 |
|
 |
|
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ג. השפעת תרגום השבעים על היוונים
מחבר:
משה עמית
|
|
 |
|
 |
|
 |
מה היתה תשובת היוונים (ומאוחר יותר, הרומאים) להזדמנות שניתנה להם ללמוד ממקור ראשון ונאמן על היהודים ועל היהדות, ולפתוח בדו-שיח איתם? כמעט ולא כלום. דבר זה בא לידי ביטוי, בדרך עקיפה, כבר באיגרת אריסטיאס. כאשר המלך, תלמי פילדלפוס, שמע את קריאת תרגום החוקים (התורה), הוא שאל את דמטריוס, איך קרה שאף אחר מן ההיסטוריונים או מן המשוררים לא הזכיר הישגים כבירים כאלה (312). התשובה המתבקשת לשאלה מעין זו צריכה היתה להיות, שההיסטוריונים והמשוררים (של העולם היווני, כמובן) לא היו מסוגלים להבין את ההישגים של העם היהודי, כל עוד ספריו לא תורגמו ליוונית, ועתה כשהדבר נעשה, יש לצפות לשינוי גדול בתחום זה. אבל תשובתו של דמטריוס היא אחרת לגמרי: "התורה היא קדושה... אלה שניסו להזכירה או לכלול ביצירותיהם עניינים מתוכה הוכו בידי אלוהים, והסתלקו מכוונתם". אחר כך הזכיר דמטריוס שני סופרים, תאופומפוס ותאודקטס, אשר "הציצו ונפגעו" (הראשון לקה בהפרעות נפשיות, והשני התעוור) כאשר העלו על דעתם להשתמש בחומר מן התורה של היהודים במפעלם שעסק בענייני חולין; הם הבריאו מחולְיַם רק כאשר ויתרו על מזימתם.
דברים אלה מעוררים כמה בעיות מעניינות: מתקבל הרושם שהיה קיים תרגום של התנ"ך (או לפחות של התורה) עוד לפני תרגום השבעים. תיאופומפוס מת בשנת 300 לפני סה"נ ושהה בחצרו של תלמי הראשון סוטר, בשנת 305; תאודקטס מת כשלושים שנה לפני כן, בשנת 334, ותלמי פילדלפוס מלך בשנים 245-283.
למעשה, אריסטיאס (314) מזכיר את הכוונה להשתמש בחומר שתורגם לפני כן (τινά των προηρμηνευμένων). נראה כאילו אריסטיאס סבר לרגע שהתאונות נבעו מן התכנית להשתמש בתרגום קלוקל, כי הוא כותב את המלה έπισφαλέστερον, שפירושה, מחליק, עשוי ליפול, להיכשל. השימוש בביטוי זה מוסבר, בדרך כלל, כמצביע על כוונה להשתמש בחומר מן התנ"ך בהקשר בלתי מתאים. נראה יותר שתואר זה מתייחס לטיבם של התרגומים הקודמים, והלך המחשבה היה צריך להיות כזה: התרגומים הקדומים היו רעים, בלתי מהימנים; הם לא יכלו לשמש למטרה של הפצת ידיעת תורת-ישראל בין אומות העולם; עתה, שקיים נוסח טוב ומקודש של התורה ביוונית, הכל ישתנה. אבל הזעם של אלוהים וגורלם של אלה שרצו להשתמש בחומר מן התורה מצביעים על כיוון אחר: קדושת התנ"ך הפכה להיות מכשול להפצתו! השקפה זאת איננה מתיישבת עם עצם טבעה של תורת-ישראל: התורה לא היתה אף פעם ספר סודי ונסתר שהופקד בידי אליטה או כת סגורה, ומסוכן היה לאדם הפשוט לנסות להתקרב אליו. אומנם, התורה היתה קדושה, אבל במכלול העצום של הספרות והמסורת היהודיות נזכרים רק מספר מצומצם ביותר של איסורים ("שמירות") הנוגעים בעניינים של קודש ומיסתורין אשר העובד עליהם היה צפוי לסכנה חמורה: אסור לבטא בשפתיים את "השם המפורש" אלא לכוהן הגדול, וגם זאת רק במקרים מועטים; אסור היה לגעת בארון-הברית אלא לאלה שהוסמכו לכך; אסור היה להיכנס לקודש-הקודשים של בית-המקדש, ורק ביום הכיפורים נכנס אליו הכוהן הגדול לעבודת הקודש.21 לעומת זה, ספרי התורה וחלקים אחרים של התנ"ך נקראו בפני בני הקהילה ברוב עם והוסברו על-ידי החכמים, ולימודם היה מצווה מפורשת. לפי עניות דעתי, לפנינו אחת מן הסתירות שאנו מוצאים באיגרת אריסטיאס: בעוד כוונתו של חיבורו היתה להראות כי התורה והחוכמה של עם ישראל הן בעלות ערכים כלל אנושיים שכל העולם הנאור היה מתכבד בהם, הוא סטה מדרכו והפך אותן לתורה וחוכמה סודיות מיועדות ליודעי ח"ן, ומסוכנות לאחרים. ייתכן מאד שהושפע מן העובדה שבזמנו, כאשר התנ"ך ביוונית עמד לרשות כל מי שהיה חפץ לעיין בו, כמעט ואיש מבין קוראי יוונית לא התייחס אליו, ורצה לתת הסבר מכובד לתופעה המתסכלת.
הרי כל המאמצים של המחקר בן זמננו לחשוף הזכרה או השפעה של התנ"ך על הספרות שלפני הנוצרים, העלו בסך הכל שני מקרים של השפעת התנ"ך ביוונית בכל החומר ששרד מן התקופה. קלימכוס, שעבד בספריית אלכסנדריה וערך את הקטלוג שלה, כותב באחת מן האפיגרמות שלו (מס' 55), "הספרוס, איך נפלת!". הספרוס הוא, כמובן, כוכב הערב (שהוא גם כוכב השחר). אי אפשר שלא להזכר בנבואת ישעיהו על מלך בבל: "איך נפלת משמים הֵילֵל בן שחר" (ישעיהו יד, יב); בתרגום השבעים "הילל בן שחר" מתורגם "הספרוס". המקרה האחר נמצא אצל תאוקריטוס (Hel. Epithal. 255-256), שם הוא משווה את הלנה לסוס תסלי. אנו זוכרים, כמובן את הדימוי המוזר של שולמית בשיר השירים (א, ט): "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי".22 גם אם נתעלם מן האפשרות (אשר קיימת) של דימויים זהים אצל משוררים שלא ידעו על אחרים שקדמו להם, ונקבל את דעתם של אותם חוקרים הטוענים שיש בשני מקרים אלה שאילה ממשית מתרגום השבעים, עלינו להגיע למסקנה שכל עמלם של היהודים בתרגום ספריהם הקדושים על מנת להעמיד לפני אנשי התרבות בני אומות העולם נוסח מוסכם של אמונתם ותולדותיהם, הניב בסך הכל שאילת כמה דימויים פיוטיים נועזים.
כמה מלומדים23 העלו את ההשערה כי העילה לחיבור איגרת אריסטיאס היתה פרסומו של תרגום חדש של התנ"ך, ומטרתה להדגיש את עליונותו על תרגומים קודמים. על-פי השקפה זאת, היה ויכוח בין יהודי אלכסנדריה על ההצדקה להשתמש בתרגום יווני כלשהו בפולחן; מהגרים חדשים שהגיעו מארץ-ישראל שללו כל תוקף לכל תרגום. איגרת אריסטיאס באה לומר שתרגום אחד (השבעים) נערך בידי מלומדים שבאו מירושלים לאחר שנבחרו על-ידי הכוהן הגדול, ושכל הקהילה היהודית, זקני העדה (המועצה) וראשי הקהל, אישרו את מהימנותו וקדושתו, ואף נשבעו בשמם ובשם יהדות אלכסנדריה לעולמי עד, בשבועות החמורות ביותר, במעמד חגיגי, לשמור על שלימותו, לא לגרוע ממנו ולא להוסיף עליו. ומכאן, שהסופר היהודי שהשתמש בשם אריסטיאס המציא את כל הסיפור. מלומדים אחרים24 סבורים כי עיקרו של הסיפור (הזמנת התרגום למען ספריית אלכסנדריה, מספר המתרגמים, שמו של אריסטיאס) היו כבר רווחים, וייתכן שיש להם בסיס היסטורי כלשהו. במקרה זה האיגרת היא רק חוליה אחת בשלשלת המסורת. מחברה כתב חיבור ספרותי, על-פי האופנה ההלניסטית, שכלל, בנוסף לנושא תרגום התנ"ך, חומר מגוון אחר – תיאור המקדש של ירושלים ותיאור של ארץ יהודה (על-פי התנ"ך), סימפוסיון של פילוסופים, סיכום על הדת היהודית והשקפתו על היחסים שצריכים לשרור בין היהודים לבין שכניהם. איגרת אריסטיאס לא היתה החוליה האחרונה באגדת תרגום השבעים; היא המשיכה את קיומה והתפתחותה – הנס הגדול שהפך להיות מרכזי בכל המסורת על השבעים, לפיו שבעים ושניים המתרגמים שעבדו כל אחד לחוד הוציאו מתחת ידם תרגומים זהים לחלוטין, אינו מופיע באיגרת.25
לחלקים נוספים של המאמר:
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : א. מפגשים בין יהודים לנוכרים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ב. איגרת אריסטיאס ותרגום השבעים
עולמות שלא נפגשו- יהדות ויוונות : ג. השפעת תרגום השבעים על היוונים (פריט זה)
עולמות שלא נפגשו- יהדות ויוונות : ד. סופרים יווניים ורומיים על היהודים
עולמות שלא נפגשו- יהדות ויוונות : ה. אחרית היוונית היהודית וכתביה
הערות שוליים:
21. האיסור המוחלט לביטוי השם המפורש הוא תוצאה של תהליך ארוך. בעשרת הדברות (שמות כ, ז), נאמר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". מכאן חלה התפתחות; כדי לא להֽכשל בעבירה על הדיבר הזה, נהגו להשתמש בכינויים, אדוני, אלהים ואחר כך, "השם" ובכתב, ה', ועוד, עד שנמנעו מביטוי "השם המפורש" בכלל, ולפי המשנה, יומא פ"ו מ"ב, אמירת השם המפורש על-ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים הפכה למאורע מלא הוד. במה שנוגע לאיסור נגיעה בארון הברית, ראה גורלו של עוזה, שמואל ב ו, ו-ז; על איסור הכניסה לקודש הקודשים, ראה, ויקרא כז, ב, עד סוף הפרק.
22. ראה: P. M. Fraser, Ptolemaic Alexandria, Oxford 1972, p. 714, notes 256-257 , יש להוסיף כי קיימת התייחסות חיובית לתנ"ך בתרגום השבעים בחיבור מפורסם, de Sublimitate ("על הנעלה"), שנחשב כיצירת מופת בתחום הביקורת הספרותית: בקטע 9, IX, משבח המחבר את "המחוקק של היהודים" על אשר מצא ביטוי הולם לכוחה של האלוהות, וכתב בתחילת ספר החוקים את הדברים, "ויאמר אלהים, יהי אור, ויהי; תהי ארץ, ותהי". כפי שהעיר מ' שטרן בספרו (לעיל, הע' 8), עמ' 365, יש כאן צירוף של קטעים משני פסוקים שונים מתוך תרגום השבעים. אכן לפנינו עדות על קריאה בתרגום השבעים והערכה חיובית על התוכן והסגנון מפי בר-סמכא. אבל קיימת בעיה ביחס לזהות המחבר ולזמן כתיבתו של החיבור: זמן רב יוחס "על הנעלה" ללונגינוס, Longinus, סופר נאו-אפלטוני ששימש יועץ לזנוביה, מלכת תדמור, והוצא להורג, בשנת 273 לסה"נ, בפקודת הקיסר אורליאנוס. היום, אין דעה זאת מקובלת על רוב החוקרים, ונהוג לדבר על המחבר האלמוני של "על הנעלה" שחי בתקופת הקיסרות, אולי במאה הא' לסה"נ, אולי במאה הג'; ראה, שטרן, שם, עמ' 361.
23. Pelletier, Hadas, במבואות להוצאותיהם של איגרת אריסטיאס.
24. צ'ריקובר, ראה הע' 16 לעיל.
25. אגדה זאת מופיעה בספרו של אפיפניוס (המאה הד' לסה"נ) על מידות ומשקלות; ראה ע' טוב, אנציקלופדיה מקראית, ח, עמ' 777, ערך תנ"ך-תרגומים.
|
