו את המפלגות להפקות בזבזניות מאוד. ולא זו בלבד אלא שהם גם תאמו למרבית מאפייני הביקורת עליהם. הם היו משופעים בהתקפות וההתקפות נשאו בעיקר אופי אישי: ב 2006 למשל, מבין התשדירים הכוללים ביקורת או התקפה 64.7% התמקדו בהתקפה אישית על מנהיג המפלגה ורק 31.5% עסקו בביקורת על המפלגה, על המצע שלה או על עקרונותיה. הדבר ניכר גם בממד הזמן; מרבית תשדירי הבחירות עסקו בעבר (52.5%) ורק מיעוטם בעתיד (32.7%) או בשניהם במידה שווה (14.7%).

תעמולת הבחירות ב2006 הייתה משופעת בפניות אל הרגש ובמיוחד אל רגש הפחד. 23.5% מהתשדירים כללו מילים הנותנות תחושת פחד ('פחד', 'הרס', 'הרג', 'אסון', 'טבח', 'סכנה', 'חורבן', 'מוות' להטיותיהן); 12.2% מהתשדירים כללו אלמנטים קוליים מפחידים (כמו: צפירות, אמבולנסים, פיצוצים, יריות, קולות אנושיים מעוותים); 17.7% מהתשדירים השתמשו בביטוי "טרור" (או טרוריסטים, פיגועים, מחבלים, נפגעי טרור וכדומה); 23.7% מהתשדירים השתמשו בביטויי כוח (עם חזק, או מנהיג חזק, או צבא חזק וכדומה); 27% מהתשדירים כללו אלמנטים צבאיים (חיילים, דרגות, מדים, צה"ל, והמועמדים כאנשי צבא) וכמחצית מהתשדירים השתמשו בילדים ובני נוער.

דיון

ההשוואה בין הביקורת הציבורית על איכות הסיקור והוגנותו ובין ממצאי ניתוח תוכן של הסיקור מעלה כי מרבית הטענות מוצדקות אם כי לא כולן. מבחינת איכות הסיקור מצאנו כי הביקורת הציבורית צודקת; מצאנו כי הסיקור התקשורתי לוקה בהתמקדות בנושאים שאינם מהותיים, בסיקור האסטרטגי. התקשורת העדיפה לעסוק בנושאים משניים שאפשר להכלילם כ'נושאי קמפיין', ובהם סקרים, תחזיות, ספקולציות באשר לאיוש תפקידים, 'דילים' בין מפלגות, סכסוכים פנימיים ותעמולת הבחירות עצמה. יש בכך אימות מדאיג לטענת רוב הציבור שהסיקור אינו מספק לו מידע חיוני ולביקורת הציבורית בהתמקדות הסיקור בנושאים בידוריים, אישיים, שוליים. נמצאה אי-התאמה משמעותית בין הידיעות שהציבור היה רוצה לראות בתקשורת בעת בחירות לבין סוג הידיעות שלדעתם זוכות לדגש מרבי בסיקור התקשורתי. הציבור מבטא את ביקורתו על סיקור הבחירות לא רק בעמדותיו; חשיפה נמוכה לסיקור, התעניינות מועטה במערכת הבחירות, שפל בצפייה בתשדירי בחירות ושיעור נמוך מתמיד בהשתתפות בבחירות עצמן מעידים כי ביקורת הציבור אינה רק התייפייפות גרידא.

ממד אחר של ביקורת ציבורית שכיחה הוא ההוגנות; האם הסיקור הוא אובייקטיבי, מאוזן ואינו מוטה לטובת אחד הצדדים. למרות נטיית חלקים נרחבים בציבור להאשים את התקשורת בהטיה פוליטית, ממצאינו מניתוח הסיקור אינם תומכים בביקורת שכיחה זו. מבחינת כמות ההופעה בסיקור המפלגות הגדולות אנו מוצאים נטייה לאיזון. גם מבחינת אהדה או ביקורתיות בסיקור מעלים הממצאים נטייה לאיזון.

ביקורת ציבורית ערה נמתחה על תשדירי הבחירות וטענה כי הם מיותרים, בזבזניים ורדודים. הביקורת הפסיבית מצאה ביטוי בשיעורי צפייה נמוכים מאוד, שהגיעו בבחירות 2006 לשפל הנמוך ביותר בכל מערכות הבחירות בישראל. גם ממצאי מחקרנו תומכים בביקורת זו; תשדירי התעמולה שאת תוכנם ניתחנו ניתוח שיטתי לא השפיעו על סדר היום התקשורתי או הציבורי. מערכת התעמולה בעיקר הסתגלה להלך הרוחות בציבור ולא שינתה את סדר היום הציבורי שהיה עוד לפני תחילת מערכת הבחירות (וזאת בניגוד לכמה מערכות בחירות קודמות, ובהן בולטת מערכת התעמולה של נתניהו ב-1996, שהצליחה לנתב את השיח התקשורתי הציבורי לסוגיות כמו חלוקת ירושלים ופיגועי טרור). גם הנטייה של התשדירים להיות רגשיים, שליליים ואישיים, כפי שעלה מניתוח תוכנם, מאמתת את הביקורת הציבורית ומסבירה את ההימנעות מהצפייה בהם.

חוסר האמון של הציבור בתקשורת והביקורת על איכות הסיקור בתקשורת הישראלית, כפי שעולה מהממצאים שהוצגו בפתיחת מאמר זה, מעוררים חששות כבדים בעניין תפקודה החיוני כל כך של התקשורת כמתווכת בין בוחרים לנבחרים. כאשר חלקים נרחבים בציבור סבורים שהתקשורת אינה אמינה, אינה הוגנת, אינה מספקת מידע חיוני, וכל זאת בהקשר של מערכת בחירות קריטית, קיים סיכון משמעותי לפגיעה בלגיטימיות, לא רק של המדיה והמידע המועבר בהן, אלא גם של המערכת הפוליטית ושל הדמוקרטיה הישראלית. יש לנו בהחלט "התרעות חמורות" על הפגיעה החמורה באחד מאושיות המשטר הדמוקרטי והוא מידת ההשתתפות והמעורבות בה. מערכת דמוקרטית מושתתת על השתתפות אזרחיה בתהליך הפוליטי. אחד המדדים המקובלים להערכה של מידת המעורבות הפוליטית הוא שיעור ההשתתפות בבחירות. בעבר הגיע שיעור השתתפותם של הישראלים בבחירות לכנסת לרמות גבוהות מאוד, שהציבו את ישראל בין המדינות בעלות שיעור ההצבעה הגבוה בעולם (במערכות הבחירות מ-1949 ועד 1969 היה שיעור ההצבעה גבוה מ-80%, מלבד ב-1951). אך במהלך השנים חלה ירידה רצופה ברמת ההשתתפות; בבחירות לכנסת ה-16 ב-2003 השתתפו 68.9% בלבד (ורק 62.3% בבחירות לראשות הממשלה ב-2001). לשפל חסר תקדים הגיעה ישראל בבחירות 2006 – 63.5% בלבד. ירידה דרסטית זו משמשת תמרור אזהרה מדאיג לעליית הניכור הפוליטי של התושבים ולהתערערות התשתית החיונית של דמוקרטיה השתתפותית.

מי שמתנכר למערכת הפוליטית, משמיט את הקרקע מתחת לעקרון החשוב ביותר של מערכת דמוקרטית, עקרון ההשתתפות. לתקשורת יש תפקיד מרכזי בתיווך שבין בוחרים לנבחרים: היא מגשרת בין ציבור למנהיגיו ועושה זאת באופן דו-כיווני אך גם דו-ערכי: היא מבקרת וחושפת מחדלים וכישלונות אך גם מקדמת הישגים והצלחות פוליטיות. אם הסיקור התקשורתי של מערכות בחירות בישראל היה לציני, מתנכר, עוסק בטפל ומתמכר לפעלולי יח"צנים ו"מומחי תקשורת" – הרי שהתקשורת תוביל ליחס ציני ומתנכר לפוליטיקה בישראל, לעיסוק הפוליטי ולהשתתפות הפוליטית. בכך תתערער המעורבות של הציבור בהליכים הדמוקרטיים, יפחת האמון במערכת הפוליטית ויתרחב הפער שבין הציבור לנבחריו.

שנים מבכירי חוקרי הבחירות בארה"ב, קאפלה וג'מייסון, התריעו מפני "מעגל הציניות": תקשורת צינית ביחסה אל המערכת הפוליטית מקדמת יחס ציני ומתנכר של הציבור אל הפוליטיקה וחוזר חלילה. גישה צינית זו מאופיינת בתפיסת הפוליטיקה כתהליך מושחת, ערמומי, מניפולטיבי, נצלני ולא הגון. הפוליטיקאים נתפסים כבעלי אינטרסים צרים או אישיים, הרצון לנצח הוא המניע אותם ולא השאיפה למנהיגות אמתית או חזון מרחיק ראות. אולם כדאי לזכור את האזהרה כי מי שבז לפוליטיקה ולפוליטיקאים, סופו שיקבל את הפוליטיקה והפוליטיקאים הראויים לבוז.

ביבליוגרפיה:
כותר: תקשורת, תעמולה ומערכות בחירות בישראל
מחבר: וימן, גבי (פרופ')
שם  האתר: בשער : קהילה אקדמית למען החברה בישראל (ע"ר)
בעלי זכויות : בשער
הוצאה לאור: בשער