הסדרי נגישות
עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה > זכויות אדם ואזרחעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > לאומיות ואתניות


החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל : התרבות הערבית הפלסטינית בישראל
מחבר: הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל


חזרה3

התרבות הערבית הפלסטינית בארץ, בצל השלטון הישראלי, היא המשך של התרבות הפלסטינית שנוצרה והתפתחה כאן עד הנכבה ושגשגה מתחילת המאה ה-20 עם הרנסנס הלאומי הערבי בלבנון ובמצרים. פלסטין היתה תחנה שחיברה בין שני מחוזות ערביים רנסאנסיים שבה שגשגה תנועה ספרותית ותרבותית ואינטלקטואלית עם יציאת יומונים ועיתונים והקמת בתי הדפוס בחיפה, יפו וירושלים והוצאת ספרים לאור. כמו כן פרחה תנועת תרגום מאנגלית, צרפתית ורוסית ואינטלקטואלים מהעולם הערבי ביקרו אצל עמיתיהם הפלסטינים. גם מועדוני הספרות והספורט פרחו באותה תקופה.

סוג זה של תרבות התקיים בעיקר בערים הפלסטיניות ואילו בכפרים פרחה לפני הנכבה "תרבות פריפריאלית" - במועדים ובמהלך חודש הרמדאן ואירועים דתיים וחברתיים אחרים - המהווה את המורשת העממית הפלסטינית.

הנכבה היכתה את התנועה התרבותית הזו ע"י הגליית רוב האינטלקטואלים הפלסטינים והרס מוסדות התרבות בערים. אלה שנשארו במולדתם היו צריכים לבנות את אותה תרבות מחדש, בצל משטר גזעני, ממשל צבאי ומוסדות מדינה שנקטו נגדם מדיניות של ריקנות לאומית כשלא הכירה בהם כמיעוט לאומי (מדיניות שנותרה עד עצם היום הזה) ואשר כפתה תוכניות לימוד המתעלמות מתרבותם הערבית פלסטינית.

העיר הפלסטינית שהיתה מקור התרבות והיצירה הוכתה בנכבה. בתקופה שלאחר הנכבה התנהל מאבק בין שני זרמים תרבותיים: הזרם הלאומי שהובילה המפלגה הקומוניסטית והזרם השלטוני אותו ניווטו המנגנונים של הממשלה וההסתדרות.

בתחילת שנות ה-50 החלה העיר חיפה לשחזר את פעילותה. עיתון "אל-אתיחאד" הופיע מחדש בשנת 1948 (הופיע לראשונה בשנת 1944). אח"כ הופיע כתב העת "אל-ג'דיד" (1951). ספרים החלו לראות אור בהוצאת בית הדפוס של "אל-אתיחאד" והחלו להופיע מועדוני תרבות מפלגתיים (קומוניסטיים) בכפרים ובערים.

במקביל החל השלטון לקיים פעילות תרבותית ותקשורתית כדי להפיץ את תרבות הנאמנות למשטר תוך ניצול בתי הספר ומועדוני העובדים של ההסתדרות בכפרים ובערים הערביות. השלטון הוציא את היומון הערבי היחיד "אל-יום" (יצא עד 1967, ואח"כ ב-1968 בשם "אל-אנבאא" ונסגר ב-1979) וכן מגזינים שבועיים וירחונים כגון "חקיקת אל-אמר" ו"אל-הדף" והקים הוצאה ערבית בשם "דאר אל-נשר אל-ערבי".

ניתן לחלק את ששת העשורים האחרונים לחמש תקופות עיקריות:

התקופה הראשונה: מ-1948 עד 1956, כלומר מהנכבה עד מלחמת סואץ נגד מצרים והטבח בכפר קאסם. בין הנכבה לטבח התחלנו לטפל בפצעינו ולהכין את הקרקע לפרויקט תרבותי. תקופה זו התאפיינה בפעילות של כינון ובוויכוח על התרבות שלאחר הנכבה וכיצד לבנות ארגונים ולהתמודד עם מדיניות של ריקנות לאומית, במיוחד לאור העובדה כי גורמים ממשלתיים קראו לעיברותם של הערבים והשימוש בשפה העברית בהיותה גם שפתם (כמו היהודים ערבים במדינות ערב).

התקופה השנייה: מ-1956 עד 1967 (מלחמת יוני 67' וכיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני). תקופה זו התאפיינה בבהירות החזון והתעצמות תפקידו של הזרם הלאומי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית והופעת מה שכונה לאחר מכן "ספרות המאבק" וסופרים ומשוררים שהפתיעו את העולם הערבי כשהוא גילה אותם לאחר יוני 1967.

התקופה השלישית: מ-1967 עד 1976. תקופה זו התאפיינה בהתחדשות הקשר עם חלק אחר של העם הפלסטיני ופתיחת חלון לעולם הערבי והופעתה מחדש של העיר הפלסטינית: ירושלים, רמאללה ושכם, לצד העיר הפלסטינית שהחלה לשחזר את זהותה בחלקים הערביים שנשארו ממנה: חיפה, עכו, יפו ונצרת. תקופה זו הכינה את הקרקע לזו שאחריה שהתאפיינה בעיקר בהגדרת יסודות הזהות התרבותית הפלסטינית ובחלוקה הברורה בין תרבות לשלטון.

התקופה הרביעית: מ-1976 עד 1991. זוהי תקופת הרנסנס התרבותי אותו טען יום האדמה בכל התכנים הפוליטיים והלאומיים והרעיוניים ובקשר הפלסטיני. גם בזירה התרבותית הפלסטינית היתה זו התקופה בה הוקמו המוסדות התרבותיים של אש"ף בביירות עד 1982, מגמה שנמשכה גם לאחר היציאה מבייירות והגלות בעולם ובמדינות ערב עד פרוץ האינתיפאדה ב-1987 שטענה את הרנסנס הפלסטיני בכל המקומות, במיוחד בשטחים הכבושים מ-1967 ובגליל ובמשולש.

התקופה החמישית: תקופה של נסיגה שמתחילה ב-1991 עם מלחמת המפרץ הראשונה ונמשכה עם תקופת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה. תקופה זו מתאפיינת בקרע הערבי והפלסטיני. היא מצריכה חקר וטיפול, שכן התרבות הפלסטינית מתחילה לאבד את זהותה וייחודה ואינה שורדת מול הישראליזציה והגלובליזציה ומול השתלטות הגישה האליטיסטית וההינתקות מהחברה.

אלה הבקיאים בספרות הפלסטינית בפרט ובתרבות הפלסטינית בכלל בוודאי יבחינו במכנה במשותף לתרבות זו - הלא היא "פלסטין ההיסטורית" המולדת, ואחידות המקום, גם אם הוא מחולק פוליטית, כבוש או שסוע. האדמה נשארת אותה אדמה עליה נפגשים היוצרים הפלסטינים, לרבות אלה החיים בגולה או במולדת. השייכות למקום הזה היא המרכיב הראשון בזהות הלאומית והתרבותית, כי המקום הפלסטיני מייצר את השפה הספרותית הראשונית במונחים של היסטוריה, גיאוגרפיה, תרבות, בעיה וחזון לאומיים וכל אותם מונחים המגבשים את תודעתו של האינטלקטואל הפלסטיני וכל אינטלקטואל באשר הוא.

אנחנו חלק מהמקום הזה והוא צורב את תודעתנו ואת השפה הספרותית שלנו ומגבש את זהותנו. ברור לכל כי ישראל, המדינה העברית-ציונית-יהודית, ניסתה משך כל העשורים האחרונים לנתק אותנו מהמקום הזה. לא רק באמצעות טרנספר פיזי, אלא גם טרנספר רעיוני ואמוציונאלי. כלומר יצירת זהות חדשה שמאפיינה העיקרי הוא "נאמנות למדינה" - כפי שנאמר במטרות החינוך בכלל והחינוך הערבי בפרט.

מדיניות זו לא צלחה. ראייה לכך היא העובדה כי כאן, בתוך ישראל, קמה תנועה תרבותית ערבית פלסטינית. תנועה שהיא המשך טבעי - בתנאים שאינם טבעיים - לתרבות הפלסטינית שנתגבשה בתחילת המאה ה-20.

מנגד, אנו חיים בצל המדינה היהודית, דוברי עברית, צורכים את התרבות העברית, נפגשים עם אינטלקטואלים יהודים, שומעים מהם ומדברים אליהם, מתרגמים אותם לערבית וכותבים בשפתם. במלים אחרות, נהיינו לחלק מתרבותו של האחר. כמו הסופר הפלסטיני שחי בצרפת ותורם לתרבות הצרפתית. כמו הפלסטיני שחי באמריקה ובבריטניה. זוהי שייכות לתרבות זרה מאומצת שמיתוספת לתרבות המקורית או לשייכות הראשונית.

ההבדל בינינו לבין אחרים העונים להגדרה של שייכות תרבותית כפולה הוא שאנחנו משתייכים לתרבויות שני הצדדים של הסכסוך, שלנו ושלהם. במלים אחרות אנחנו נהיינו גם לחלק מתרבותו של האחר.

שייכות כפולה זו אינה רצונית אלא כפויה. מדובר באחת הצורות של הכיבוש התרבותי, ומנגד בשייכות של ידע. האם אנו יודעים זאת כדי שנהפוך יחסים אלה לנורמאלים וכדי שיהיו חלק מהתרבות שלנו, או כדי להתעמת ולהשאירה מחוץ לזהות עד שתהיה גם כך לחלק מהזהות שלנו?

בעייתיות של המשכיותה של התרבות הערבית פלסטינית בישראל נובעת מנתק כמעט מוחלט מתרבות האם בעולם הערבי ומגיעה לעתים לכדי החרמה ערבית לתרבותינו, זלזול במעמדה ובתפקידה ולסירוב להכיר במיקומה בראש המחנה מול האידיאולוגיה הציונית והקולוניאלית המנוגדת לכל הזרמים הרעיוניים הערביים - במיוחד אם מביאים בחשבון את תפקידה של התרבות במאבק הפוליטי בתקופה של אתגרים היסטוריים כגון אלה העוברים כיום על התרבות הערבית והפלסטינית. מנגד, התרבות כצורך יומיומי לא יכולה לצמוח ולשגשג במנותק מתרבות האם, "הסובייקט הגדול".

הגיעה העת להציב את סוגיית הקשר וההמשכיות על סדר היום באופן מעמיק, אחראי ורציונלי, במסגרת של דיאלוג כולל שמטרתו להרחיב את מונח שייכות ה"סובייקט הקטן" אל "הסובייקט הגדול" ולהגדיר את הכלים של הקשר האינטגראלי עם תרבות האם הערבית בכל מדינות ערב.

היחסים עם "האחר" הישראלי אינם מעלים רק את סוגיית היחסים עם תרבותו אלא גם את היחסים התרבותיים עם המדינה ומוסדותיה. המדינה טרם נקטה עמדה מקובלת עלינו כלפי תרבותינו הערבית. היא עדיין מתייחסת אלינו כאל מיעוטים של עדות שונות ולא כאל מיעוט לאומי ועל כן כל תמיכה פוטנציאלית תשאף להנציח את המדיניות הזו - האם יש ביכולתנו לקבל תמיכה המנוגדת לשאיפותינו, זהותנו ולמהות התרבות שלנו?

סוגיית התרבות הפלסטינית בישראל והתמיכה הממשלתית טרם נלמדה באופן מעמיק וטרם התקיים סביבה יום עיון או ועידה או סימפוזיון רציני, למרות שהיא נידונה רבות בעיתונות ומעלה שאלות רבות. מן ההכרח ללמוד את הסוגייה על כל היבטיה.

כמו קבוצות אוכלוסייה אחרות בעולם אנו נחשפים לגלובליזציה ולתרבות המערבית המנווטות ע"י אינטרסים כלכליים ופוליטיים במטרה להקים סדר גלובלי שמשרת את אותם אינטרסים. ובשל העיסוק בענייני התרבות "המקומיים" לא העלתה התרבות שלנו את שאלת היחס עם המערב וההתמודדות עם הגלובליזציה, לא בוועידות, לא בסימפוזיונים ולא בעיתונות. לכן העמדות שננקטו נותרו מחד גיסא עמדה של דחייה מוחלטת וזועמת, ומאידך גיסא עמדה של כניעה והרמת ידיים, תוך אימוץ גישות אידיאולוגיות מנוגדות, החל בפונדמנטליזם וכלה בגישות מיובאות של פוסט-מודרניזם.

הצבת סוגייה זו על סדר היום של התרבות הפלסטינית, משמעותה אינה רק גיבוש עמדה כלפיה אלא גם תרומה אקטיבית לדיאלוג הגלובלי המתקיים בין תרבויות המזרח והמערב, מהמורשת הלאומית והאנושית, ומעבר מעמדה שולית לתרומה תרבותית אנושית תוך אינטראקציה על בסיס של רב-תרבותיות המושתתת על הצטיינות והרמוניה במרקם אחיד.

על כן, אנו מציעים:

מוסד-על לענייני תרבות

הקמת מוסד-על לענייני התרבות הפלסטינית בישראל, לא במובן של אלטרנטיבה למסגרות שכבר קיימות אלא לתמיכה בהן ולכינוס וחיזוק הפעולה לשימור התרבות וטיפוחה.

מוסד-על לענייני התרבות הפלסטינית יהיה עצמאי ויפעל לצד ועדת המעקב העליונה אך לא יהיה כפוף למוסדותיה, זאת במטרה להפריד בין הפוליטי לתרבותי ולהבטיח עצמאות מלאה הרחק מן ההשפעות המפלגתיות והפוליטיות המאפיינות את ועדת המעקב העליונה.

מוסד זה יכלול את ראשי מוסדות התרבות: עמותות העוסקות בענייני תרבות, תיאטראות, מועדוני תרבות, איגודי סופרים ואמנים, מגזינים תרבותיים וכיו"ב. המוסד יבחר מזכירות שתתכנס באופן מחזורי ותפעל כוועד פועל הנגזר מהוועידה הכללית שתתכנס אחת לשנה בוועידת התרבות הפלסטינית.

בשלב הראשון, הוועדה תערוך מיפוי כללי למציאות התרבותית הערבית בארץ, תאסוף נתונים אודות הפעילויות התרבותיות, המוסדות הארציים והמקומיים ומקורות המימון, תמנה ועדות משנה לכל תחום תרבות: ספרות, תיאטרון, אמנות, אינטרנט וכו'. כל ועדת משנה תכין דו"ח מפורט ותגיש המלצות שידונו במוסד לענייני התרבות ואח"כ בוועידת התרבות הערבית.

ועידת התרבות הפלסטינית

ברמה התיאורטית-עיונית, ועידת התרבות הערבית הראשונה תדון בשלוש הסוגיות המהותיות דלהלן:

  1. זהותה של תרבות זו ותכניה הלאומיים
  2. יחסה עם האחר הישראלי
  3. מיקומה בתרבות העולמית

ברמה המעשית, בוועידת התרבות הפלסטינית (ועידת יפו לתרבות פלסטינית, או חיפה, או נצרת...) יוגשו ניירות עמדה לדיון בסצנה התרבותית ולגיבוש נוסח כולל להגדרת תרבות זו, שרטוט מסלוליה והגדרת הכלים למעקב, לשימור ולטיפוח.

הוועידה הראשונה תבחר את המוסדות האמונים על יישום ההחלטות וההמלצות. הוועידה תתקיים אחת לשנה ותדון במשתנים בזירה התרבותית בין שתי הוועידות.

להכנת הוועידה הראשונה ייבחר ועד יוזם, יוכנו ניירות עמדה ויאורגנו פעילויות וסימפוזיונים לקראתה.

לחלקים נוספים של המאמר:
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: מבוא
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: הערבים הפלסטינים בישראל ויחסיהם עם המדינה
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: המעמד המשפטי של הערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: מדיניות הקרקע, התכנון והבנייה לערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי של הערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: אסטרטגיית הפיתוח החברתי של הערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: תכנון אסטרטגי וחזון חינוכי למערכת החינוך הערבי בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: התרבות הערבית הפלסטינית בישראל (פריט זה)
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: העשייה הציבורית והפוליטית

ביבליוגרפיה:
כותר: החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל : התרבות הערבית הפלסטינית בישראל
מחבר: הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל
שם  האתר: הגדה השמאלית : במה ביקורתית לחברה ולתרבות
בעלי זכויות : הגדה השמאלית : במה ביקורתית לחברה ולתרבות
הוצאה לאור: הגדה השמאלית : במה ביקורתית לחברה ולתרבות
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל
הערות לפריט זה: