טרור בהשוואה לתופעות אלימות אחרות מחבר: ד"ר בועז גנור

חזרה3

טרור ופשע פלילי

טרם נפנה להציע הגדרה לטרור המבוססת על נורמות בינלאומיות מוסכמות, יש לקבוע מהו הקונטקסט הרלוונטי להגדרת התופעה – האם מדובר בפשע פלילי "רגיל" שההתמודדות עימו צריכה להתבצע במסגרת קודקס החוקים הפליליים, או שמדובר באקט מלחמתי שהמאבק בו צריך להתנהל לפי נורמות וחוקי המלחמה?

החוקרים העוסקים בתחום זה חלוקים בדעותיהם באשר להתייחסות אל הטרור כאל פשע פלילי או כאל תופעה פוליטית–מלחמתית. בריאן ג'נקינס (לשעבר ראש פרוייקט הטרור במכון ראנד) התייחס למחלוקת זו. לדבריו אם נתייחס לטרור כאל פשע פלילי, יהיה עלינו לאסוף ראיות, לעצור את העבריינים ולהעמידם לדין. גישה זו מעוררת בעיות של שיתוף-פעולה בינלאומי, והיא אינה מהווה תשובה הולמת למסע טרור של גוף מרוחק או של מדינת טרור. כשמתייחסים לטרור כאל מלחמה עוסקים פחות במידת האשמה האישית. די בהערכה מקורבת של האשמה ובמודיעין. המוקד אינו בעבריין היחיד אלא בזיהוי הנכון של האויב^1. לעומת ג'נקינס סבור גד ברזילי כי הטרוריסטים הם למעשה פושעים פליליים, והטיפול בפשיעה הטרוריסטית בצורה שונה מהפשיעה הרגילה, ובכלים קשים וחמורים, הוא עלול להיות כלי בידי ראשי המדינה לשימוש פוליטי בלתי לגיטימי. נראה כי בטענותיו אין ברזילי מעניק את המשקל הראוי למאפיין המייחד את הטרור מפשיעה רגילה: המטרה הפוליטית שבבסיס הטרור. כפועל-יוצא מקיומה של מטרה אסטרטגית זו לטרור, נוצר מצב שבו כל צעד של לָחמה בטרור אכן, מטבע הדברים, מהווה מעין פעילות פוליטית, אולם אין בכך משום פגיעה בצורך ובלגיטימיות של צעד זה. זאת ועוד, הטרור כפשע חברתי טומן בחובו סכנה חמורה לסדר הציבורי, למידת האמון של הציבור במערכת השלטונית ולתחושת הביטחון האישי והלאומי של אזרחי המדינה, יותר מפשיעה רגילה, וככזה יש ליחד את הטיפול בבעית הטרור מתחום הפשע הפלילי. ברזילי מצביע על סכנה מהותית ואפשרית של שימוש שרירותי בצעדי לָחמה בטרור, אולם הוא משליך מהיוצא מן הכלל אל הכלל, ולמעשה שופך את התינוק עם המים. סכנת הניצול המכוון של הלָחמה בטרור לצרכים פוליטיים, חמורה ככל שתהא, אל לה להיתרגם בצורה גורפת לוויתור על כלי חקיקה, ענישה והתקפה יחודיים לתופעת הטרור כפי שמציע ברזילי. אדרבא, עליה להביא לבררנות-יתר בבחירת צעדי הלָחמה בטרור, לאיתור שיטות ואמצעים שיביאו לפגיעה מינימלית, אם בכלל, בערכים דמוקרטיים-ליברלים, לשימוש בחלק משיטות הלָחמה בטרור במשורה ובתדירות נמוכה ביותר, תוך שמירה על כפיפות מלאה של מערכת הביטחון למנגנוני בקרה ציבוריים ופיקוח משפטי תוך יצירת מערכת של איזונים ובלמים שימנעו ממקבלי ההחלטות ומגורמי הביטחון ניצול שרירותי ולא לגיטימי של צעדים אלה². במחקרה בנושא תקנות ההגנה שעת חירום 1945 עושה מיכל צור הפרדה בין היסוד העובדתי לנפשי בהשוואה בין טרור לפשיעה "רגילה". לטענתה בכל הקשור ליסוד העובדתי, אין הבדל בין העבירות המבוצעות על ידי טרוריסטים לאלה המבוצעות על ידי עבריינים רגילים, אולם, היסוד הנפשי הנלווה לטרור הינו בדרך כלל כוונה ליצור חרדה ופחד בציבור כדי להשיג מטרה פוליטית. לדבריה, מה שמייחד את הטרור מהתופעה של עבריינות רגילה הוא שלמעשה "המדובר בפשיעה מאורגנת ומשוכללת בעלת סימנים טוטאליים הן מבחינת שלילת היריב והן מבחינת קיצוניות האמצעים"³. צור גם מדגישה את הקושי המיוחד של התמודדות עם טרור בתפישות העונשיות המקובלות בשל הצורך למנוע פעולות אשר בהיותם שלבים מקדימים לביצוע עבירה אינם נחשבים לכשעצמם כעבירה ולכן בדרך כלל לא מענישים את מבצעיהם⁴.

בית הדין הגבוה לצדק נתן את דעתו באשר למתח שבין היות הטרור פעולה עבריינית לבין תופעת הטרור כאקט מלחמתי. בפסק דינו בפרשת נזאל (בג"צ 6026/94, עבד אל רחים חסן נזאל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש), כותב השופט חשין, "קשה היא מלאכתו של שופט. שבעתיים קשה היא מלאכתו בבואו לעסוק בפיגוע רצחני ומזוויע כזה שלפנינו. מעשהו של הרוצח הוא במהותו – הגם שלא במסגרתו ושלא בהגדרתו הפורמלית – מעשה מלחמה, ועל מעשה שהוא במהותו מלחמה משיבים במעשה שאף הוא במהותו מעשה מלחמה, וכדרך המלחמה". בהקשר זה מצטט חשין מפסק דינו הקודם (בג"צ 4162/93 פדרמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח') שהתייחס לקושי הקונספטואלי והמשפטי לשפוט את מי שאיבד חייהם של מאות ואלפים: "קודקס פלילי שנברא לחיי יומיום בחברה אנושית אין בו תשובה לשאלה"⁵.

טרור ומחאה פוליטית

המטרה העומדת בבסיס הטרור הנה תמיד מטרה פוליטית, הווה אומר, מטרה שאמורה להגיע להישגים בזירה הפוליטית: שינוי השלטון הקיים, שינוי צורת המשטר, החלפת נושאי תפקידים, שינוי מדיניות כלכלית, חברתית או אחרת, הפצת אידיאולוגיות חברתיות-כלכליות, מטרות דתיות ולאומיות, ועוד. פעילות אלימה נגד אזרחים שלא עומדת מאחוריה מטרה פוליטית הנה לכל היותר עבריינות פלילית גרידא, פשע, או סתם מעשה טירוף שאין בינו ובין טרור ולא כלום. מבחינה זו אפשר וצריך לראות את הטרור גם כסוג של מחאה פוליטית מוקצנת.

על בסיס המחקר האקדמי בחמש-עשרה השנים האחרונות מסיק אהוד שפרינצק כי הטרור אינו התקפה אקראית שאינה ניתנת להסבר, או תוצאה של הפרעה נפשית, אלא תופעה פוליטית הניתנת להגדרה במונחים פוליטיים, מעין הרחבה של התנהגות אופוזיציונית בדמוקרטיה. הטרור, לדעת שפרינצק, הוא מקרה מיוחד של משבר סמכות אידיאולוגי, תוצר של תהליך ממושך של דה-לגיטימציה של החברה הממוסדת או של המשטר, תהליך שתחילתו כמעט תמיד אינה אלימה או טרוריסטית⁶. קרנשאו תומכת בגישה זו, וגורסת כי הנטייה להשתמש בטרור או באלימות קיצונית נגד מטרות אזרחיות אינה תוצאה של שינוי פתאומי בהתנהגות הארגון או של החלטה רגעית של פרטים אלימים, אלא חלק מהתפתחות הדרגתית המתחילה לרוב ברטוריקה, פעילות ארגונית ומחאה, ומסלימה עד לאלימות קיצונית⁷.

ההתייחסות אל הטרור כסוג קיצוני של מחאה פוליטית מחד גיסא וכפעילות של לוחמנות מלחמתית מאידך גיסא משפיע בין השאר גם על האמצעים הנדרשים להתמודדות עם תופעה זו – שילוב של פעילות פוליטית, מדינית, חברתית, כלכלית לטיפול במניעי הטרוריסטים והתומכים בהם, יחד עם מאבק צבאי שנועד לפגוע ביכולתם המבצעים של ארגונים אלה.

הגדרות הטרור המקובלות כיום טומנות בחובן קשיים קונספטואליים ובעיות ניסוח למכביר, לפיכך, אין תימה, כי בנסיון לתאר ולנתח את פעילותם של ארגוני הטרור נעשה לעיתים קרובות שימוש במושגים חליפיים בעלי קונוטציות חיוביות יותר, כגון: תנועות גרילה, מחתרות, תנועות לשחרור לאומי, קבוצת קומנדו וכו'. בדרך כלל השימוש במושגים אלה נעשה כלאחר יד וללא שימת לב מיוחדת להשלכות ההגדרה, אולם במקרים אחרים השימוש הינו מגמתי ומקורו בהשקפת עולם פוליטית סובייקטיבית של המגדיר. באמצעות הגדרה מגמתית של הטרור מנסים ארגוני הטרור ותומכיהם לטשטש את יחודיות תופעת הטרור ולהקנות לפעולותיהם בסיס לגיטימי וחיובי יותר, (תוך שימוש במונחים המשקפים ערכים בסיסיים של העולם הליבראלי-דמוקרטי, כגון "אלימות מהפכנית", "שחרור לאומי" ועוד).על רקע הניסיונות להצדיק את פעילות הטרור תוך שימוש בהנמקות פוליטיות, לאומיות או חברתיות, יש לשוב ולקבוע כי המטרה הפוליטית לכשעצמה, תהא אשר תהא, אינה הופכת את פעולת הטרור ללגיטימית. גם כאשר מייחסים את הטרור לקצה הטווח של פעילות מחאה פוליטית, יש לקבוע כי ההחלטה לעשות שימוש באלימות טרוריסטית מהווה החרגה של תופעת הטרור מקשת הפעילות המחאתית הלגיטימית.

כדוגמא לניסיון של הטרוריסטים לייחס לפעילותם קונוטציה חיובית תוך ביצוע מניפולציה הגדרתית ניתן להביא את דבריו של צלאח חלף - "אבו איאד" (סגנו לשעבר של יאסר ערפאת, מראשי הפת"ח ומראשי "ספטמבר השחור", אשר היה אחראי לפיגועי טרור רבים וביניהם הפיגוע בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב- 1972). אבו איאד בחר להציג את ה"טרור" וה"אלימות פוליטית" כשני מונחים הסותרים בהכרח זה את זה, באומרו: "מטבעי ואף מתוך אדאולוגיה אני מתנגד בחריפות לרצח פוליטי ובאופן כללי יותר - לטרור. אולם אין אני מערבב - כפי שעושים רבים בעולם - אלימות מהפכנית עם טרור, מעשה המהווה אקט פוליטי עם מעשה שאיננו כזה..."⁸. מדבריו של אבו איאד עשוי שוב להשתמע כי המניע הפוליטי מכשיר את הפעילות, והמטרה מקדשת את האמצעים. ההכרה בכך שלטרור יש מניע פוליטי וכי מדובר בהתנהגות קיצונית שניתן להציבה על רצף של ביטויי מחאה פוליטית, אסור שתנוצל באופן כלשהו להענקת לגיטימציה לסוג זה של אלימות.

"טרוריזם" מול "שחרור לאומי"

אחד הנסיונות הנפוצים ביותר לסכל כל ניסיון של הגדרת טרור ולרוקנה מכל תוכן, הינו הניסיון להשוות בין פעילות הטרור לפעילות שנועדה לשחרור לאומי. כך למשל חזרה סוריה והדגישה כי היא אינה מסייעת לארגוני טרור אלא לתנועות לשחרור לאומי. לדברי הנשיא חאפז אל אסד בנאומו בנובמבר 1986 בפני באי הועידה ה- 21 של איגודי הפועלים: "אנו מתנגדים לטרור מאז ומתמיד. אולם הטרור הוא דבר אחד והמאבק הלאומי נגד הכיבוש הוא דבר אחר. אנו נגד הטרור... יחד עם זאת אנו מצדדים במאבק נגד הכיבוש שמנהלות תנועות השחרור הלאומי"⁹.

הגישה האמריקנית של הרחבת הגדרת הטרור מאפיינת גישה של מדינות רבות הנוהגות להגדיר טרור באופן ההולם את האינטרסים שלהן. ארגוני הטרור ותומכיהם מאידך גם כן מצדדים בהרחבת ההגדרה במטרה כמובן לשרת את יעדיהם. כך למשל קובעת הליגה האיסלאמית הבינלאומית בפרסום שיוחד מטעמה להגדרת הטרור כי הטרור הוא כל פגיעה בגופו, ברכושו, בכבודו ואפילו באינטלקט של אדם. הרחבת ההגדרה באופן כה בוטה כמובן מעקרת אותה מכל תוכן ומשמעות אופרטיבית. הגדרת הליגה האיסלאמית הבינלאומית מוסיפה חטא על פשע בקובעה כי כאשר המטרה למעשים הללו הינה מוצדקת הרי שהפעולה לא תחשב כטרור. שוב יש כאן ניסיון לערב בין אמצעים למטרות כדי להעניק לגיטימציה לטרור. ואם בכך לא די מסבירה הליגה לקוראי הפרסום כי ה"ג'האד" לעולם לא יחשב כטרור משום שהוא נועד לעקור ביטויי טרור מן העולם¹⁰. הגדרת הליגה ממחישה את הצורך להתמקד בהגדרה צרה ככל שניתן המדגישה את המכנה המשותף הנורמטיבי הבסיסי ביותר, שלגביו ניתן להגיע להסכמה בינלאומית רחבה.

הנסיון להכשיר את פעילות הטרור תוך שימוש בטיעוני "שיחרור לאומי" בא לידי ביטוי בפורומים ערביים שונים וביניהם גם בהחלטות ועידת הפיסגה האסלאמית החמישית שהתקיימה בכויית, אשר קבעה כי: "הועידה חוזרת בבהירות על אמונתה המוחלטת בדבר הצורך להבדיל בין פעולות הטרור הנפשעות והעושקות אשר מבוצעות ע"י בודדים או קבוצות או מדינות, לבין המאבק הלגיטימי של העמים המשועבדים והמדוכאים נגד הכיבוש הזר, מכל סוג שהוא. מאבק זה אושר ע"י החוקים השמימיים, ערכי אנוש והאמנות הבינלאומיות"¹¹. שוב המדובר בנסיון להכשיר את "האמצעי" ("הטרור") תוך התבססות על "המטרה" ("שחרור לאומי") – לכאורה, לא חשוב מהי הפעילות המבוצעת - כאשר מדובר ב”שחרור מעולו של כיבוש זר" הרי שאין מדובר בפעילות טרור אלא בפעילות מוצדקת ולגיטימית. על רקע זה צמחה הקלישאה: "טרוריסט בעיני האחד הינו לוחם שחרור בעיני האחר", המדגישה כי הגדרת הטרור הינה סובייקטיבית ותלויה בזוית הראיה ובהשקפת עולמו של המגדיר. כך למשל הכריז נשיא ברה"מ לשעבר - לאוניד ברז'נייב הכריז בעת ביקורו של שליט לוב - מועמר קדאפי במוסקווה, באפריל 1981, כי: "לאימפריאליסטים אין כל התחשבות ברצון העם או בחוקי ההסטוריה. מאבקים לשחרור לאומי גורמים להם להתמרמרות. הם מכנים אותם כ"טרור"¹².

למרבה הפלא רבים בעולם המערבי קיבלו את ההנחה המוטעית כי הטרור והשחרור הלאומי הם שני קצוות של לגיטימיות השימוש באלימות. המאבק למען "שחרור לאומי" הינו לכאורה הקצה החיובי והמוצדק על פני רצף זה, ואילו הטרור מהווה את הקצה השלילי והנתעב. על פי גישה זו לא יתכן מצב בו ארגון מסויים הינו בעת ובעונה אחת ארגון טרור ותנועה לשחרור לאומי.

גורמים רבים שלא השכילו להבין את ההבדל בין שני המושגים, נפלו למעשה בפח שטמנו להם ארגוני הטרור ובעלי בריתם, וניסו להתמודד עם קלישאת השחרור הלאומי בנימוקים שונים ומשונים, במקום לקבוע כי כאשר קבוצה או ארגון בוחרים בדרך הטרור הרי שמטרת לוחמת השחרור אינה עומדת לזכותם ואינה יכולה להצדיק את מעשיהם. כך למשל טען הסנאטור הנרי ג'קסון כי: "המחשבה שטרוריסט בעיני האחד הינו לוחם חירות בעיני האחר אינה מקובלת. לוחמי חירות או מהפכנים לא מפוצצים אוטובוסים שמכילים גורמים לא לוחמניים, טרוריסטים ורוצחים כן עושים זאת.לוחמי חירות לא חוטפים ושוחטים תלמידי בית ספר, טרוריסטים ורוצחים כן... זו בושה וכלימה שדמוקרטיות מאפשרות למילה המוערכת כמו "חירות" להיות קשרוה באופן כלשהו למעשים טרוריסטיים"¹³.

גם בנציון נתניהו הניח מראש כי לוחמי שחרור אינם מסוגלים להוציא אל הפועל פעילות טרור. לדבריו, "בניגוד לטרוריסט שום לוחם חופש לא תקף מעולם בני אדם חפים מפשע, מעולם לא הרג בכוונה תחילה ילדים קטנים, או עוברים ושבים ברחובה של עיר, או תיירים מחוץ לארץ, או אזרחים אחרים, שגרים באזור הסכסוך... המסקנה שעלינו להסיק מכל זה היא ברורה: לא זו בלבד שאין הטרוריסט מביא חופש, אלא שהוא נושא עימו דיכוי ושיעבוד"¹⁴. אין כמובן בסיס לטענה כי לוחם שחרור אינו יכול לבצע פעולות טרור, רצח והרג. גישה זו תומכת שלא במכוון בנסיון של ארגוני הטרור להציג את לוחמת השחרור והטרור כשני מושגים סותרים ובכך היא משחקת לידי הטרוריסטים שיכולים לטעון כי מאחר והם פועלים לסילוקו של מי שנחשב בעיניהם ככובש זר, הרי שהם לא יכולים להחשב כטרורסטים.

למעשה, המושגים "טרוריסט" ו"לוחם שחרור" אינם סותרים זה את זה. ההבדל בין "טרור" ל"לוחמת שחרור" אינו הבדל סובייקטיבי הנובע מנקודת ההשקפה של המגדיר, אלא הבדל שבמהות המתייחס למטרות ולדרכי הפעולה של מבצע הפיגוע. הגדרת הארגון כארגון טרור מתבססת כאמור על דרך הפעולה של חברי הארגון בבואם להשיג את היעדים שהגדירו לעצמם, בעוד שלוחמת השחרור מתייחסת למטרה שברצונם של הארגוני להשיג. ולכן, ייתכן מצב בו ארגון טרור יהיה באותו זמן גם תנועת שחרור לאומי הפועלת לשחרור המולדת מעולו של כובש זר.

פגיעה ב"חפים מפשע"

לעיתים, גם מדינאים במדינות המתמודדות עם הטרור עושים שימוש פוליטי בהגדרת הטרור. ג'ני הוקינג מדגישה את המניפולציה הפוליטית הנעשית על ידי מדינות בהגדרת הטרור בקובעה כי: "ל-'איום הטרוריסטי' יש שני היבטים - האיום הכללי על הלגיטימיות של המדינה, ומיידי יותר - התפישה של טרור כאיום אישי. המימד השני הוא זה שעושים בו מניפולציה באמצעות תדמית הטרור המוצגת על ידי החוקרים כ: 'חוסר הבחנתיות', 'חוסר מוסריות', 'הפרת זכויות לא לוחמים', 'מכוון לפגיעה בחפים מפשע' ו'איום על שלטון החוק'. התפישה של הטרור בדרך זו עזרה לגייס את תמיכת הציבור לצעדים נגד הטרור אשר עשויים או לא עשויים להגן על הציבור מפני הטרור"¹⁵. אחד המאפיינים הבולטים בניסיון להעניק קונוטציה שלילית לתופעת הטרור הוא הייחוס של האלימות הטרוריסטית לפגיעה המכוונת בחפים מפשע. כך למשל, קובע בנימין נתניהו בסיפרו - "Terrorism How The West Can Win " כי הטרור הוא: "פעילות מכוונות ועקבית של רצח, פציעה, ואיום על חפים מפשע לשם הפצת פחד למטרות פוליטיות"¹⁶.

ההגדרה שונתה בסיפרו השלישי של נתניהו, “Fighting Terrorism", כאשר המושג "חפים מפשע" הושמט מתוכה ובמקומה נעשה שימוש במושג "אזרחים" – "הטרור הוא השימוש המכוון והעקבי באלימות נגד אזרחים על מנת להפיץ חרדה לשם השגת מטרות פוליטיות"¹⁷.

את הפרובלמטיות והסוביקטיביות הרבה של השימוש במושג "חפים מפשע" ניתן למצוא בדבריו של "אבו איאד" שטוען, כי: "ככל שאנו דוחים בשאט נפש כל פעולה המסכנת את חייהם של חפים מפשע, כלומר אזרחי מדינות שאינן מעורבות במישרין בסכסוך הישראלי - ערבי, כך אין לנו כל נקיפות מצפון כשמדובר בתקיפת אנשי צבא ומדינה ישראלים הנלחמים בעם הפלסטיני ומדכאים אותו". אולם באותו זמן הוא מוסיף, "פעולות הנקם הישראליות גורמות בדרך כלל למספר רב של קורבנות בקרב האזרחים הפלסטיניים - במיוחד כשחיל האוויר הישראלי מפציץ בצורה פראית ועיוורת את מחנות הפליטים - וטבעי שנשיב בדרך מתאימה כדי להניא את האוייב מלהמשיך בטבח החפים מפשע"¹⁸.

חף מפשע הינו אכן מושג סובייקטי המושפע מהשקפת עולמו של המגדיר ועל כן אינו יכול לשמש בסיס נורמטיבי להגדרת הטרור. מי שנחשב עיני אחד כחף מפשע אינו בהכרח חף מפשע בעיני האחר. השימוש במושג חפים מפשע בהגדרת הטרור הופך את ההגדרה לחסרת משמעות ולכלי לניגוח פוליטי. לפיכך יש לייחס את הטרור לפגיעה באזרחים – מונח אובייקטיבי המוגדר באמנות הבינלאומיות ולא לפגיעה ב"חפים מפשע".

--------------------------------------------------------------------------------------------------

.1Lasser, Ian, Hoffman, Bruce & others, Countering the New Terrorism, Rand Project Air Force, 1999, p. xii .

2. אחת הטענות כבדות המשקל של ברזילי היא שהגדרת קבוצת אנשים כטרוריסטים משמיטה למעשה את הבסיס מתחת לדיון מעמיק ושקול בתביעותיה ובטענותיה. טענה זו מחזירה אותנו לסוגיה המסורתית של הגדרת הטרור. אם טרור הוא "שימוש מכוון באלימות נגד אזרחים לשם השגת יעדים פוליטיים", אפשר לראות בחיוב טענה של מדינה כי כל דיון מהותי בתביעותיה של קבוצה הפועלת בדרכי טרור מותנה בכך שתחדל מהטרור כדי לקדם את ענייניה (לאו דווקא אי שימוש באלימות). עמידה עקבית על עיקרון זה עשויה להניע חלק מארגוני הטרור להפסיק להשתמש באמצעי הטרור ולמקד את פעילותם בתחומים אחרים, לא אלימים, או באלימות שאינה מכוונת נגד אזרחים.

3. צור מיכל (בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר), תקנות ההגנה שעת חירום 1945, נייר עמדה מס' 16, המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוקטובר 1999, ירושלים, (להלן, "צור"), עמ' 22 ו - 89.

4. צור, עמ' 89.

5. בג"צ 6026/94, עבד אל רחים חסן נזאל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש, פ"ד מח (5) 338 .

6. Shprinzak, Ehud, ”The Psyhopolitical Formation of Extreme Left Terrorism in Democracy: The Case of the Weathermen", Reich, ibid, p. 78 .

7. Crenshaw, “The Counter-Terrorism”, p. 125.

8. אבו איאד, ללא מולדת, הוצאת מפרש, ת"א, 1983, (להלן "אבו איאד"), עמ' 146 .

9. "חצב" 25.11.86, עמ' 5, (מקור: "תישרין", סוריה, 17.11.86).

10. “Terrorism – The Islamic Point of View”, published by the Muslim World League- The Secretariar General Makkah Al-Mukarramah, distributed by the NGO conference in Derben South Africa, 2001.

11. "חצב" 11.2.87, עמ' 18, (מקור: "אל אנבאא", כווית, 30.1.87).

12. קליין, עמ' 24.

13. נתניהו, עמ' 18.

14. נתניהו, עמ' 27.

15. הוקינג, עמ' 109.

16. נתניהו, עמ' 9.

17. Netanyahu b., FIGHTING TERRORISM, Farrar Straus Giroux, New York, 1995, p.8.

18. אבו איאד, עמ' 78, 155-6.

פריט מידע זה נכתב עבור אתר חוסן.