חזון הקדשה ותודעה נבואית : ג מחבר: יאיר הופמן

חזרה3

אם נבוא לשפוט את הכתובים דלעיל כחזונות הקדשה – לצורך העיון בלבד, שהרי ראינו שאינם כאלה – מיהו המוקדש בהם, כביכול, לנביא? רק הכתוב בפרק מ אינו מפרש במי מדובר, ואילו בשאר הכתובים נאמר, שהפנייה היא ליעקב, לישראל (מ, כז; מא, ח; מג, א; מד, א; מח, א). אשר ללשון 'ואמר מה אקרא' (מ, ו): נראה על-פי שיקולים של ביקורת הנוסח, שיש להעדיף את הגירסה 'ואומר', המסתברת הן על-פי ההקשר התחבירי, כתגובה ל'קרא', והן על סמך גירסאות השבעים, הוולטה והמגילות.¹⁸ ואולם אין להתעלם מכך, שהניסוח יוצא דופן, לפי שזהו הכתוב היחיד בחטיבת הפרקים מ-נה¹⁹ אשר בו נחשף – לו גם במלה אחת – הנביא עצמו. בשום כתוב אחר אין עוד לשון מדבר, כאשר הדובר הוא הנביא.²⁰ אכן, אין זה שיקול מכריע בקביעת הנוסח, אך יש בו אולי כדי להסביר את היווצרות גירסת נוסח המסורה בפסוק: מתוך אנלוגיה בלתי מכוונת לכלל הספר נתקבל כאן ניסוח סתמי, 'ואמר'. לענייננו יש חשיבות לקבוע, שגם בנוסח 'ואומר' מרובה הסתמיות: מי שמדבר בגוף ראשון בלא להציג עצמו קודם לכן, ואף לא לאחר מכן, עדיין לא יצא מכלל אלמוניותו.

סבורני, שאלמוניות הדובר בפרק מ, זיקת הכתוב לחזון הקדשה וריבוי כתובים על עם ישראל הנוקטים לשונות של חזונות הקדשה – כל אלה עניין אחד הם, הנוגע לתודעתו האישית של ישעיהו השני כנביא, ולתפיסתו את הנבואה בכלל. הצנעת אישיותו נובעת מהכרה, שאין הוא יחיד ומיוחד, אין הוא בחיר אלהים בקרב ציבור שלא נבחר, אלא הוא אחד מבחירי האל הרבים – כלל ישראל. הכרה זו שתי פנים לה: הערכה יתירה של עם ישראל כבחיר האל, הגוררת הערכה עצמית נמוכה יחסית של הנביא עצמו, שהרי אינו שונה מהותית מן העם, שאליו הוא שלוח. משום כך אין בכל הספר נסיון של הנביא לספר דבר על אישיותו, חייו וקורותיו. שלא כמקובל בכמה ספרי נבואה אחרים, כאן אין הנביא שליח האל בקרב 'עם טמא שפתיים'; אין הוא צופה, הבא לייסר 'בית מרי'; הוא אינו נבחר מבטן, השלוח אל ציבור הנלחם בו. לשון אחר: ההבדל המהותי בין הנביא לעמו מיטשטש אצל ישעיהו השני, ומשום כך אין אצלו מקום לחזון הקדשה במתכונת המסורתית, שקדמה לו, שעיקרו אבחנה חדה בין הנביא לבין העם, שאליו הוא שלוח. דבר זה מתברר יפה מתוך השוואת התפיסה של בחירת ישראל אצל ישעיהו השני לעומת נביאים אחרים.

פעלים מהשורש 'בחר' המוסבים על עם ישראל מופיעים ביש' מ-נח עשר פעמים.²¹ אצל נביאים שקדמו לישעיהו השני אין כלל שימוש בשורש זה להגדרת יחסי ה' ועמו,²² פרט לכתוב אחד – יח' כ, ה; מאוחר יותר השתמש זכריה בפועל משורש 'בחר' אך המושא אינו עם ישראל אלא ירושלים.²³ נתון זה אינו מוכיח, שעצם רעיון בחירת ישראל לא היה ידוע קודם לישעיהו השני, שהרי אפשר להביעו גם בלא שימוש בלשון 'בחר', וכן היה.²⁴ ואולם השימוש השיטתי בשורש זה מלמד על תיאולוגיה ברורה של 'בחירה' שהיא תפיסה דבטרונומיסטית מובהקת. הפועל 'בחר' נזכר בעיקר בכתובים דבטרונומיסטיים לתיאור יחסי ה' וישראל, ה' וירושלים, ה' ובית דוד. בספר דברים נמצאנו בהקשר הראשון בכתובים הבאים: ד, לז; ז, ו; י, טו; יד, ב, וכן ראה במל"א ג, ח. בהקשר השני, בחירת ירושלים והר ציון, הוא מובא בספר דברים תוך שימוש בצרוף 'המקום אשר יבחר' (יב, פס' ה, יא, יד, יח; יד, כה; טז, ז ועוד הרבה) ובספרי נביאים ראשונים באופן מפורש יותר (מל"א פס' טז, מד, מח; יא, פס' יג, לב, לו; יד, כא; מל"ב כא, ז; כג, כז ועוד). אשר לבחירת בית דוד ראה: שמ"א טז פס' ח, ט, י; שמ"ב ו, כא; מל"א יא, לד ועוד. מתוך שלושת מושאי הבחירה הללו דבק ישעיהו השני באחד בלבד – בחירת עם ישראל. אף-על-פי שהוא מדבר גם על קדושת ירושלים (מט, יד-כו; נא, יז-נב, י; נד) אין הוא משתמש בפועל 'בחר' אלא לגבי ישראל.²⁵

רעיון בחירת ישראל קשור בספר דברים ישירות למעמד סיני (אך גם ליציאת מצרים),²⁶ והספר מדגיש את היותו מעמד נבואי, אשר בו היו כל העם למעין נביאים: 'השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי... מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו' (דב' ד, לג-לז). נראה לי, שגם אצל ישעיהו השני יש לקשור את רעיון בחירת ישראל להערכתו את עצמו כנביא אלהים. ישעיהו השני רואה בכל עם ישראל מעין נביאים, בחינת התגשמות המשאלה 'ומי יתן כל עם ה' נביאים' (במ' יא, כט). משום כך אין הוא רואה עצמו יוצא דופן, אינו מבליט את אישיותו כנביא, ומשתש במינוח, הלקוח אמנם מתחום חזונות ההקדשה, אך לא רק לגבי עצמו, אלא גם – ובעיקר – לגבי כלל ישראל. יש להדגיש, שאין מדובר בתיאולוגיה מגובשת, בדוקטרינה ברורה, אלא רק בתחוש מעורפלת, שתוך כדי נבואותיו מנסה הנביא לעצבה ולהסבירה לעצמו ולעם כאחת.²⁷ ואכן, זהו ההבדל בין נביאותו שלו לבין נביאותו של העם: בעוד הוא מודע לשליחות הנבואית, הרי העם אינו מודע לכך; לפיכך תפקידו להביא את ישראל לכלל מודעות למהותו הנבואית. השימוש במוטיבים של הקדשה בפניותיו לעם מבטא אפוא הן את תפיסת הנביא בדבר מהותו של העם, והן את תחושתו, שעליו מוטל התפקיד להבהיר זאת לישראל.

לחלקים נוספים של המאמר:
חזון הקדשה ותודעה נבואית : א
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב
חזון הקדשה ותודעה נבואית: ג (פריט זה)
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ד
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ה
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ו

הערות שוליים

18. ראה לעיל, הערה 11.
19. אני מקבל את ההפרדה בין פרקים אלה לבין פרקים נו-סו, וסבור, שהאחרונים לא נאמרו מפי 'ישעיהו השני'. זוהי, כמדומני, הדעה השלטת כיום במחקר, אף שלא הכל שותפים לה. ראה על כך בפירושים השונים לספר וכן: מ"צ סגלף 'ישעיהו', אנציקלופדיה מקראית, ג. ירושלים תשי"ח, עמ' 930-929; קויפמן (לעיל, הערה 13), ד, עמ' 80-64, 150-134; הרן (לעיל, הערה 1), הסבורים, ש'אישיות אחת מסתתרת מאחרי כל הנבואות שבפרקים ישעיה מ-סו' (ניסוחו של הרן, שם, עמ' 81).
20. בחלק השני של הספר נמצא לשון כזאת רק בפרק סא, פס' א: 'רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי...', וכן: 'חסדי ה' אזכיר בפס' ז בפרק סג, שהוא מזמור. על שירי עבד ה', שיש בהם שימוש בגוף מדבר ראה לקמן.
21. מא, ח-ט; מב, א; מג, פס' י, כ; מד, פס' א,ב; מה, ד; מח, י; מט, ז. גם בפרקים נו-סו נעשה שימוש מרובה למדי בשורש זה; בשמונה כתובים בא 'בחר' שלא בקשר לבחירת ישראל על-ידי אלהיו, ובשלושה בלבד – כולם מרוכזים בפרק אחד – מדובר על ישראל כעם נבחר (סה, פס' ט, טו, כב).
22. להוציא הכתוב ביש' יד, א: 'כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב', אך זהו בלי ספק כתוב מאוחר, ככל הנראה מתקופת שיבת ציון. הערכה זו מקובלת על רוב החוקרים, ואפילו קויפמן, המגן באופן קיצוני על מקוריות הנבואות ביש' א-לג קובע, שזהו 'ספיח זר לגוף הנבואה' (קויפמן [לעיל, הערה 13], ג, עמ' 178). ביר' לג, כד מובא ציטוט של דברי העם: 'שתי המשפחות אשר בחר ה' בהם וימאסם...'. מן האמור ברור, שהדברים משקפים הלך רוח שלאחר החורבן, שהרי משווים כאן את ממלכת יהודה לממלכת שומרון, שכבר גלתה מזמן. ואמנם יש הסכמה בין חוקרים רבים, שאין אלו דברי ירמיהו, אלא קטע מאוחר יותר. ראה: S. Mowinckel, Zur Komposition des Buches Jeremia, Kristiania 1914, p. 48; D.P. Volz, Der Prophet Jeremia, Leipzig 1928, p. 314; W. Rudolph, Jeremia, Tubingen 1968, p. 219
23. ראה: זכ' א, יז; ב, טז; ג, ב.
24. כגון דברי עמוס 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה' (עמ' ג, ב); הגדרת ישראל כעמו של ה' (למשל: יש' ג, טו; יא, יא ועוד הרבה); או כינוי האל 'קדוש ישראל' (יש' יב, ו).
25. אשר לבחירת בית דוד נמצא: 'ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים' (יש' נה, ג), ואין כאן שימוש בפועל 'בחר'. יתר על כן, נראה שהצדק עם מי שסבור, שהדברים אמורים בעם יותר מאשר בבית דוד. כך אומר בעניין זה פון ראד: 'He does not however interpret… in the traditional way, for he understands them [the promises] to have been made not to David but to the whole nation. It is therefore for all Israel that the promises made to David are to be realized' (G. von Rad, Old Testment Theology, II, Edinburgh-London 1965, p. 240). כגון זה ראה: F.P. Volz, Jesaja II, Leipzig 1932, p. 139-140 וכן ווסטרמן (לעיל, הערה 2), עמ' 283; מלגין (לעיל, הערה 2), עמ' 72 הערה 47: 'The prophet personifies the nation as David'
26. ראה על כך: י' הופמן, יציאת מצרים באמונת המקרא, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 139-133.
27. אף בגריך, המדגיש דווקא את תודעתו העצמית הנבואית הגבוהה של ישעיהו השני, לא התעלם מכך, שמשתקפת בספר גם תחושה אחרת. זו מתבטאת בעצם העובדה, שהנביא אינו מתאר, לדעתו, כל מפגש שמיימי בינו לבין האל: 'Was Deuterojesaja aus seiner Berufungsstunde mitteilt lehrt, dass er Jahwe weder gesehen noch einem unmittelbaren Auftrag von ihm empfangen hat. Eine Distanz zu Jahwe tut sich hier auf, ein Bewusstsein seiner Weltuberlegenheit und seiner Unterschiedenheit von allem Geschaffenen bekundet sich, wie sie die vorexilischen Propheten. Ein Seitenstuck bietet allein der nachexilische Sacharja' (בגריך [לעיל, הערה 2], עמ' 155). קויפמן (כמו גם בגריך, שם) מתפלמס בצדק עם ההנחה, שישעיהו השני היה 'סופר' או 'תיאולוג, המביע את הגיונותיו על אלהים' (קויפמן [לעיל, הערה 13], ד, עמ' 81). ואולם סבור אני, שתודעתו הנבואית המיוחדת של הנביא מסבירה יפה את הרושם – המוטעה, כאמור – שלפנינו תיאולוג יותר מנביא.