ה"אצולה הנשכחת" מחבר: דני רובינשטיין

חזרה3

סיפורן של המשפחות המוסלמיות המיוחסות שהנהיגו את העיר במשך מאות שנים ונתפזרו על פני כדור הארץ

בירושלים הערבית של מאות השנים האחרונות נודעו כ- 20 משפחות גדולות ומיוחסות, רובן מוסלמיות ומיעוטן נוצריות. משפחות אלו התגוררו בתחילה בעיקר בתחומי העיר העתיקה, ולכל אחת מהן הייתה שכונה קטנה שבה התנהלו חייה. בין המשפחות יש המתייחסות לראשוני הצבאות המוסלמיים שכבשו את הארץ לפני קרוב ל- 1,400 שנה, בעוד משפחות אחרות מתייחסות לח'ליפות האומיית שראתה בירושלים מרכז חשוב של ממלכתה. קבוצה אחרת של משפחות מוסלמיות מתייחסת לימי השלטון הממלוכי, שהביס את מלכות ירושלים הצלבנית, ומשפחות אחרות הן ממוצא סורי, כורדי, טורקי, אלבני, ואפילו בוסני, צאצאיהם של חיילים, קצינים ופקידים של האימפריה העותמאנית שהוצבו בארץ והתערו בחיי העיר.

במשך מאות שנים, עד 1948, מילאו בני המשפחות הללו תפקידי מפתח בניהול ענייני הארץ כולה. ואולם, במהלך מלחמת העצמאות ובשנות השלטון הירדני בעיר (1967-1948) חרבה ברובה ירושלים הערבית. מלכי ירדן, עבדאללה (שנרצח ב- 1951 בירושלים), בנו טלאל, ובעיקר נכדו חוסיין (1999-1935) שקדו על פיתוח הבירה עמאן במזרח הירדן, והזניחו מאוד את מזרח ירושלים שהייתה בשליטתם. בעקבות זאת עזבו רוב בני המשפחות הערביות הגדולות והמיוחסות את העיר. בשנים האחרונות מתרחשת הגירה הפוכה של בני הר חברון לירושלים, וכך השכונות הערביות במזרח העיר הופכות לשכונות שקרוב ל- 80 אחוז מתושביהן הם ממוצא חברוני מובהק. גם מהמשפחות הנוצריות הוותיקות כמעט שלא נותר כיום איש בירושלים.

ספרנים וחוקרים: משפחת אל-ח'אלדי

ברישומים שונים שניסו לתעד את המשפחות הערביות הוותיקות בעיר (כמו הספר "ערביי ארץ ישראל" מאת יעקב שמעוני, מהודרת 1946) מצוינת בראש רשימת המשפחות הערביות בירושלים משפחת אל-ח'אלדי (המשפחה מתייחסת לח'אלד אבן אל ואליד, שכבש את ארץ ישראל). מקרב בני המשפחה נודעו בעיקר הרופא ד"ר חוסיין ח'אלדי, שהיה ראש העירייה בשנות ה- 30 של המאה ה- 20, ושופט בית המשפט העליון מוצטפא אל-ח'אלדי, שמונה אף הוא לשמש ראש עירייה במהלך שנות ה- 40. ברשות המשפחה נמצא אוסף ספרים מוסלמיים נדירים, המכונה "הספרייה הח'אלדית", ומצוי ברחוב השלשלת בדרך למסגדי הר הבית. אוסף זה הוא שריד של בית מדרש (מדרסה) משפחתי עתיק שפעל במקום.

מאז 1967 כמעט לא נודעו בני משפחת ח'אלדי בחיי הציבור של מזרח ירושלים. רבים מהם עברו להתגורר בעמאן, או שהיגרו אל מעבר לים. בלונדון ובשיקגו פעילים כיום החוקרים ד"ר ווליד אל-ח'אלדי, ד"ר אחמד אל-ח'אלדי וד"ר רשיד אל-ח'אלדי, העוסקים בעיקר בחקר החברה והפוליטיקה הפלסטינית של השנים האחרונות. את הספרייה הח'אלדית ברחוב השלשלת מנהלת בת המשפחה הייפא אל-ח'אלדי, שבעזרת תרומה של אונסק"ו מטפחת ומשמרת את הספרים העתיקים ורבי הערך. כיום פתוחה הספרייה לציבור הרחב, ועל הספרים נוספו גם תצלומי כתבי יד רבים ומשמעותיים.

הנהגה ומאבק: משפחת חוסייני

אף שיש המציינים את משפחת אל-ח'אלדי כחשובה במשפחות הערביות של ירושלים, אין ספק שבדורות האחרונים קבעה דווקא משפחת אל-חוסייני את דמותה של ירושלים הערבית ושל החברה הפלסטינית כולה. כמה מבניה שימשו ראשי העירייה בירושלים בשלהי השלטון העותמאני ובימים הראשונים לאחר הכיבוש הבריטי של העיר. ראש העירייה מוסא כאזם אל-חוסייני שימש גם ראש הוועד הפועל הערבי, שהיה הגוף הפוליטי המרכזי של ערביי הארץ בימי המנדט. בנו, עבד אל-קאדר, נחשב למנהיג הצבאי הראשון במעלה במאבק ביישוב היהודי, עד מותו בקרב על הקסטל בדרך לירושלים באפריל 1948. בנו פייצל היה לאחר מלחמת ששת הימים הדמות החשובה בירושלים הערבית שתחת השלטון הישראלי. בין השאר שימש חבר הוועד הפועל של אש"ף עד מותו הפתאומי בעת ביקור בכוויית בשנת 2001.

ה"אוריינט האוס", ביתו של אימאיעל אל-חוסייני. בבית זה ביקר וילהלם השני ב- 1898 (צילום: אסף זלצר)

המפורסם ביותר בהיסטוריה המודרנית של המשפחה היה המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני. המופתי היה בלא ספק מנהיגם של ערביי הארץ עד 1948. בהנהגתו הדתית והפוליטית גיבש חאג' אמין את הלאומיות הפלסטינית והנהיג את המרד נגד השלטון הבריטי בשנים 1939-1936. לאחר שברח מן הארץ מחשש ממעצר בריטי ב-1937 עבר להתגורר בעיראק, ומשם בשנות מלחמת העולם השנייה עבר לגרמניה, שם שיתף פעולה וסייע לשלטון הנאצי. אחרי המלחמה נמלט עוד פעם למצרים, הקים ב- 1948 ממשלה פלסטינית קצרת ימים בעזה, ולאחר מכן עבר לביירות, שם מת ב- 1974. בקרב הפלסטינים חלוקות הדעות על מנהיגותו, שבסופו של דבר הביאה על הציבור הפלסטיני את הטרגדיה שבאיבוד מולדתם.

בשנים האחרונות יש אך מעטים מבני אל-חוסייני העוסקים בפעילות ציבורית. אחד מהם הוא עדנאן אל-חוסייני, מנהל הווקף המוסלמי בירושלים, ונוסף עליו רפיק אל-חוסייני, המנהל ברמאללה את לשכת יו"ר הרשות הפלסטינית. בבעלות המשפחה נכסי קרקע גדולים בירושלים, ביריחו ובכמה וכמה כפרים הסמוכים לעיר, ואולם רוב בני המשפחה עזבו את ירושלים לירדן, למצרים, למדינות המפרץ הפרסי ואף אל מעבר לים. בשכונת שיח' ג'ראח הקימו בני המשפחה קבוצה של בתים מפוארים, סמוך לדרך הישנה העולה להר הצופים. אחד הבתים היה בעבר ביתו הפרטי של המופתי, חאג' אמין, והאזור מכונה לעתים גם "כרם אל מופתי".

וילת אסעאף נשאשיבי בשיח ג'ראח (צילום: אסף זלצר)

אופוזיציה והשכלה: נשאשיבי, נוסייבה ומשפחות נוספות

בשנות המנדט הבריטי נודעה בירושלים גם משפחת נשאשיבי (מקור השם טורקי), שהנהיגה את האופוזיציה למנהיגותו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. בראש המשפחה עמד ראש העירייה בשנות ה- 20 ובראשית שנות ה- 30, ראגב נשאשבי, ורבים מבניה שימשו בתפקידי מפתח באדמיניסטרציה הבריטית. המשפחה נחשבת חדשה יחסית בעיר, "רק" מהמאה ה- 15, ומוצאה צ'רקסי או כורדי. היריבות בין החוסיינים לנשאשיבים הביאה לקרבות דמים ולאלפי חללים בסוף שנות ה- 30, ובמשך תקופת מה נחשבו הנשאשיבים משתפי פעולה עם השלטון הבריטי ובמידת מה גם עם היישוב היהודי. הם היו קשורים לאמיר (אחר כך המלך) עבדאללה ולמשטר ההאשמי בירדן, ותמכו בסיפוח הגדה המערבית לממלכת ירדן. בשנים האחרונות נמצאים רק מעטים מבני המשפחה בירושלים, בהם העיתונאי הוותיק נאצר אל-דין אל-נשאשיבי, המתגורר בבניין משפחתי מפואר המצוי במתחם הנשאשיבים בשכונת שיח ג'ראח, ושר האוצר בממשלות ערפאת, זוהדי אל-נשאשיבי.

פרט לבנייה המשפחתית באזור שיח' ג'ראח (סביב רחוב קלרמון גנו ומלון Mt. Scopus), בנו בני המשפחה בניינים שונים גםם במרכז העיר המערבית, על דרך יפו וברחוב החבשים (כיום אתיופיה).

משפחה מיוחסת אחרת היא משפחת נוסייבה, המיוחסת לאישה אגדית שעמדה בראש משלחת לנביא מוחמד, והתלוננה על גורלן המר של הנשים בחברה הערבית. בידי המשפחה נמצאים זה מאות שנים מפתחות כנסיית קבר ישו הנוצרי בירושלים. על פי המסורת, נמסרו המפתחות של האתר הנוצרי הקדוש דווקא למשפחת נוסייבה המוסלמית, בגלל היריבות הקשה בין העדות הנוצריות השונות שלא הצליחו להגיע להסכם בידי מי מהן יוחזקו המפתחות. מבני נוסייבה ידוע בשנים האחרונות ד"ר סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-קודס, והמהנדס מוחמד נוסייבה, בעל נכסים שבנה בצפון ירושלים שכונת מגורים גדולה הנקראת "שיכוני נוסייבה", בסמוך לשכונת נווה יעקב.

משפחת דג'אני אף היא מהוותיקות ומהיוחסות בעיר. בבעלותה היה עד 1948 האתר המוכר כ"קבר דוד המלך" בהר ציון וכן המבנים הסמוכים לו. בהקשר זה, על מנת להבדילם ממשפחות אחרות בארץ הנושאות את השם דג'אני, נהגו הם לכנות את עצמם דג'ארני-דאודי (על שם דוד המלך). בעבר כיהנו כמה מהם בעמדות חשובות בחיי החברה והכלכלה בעיר, אך כיום נותרו רק אישים בודדים מבני דג'אני בעיר, בהם שני רופאים וסגן נשיא אוניברסיטת אל-קודס.

משפחות ותיקות נוספות שירדו מגדולתן וכמעט שאין הן מורגשות בעיר בשנים האחרונות הן משפחת אל-עלמי (שאחד מבניה, שיח' סעד אל-דין, היה בשנים האחרונות ראש המועצה המוסלמית), משפחת אבו-סעוד (שאחת מבנותיה, זהווה, הייתה אמו של יאסר ערפאת), ומשפחות בודיירי, פתיאני, ג'אראללה, ג'עוני, קוטיינה, דרוויש, שהאבי ועפיפי.

ברשות משפחות אלה היו אדמות ובתים רבים בשכונות הערביות החדשות של ירושלים (דוגמת קטמון, המושבה היוונית, בקעה, טלביה, מוצררה ונכסים שונים ברחובות יפו-המלך ג'ורג') שבמלחמה ב- 1948 עברו ברובם לשלטון ישראלי. רבים מהערבים תושבי השכונות הללו העדיפו שלא להישאר במזרח ירושלים, אלא הרחיקו לירדן, למדינות ערב, לאירופה ולאמריקה. וכך קרה, שאוכלוסיית ירושלים הערבית המסורתית – הוותיקה והמיוחסת – ירדה מחשיבותה, ובמקומה עלו אלמנטים חדשים (בעיקר חברוניים) באוכלוסייה המקומית.