גדעון מסרב לקבל את המלוכה ומקים את האפוד בעפרה מחבר: ד"ר אליהו עסיס

חזרה3

כב וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּדְעוֹן, מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ: כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ, מִיַּד מִדְיָן. כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם: יְהוָה, יִמְשֹׁל בָּכֶם. כד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן, אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה, וּתְנוּ-לִי, אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ: כִּי-נִזְמֵי זָהָב לָהֶם, כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. כה וַיֹּאמְרוּ, נָתוֹן נִתֵּן; וַיִּפְרְשׂוּ, אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה, אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. כו וַיְהִי, מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת, זָהָב--לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן, שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. כז וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה, וַיִּזְנוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, שָׁם; וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ, לְמוֹקֵשׁ. כח וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן.

(שופטים ח, 22-28)

לאחר שנקט סממני מלכות, אין פלא שהעם מציע לגדעון לייסד שושלת של מלכים.⁸² "ויאמרו איש ישראל אל גדעון משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין"(ח, 22). המושג "מלך" אינו מופיע בבקשת העם, אך ברור כי זוהי כוונתו, מעצם הציון של מעבר השלטון מאב לבן: "אתה גם בנך גם בן בנך". ממקורות רבים ברור שהמילה "משל" קרובה במשמעותה, אם לא שווה, למילה "מלך".⁸³ הניסיון לייסד מלוכה קשור אומנם בסממני המלכות שנקט גדעון. אבל, אפשר שהיוזמה להמלכת מלך מובאת בספר שופטים לאחר כמה סיפורים על שופטים שמשימתם צלחה והם יצבו את מצבו של העם, אך היציבות לא נותרה בעינה לאחר מותם. כאן, לאחר הצלחתו של גדעון, עולה ניסיון לפתור את בעיית חוסר היציבות הטמונה באופי הנהגתם של השופטים.

גדעון מסרב בתוקף לקבל את הצעת העם להמליך אותו: "ויאמר אליהם גדעון לא אמשל אני בכם לא ימשל בני בכם ה' ימשל בכם" (ח, 23). סירובו של גדעון למלוך נוגד את גינוני המלכות שבהם נהג בהוציאו את מלכי מדיין להורג, וכן את היחס המלכותי של מלכי מדיין כלפיו. בסירובו של גדעון למלוך הוא שב לבטא את שנכון לעשות, על פני העניין האישי שלו. גדעון מבטא כאן תפישה תיאוקרטית, המעמידה את האל במרכז הקיום של העם. לפי תפישה זו, האל הוא מלך ישראל, וכל מלכות אנושית סותרת תפישה זו.⁸⁴

אולם, מיד לאחר שהוא מסרב למלוכה, ממשיך גדעון ומבקש מהעם: "ויאמר אליהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם" (ח, 24).⁸⁵ בקשה זו היא המשך הדיאלוג בין העם לגדעון. גדעון מסרב למלוך, אך מבקש מן העם את שללו. מכיוון ששני הנושאים באים ברצף אחד, בדיאלוג בין גדעון ובין העם, יש לבדוק את טיב הזיקה בין שני הנושאים, הנראים לכאורה בלתי-קשורים זה לזה.

העם נענה לבקשת גדעון ברצון: "ויאמרו נתון נתן ויפרשו את השמלה וישלכו איש נזם שללו. ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב לבד מן השהרנים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם. ויעש אותו גדעון לאפור ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש (ח, 25-28).

תמונה זו, שבה מבקש גדעון מהעם את השלל והעם נכון להשליך איש את שללו, מזכירה את בקשת אהרון מהם להתפרק מתכשיטיו, כדי להכין עגל מסכה: "ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרון. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב,2-4). בשני המקרים, מבקש המנהיג מהעם לתרום תכשיטי זהב, שיש בהם נזמים. בשני המקרים העם נענה ברצון. אהרון עושה מהתכשיטים עגל מסכה וגדעון עושה אפוד.⁸⁶ בסיפור אהרון העם חוטא בעבודת העגל ובסיפור גדעון העם חוטא בעבודת האפוד.

בסיפור העגל היה העם נתון במצוקה שנבעה מהסתלקותו של משה. כלומר, סיפור העגל הוא תוצאה של משבר מנהיגות (שמות לב, 1: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"). בקשת גדעון מהעם לתרום את תכשיטיו, נובעת גם היא ממשבר מנהיגות. קצה נפשו של העם בחוסר היציבות שנבע מהיעדרותה של מנהיגות ריכוזית קבועה, ועל-כן הם פונים לגדעון שימלוך עליהם ויהיה ראשון בשושלת של מנהיגים.

גדעון מסרב לקבל על עצמו את תפקיד המלך, משום שהוא רואה בכך פגיעה במלכותו של ה' – אבל סותר את עצמו תוך כדי דיבור, ויוזם מיד בניית אפוד שאף היא פוגעת בפולחן ה'. איך אפשר להסביר את הסתירה החזיתית בפעולותיו של גדעון?

ההסבר טמון במרכיביו של האפור. גדעון מבקש – "ותנו לי איש נזם שללו" (ח, 24), והעם נענה מיד: "וישליכו שמה איש נזם שללו" (ח, 25). בסיכום מחושב סך כל מה שנאסף: "ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב" (ח, 26 א'), אך בכך אין הסיכום מסתיים, אלא הפסוק ממשיך ומתאר: "לבד מן השהרנים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם" (ח, 26 ב'). העם לא נתבקש להביא חפצים אלה, והביא, אכן, רק נזמים. אופיים של השהרונים, הנטיפות, בגדי ארגמן והענקות, כתוספת למה שנאסף – עולה גם מבחינה תחבירית: "ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל... לבד מן... ולבד מן...". מניית חפצים אלה באופן נפרד נועדה להבליטם. אלה, לא הובאו על-ידי העם, אשר נתבקש והביא את הנזמים – אלא על-ידי גדעון עצמו. ראינו לעיל שגדעון לקח את השהרונים המלכותיים מצווארי הגמלים המלכותים כשלל המלך המנצח מאת המלכים המנוצחים. כאן נוספו גם "הנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין" ו"הענקות אשר בצוארי גמליהם", המדגישים את אופיו המלכותי של שלל זה. האפוד הורכב אפוא מן השלל המלכותי של גדעון. שלל זה, שגדעון לקח ממלכי מדיין, הוא חלק ממוטיב הצגתו של גדעון כמלך אשר גבר על מלכי מדיין, ובהקשר זה יש לבקש את משמעות האפוד ואת מטרתו. מתברר שהאפוד נבנה כמונומנט שבא להנציח את ניצחונו של גדעון על מלכי מדיין. בימי קדם, מלכים נהגו להציג לראווה את השלל המלכותי אשר לקחו במלחמותיהם, במיוחד שלל שהיה בו כדי להאדיר אתם שמם על פני המלכים המנוצחים על-ידם. גדעון פועל כדרכם של מלכים, להאדרת שמו.

כך אנו מבינים גם את הדגש על מיקום הצבתו של מונומט ניצחון זה: "ויצג אותו בעירו בעפרה" (ח, 27). הדגש על הקמת המונומט בעפרה, עירו של גדעון, בא ללמד כי מטרתו היא לפאר את גדעון. בניית המונומט בעיר הבירה של המלך המנצח היה מעשה נפוץ אצל מלכים מנצחים, שנועד לרכז סביבם תשומת-לב רבה ואהדה של נתיניהם. בהצבת המונומנט בעפרה, הופך גדעון את עפרה למוקד לעלייה לרגל ולהנצחת שמו, וזוהי המציאות המשתקפת במשפט: "ויזנו כל ישראל אחריו שם" (27).

מה טיבו של הפולחן שנרקם סביב האפוד ושמיוצג בפועל "זנה"? אפשר כי מדובר בפולחן של עבודה-זרה,⁸⁷ אך אפשר שיש כאן מימד נוסף והוא פולחן אישיותו של גדעון.⁸⁸ לאיזה שם-עצם מתייחסת המילה "אחריו"? מבחינה תחבירית, אפשר שהם זנו אחרי האפוד, אך אפשר גם שהם זנו אחרי גדעון. אני סבור שהדו-משמעיות היא מכוונת. גם אם היה כאן פולחן ממש, הוא נבע מהערצת העם לגדעון, ולא מתוך שאיפות דתיות או פולחניות. פולחן האפוד הוא מימוש הערצתו של העם לגדעון, בעקבות ניצחונותיו; ממש כמו הבקשה שימלוך עליהם. בהקשר זה בדיוק יש להבין את בקשת גדעון מהעם לתרום את נזמיו. בניית האפוד על-ידי גדעון היא המשך ישיר של סירובו למלוך. העם ביקש מלך, הוא סירב, אך מיד החל לפעול לשם יצירת אפוד שיפנה את העם המעריץ מניסיונות להמליך אותו למלך, לפולחן האפוד.

התוצאה של בניית האפוד מלמדת גם היא על מטרתו של גדעון: "ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (27 ב).⁸⁹ כאן אנו מתוודעים ליסוד חדש – "ביתו" של גדעון. מה טיבו של הבית? הבית רומז לממסד שנוצר סביב גדעון. אף שסירב להיות מלך, אנו שומעים כאן על בית שאינו ביתו הפרטי אלא מוסד שלטוני שמזכיר בית-מלכות, שנוצר סביבו.

התנגדותו המפורשת של גדעון למלוך (ח, 23), שנבעה מהבנת מעמדו של ה' מצד אחד ומיחס של צניעות ואלטרואיזם מצד שני, עומדת בסתירה חריפה לבקשתו של גדעון ליצור את האפוד. זו נבעה מרצונו לבסס את מעמדו בעיני העם, אבל היא עולה קנה אחד עם התנהגותו המלכותית, שתקבל עוד פנים בהמשך הסיפור. סתירה זו הביאה כמה חוקרים למסקנה שגדעון בעצם לא התכוון למה שאמר כאשר סירב לקבל על עצמו את המלכות,⁹⁰ אך לנו נראה שהיא חלק מהותי של הסיפור ושל אישיותו של גדעון, כפי שכבר ראינו לעיל. גדעון מתנדנד כמטוטלת בין מנהיגות חיובית לשלילית. גדעון יודע את הדרך הנכונה אשר עליו לאמץ ומתכוון לפעול על-פיה, אך יצר השלטון מתגבר עליו והוא מבקש בכל זאת ליצור אפוד ולהנציח בכך את פועלו.

בניית האפוד לא היתה מכוונת לייסד פולחן אלטרנטיבי לעבודת ה', ולא לפגוע בה'. מטרתו של גדעון היתה להאדיר את עצמו ומתוך כך נתהוותה גם פגיעה בה'. יש סתירה בין כוונותיו של גדעון ובין מעשיו, והצגתה של סתירה זו היא כוונת הסיפור. הצגת סתירה זו באה להדגים את התוצאות ההרסניות שעלול לגרום מנהיג, הפועל על-פי מניעים אישיים. רעיון זה מודגם בסיפור באמצעות אירוניה בולטת המשתקפת מהשוואת תחילתו של הסיפור לסופו. בתחילת הסיפור, יוצא גדעון כנגד בית אביו ואנשי מקומו ומכרית את עבודת הבעל בעיר עפרה. בסוף הסיפור, לאחר שהוא גובר על המדיינים ומוכיח את עליונותו של ה' – אשר מינה אותו – על הבעל, אשר בו נלחם – הוא מייסד באותו מקום בדיוק, בעירו בעפרה, פולחן אלטרנטיבי: "ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחיו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (ח, 27).⁹¹ אף כי פולחן זה אינו חמור כעבודת הבעל, האירוניה היא בולטת והיא נועדה להעריך בצורה חמורה את תוצאות מניעיו האישיים של גדעון.

למרות הצדדים השליליים במעשיו של גדעון, מסכם הכתוב את מעשיו ואת תקופת כהונתו בצורה חיובית: "ויכנע מדין לפני בני ישראל ולא יספו לשאת ראשם ותשקט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון" (ח, 28). פסוק זה מחזיר אותנו לתיאור המפורט של השיעבוד המדייני בתחילת הסיפור, אשר הציג את ידו הקשה על ישראל. גדעון פתר בעיה זו אחת ולתמיד. לא זו בלבד שהעימות בין ישראל למדיין הסתיים בכניעת מדיין, אלא שהניצחון עליהם היה מוחלט: "ולא יספו לשאת ראשם". מדיין לא הצליחה להשתקם שוב. ואכן, לכל אורכו של הסיפור המקראי, אין למצוא שוב שום גורם מדייני אשר היה מעורב בפגיעה כלשהי בישראל.

כאן מסתיים, לכאורה, סיפור גדעון – בידיעה על כך שהכניע את המדיינים ובסיכום מספר שנות שיפוטו. כך מסתיימים גם סיפורו של אהוד בן גרא – "ותכנע מואב ביום ההוא תחת יד ישראל ותשקט הארץ שמונים שנה" (ג, 30), וסיפורה של דבורה (ה, 31 ב'). אך למרות הערכה חיובית זו כלפי גדעון, בכל זאת אין זה סוף סיפור, והכתוב חוזר לתאר את הנזקים שגרם גדעון.

לקריאה נוספת:
מותו של גדעון
לאחר מות  גדעון
המבנה של סיפור גדעון ומשמעותו
המבנה של ספר שופטים ומשמעותו

הערות שוליים:
82. ראו גם: ווב, שופטים, עמ' 152.
83. למשל: בראשית לז, 8; ישעיה מט, 7; ירמיה לד, 1; מיכה ד, 5; תהלים כב, 29; לז, 8; קג, 19; קה, 20; קמה, 13; דניאל יא, 5-3; נחמיה ט, 37 ועוד.
84. על ביטוי תפישה זו בסיפור על מינוי יהושע, ראו: עסיס, מנהיגות אלוהים ומנהיגות בשר ודם, עמ' 42-25.
85. ערבוב בין "ישמעאלים" ל"מדיינים" מצוי גם בסיפור יוסף; בראשית לז, 28-25. על כך, ראו: ברני, שופטים, עמ' 185-184. בשל העובדה שהשמות מדיין וישמעאל משמשים יחד בסיפור זה, ומשום הדעה הרווחת היום כי אין לאתר את המקורות J ו-E בסיפור גדעון, יש לשקול מחדש את ההשערה שהועלתה על-ידי החוקרים בסיפור יוסף, כי מקור E משתמש בשם "מדיינים" ומקור J בשם "ישמעאלים". ראו: סקינר, בראשית, עמ' 443; דרייבר, מבוא, עמ' 18-17.
86. דעות שונות הועלו ביחס לטיבו של ה"אפוד". יש הרואים בו בגד דמוי אפודו של הכהן (ברני, שופטים, עמ' 243-236; הרן, אפוד, עמ' 388), ויש הסבורים שהאפוד הוא פסל של ה' (מור, שופטים, עמ' 231-230). יש גם הרואים באפוד מכשיר פולחני של שאילה בה' (פוט, אפוד, עמ' 47-1). על משמעות המילה "אפוד" על-פי מקורות אשוריים ואוגריתיים, ראו: אולברייט, אלהי כנען, עמ' 203-200. ראו גם: ברני, שופטים, שם.
87. דינור (גדעון, עמ' 214) סבור כי סיפור האפוד הוא המשך סירובו של גדעון למלוך. לדעתו, הוא הקים את האפוד כדי שישמש אמצעי לשלטון ה'. בדומה לכך גם: מקמילן, גדעון, עמ' 253-252. לדעת קויפמן (שופטים, עמ' 190), גדעון התכוון לעשות אפוד לשם ה'. לדעתו, הוא בנה את האפוד כסמל של שלטונו, ובאמצעותו הוא עמד בראש העם כאיש רוח, והשתמש בו למילוי תפקיד כוהני של שאילה באלוהים (ראה עמ' 193). גם אמית (אמנות, עמ' 244) סבורה כי יש קו עריכה אחיד בין סירובו של גדעון למלוך ובין יוזמתו לבנות את האפוד. מכיוון שהיא סבורה שגדעון התכוון למה שאמר, שהוא אינו רוצה למלוך בגלל רצונו להבליט את מקומו של האל, גם את מעשה בניית האפוד היא מפרשת כהמשך לסירובו למלוך, בכך שכוונתו בבניית האפוד היתה ליצור סמל פולחני לישועת ה' (ראו גם שם, עמ' 92-91). אולם דרך של קביעת המשמעות על-פי ההקשר, אינה מתחשבת באפשרות שגדעון לא היה עקבי במעשיו. יתר-על-כן, כדי לבסס את טענתה – קובעת אמית שהאפוד מוזכר בעיקר בהקשרים חיוביים, אך טענה זו מופרכת. האפוד אומנם היה אחד מבגדי הכוהן, אולם כמו כאן, הוא נזכר בכמה מקומות בהקשרים שליליים, למשל: שופטים יז, 5; הושע ג, 4.
88. כך רד"ק. אלא שפירושו, שרק לאחר מותו של גדעון ישראל עבדו את האפוד, הוא דחוק.
89. מכיוון שפסוק זה אינו תואם את הכוונה הכללית של הסיפור, קויפמן (שופטים, עמ' 190) ואמית (שופטים, עמ' 155) מוחקים מילים אלו. אולם, כבר הראינו לאורך הסיפור שההתנהגות הבלתי-עקבית של גדעון היא מוטיב מרכזי באישיותו, ומחיקת הפסוק פוגעת בעיצוב דמותו של גדעון, אשר מצד אחד דואג למלכות ה' אך מאידך גיסא הוא גורם לפגיעה בה'.
90. הסתירה בין התנגדותו של גדעון למלוכה ובין התנהלותו בגינוני מלכות, הניבה שלושה כיוונים בפרשנות. כיוון אחד מייחס את המוטיבים השונים למקורות נפרדים. כיוון אחר גורס שלמרות שנראה שגדעון מסרב למלוך, הוא מכהן בעצם כמלך בפועל (או שהיה בעל תפקיד דומה אחר). אפשרות שלישית ממעיטה בחשיבותם של הפרטים אשר מצביעים על כך שהוא מלך. דייוויס סבור שגדעון קיבל בעצם את המלכות, והתנגדותו אינו אלא סירוב נימוסי שמשמעו קבלת ההצעה, ראו: דייוויס, שופטים ח', כב-כג, עמ' 157-151. לדעתו, ההקשר מוכיח שאכן מלך, משום עושרו, ילדיו, נשיו ופילגשו, המקדש שלו, ומשום הריב בין בניו ביחס לשאלה מי ימלוך תחתיו (עמ' 156-155). דיוויס גם מדגיש שבמשל יותם אין מילה אחת נגד המלוכה, אלא נגד העובדה שהאדם הלא-נכון קיבל את המלוכה. האפוד שהוא עשה, כמו שאול ודוד, הוא סממן מלכותי. חלקו עליו סוג'ין, שופטים, עמ' 160; גרברנדט, מלכות, עמ' 126. קויפמן נראה כמי שפוסח על שני הסעיפים. מצד אחד הוא סבור (שופטים, עמ' 193-191) שגדעון אומנם הביע סירוב למלוך, אך המשך המשא-ומתן בינו ובין העם – שבו קיבל את ההצעה – הושמט, כדי להשאיר את הרושם היפה של דברי נאמנותו של גדעון לה'. מצד שני, הוא מדגיש (שם, עמ' 191) שאין בריבוי נשים ובנים, או בקריאת השם אבימלך – מסממני המלכות. בדוחק טוען קויפמן (שם) גם שגדעון אינו מביע את התפישה שהמלוכה היא חטא, אלא שאין בה יתרון. בוואריאציות נוספות, ראו גם: מלמט, ימי השופטים, 227-226. לדעת דישון (גדעון, עמ' 266) גדעון לא סירב למלוך ואף לא הביע הסכמה, אלא הצהיר ששינוי המשטר והקמת מלוכה אפשריים במסגרת שלטון ה'. לדעתה, הסירוב של גדעון הוא למשול בעריצות, אך הוא מסכים למשול בדרך שאין בה שררה. תיאוריה זו נראית רחוקה מאוד מפשוטי הפסוקים, שבהם מודגש במפורש שגדעון דחה את הצעת המלוכה. ביקורת על גישה זו, ובייחוד על מאמרה של דישון, ראו: ליונשטם, ה' ימשל בכם, עמ' 445-444. לדעת הלפרן (אבימלך, עמ' 85-84), גדעון סירב אומנם לקבל את המלכות אבל אימץ את תפקיד הכוהן המתווך בין ה' ובין ישראל. לדעת גרברנדט (מלכות, 129-127) גדעון אינו מביע תפישה אנטי-מלכונית. לדעתו, כאשר העם מבקש מגדעון "משול בנו... כי הושעתנו" העם מוכיח שהוא לא הכיר בישועת ה' וייחס את הישועה לגדעון, בדיוק בהתאם לחשש שה' העלה: "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". למלכות כזו, אשר פוגעת בה', התנגד גדעון. הצד השווה שבכל הפתרונות האלה הוא שצריכה להיות אחידות בהתנהגותו של גדעון, ושפיו ומעשיו צריכים להיות שווים. אולם פירושים אלה כולם מחטיאים את כוונת הסיפור. פשוטם של מקראות מורה שגדעון אכן סירב למלוך, מאידך גיסא, הוא התנהל כמלך.
91. ראו: ווב, שופטים, עמ' 153; אקסום, המרכז, עמ' 419.