העיוור שראה את הנולד מחברת: ד"ר פנינה גלפז-פלר

חזרה3

"ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה" (שו' טז, כא).
לאחר שדלילה מגלחת את שיער ראשו של שמשון, אין לה חלק בעלילה. הפלשתים שהיו אדוניה, הם אלו המסיימים את המטלה ודלילה היא רק אמצעי בידיהם. אשה במשטר פטריארכלי היתה מונעת על-ידי גברים, מתוגמלת על-ידם ואחר נעלמת. שמשון אוהב את דלילה והופך לכלי בידיה, כמו שהיא הופכת לכלי ביד הפלשתים.
הפלשתים אוסרים את שמשון ומנקרים את עיניו. לכאורה, קשה להבין מדוע בוחרים לנקר את עיניו ולא לפגוע בידיו, שהיו האמצעי שבו היכה בפלשתים. כדי להבהיר את ניקור עיניו השתמשו חז"ל במוטיב הראייה, והבהירו את מעשי שמשון כמידה כנגד מידה: "ושמשון בעיניו מרד שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו שנאמר ויאחזו פלשתים וינקרו את עיניו" (סוטה ט', עב'). העיוורון של שמשון ינטרל מעתה את פגיעותיו בפלשתים. כמו שהנחושתיים כובלים את גופו, העיוורון פוגם בתנועתו.

ניקור עיניים היה נוהג של התעללות שמגמתה השפלה. ניקור עיניים נזכר בתיעוד במזרח הקדום כעונש על הפרת ברית. גם במקרא מופיע העיוורון במסגרת קללות החלות על מפירי הברית עם ה': "יככה ה'... ובעורון... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך" (דב' כח, כח-כט). העיוורון הוא עונש קשה: "ביום ההוא נאם ה' אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני וכל סוס העמים אכה בעורון" (זכ' יב, ד).
התחושה הקשה של העיוורון מתוארת בצורה מוחשית בנבואת ישעיה: "נקוה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה" (יש' נט, ט-י). בדרך דומה מאיים אסרחדון על הווסלים שלו (672 לפנה"ס): "האל שמש לא יתן לכם דין צדק ומשפט יקח מכם מראה עיניכם בחשכה תתהלכו" (חוזה אסרחדון, שורות 422-424), "כשם שמקצצים כפות ידיהם ורגליהם ומנקרים עיניהם של המקללים אלהים ואדון" (חוזה אסרחדון, שורות 626-627).
העיוורון סימל את האל שמש, אל האור והמשפט. קללות אלו משמען הכרזת נידוי וחרם שיחולו על מפירי ברית, בטקסט בבלי, דיאלוג הפסימי בין אדון לעבדו, שומעים על ניקור עיניים כעונש שכיח.
שורה 43: "האיש אשר עול יעשה יומת או עורו יפשט ינקרו עיניו או יאסר או ישלך לבית הכלא."
בקללות שבין אשורנירארי החמישי ומתעאל מארפד, ובחוזה הארמי מספירה שבין בר גאיה מלך כתך ומתעאל מלך ארפד, מוצאים ניקור עיניים כגמול על מפירי ברית.
בחוזה החיתי-מצרי שבין רעמסס הב' לחתמשילי השלישי, מבטיח החוזה על דרך השלילה "לא ימיתו נשותיו וילדיו ולא ישחיתו עיניו ואזניו". שלמנאסר הראשון מספר שהוא עיוור עיני 14,000 איש. ומימי סרגון השני שרד תבליט ובו מתואר המלך מעוור עיני שבוי.

בתעודות נוזי נמצא ניקור עיניים כעונש על הפרת הסכם, ובייחוד של בן מאומץ שנתמרד ופרק עול אביו. בתיאור כיבוש ירושלים בימי דוד (שמ"ב ה, ח) נזכרים עוורים ופסחים. העוורים כמו הפסחים, שימשו להמחשת הקללה המוטלת על תוקפי עיר. מי שיתקוף את העיר יהיה עיוור ופיסח. שימוש בבעלי-מום להמחשת קללה על מפירי שבועה, היה נהוג אצל החיתים. קיימת תעודה שלפיה בטקס השבעת הצבא החיתי, הציג כוהן לפני הלוחמים עיוורת וחירש ואמר: "ראו הנה עיוורת וחרש כל מי שיחרוש רעה על הממלכה יבואו עליו הקללות יעשוהו עיוור ויעשוהו חירש...".

במחזה הקאבי של אורפידס מתואר כיצד נפרעת הקאבי, מלכת טרויה, מפולימיסטור מלך תראקיה, שרצח את צעיר בניה. ניקור עיניים כעונש לא היה עונש מקובל ביוון הקלאסית, לפיכך גם במחזה זה הנענש איננו יווני. פולומיסטור נענש על כך שעבר על התחייבות שנתפשה כמקודשת: לשמור על בנה של הקאבי. הפרת ההתחייבות חייבה נקם והשפלה. אורפידס ביקש להעניש את החוטא בדרך שהיתה נהוגה בארצו תראקיה, והעונש המקובל היה עיוורון.

שמשון אינו מפר ברית עם הפלשתים, הוא מפר ברית עם אלוהים: שיער ראשו גולח ולכן נענש על הפרת נדרו בעיוורון. אם נפרש את העיוורון כהפרת ברית, הרי הפלשתים היו השליחים לדבר עבירה – מניעים את דלילה למעשיה, וכעת הם השליחים המבצעים את העונש.

העיוורון סימל את הסרת החסד מעם שמשון. תיאור דומה ניתן לראות בפרשת צדקיהו: "ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשים ויבאהו בבל" (מל"ב כה, ז). שמעון, השופט האחרון, וצדקיה, המלך האחרון ביהודה, שניהם עוורו בידי אויביהם ומתו במקום גלות. צדקיה הוגלה שלא מרצונו, שמשון בוחר באזור פלשתי מרצונו. נפילתם של המנהיגים מביאה לאנרכיה – איש הישר בעיניו יעשה, המתבטא במעשה פילגש בגבעה (שו' יט), ועוד קודם לכך במעשה בני דן (שו' יח).בממלכת ישראל לאחר הגליית המלך ואנשיו, מתרחשת אנרכיה, המתבטאת באלימות קשה, שסופה רצח גדליה בן אחיקם (מל"ב כה, כה).

צדקיהו חטא, לא שמע בקול הנביא ומרד (מל"ב כד, כ). לפיכך שחטו את בניו לפניו, את עיניו ניקרו, הוא נאסר בנחושתיים והובא לבבל. אי-שמיעה בקול האל כמוה כמרי, כהפרת צו האל, כמו בעלילת שמשון: "ומורה לא יעלה על ראשו" (שו' יג, ה).

ניקור העיניים כהתרסה ואי-ציות לשליט, מופיע גם בדבר המרד של דתן ואבירם בני אליאב: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (במד' טז, יד). גם מפסוק זה מתברר שניקור עיניים הוא עונש מקובל על התמרדות. המתמרדים מסרבים להופיע לפני משה ומאשימים אותו על שעזבו את אדמת מצרים וכעת הם מסתכנים במדבר במקום לנחול כרמים ושדה. לפיכך הם מצהירים שלא יעלו לארץ הבחירה. הצהרה זו מהווה סירוב למרותו של משה עליהם. בתעודה חיתית נמצא איום בניקור עיניים אל אי-הופעה בפני המושל: "כאשר תקבלו את המכתב, תופיעו מייד, ואם לא ינקרו עיניכם." מתוך הכרת המציאות, שואלים דתן ואבירם בדרך סרקסטית אם הם יסרבו לפקודת משה, האם כמקובל עיניהם ינוקרו.

ניקור עיניים כטקס השפלה מופיע במקרא במלחמת שאול ובני עמון: "ויאמר אלהם נחש העמוני בזאת אכרות לכם בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל" (שמ"א יא, ב). פרשת המלחמה בעמון סתומה. על-פי הסיפור הביא על עצמו נחש את מפלתו, כי לא הסתפק בנכונותם של אנשי יבש גלעד להיכנע, אלא העמיד להם תנאי כניעה נוספים – ניקור עין ימין. קשה להבין כיצד מציע מלך עמון תנאי כניעה משפילים מחד, ומאפשר לבני-ישראל לנסות לגייס עזרה מאידך, או כיצד הצליחו בני-ישראל המרוקנים מנשקם לנצח במלחמה, וכדומה. גם אם לפנינו מוטיב ספרותי אגדי המדגיש את ישועתו הגדולה של שאול, הוא חשוב להבלטת ההשפלה שבעיוורון.

במנהגי המלחמה במזרח הקדום, ניקור עין אחת אינו מוכר. העונש המוכר היה עקירת שתי העיניים. עקירת שתי עיניים של השבויים נועדה להפכם לעבדים צייתנים. ייתכן שהמחבר בדה את הסיפור על עקירת עין ימין בלבד, כדי להמחיש לקורא שמלך בני עמון התכוון לכונן בגלעד משטר דיכוי קבוע ומשפיל. התנשאותו של המלך באה לידי ביטוי בכך שמאפשר לנצורים להזעיק עזרה. המלך מתכוון להוכיח להם שגם עזרה לא תועיל להם. אומנם המקרא לא משתמש בלשון התנשאות, אך מסקנה זו מתבררת מתוך הנעשה. סיפור מלחמה זה הוא היחיד ברחבי המזרח הקדום, שבו איפשר הצר על עיר להזעיק עזרה לנצורים. גם לפי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ו, סע' 70) ביקש מלך עמון להפוך את בני-ישראל לבעלי-מום על-מנת שלא יוכשרו למלחמה. זאת, כי העין השמאלית מכוסה במגן גדול ואת העין הימנית, שבעזרתה מכוון החייל את נשקו, ביקש כעת מלך עמון לנקר.
מקרה זה שונה משל צדקיהו המלך שמרד באדונו הבבלי, כי כאן לא מדובר בשבויים אלא באויבים הנושאים-ונותנים על תנאי כניעתם.
הסיבה לדרישת נחש מתבררת כהתעללות (קדמוניות היהודים, ו, סע' 69). לפי שחזור קטע מתוך מגילות קומראן למדים: "[ונ]חש מלך בני עמון הוא לחץ את בני גד ואת בני ראובן בחזקה ונקר להם כ[ול ע]ין ימין ונתן אי[ן מושי]ע ל[י]שראל ולא נשאר איש בבני ישראל אשר בע[בר הירדן אש]רל[וא נ]קר לו נח[ש מלך] בני [ע]מון כול עין ימין..."

יוסף בן מתתיהו המתבסס על מסורת קדומה (תרגום השבעים) וכן הנוסח במגילת קומראן, מתארים את התנהגותו המשפילה של נחש.
נחש נהג עוד לפני המצור על יבש גלעד לנקר את עינם הימנית של האנשים.

מתיאור מלך עמון ומעשיו מתברר כי ניקוד העיניים היה השפלה קשה. השומעים סבורים היו כי מדובר בברית, כפי שהציעו אנשי יבש לנחש, אולם נחש מבהיר כי לא מדובר בכריתת ברית אלא בכריתה של איבר חיוני – העין. בניקור עיניו של שמשון בולטת מגמת ההשפלה.
מלך בני עמון מאיים בנקירת עין אחת – כדי שאפשר יהיה להשתמש בנכנעים בכוח עבודה לאחר ענישתם. שתי עיני שמשון נוקרו. ניקוד העיניים לא מונע ממנו את עבודת הטחינה בבית-האסורים.

אם לא די היה בניקור עיני שמשון וכבילתו, שמשון מושם גם כטוחן בבית-האסורים. מגבר לוחם הופך שמשון למעין אשה טוחנת.
העיוורון משמש ביטוי לסירוסו, שמשון הגיבור המהולל מוכרח לעשות מלאכת נשים (יש' מז, ב; איוב לא, י).

מוטיב הראייה

עד לעוורונו הפיזי בידי הפלשתים, שמשון עיוור בראיית המציאות.
מוטיב הראייה ותעתועיה מופיע כבר בבשורת הלידה. אשת מנוח מתארת את ההתגלות: "איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים" (שו יג, ו). אשת מנוח מדווחת למנוח על ההתגלות. בעיניה האיש שנגלה לה נראה כאיש אלוהים המבשר על הבאות. כשמתגלה המלאך לאשת מנוח בפעם השנייה שוב מבשרת האשה לבעלה: "הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי" (שו' יג, י). האשה רואה מי האיש ומבינה, והבעל אינו רואה ואינו מבין.

מנוח מקיים את עצת המלאך להעלות גדי לעולה לה' ואף מצרף מנחה, ואז מנוח ואשתו רואים את עליית המלאך בלהב המזבח (שו' יג, יט-כ). כדי להדגיש את עוצמת המראה, מדווח המחבר כי נפלו על פניהם ארצה (שו' יג, כ), ואז לא מוסיף עוד מלאך ה' להיראות. רק אחרי עליית האיש בלהבת האש, מבין מנוח כי היה זה מלאך ה'. שוב מנוח הרואה, עיוור למציאות. הוא חרד שמא ימותו, כי ראו אלוהים (שו' יג, כב). על-פי התפישה המקובלת במקרא אומנם כל הרואה אלוהים סופו למות (שמ' לג, כ; שו' ו, כב-כג), אולם אשת מנוח מבהירה למנוח כי ראייתו מוטעית – הוא עיוור למציאות, כי לו רצה ה' להמיתם לא היו מתבשרים על הולדת הבן (שו' יג, כג).

את ראייתו המתעתעת, עוורונו של האב, ימשיך שמשון. "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר אשה ראיתי..." (שו' יד, א-ב). שמשון רואה אשה, אך עיוור לתכונותיה. למרות זאת האשה ישרה בעיניו (שו' יד, ג).

שמשון יורד לדבר עמה ושוב מציין המחבר המקראי ומדגיש כי "ותיישר בעיני שמשון" – הרגשות המתעוררים למראיתה מתחזקים (שו' יד, ז). האשה שנראית ישרה בעיני שמשון התגלתה במציאות כמאכזבת, ערמומית ובוגדת.

כשהולך שמשון לקחת את אשתו הוא סר לראות את מפלת האריה. המראה שיתגלה לעיניו (שו' יד, ח) מהווה את היסוד לחידתו, חידה הממיטה עליו את אסונו ומלמדת על אי-ישרותה של אשתו. הפועל 'ראה' מופיע גם במשתה הנישואין: "ויהי כראותם אותו ויקחו שלשים מרעים ויהיו אתו" (שו' יד, יא). תרגום השבעים תרגמו 'ביראתם'. לפי נוסח זה חששו הפלשתים מפני שמשון לכן צירפו למשתה שלושים מרעים שישגיחו עליו. המרעים ראו את שמשון ונמצאו עימו. מראהו בעיני הבחורים מעורר כפי הנראה אנטגוניזם (אולי בגלל שערו, אולי בגלל מוצאו), והמרעים שנלקחו לכאורה בתמימות להיות עימו בשעת חג, יהפכו במקום רעיו למרעיו, לאלו שיחרשו רעתו. עד כה, במעשה התמנית, שמשון 'רואה' וכעת המרעים 'רואים'. ראייתם אותו אולי מצביעה על הכרתם בו, בנוכחותו, בכוחו ובעוצמתו – שיעוררו את רצונם להרע. הם אלו שיגלו את פתרון החידה בעורמה. הפועל 'ראה' מופיע שוב בהליכת שמשון אל הזונה בעזה. בסיפור זה על ראיית הזונה, מתחילה ראשית הידרדרותו. הוא רואה את הזונה, אך לא את הנקמה בפלשתים. במקום לבקש תואנה מפלשתים הוא יוצר פרובוקציה היתולית: עוקר את שערי העיר ונושא אותם אל ראש ההר.

בפרשת אהבת שמשון לדלילה שוב חוזר הפועל 'ראה'. הפעם דלילה היא זו שרואה. שמשון מאוהב ועיוור למציאות ואילו דלילה היא זו שנתבקשה על-ידי הפלשתים "וראי במה כחו גדול" (שו' טז, ה). דלילה רואה: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" (שו' טז, יח). כבר חז"ל הקשו כיצד ראתה דלילה כי הפעם דיבר אמת – חז"ל השיבו: "ידעה באותו צדיק שלא מפיק שם שמים לבטלה." היתה זו הפעם הראשונה שהזכיר שמשון בתשובתו את האלוהים, לפיכך האמינה לו (סוטה ט, ע"ב; ילק"ש שו' טז, ע; במ"ר ט, כד). "מנין ידעה אמר רק חנן ניכרין דברי אמת. ונחמן אמר: ידעה בה באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה וג'...".

שני ההסברים שונים. הראשון בנוי על עיקרון הגיוני – שניכרין דברי אמת, והשני דברי נחמן, תורמים לעיקרון של חז"ל, שאין צדיק נושא שם אלוהים לשווא. שמשון צדיק היה, לפיכך בוודאי לא יישא שם אלוהים לשווא.

דלילה רואה ומבינה כי הפעם דבריו אמת, משום שנתן בידיה נימוק לייחודו ושונותו, והרי את ייחוד זה ביקשה להבין ולדעת. ראיית דלילה, ההכרה בסודו, תביא לעוורונו של שמשון. דלילה יודעת – רואה, שמשון אינו יודע – הוא עיוור: "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו" (שו' טז, כ).

גם לאחר ניקור עיניו של שמשון ממשיך המחבר להשתמש בפועל 'ראה' והפעם כניגוד למצבו של שמשון. הפלשתים רואים את שמשון: "ויראו אתו העם ויהללו את אלהיהם" (ש'ו טז, כד). מראה שמשון חיזק את אמונתם באלוהי דגון. לתפישתם דגון הוא שהביא למאסר שמשון. הפלשתים "הראים בשחוק שמשון" (שו' טז, כז), הערלים, רואים את שמשון המעולל תעלולים לפניהם, כחיה מאולפת.

השימוש בפועל 'ראה' בסיפור שמשון מרגיש את חוסר הראייה, את העיוורון. כל עוד שמשון רואה הוא עיוור למעשיו, הוא רואה את התמנית שנראתה לו כישרה – ומתברר כי יושרה הוא רק למראית עין. ראייתו את מפלת הארי ורדיית הדבש נדמים כשימוש סתמי בפועל 'ראה', אך הם יביאו לאי-יכולתם של המרעים לראות את פתרון החידה. המרעים רואים בו אויב. שמשון רואה את הזונה הפלשתית ועיוור לנקמתו בפלשתים, ודלילה שמצווה לראות במה טמון כוחו של שמשון, היא היחידה שרואה את אמיתות דבריו ומביאה לעוורונו.

הפלשתים ראו את דגון כמושיעם ושכחו את עסקת דלילה. הסרנים גם הם עוורים, הם מניחים ששמשון נתפס בגלל יכולתו של דגון, ואינם רואים כי נתפס בגלל חולשתו. שמשון נראה בעיני הפלשתים חלוש ותשוש, אך הוא כבר רוקם את נקמתו, כי שוב כוחו עימו.
הראייה מתעתעת; כל עוד רואה שמשון הוא עיוור למעשיו. רק כשהוא מתעוור הוא מכיר במציאות. הכרת המציאות היא שמניעה אותו לצאת מהסבך שאליו נקלע.

מוטיב הראייה המתעתעת מופיע בכתובים נוספים במקרא. לדוגמה, אלוהים מבהיר ליחזקאל כי העם בתוכו הוא יושב, מסרב לשמוע ולראות. "עינים להם לראות ולא ראו אזנים להם לשמע ולא שמעו" (יח' יב, ב). הנביא מצווה לצאת מביתו דרך מחילה בקיר.
בתיאור מעשה זה חוזרת שבע פעמים הלשון 'לעיניהם' במטרה להדגיש את סמליות המעשה, שמטרתו לפקוח את עיני העם. העם בעל עיניים, אך הוא עיוור לגורלו.

אלוהים מאשים את העם כעיוורון: למרות החסר הרב שגילה כלפיו בעזרת אותות ומופתים, העם אינו לומד את משמעות יראת ה' ואינו רואה את מעשי נפלאותיו. "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע" (דב' כט, ג). בדרך דומה ירמיהו מאשים את העם בסכלות. העם אינו מבין שחטאיו מונעים ממנו את הטוב: "עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו" (יר' ה, כא). בדרך דומה מבהיר משודר תהלים, כי לפסלים מעשי ידי האדם יש את כל האיברים החיוניים, אך אין להם יכולת לממש את תכליתם. יש להם עיניים אך הן אינן רואות, אוזנים להם והם אינם שומעים "עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו" (תה' קטו, ה-ו), או "כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבתם" (יש' מד, יח). העם מחוסר יכולת להפנים, לפיכך הוא סכל לראות. על ישעיהו מוטלת משימה פרדוקסלית "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע" (יש' ו, י). הנביא אינו מצליח להניא את העם מלחטוא, לפיכך משהה את הבנת העם, את ראייתו, עם שיביא ה' עונש כבד על העם. כשיושלם העונש, יחזור העם מדרכו הרעה ואיבריו יתפקדו. חוש הראייה במהותו הוא חוש מהימן שניתן לאדם, אך שימוש מוטעה בו מביא לטשטושו ולכהותו. ביסודו הוא משמש מושג נרדף לידיעה כמו בסיפור גן עדן (בר' ג, ז). למרות זאת, מדגיש המחבר המקראי כי ההולך אחרי עיניו טועה. לוט נשא עיניו וראה את כיכר ירדן הפורייה, בוחר בה והולך אחר עיניו (בר' יג, י-יא), אך ה' ממטיר עליה אש וגופרית המכלה אותה (בר' יט, כד-כח). העיניים מתעתעות במתבונן כמו במלחמת ישראל, יהודה ואדום כנגד מואב (מל"ב ג, כב-כד).

ראיית האדם שונה מראיית האל. כאשר שמואל בא למשוח את דוד למלך, הוא רואה את יופיו של אליאב ורוצה להכריז עליו כמשיח ה'.
ה' נוזף בו "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמ"א טז, ז).

בספר קדמוניות המקרא, מגנה הכותב את שמואל: "ויאמר לו ה' איה ראיתך אשר ראה לבבך? הלא אתה אשר אמרת אל שאול אנכי הרואה ומדוע אינך יודע את אשר תמשח" (נט, ב). כך גם אצל חז"ל: "ויאמר אנכי הראה (שמ"א ט, יט) אמר לו הקב"ה אתה הוא רואה? אני מודיעך שאי אתה רואה..." (ספרי דב' פ"יז).

ראייתו המיוחדת של ה' מול ראייתו של האדם, מאומתות בסיפור העקדה. ביום השלישי רואה אברהם את המקום מרחוק ומבקש מנעריו שימתינו בתחתית ההר. אברהם הולך עם בנו. תיאור ההליכה דרמתי; אברהם צועד עם בנו בשתיקה מאופקת. פעם אחת מופרת הדממה ויצחק שואל: "ואיה השה לעלה" (בר' כב, ז), אברהם עונה לו: "אלהים יראה לו השה לעלה בני" (בר' כב, ח). האל הוא הנראה והוא שיראה. הוא יגלה את השה לעולה (בר' כב, יב-יג). הסבר זה ישמש השראה לשם המקום: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בר' כב, יד). ראייתו המיוחדת של האל בולטת גם בסיפור בריחת הגר. הגר אינה רואה כל פתרון למצוקתה, מתרחקת מהילד ואומרת: "אל אראה במות הילד" (בר' כא, טז). ה' לעומת זאת מראה לה פתרון בדמות מלאך ה' הקורא מהשמים (בר' כא, יז), בדיוק כפי שהראה פתרון בפרשת העקדה (בר' כב, יא-יג). בעקבות ההתערבות האלוהית נפקחות עיני הגר לראות (בר' כא, יט), כמו גם עיני אברהם (בר' כב, יג). בבראשית טז, יג, אומר המחבר "ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה אל ראי", אל הראייה, הרואה הכול, אל ההתגלות. זהו האל האחר והמיוחד שיראה את עוניו של ישראל במצרים (שמ' ג, ז).

שמשון בדומה לאביו, הולך שולל אחרי עיניו. ראייתו מתעתעת בו ומביאה להידרדרותו. בעוורונו מיטיב שמשון לראות ולהבין. בניגוד לדרכו האימפולסיבית, מבקש שמשון מנערו שינחה אותו אל מרכז הבית. חוסר הראייה מעצים את חוש המישוש; שמשון ממשש את העמודים עליהם נשען הבית. הוא מתגלה במלוא פקחותו וערותו. שמשון פונה לאלוהים, אך הפעם בלשון תחינה. הוא מכיר ביכולת אלוהים לזוכרו ולחזקו (שו' טז, כח). בשיא השפלתו, כשהפלשתים שוחקים לאידו, נראה שמשון בגדלותו: הוא ממוטט את הבית על עצמו ומביא במעשהו למותם של פלשתים רבים. בעוורונו רואה שמשון את הנולד. הוא מבקש מהנער שינחהו אל העמודים החשובים ביותר, אל העמודים שעליהם נשען הבית. הוא מתכנן ורואה בעיני רוחו את מות רבים מאויביו, אך גם את מותו. שמשון, סמוך למותו, מתגלה כחכם הרואה את הנולד.

רואה או עיוור?

במיתולוגיה היוונית שכיח מוטיב העיוור הרואה ובעל הדעת. לדוגמה במחזהו של סופוקלס (69 לפנה"ס) אדיפוס המלך, מתאר סופוקלס את הצלחתו של אדיפוס. הוא משחרר את העיר מהספינקס וגואל את העיר ממוות. הוא הופך למלך תבאי, אולם בערוב ימיו מבין את העיוורון שבמעשיו. בסוף המחזה מתאר סופוקלס שליח שיוצא מהארמון ומהבשר על התאבדותה של יוקאסטה, אמו של אדיפוס.

אדיפוס פורץ לארמון ורואה אותה תלויה. כאשר היא מורדת מהתלייה, קורע אדיפוס מבגדיה סיכות ובהן מנקר את עיניו. ניקור עיניו של אדיפוס מהווה סמל לעיוורון שבחייו. בעודו רואה התנהג כעיוור, כעת משעיוור הוא – יראה. אדיפוס מנקר את עיניו במכוון כדי שלא יראה את הפשעים האיומים שביצע בחייו. אדיפוס מקונן על חטאיו. הוא מבהיר כי על-ידי ניקוד עיניו הוא חוסך מעצמו את החרפה להסתכל באביו ובאמו המצויים בשאול, או בילדיו שנולדו בחטא. כל עוד אדיפוס רואה, הוא עיוור למעשיו. בעוורונו מתגלה לו קלונו.

(א' שבתאי, אדיפוס המלך, עמ' 80)

(שם, עמ' 81)

במחזה אנטיגונה, מתאר סופוקלס את נסיונה של אנטיגונה לקבור את גופת אחיה בלוויה מכובדת, בניגוד לצו המלך קראון. במערכה החמישית מופיע הנביא העיוור, טירסאיס, שבא להזהיר את קראון כי אי-הבאתה לקבורה של גופת פולינקס, אחיה של אנטיגונה, תפגע בכבוד האלים. טריסיאס העיוור מבהיר לקראון כי לא יחלוף זמן ואמד מילדיו ימות, כי קראון מונע מן השאול את קבלת גופתו של פולינקס, ובמעשיו העקשים שולח לשאול אדם השייך לחיים – את אנטיגונה.
קראון נמלך בדעתו אך נמצא מאחר. אנטיגונה מתאבדת בכלאה והמוות מגיע לבית המלך. סופוקלס מדגיש את הניגוד שבין עיוורונו הפיזי של טירסיאס הזקן לבין יכולת הבנתו וראייתו את המציאות,מול שגיאותיו הרות האסון של המלך קראון. המלך רואה בעיניו אך עיוור למתרחש, ובנוסף דבק בטעויותיו.

במחזה במערכה החמישית נכנס טורסיאס, מובל על-ידי נער, ואז מתנהל דיאלוג קצר בינו לבין המלך קראון:

	שליט תבי באנו צמר, האחד רואה בשביל השנים העיור הן נאלץ לצעד בהנחית מדריך...
טירסיאס:	אמנם תמיד בני האדם שוגים. אך גם כששגה אדם אינו עוד כסיל וביש-מזל אם הוא חותר להתרפא מן הלקוי שבו נכשל ומסתלק מעקשותו...

(א' שבתאי, אנטיגונה, עמ' 17-72)

ראש המקהלה מסביר לקראון כי הנביא הזקן אינו טועה לעולם. הוא עיוור אבל תמיד רואה את הנולד:

(שם, עמ' 74)

במחזות של שקספיר בולט 'הרואה'. לעיתים הוא מופיע בדמות ליצן, שחקן המשעשע את השומעים בחידודי לשון. כך למשל השוטה לבית קמפ, שלמרות מעמדו דבריו מצביעים תמיד על ראייה מחוכמת של האמת. במחזה המלט נזכר ליצנו של המלך בתמונת הקברנים, או השחקנים המופיעים במחזה. השחקנים, השוטים, העוורים, הם המבינים את המציאות.

במחזה המלך ליר (1608) מתאר שקספיר את אכזבת המלך ליר מבנותיו. האלוף גלוסטר כפוף היה לשליט של דוכסות קורנוול, הוא מבין היטב את מזימת הבנות הזורקות ומנשלות את אביהן הזקן.

גלוסטר לא מסוגל לשאת את עלבון המלך ומנקר לעצמו את העיניים.

(א' שלונסקי, המלך ליר, עמ' 113)

(שם, עמ' 134)

שאל העיוורון הפיזי והמטפורי, ממשיכה להטריד את האנושות גם כיום כמו בעבר. מוטיב זה מופיע בספרות, כראי לגורל האומה היהודית המצויה במעין עיוורון קולקטיבי ושואלת 'לאן'?! לדוגמא: יעקב שטיינברג בסיפורו העיוורת שפורסם בשנת תרפ"ג, מתאר את חייה של חנה העיוורת המשודכת לקברן רפה-שכל. הפעם הגיבורה היא העיוורת, למרות שרוב דמויות העיוורים בתולדות התרבות היו גברים; יצחק שכהו עיניו, יעקב העיוור למעשה לבן, למעשה בניו, שמשון מעוור על-ידי הפלישתים ועוד. בסיפור העיוורת, העיוורון הוא ממשי ומטפורי, עיוורון העובר בתורשה. אמה של חנה טועה בשיקול-דעתה כשהיא אחראית לשידוך בתה. היא בעצם עיוורת במעשיה. בתה עיוורת – עיוורון פיזי, ונכדתה – בתה של חנה שמתה ולא הצליחה לראות אוויר עולם, משולה היא לעיוורת. חנה, הגיבורה העיוורת, מתבררת במשפט החותם את הסיפור כמבינה הכול – כ'רואה'. דוגמה נוספת: הרומן על העיוורון של זוזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000), מעלה את מורכבות החיים משום שיש לנו עיניים, ונפשו של האדם נראית דרך עיניו. הספר מתאר מגפת עיוורון. אשתו של רופא העיניים רואה, אך היא מעדיפה להעמיד פני עיוורת כדי להיות חלק מהחבורה כולה. הספר מחדד את שאלת הראייה והעיוורון, שאת שורשיה היכרנו בסיפור שמשון.

הצייר קורינת לוביס (1858-1925), צייר את דיוקן שמשון העיוור. היצירה אינה מכילה את כל גופו של שמשון (130x150 ס"מ). ראשו של שמשון נוגע במסגרת העליונה של התמונה, וברכיו נוגעות במסגרת התחתונה. שערותיו ושתי אצבעות ידו השמאלית גדולות מהרגיל. קורינת מצליח להעביר בציורו את הבעתו המיוסרת וחדלונו של שמשון. בקדמת הפנים מצויה רטייה טבולה בדם, המושכת את תשומת-הלב אל העיניים העקורות. טיפות דם נושרות מהרטייה על הפנים. היגון והייסורים מתמקדים בפה המדגיש שיניים גדולות.
תמונתו של קורינת מבליטה את סבלו הטרגי. קורינת צייר את דמותו של שמשון לאחר שהוא עצמו לקה בשבץ מוחין. אפשר שהרגיש כשמשון העיוור, האסור, וזיהה בתמונה זו פרטים מחייו הביוגרפיים.
למרות נכותו מצליח קורינת להמריא בהבעותיו – הוא מדגיש את החושניות והחוסן הגברי, ובו-בזמן מתמקד בסבלו האישי של שמשון כראי לסבלו.