אימוץ גישה פלורליסטית וסובלנית

חזרה3

פלורליזם הינו עובדת-חיים – העובדה שקבוצות של אנשים השונות זו מזו מבחינת מעמד חברתי-כלכלי, תרבות ומורשת, עמדות ואמונות, חיות יחד באותה חברה; אך הוא גם ערך – העיקרון התומך בריבוי של דעות ואינטרסים החיים בשלום זה לצד זה ומגלים סובלנות זה כלפי זה. חברה פלורליסטית מתאפיינת בדרגה בינונית של ארגון וריכוז של כוח, ובדרגת חירות מרבית של האזרחים. מצב זה הינו תוצאה של קיומן של קבוצות חברתיות מלוכדות, שפעילויותיהן מוגבלות על-ידי ההכרח להביא בחשבון את האינטרסים של קבוצות אחרות.

לשום קבוצה אין מונופולין על שום דבר; אדרבא, הקבוצות חייבות להסתגל זו לזו, ולהגיע לאיזונים ולהסכמות הדדיות. ברור כמעט שלפי שעה אין מדינה בעולמנו שהשיגה דרגה אופטימלית של מבנה פלורליסטי, אך המדינות הדמוקרטיות נוטות להתקרב לכך. הבעיה המעסיקה את האזרחים בחברות פלורליסטיות היא כיצד להרחיב את האיזון בין הקבוצות השונות המרכיבות אותן כדי להבטיח את מימושה האופטימלי של זכותו של כל אזרח לחירות.

כמו את העקרונות האחרים, גם את עקרון הפלורליזם מלווה דילמה שהינה מרכזית במשטר הדמוקרטי – הדילמה שבין פלורליזם לבין אחדות לאומית. פירושו של העיקרון הפלורליסטי הוא כי אין למעשה "רצון העם" או "אינטרס ציבורי או לאומי" כללי. רצון הרוב אינו אלא הרצון של קואליציה של קבוצות; ורצון הכלל והאינטרס של הכלל אינם אלא איזון בין סך כל הרצונות והאינטרסים החלקיים של הקבוצות השונות, והם נקבעים בעזרת פשרה המושגת בהסכמה לאחר משא-ומתן. מנקודת-מבט כזאת, אחדות לאומית מתבטאת דווקא בקבלתם של הריבוי והשונות, בכבוד כלפי האחר, ובהסכמה על כללי משחק המאפשרים משא-ומתן והשגת פשרה בת-קיימא.

הפלורליזם הדמוקרטי, שהריבוי, השונות והסובלנות טבועים בו, מקיף את כל תחומי החיים – המדיני, החוקתי, המוסדי, החברתי, התרבותי והאישי. ההנחה הבסיסית העומדת בבסיס הגישה הפלורליסטית היא שמצד אחד, בני-אדם שונים זה מזה בצורכיהם, בדעותיהם, בשאיפותיהם ובהעדפותיהם, ושונות זו הינה לגיטימית; אך באותה עת, מהצד האחר, כולם בעלי זכויות שוות וכולם זכאים לממש את זכויותיהם באותה מידה. מובן מאליו שהנחה זו כוללת בתוכה סתירה פנימית, מפני שבמציאות האמיתית בלתי-אפרי כמעט שכל הצרכים, הדעות, השאיפות וההעדפות ימומשו באותה מידה בעת ובעונה אחת.

לכן, גישה פלורליסטית מתבססת על תחרות חופשית בין צרכים, דעות, שאיפות והעדפות. לשום אדם ולשום קבוצה אין מונופול על הכל, והתחרות הינה ערובה לחלוקה מאוזנת של העוצמה והמשאבים, ולמניעת השתלטותה של קבוצה אחת ודיכויה של קבוצה אחרת. אולם זאת יש לזכור: פלורליזם אין פירושו תחרות פרועה וחסרת מעצורים, אלא תחרות הכפופה תמיד לכללי המשחק הדמוקרטיים.

כדי לאפשר תחרות הכפופה לכללי המשחק, מיסדו חברות דמוקרטיות מנגנונים מבניים אחדים התורמים, כל אחד לחוד וכולם ביחד, לביסוסה של חברה סובלנית כלפי ריבוי ושונות, שתוכל להיות גם יציבה ומאוזנת. כבר ראינו שבמישור המדיני יש ריבוי של מוסדות שלטון, המתבטא בהפרדת רשויות ובפיזור העוצמה ביניהן, וכן בריבוי מפלגות המתחרות על השלטון. במישור החברתי הכרנו את ריבוי ארגוני-הביניים וקבוצות-האינטרס, שכולם מתקיימים זה לצד זה ומתחרים זה בזה על "העוגה הציבורית". ראינו גם כי ריבוי קבוצות-האינטרס, והחברות החופפת של פרטים בודדים בכמה קבוצות בעת ובעונה אחת, מובילים במידה מסוימת לפלורליזם גם במישור החברתי והאישי. עם זה, בל נשכח – במישור האישי נדרש כל פרט ופרט בחברה לגלות סובלנות כלפי האחר והשונה ממנו.