עקבות הווי חיתי בנוהג פולחני-טכסי בישראל העתיקה מחבר: פרופ' משה ויינפלד

חזרה3

במחקריו החלוציים בנושא ההתנחלות הישראלית בארץ כנען עסק בעל היובל בין היתר בהרכבם האתני של התושבים הקדם-ישראליים, יושבי ארץ כנען, ולאחרונה נזקק לבעיית החתים והחוים¹. לפי דעתו החלו החתים והחוים לזרום לעבר ארץ כנען בעקבות התמוטטות ממלכת החתים בשלהי המאה הי"ג לפנה"ס, והם התישבו באזור קו פרשת המים, בערים: שכם, בית-אל (=לוז), ירושלים וחברון. דעתו זו של מזר מתאששת מחקירותי בהוראות פולחן ישראליות כפי שהן משתקפות בתורת כהנים שבמקרא. במקום אחר עמדתי על קרבתן של הוראות פולחניות ישראליות להוראות פולחניות של החתים², והנחתו של ב' מזר מספקת הסבר לתועה זו. כפי שנסיתי להראות שם, שלל של חוקים ומנהגים הידועים לנו מספרות החתים מוצא את השתקפותו בתורת כהנים שבחומש. כך, למשל, כמות הקרבנות שהוקרבו בחגים זהה במקרא ואצל החתים: 'פר אחד... שבעה כבשים, שעיר עזים אחד, מנחת סולת ונסך יין' (ר' במ' כט ב ואילך). דמיון רב מצאנו בשתי התרבויות בקשר לטומאת היולדת: קיימת הבחנה בין הולדת זכר להולדת נקבה בקשר למשך הטהרה אחרי הלידה (ויק' יב), כמו כן יש זהות בסוג הקרבנות המוקרבים בסיום הטומאה: כבש לעולה ועוף לחטאת (ויק' יב ו).

טכסי חיטוי אצל החתים והישראלים דומים, ובעיקר בולט הדמיון ביחס להבאת שתי ציפורים לחיטוי המצורע והבית הנגוע כפי שזה מופיע בויקרא יד. השעיר המשתלח לכיפור עוונות בישראל (ויק' טז כא) דומה מאד לטכס שילוח האייל אצל החתים. וכמו בישראל כך גם אצל החתים סומכים ידיים על בעל החיים לפני שילוחו לשדה. סמיכת יד על הקרבן שמצאנו אצל החתים והישראלים באה להצביע על הבעלים שבשמם הקרבן מובא ומוקרב, כפי שהראה לאחרונה ד' רייט (JAOS, 106 (1986), pp. 433/446). לבסוף יש להזכיר את ההבחנה בין שני מעמדות המשרתים במקדש שמצאנו אצל החתים והישראלים: אלה המכהנים בפנים המקדש בעלי מעמד גבוה (הכהנים, בני אהרן בישראל) מצד אחד, והמשרתים בדרג נמוך הממלאים תפקידי מישמרת (= הלויים) מצד שני.

בני ישראל התישבו באותן הערים שישבו בהן החתים והחוים ואין אפוא תמה שבגינוני טכס הושפעו מקודמיהם, ויש להתיחס ברצינות לאמרתו של יחזקאל: 'אביך האמרי ואמך החתים' (טז ג, השוה שם שם, פס' מה).

יתרה מזו, לדעת ב' מזר3 השם לוז, שמה הקדום של בית אל, זהה עם שמה של העיר החתית ⁴Lawazantiyal / Luhuzantiya שבארץ כזוותנה שבאנאטוליה. מי שהסגיר את העיר לבית יוסף ונמלט לארץ החתים (שופ' א כב-כו) היה חתי שגר בעיר לוז בהר אפרים שנשאה שם זהה לעיר מוצאה של האוכלוסיה החתית בבית אל. כפי שהראיתי במקום אחר⁵, היתה ארץ כזוותנה וסביבותיה בבחינת נחלה קדושה, משוחררת משעבוד פוליטי ונתונה לשלטון כהנים. ואכן מסורות פולחניות רבות של אזור קדוש זה הכולל את לווזנתיה, קומאני וכיזוותנה נשתמרו לנו בטקסטים חתיים-חוריים ומכאן עברו לאוגרית ולישראל⁶.

אין זה מקרה שדוקא בית אל מופיעה בספרות כהנית כמקום קדוש חשוב. על פי הרובד הכהני בס' בראשית קורא אלהים ליעקב ישראל בבית אל (בר' לה ט ואילך) ולא בפנואל כבמסורת שב-לב כה ואילך. כמו כן מצאנו כי פנחס בן אלעזר הכהן עומד לפני ארון הברית בבית אל (שופ' כ כח).

נראה שבית אל, שהפכה למקדש מלך ישראלי (עמוס ז יג) והוא הדין לירושלים שחתים ישבו בה, ירשו מהחתים שקדמו לישראלים נוהגי פולחן רבים המשתקפים בתורת כהנים שבמקרא. אולם לא רק בית אל וירושלים, גם מרכזים פולחניים אחרים שבאזור ההר הושפעו מסדרי פולחן חורים-חתיים שהיו מקובלים באזור. במאמר זה רוצה אני להביא דוגמאות לקירבה הקיימת בין טכסי פולחן חתיים לטכסים ישראליים בתקופה קדומה דהיינו סוף תקופת שופטים וראשית המלוכה הישראלית, וזאת על בסיס עדויות מההיסטוריוגרפיה הישראלית הקדומה והמקבילות בספרות החתים. כפי שנראה, יש לכל אלו השלכות על הטכסים המובאים בבמ' ד וז.

נפתח את דיוננו בתיאור השרות היומי במקדש שילה ומקבילותיו במסורת החתית.

הכהן והרואה במקדש

בתיאור שבשמ"א ג מוצאים אנו את שמואל שעתיד להיות 'רואה' (שמ"א ט ט) משרת את ה' לפני עלי הכהן במקדש שילה. שמואל שוכב 'בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים' (פס' ג) ואילו עלי 'שוכב במקומו' (פס' ב). איננו יודעים באיזה מקום בהיכל ה' שכב שמואל, ויתכן שאמנם כל הקטע 'בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים' לא במקומו ומתקשר עם 'ונר אלהים טרם יכבה'⁷. כמו כן לא ידוע לנו באיזה מקום שכב עלי. מכל מקום, נראה כי הם שכבו סמוכין זה לזה שכן שלוש פעמים הלך שמואל אל עלי בקשר לקריאה שהגיעה אליו. בהמשך מסופר כי בבוקר פתח שמואל את דלתות בית ה'. ואף כאן לא ברור אם הוא פתח אותן מבחוץ או מבפנים (פס' טו)⁸.

והנה מאלף הדבר שנוהג מסוג זה שמצאנו בשמ"א מצוי בהוראות פולחן חתיות ביחס למקדש נריכ⁹ והוא עשוי ללמדנו פרטים על הנוהג במקרא. קוראים אנו שם:

ברית (= הוראה)...¹⁰ את המים בשביל הפולחן היומי... הביאו תמיד... מן החורשה. את הלחם היומי שהמלך מביא לאלהים אתם הכהנים תערכו אותו כך: כאשר הכהנים והרואה (Lú hal) הולכים לפני האלהים יסירו את הלחם (הישן)... ויערכו לחם (חדש). כאשר יחשיך ישימו נר¹¹ וינעלו את המקדש. כהן ורואה ישכבו לפני הדלת.

אנו מוצאים אפוא כאן כמו בשמ"א ג כהן ורואה¹² שוכבים, כשמקדש נעול ונר דולק בפנים. אלא שכאן נאמר במפורש שהם שוכבים לפני הדלת בעוד שבשמ"א ג לא ברור היכן הם שוכבים, ושמא ניתן ללמוד מכאן כי גם עלי ושמואל שכבו ליד דלת ההיכל (ראה הערה 7).

לחם הפנים

בהוראות חתיות אלה מדובר בהסרת לחם אלהים מדי יום והחלפתו בלחם טרי. דבר זה תואם את המסופר בקשר לדוד ואחימלך בשמ"א כא ז. שם נאמר כי 'לחם הפנים מוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו'. לפי פשוטו של מקרא ניתן להבין כי הלחם מוחלף מדי יום ביומו כמו בהוראות החתיות¹³, ולא פעם בשבוע, ביום השבת, כפי שנקבע בויק' כד ח, המשקף כנראה התפתחות מאוחרת. סמיכות הענינים של נר ולחם (הפנים) שמצאנו בהוראה החתית (ראה לעיל) מופיעה למעשה גם בחוקת הכהונה בישראל בויק' כד א-ט, ושם אמנם קוראים אנו כי 'נר תמיד' יהא ערוך מערב עד בוקר (פס' ג), דהיינו מדליקים אותו בערב, כפי שמצווה בעל ההוראות החתיות.

הבאת המים המופיעה בתחילת ההוראה החתית עשוייה לבאר את הכתובים בשמ' כה כט; לז טז (השוה במ' ד ז) המדברים בכלי נסך (מנקיות, קשות הנסך) שהיו מונחים על שולחן לחם הפנים. כלים אלה מרמזים על נסך שניסכו בהיכל, מנהג שכנראה בוטל בתקופות מאוחרות. ניסוך מים היה מקובל בפולחן הישראלי הקדום (שמ"א ז ו; שמ"ב כג טז), והצדוקים כידוע התנגדו לניסוך המים בחג הסוכות (משנה סוכה ד ט).

תהלוכות פולחן

חוקרים הציעו זה מזמן לראות בסיפור על העברת הארון מקרית-יערים לירושלים בשמ"ב ו השתקפות של תהלוכה דתית מחזורית שהיתה נהוגה בימי דוד ושלמה¹⁴, וההצעה מסתברת. יש לציין שקבלת תיאוריה זו אינה מחייבת שלילת הרקע ההיסטורי של הפרשה. לדעתנו, הסופר שתיאר את האירוע ההיסטורי של העברת הארון שאל סממנים מטכסי תהלוכת הארון כפי שהיו מוכרים לו מהסתכלות ונסיון זמנו, ואין זה מן הנמנע שסממנים כאלה איפיינו גם את התהלוכה החד-פעמית של העברת הארון לירושלים.

ברצוננו להביא כאן ראיות מטכסים פולחניים חתיים לקיום מנהגים כפי שמתוארים בשמ"ב ו, והמתיחסים לדעתנו גם לתיאורי הובלת הארון וכלי הקודש המצויים בסיפורים על מסעי המשכן והארון שבספר במדבר.

במסגרת זו אתיחס לשני טכסטים שפורסמו לאחרונה:

א) פרסומו של א' זינגר על חג KI.LAM אצל החתים: I. Singer, The Hittite KI.LAM Festival, I, (Studien zuden Bogăzkoy-Texten, 27) Wiesbaden, 1983 ב) הפרסום של האס-רוסט על טכס חג טלפינו: V. Haas-L. Jacob-Rost, 'Das Festritual des Gottes Telipinu in Hanhana und in Kašha, 'Altorientalische Forschungen, 11 (1984), pp. 10-91

שני הטכסים מתארים טכסים פולחניים שבהם משתתפים המלך או בן המלך, כהנים וכן העדה. במרכז הטכסים עומדות תהלוכות של חפצי פולחן כגון 'החיות האלהיות' הנישאות בעגלות בטכס חג KI.LAM והארון עם האל על עגלה העובר בטכס חג טלפינו. הטכסים מלווים במנגנים ורוקדים וכמובן בהקרבת קרבנות לאלים.

נעלה כאן את הפרטים העשויים להאיר את המסופר בשמ"ב ו וכן את תיאורי הובלת המשכן בבמ' ד, וקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן בבמדבר ז.

1. בדומה לתיאור בשמ"ב ו, על עזא ואחיו הנוהגים את העגלה עם הארון ובליווי משחק ונגינה בכינורות, נבלים ותופים, קוראים אנו בטקס חג טלפינו:
   שמים את האל (טלפינו) על העגלה כשכהן אחד עומד לצד רעהו ומחזיק את האל במקומו. מכים בתוף ובמצלתים לפני האל... המתחרים (LÚ. MEŠ. GEŠPU) משחקים לפני האל ¹⁵(Nr 1, Rs III 18'-27'; Nr 8 Vs II 11'-26').
   כמו בשמ"ב ו כך גם כאן שני אנשים צריכים לדאוג לכך שההובלה תהיה תקינה וללא תקלות; ואם מקבלים אנו את תיקון הקריאה על בסיס ת' הבעים: 'ואחיו' במקום 'ואחיו'¹⁶ הרי התאורים של המחזיקים את האל (אצל החתים) והמחזיקים את הארון (בישראל) חופפים: הכהן ורעו מחזיקים בפסל או בארון שבו הפסל (ראה להלן) בטכס החתי והכהן ואחִיו מחזיקים בארון בטכס הישראלי. שתי התהלוכות מלוות בנגינה ובמשחק, ועל כך עוד נדבר להלן.
2. בתהלוכה החתית מצאנו את הארון (GIŠ. tuppi) שבו שמים את פסל טלפינו Nr 14 Rs IV 32')¹⁷ ובדומה לטכסי אריזת כלי קודש בבמ' ד מצאנו גם אצל החתים אריזת כלי קודש בארון והעמדתו על עגלה לצורך המסע בתהלוכה (Nr 12 Vs 8'-12'; Nr 13 Rs III) '8-'7 I Vs 7 Nr ; '5—'1) ¹⁸. העגלות הקדושות העוברות בתהלוכה מצויות גם בתאורי חג KI. LAM, כפי שתואר על ידי זינגר¹⁹.
   המסע במדבר מתואר על רקע פירוק המשכן בשעת המסע ועל רקע הקמתו בשעת חנייה וכל זאת בדרך לארץ נושבת, אולם נראה כי יסודו של תיאור סכימאטי זה נעוץ בתהלוכות חגיגיות מחזוריות מעין אלה שמצאנו אצל החתים. בדומה לשמ"ב ו המתואר כמעשה חד פעמי ולמעשה מקורו בטכס מחזורי בדומה לזה החתי (ראה לעיל 110) כך במדבר ד וז (ראה להלן) מעוגנים בטכסים מחזוריים שיושמו לאירוע החד פעמי של הבאת המשכן והארון לארץ המובטחת.
3. המלך החתי פותח את הטכס של חג ה-KI. LAM ²⁰ כשהוא נכנס (לטבול) בבית הטבילה²¹ בעוד המסך פרוש לפניו. אחר כך לובש הוא בגד לבן פשוט (TUG warhui). לבישת בגד לבן פשוט בטכס מזכירה לנו את דוד החגור אפוד בד בשעת תהלוכת הארון (שמ"ב ו יד, השוה שמ"א ב יח). בגדים עשויים בד, דהיינו פשתה פשוטה ולא שש, שימשו בטכסים של קדושה חמורה בישראל ובמצרים²² וביום הכפורים שירת אהרון בקדש הקדשים בבגדי בד (ויק' טז ד)²³ ובלשון חז"ל בבגדי לבן (יומא ג ו ועוד). ואכן התיאור של הטבילה ולבישת בגדי לבן בטכס KI. LAM חופף את התיאור במשנה על הכהן הגדול בעבודת יום הכפורים: 'פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג... הביאו לו בגדי לבן, לבש' (יומא ג ו). בסיום הטכס מסיר הכהן הגדול את בגדי הבד (ויק' טז כג, והשוה משנה יומא ג ד, ו ועוד) וכך גם עושה מלך החתי בסיום הטכס (KBo, XXVII 42, III 12-23) ²⁴. יש לציין כי בישראל בתקופה קדומה נהגו מלכים לנהל את טכסי הפולחן (ראה למשל מל"ב יב לב; יג א; שמ"א יג ט ועוד), אולם האידיאולוגיה הא-מונרכית של המסורת הישראלית גרמה להרחקת המלך מסדרי הפולחן ולהשתתתתם על עבודת הכהן בלבד²⁵.
4. בשמ"ב ו ה אנו קוראים כי 'דוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים'. במקבילה שבדה"א יג ח הגירסה היא: 'בכל עז ובשירים' במקום 'בכל עצי ברושים' שבנוסח המסורה בשמ"ב ו ה ('בכל עז' בא כנראה בהשפעת פס' יד). בתרגום השבעים לכתוב שלנו: έν όργάνοις ήρμοσμέοις έν ίσχύι καί έν ώδαîς = 'ובכלי שיר מכוונים בעז ובשירים', גרסה המשקפת קריאה כפולה: כלי עז וכל עז. תרגום השבעים לדה"א יג ח מתרגם את נוסח המסורה, מילולית: έν πάση δυνάμει καί έν ψαλτωδοîς.
   נראה שדה"א יג וכן תה"ע לשמ"ב ו משקפים נסיונות לפתור את הקושי שבכתוב, שכן כיצד משחקים בברושים? אך כבר ראו חוקרים כי יש לקבל את גירסת נוסח המסורה כמות שהיא ומדובר בכלי עץ לשקשוק²⁶, ואכן כאלה מצאנו במצרים בציור המתאר אף הוא משחק לפני האל²⁷. יתרה מזו, הצירוף של עצי ארזים²⁸ וכלי נגינה בקשר לתהלוכת אלים, מצוי באופן מפתיע בטכסט חתי, (KUB, XV, 34) המהווה קריאה לאלים שיבואו מארצות נכר (Evocatio) לארץ חת. שם אנו קוראים²⁹: 'יהיו נא הארזים והכנורות לרצון לפני האלים ויבואו הנה' והמדובר בסיטואציה דומה לזו של שמ"ב ו: הבאת אל מנכר.
5. המקום היחידי במקרא שבו מתואר משחק וריקוד לפני האל הוא שמ"ב ו. העלאת ארון אלהים 'בשמחה' (פס' יב) מתוארת כאן בצורה קונקרטית ביותר: המלך והעם משחקים לפני ה' תוך נגינה (פס' ה), ריקוד וכרכור (פס' יד, טז)³⁰, הקרבת קרבנות וחלוקת מתנות לעם (פס' יט). על משחקים ותחרויות במסגרת פולחנית ניתן ללמוד רבות מהאיקונוגרפיה המצרית³¹, אולם התיאור המילולי המלא של משחקים אלה מצאנו בטכסט חתי ³²(KL. LAM) המתאר תהלוכה דומה לזו שאנו מוצאים בשמ"ב ו.
   כאן מוצאים אנו כי השחקנים ³³(LÚ. MEŠ. ALAM.KAx. UD) רוקדים 'ריקוד הנמר', הם מוחאים כף ומנגנים; השוורים נרתמים לעגלות כשקרנותיהם ומצחיהם מצופים זהב³⁴. עשרה רקדנים וביניהם אחד ערום מלווים את העגלה של האלים... ממונים מערים שונות עומדים ליד האספקה שהביאו מעריהם ומוצגים לפני המלך.
   בסיום הטכסט מוצאים אנו הוראות לעצרת הגדולה (šalli ašeššar) המתקיימת באוהל³⁵. בעצרת זו מכבדים את האלים בשתיה, מחלקים פרסים למתחרים בריצה לפני האל ונותנים להם כסף, לחם ובגד³⁶.
   מקבילות למהלך הטכס החתי מצאנו בשמ"ב ו. גם כאן משחקים לפני האל דהיינו לפני העגלה שמובילה את הארון והמלך עצמו משתתף בריקוד. בדומה לרקדן הערום בטכס החתי מוצאים אנו כאן את דוד מתערטל, שעל כך מוכיחה אותו מיכל בת שאול (פס' כ). יתרה מזו תרגום השבעים לשמ"ב ו כ-כא ששמר לנו כנראה את הגירסה הנכונה³⁷ מקרב אותנו יותר לטכס החתי. כפי שקבע צ"מ אורלינסקי³⁸ יש לקבל את נוסח השבעים בפס' כ הגורס 'הרקדים' במקום 'הרקים' שבנוסח המסורה. כמו כן בפסוק שלאחר מכן שמר לנו נוסח השבעים מספר מלים שהושמטו בדרך הומוטיליאטון בנוסח המסורה והן: (לפני ה') ארקד. ברוך ה' (אשר בחר)³⁹. לפיכך מסתבר שכמו בטקס החתי היו גם כאן רוקדים, אלא שדוד נהג כאן שלא כמקובל. בטכס החתי המלך יושב וצופה ואינו מתערב בריקוד, בעוד שבטכס המתואר בשמ"ב ו' דוד עצמו משתתף בריקוד ואף מתערטל כמו אחד הרקדנים שבטכס החתי. ושמא יש לראות את מחאתה של מיכל על רקע חריגה מהשגרה.
   הטכס בשמ"ב ו מגיע לסיומו בהצגת הארון באוהל ובהקרבת קרבנות (פס' יז), ולאחר מכן מסופר על חלוקת מתנות לעם: 'חלת לחם אחת, אשפר אחד ואשישה אחת' (פס' יט).
   לאור המקבילה החתית נראה כי אשפר, שלא בואר עד הנה, משמעו בגד וזאת על בסיס išparu באכדית ואשפר בארמית שמשמעם אורג/טוֹוֶה.
   סיום זה מקביל לסיום העצרת הגדולה בטכס KI. LAM החתי המתקיימת באוהל ושבה מכבדים את האלים ומחלקים פרסים ל 'משחקים'. נראה לי שהמתנות על ידי דוד נועדו במסורת המקורית העתיקה ל 'משחקים' בלבד דהיינו ל'מתחרים' ואך מאוחר יותר, לאחר שהנוהג העתיק נשתכח והמשחקים זוהו עם 'כל בית ישראל' (פס' ה), פורשו המתנות שניתנו למשחקים – על פי המסורת העתיקה – כניתנים 'לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה' (פס' יט).
6. בבמדבר ז מצאנו תיאור של טכס חנוכת המשכן בליווי קרבנות של שנים-עשר נשיאים. הנשיאים מביאים שש עגלות רתומות לשני שוורים ונוסף על כך כל נשיא מביא את קרבנו: קערת כסף אחת ומזרק כסף אחד, שניהם מלאים סלת; כף אחת מלאה קטורת; פר, איל וכבש לעולה, שעיר לחטאת, שני בקר, חמשה אילים, חמשה עתודים וחמשה כבשים (במ' ז יג-יז וחוזר חלילה). בסיום הפרשה מוצאים אנו סיכום המתנות: שתים עשרה קערות כסף, שנים עשר מזרקי כסף... שתים עשרה כפות זהב, שנים עשר פרים, שנים עשר אילים, שנים עשר כבשים ושנים עשר שעירי עזים... ששים עתודים וששים כבשים (לשלמים).
   כפי שכבר הכירו חוקרים⁴⁰ מקורו של התיאור הזה ברשימות מינהליות של מקדשים שמטרתן סיכום ההכנסות, ולא קרבנות שהוקרבו בפועל ביום מסויים. ואכן הטכסט החתי בקשר לחג ה-KI.LAM עשוי לתמוך בהנחה שמדובר כאן לא באירוע חד פעמי, כי אם באירוע שהיה חוזר על עצמו בחגיגות גדולות, וכפי הנראה בטכסי מילואים⁴¹. כך מוצאים אנו בטכסט ה-⁴²KI.LAM קטע מיוחד המוקדש לטכס המתאר התייצבות הממונים על אזורים שונים (AGRIG) לפני המלך, כל אחד עם האספקה שהביא מ'ביתו'. הכרוז מציג את האנשים האלה בפני המלך כשהוא קורא את שם האזור שאותו הם מייצגים. נראה כי הנשיאים בבמ' ז ממלאים אותו תפקיד שממלאים הממונים בטקס KI. LAM החתי.
   פרשת הנשיאים כמות שהיא, נוסחה בתקופה מאוחרת ועל כך מלמד אותנו המבנה הסכמטי-אוטופי של הפרשה⁴³ וכן ההוראה לשאת את הארון בכתף העומדת הסתירה לסיפור בשמ"ב ו, שם מרכיבים את הארון על העגלה (ו ג). אולם ביסודה משקפת הפרשה מציאות פולחנית של מסע בתהלוכה שהיה מתקיים מזמן לזמן, והוא הדין לטכס העברת הארון בשמ"ב ו. שני הטכסים יש להם קווים משותפים רבים עם התהלוכות החתיות שכנראה השפיעו על הפולחן הישראלי.