מרוקו ויהודיה : ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות (1956-1939) מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול

חזרה3

מלחמת העולם השנייה ציינה תפנית מכרעת בתולדות יהודי מרוקו. יהודים התמודדו עם צעדים אנטי-יהודיים נוקשים (חוקי וישי) אשר הטיל עליהם משטר וישי. נאמנו המושבע של המרשל פטן, הנציב העליון נוגס, אכף אותם במרוקו.

מה הייתה עמדתו של מחמד החמישי בשנים הללו? כשליטה של מדינה הנתונה תחת משטר חסות הוא לא נהנה מחופש פעולה רב, שכן רוב הסמכויות היו נתונות בידי הנציב העליון הצרפתי. לפיכך הוא חתם על גזירות אנטי-יהודיות, כפי שחתם על הדהיר הברברי ב- 1930. עם זאת, במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו ליהודים. כך הוא ציין בפני נכבדים יהודים שביקרו אצלו ב- 1942, כי לא יאונה להם כל רע וכי יחסו אליהם זהה ליחסו לכל בני ארצו. לאחר פלישת ארצות הברית בנובמבר 1942 הכריז הסולטא בפומבי על אהדתו ליהודים. באותם ימים הפכו ריכוזי אוכלוסייה יהודית במקומות רבים במדינה – מקזבלנקה עד ארפוד, רבאט, פאס, מכנאס, בני מלאל ועוד – למטרה להתקפות ולעלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית, ביזמתם ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות.

הסולטאן הפגין את אהדתו ליהודים בהזדמנויות נוספות. בנובמבר 1944 הוא פנה למשלחת יהודית במילים אלה:

הרי נתינים אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונה לכם. האמינו לי שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד היו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו שסבי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו זה ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה.

אסרף, עמ' 226-225.

כפי שניתן היה לצפות, הלם המלחמה וחוקי וישי האנטי-יהודיים הורגשו בעצמה בקרב הצעירים היהודים. הם התאכזבו מההתבוללות הצרפתית, אשר הרחיקה אותם מקהילתם ומהחברה המוסלמית גם יחד, ובניגוד לעבר הם נמשכו כעת לאידאל הציוני או לקומוניזם.

הציונות חידשה את פעילותה במרוקו בשנת 1943, תחילה במסגרת הפדרציה הציונית של צרפת, ולאחר מכן במסגרת ארגון עצמאי – הפדרציה הציונית של מרוקו. הפדרציה קיימה את הוועידה האזורית הראשונה שה בשנת 1946, ואת הוועידה השנייה שנה לאחר מכן, במועדון הבוגרים של בתי הספר של כי"ח בקזבלנקה.

אשר למפלגה הקומוניסטית, היא שוקמה ב- 1943 בידי עורך הדין היהודי לאון סולטאן. התנועה מנתה ב- 1948 כ- 6,000 חברים, מתוכם 500 יהודים. בדומה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית לא דגלו הקומוניסטים במרוקו בשלב זה בעצמאות, והאמינו בהמשך קיומו של משטר החסות הצרפתי.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקצו. שעת ההכרעות הגורליות התקרבה. בינתיים, אלה אשר לא ראו את עתידם מחוץ לגבולות מרוקו גילו לפתע את זהותם הלאומית. כמו "בנים אבודים", כפי שכתב קרלוס דה נסרי בחיבורו

הם חזרו בהמוניהם לנאמנות הטבעית, נאמנות למולדת ולאדמה המזינה. הם בחרו בעצמאות בדיעבד. הם עמדו במבחן. זו הייתה דרכם לבטא את הפטריוטיות המרוקאית. האם הייתה זו פטריוטיות נסיבתית? אופורטוניסטית? או פרגמטית? זו היתה למעשה יותר הכרה במציאות.

דה נסרי, עמ' 55.

ב- 11 בינואר 1944 הגישו לסולטאן חמישים חברי מפלגת אלאסתקלאל, אשר נוסדה זמן מה קודם לכן בידי עלאל אלפאסי ואחמד בלפראג', עצומה. לראשונה הם ביקשו את עצמאותה של מרוקו, "בשלמותה הלאומית בחסות הוד מלכותו סידי מחמד בן יוסף". בעצומה זו הכריזה המפלגה, אשר חרטה על דגלה את ה"זיקה לאסלאם, לשפה הערבית ונאמנות למלוכה", גם על רצונה בכינון "מלוכה דמוקרטית וחוקתית, אשר תבטיח לכל אחד את החרות הדמוקרטית והאישית ובין היתר את חופש האמונה".

כך החל מאבקה של מרוקו לעצמאות. ל"יריית פתיחה" זו של אלאסתקלאל הגיב הנציב העליון במעצר מנהיגי המפלגה במרוקו, ובהפעלת לחצים כבדים על הסולטאן שיסיר את תמיכתו מהתנועה הלאומית. צעדיו עוררו הפגנות אלימות במקומות רבים, שדוכאו ביד קשה בידי המשטרה והצבא הצרפתיים, וגרמו עשרות הרוגים בפאס ובקזבלנקה לבדן.

הסולטאן, שזועזע עמוקות מן ההתפרצויות הללו, אשר הצבא והמשטרה הצרפתיים נטלו בהן חלק, לא הסתיר את אהדתו ללאומנים. וכך השמיט בכוונה, בנאום שנשא בשנת 1947 בטנג'יר, את השבח המסורתי למפעל הצרפתי במרוקו, הרחיב את הדיבור על זהותה הערבית המוסלמית של מרוקו ובירך על הקמת הליגה הערבית.

בעקבות עלבון צורב זה מינתה צרפת לנציב עליון את המרשל אלפונס ז'ואן, שנודע במדיניותו התקיפה, אך גם הוא לא הביא לשיפור המצב. אדרבה, פעולותיו וחוסר תבונתו השפיעו על הידרדרות המצב, והמשבר בין הסולטאן לבין הממשל הצרפתי הפך לעימות גלוי.

ב- 8 בדצמבר 1953 פיזרו השלטונות את אלאסתקלאל ואסרו את מנהיגיה. תשעה חודשים לאחר מכן, ב- 20 באוגוסט 1954, הוגלה הסולטאן מחמד בן יוסוף למדגסקר, בהתאם לתכנית אשר הצרפתים הגו במשך חודשים, בשיתופו של הגלַאוי (ראש שבט, מעין מושל אזור) של מראכש, ושל מחמד בן עֻרפה, הסולטאן הממונה החדש.

שתי מגמות סותרות החלו להסתמן בקהילה היהודית: גלי העלייה הראשונים של יהודים לישראל ותחילת ההתגייסות היהודית למען עצמאות מרוקו.

בשנות החמישים היו אירועים אשר החריפו את חששותיהם של היהודים, שמנהיגיהם נמנעו מנקיטת עמדה מפורשת לגבי עתידה של הממלכה לפני שובו של הסולטאן מגלותו בקיץ 1955. רק ב- 30 באוקטובר 1955, במהלך כינוס מיוחד לרגל שובו, פרסמו מנהיגי הקהילות היהודיות הצהרה ובה הביעו את שמחתם לרגל שובו של הסולטאן לארצו וקראו ליהודי המדינה להתאחד עם המוסלמים ולחגוג עמם את האירוע.

ימים מספר לאחר מכן הבטיח מחמד החמישי לראשי הקהילה היהודית כי היהודים ייהנו משוויון מוחלט וישותפו בחיים הלאומיים "עד לדרגים הבכירים ביותר". הבטחה זו מומשה עם מינויו של ד"ר לאון בן זקן לשר התקשורת והדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית.

במקביל פתחו המפלגות הלאומניות את שעריהן לפני היהודים, אשר שוב לא התבקשו, כבעבר, להישבע אמונים על הקוראן בעת שביקשו להצטרף לאלאסתקלאל. מפלגה זו, אשר אימצה באמצעות עיתוני הגישה פייסנית יותר כלפי היהודים, יזמה גם הקמת אגודה, "אלוִפאק" (ההסכמה), במטרה לעודד דו-קיום בין המוסלמים ליהודים.

בשנים 1948 עד 1956 עזבו למעלה מ- 90,000 יהודים את מרוקו; מתוכם עלו לארץ כ- 60,000 בשנים 1955 ו-1956. מספרים אלה מלמדים כי רבע מיהודי מרוקו בחרו בתוך פחות משנתיים לעזוב את המדינה. מגמה זו נמשכה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של רוב עולי מרוקו בישראל.

לחלקים נוספים של המאמר:
מרוקו ויהודיה : פני הארץ
מרוקו ויהודיה : מרוקו ויהודיה עד המאה התשע-עשרה
מרוקו ויהודיה : יהודי מרוקו במאה התשע-עשרה
מרוקו ויהודיה : מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912)
מרוקו ויהודיה : ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות (1956-1939) (פריט זה)
מרוקו ויהודיה : במרוקו העצמאית