מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : תכן לבות מחברת: ד"ר נילי שצ'ופק

חזרה3

כל מגע בין שתי חברות הדוברות בלשונות שונות יוצר תנאים להשפעה לשונית. ההשפעה עשויה להיות בכיוון אחד או הדדית. מחקרנו, המתמקד בחקר המגע שבין ספרות החוכמה המקראית וספרות החוכמה המצרית.¹ מביאנו למסקנה, כי בתחום זה העברית היא המושפעת.

עיון בספרות החוכמה המקראית מורה, כי יש בה מושגים ומונחים שתפוצתם מוגבלת לספרי החוכמה במקרא ואינם באים מחוצה להם. כאלה הם הפועל 'אלף' והשמות והתארים: 'חדרי בטן', 'חסר לב', 'חרוץ', '(אשת) כסילות', 'עצל', 'פרי פי איש', 'תחבלות', 'תכן לבות', 'ארך אפים' (כשם תואר לאדם),² 'קר רוח', 'קצר אפים', 'קצר רוח', 'איש חמה / חמות' ומונחים נרדפים לזה: 'בעל חמה', 'גדל חמה', 'בעל אף', 'איש אף'.

כמחצית ממטבעות הלשון הללו יש להם זיקה לצורות לשון ומבעים בספרות המצרית.³אולם המינוח הזר לא הוכנס לכתבים העבריים קודם שעבר את כור המצרף של סיגול והתאמה לעולמה של האומה הישראלית ועקרונות אמונתה. אי לכך, לעתים קרובות קשה להבחין במוצאם הנוכרי של המונחים, וכדי לעמוד על משמעותם המקורית והמלאה יש להסיר שכבה אחר שכבה מלבושם החדש עד שיבצבץ ויעלה הנטע הזר. בשורות הבאות ננסה להמחיש תופעה זו, המלווה את יצירתו של החכם העברי, תוך הבהרת שלוש מטבעות לשון, המיוחדות לאגרון של ספר משלי: 'תכן לבות', 'חדרי בטן', 'פרי פי איש'.

תכן לבות

המונח 'לב' (ib או h3.ty במצרית) הוא פוליסמי הן בעברית המקראית הן במצרית.⁴המשמעויות השונות של המונח, ביטויים ודפוסי-לשון הנלווים אליו דומים להפליא בחוכמה העברית ובמצרית, אם כי לא תמיד יש בהם כדי להעיד על השפעה או זיקה הדדית.

הלב הוא מושב התבונה והשכל וגם משכן הרגש, הרצון והתאווה. לפיכך, הוא סמל לחייו הפנימיים של האדם ולעתים הוא נושא את המשמעות של אופי, טבע אנוש. במשמעות זו כרוך כנראה תפקיד הלב ב'משפט המתים' המצרי. בטקס זה, הקודם לכניסת הנפטר לעולם הבא, נשקל לבו על גבי מאזניים כנגד האלה מאעת (אלת הצדק) או סמלה. לאור האמונה המצרית הזו יש לניב 'תכן לבות', הבא שתי פעמים בלבד במקרא, משמעות חדשה. כך נאמר במשלי כא, ב: 'כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה''; ושם כד, יב: 'הלא תכן לבות הוא יבין ונצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו'. במשלי טז, כ מופיעה וריאנטה של הכתוב ב-כא, ב: 'כל דרכי איש זר בעיניו ותכן רוחות ה''. הראשון שביקש לראות בביטוי זה 'תכן לבות / רוחות' השפעה מצרית היה גרסמן.⁵ לדעתו, מספר קווים מקשרים קטעים אלה בספר משלי עם משפט המתים המצרי:⁶

א. מדובר בהקשר משפטי, דהיינו משתקף כאן המוטיב של השבת גמול לאדם לפי מעשיו בידי האל – 'והשיב לאדם בפעלו' (מש' כד, יב: השווה: שם טז, א-ד).
ב. משמעות הביטוי 'תכן לבות' הוא שוקל לבבות.

החוקרים החולקים על דעת גרסמן בדבר קיום השפעה מצרית בקטעים אלה, טוענים נגדו בראש ובראשונה, כי פירוש 'תכן' בעברית אינו 'שקל'.⁷ ואמנם, בדיקת מראי-המקומות של הפועל 'תכן' במקרא מאשרת את דעת מתנגדי גרסמן. השורש 'תכן' מובנו – מדד, מנה, קביעת שיעור, לא שקל.

אבל דווקא המובן הזה של 'תכן' בלשון העברית מאשר ומחזק את דעת גרסמן. שכן במקורות הספרותיים המצריים (להבדיל מהתיאורים האמנותיים) מעולם לא מדובר על שקילת לב המת או מעשיו. בספרות המצרית נזכרו הכלים הכרוכים בשקילה, כגון מאזניים, משקל, אנך, אך מעולם לא בא הפועל 'שקל'.⁸ במקום 'שקל' משמשים הפעלים 'קבע מידה' (r dnf`'; אינסינגר 17-18, 4).<sup>9</sup> 'לחשב' (`hsb`;¹⁰ פטוסיריס, Lefebvre I, עמ' 22-16, 136). מבחינה סמנטית מקבילים פעלים אה לפועל 'תכן' במקרא, שהוראתו בספר משלי מדד, הערך. לפנינו אפוא תרגום מדויק של המינוח המצרי לעברית, אם כי המוטיב המצרי הועבר ללשון העברית תוך כדי מחיקתו גונו הנוכרי – אין זכר לתמונת המאזניים ולאלים המצריים הנלווים לה ואין מדובר במשפט המת בעולם הבא, אלא בהשבת גמול בעולם הזה.

הביטוי 'תכן רוחות' במשלי טז, ב, מציין את השלב הבא בתהליך סיגול המוטיב המצרי ללבושו החדש בעברית. שלא כמו 'תכן לבות', שאברו השני מזכיר עדיין את המקור הזר, הצירוף 'תכן רוחות' הוא עברי 'טהור'.¹¹

לצד השימוש בצירופים 'תכן לבות' ו'תכן רויות' אנו מוצאים בספר משלי אף את הביטוי 'בחן לבות': 'מצרף לכסף וכור לזהב ובחן לבות ה'' (מש' יז, ג). אף כאן ביקשו חוקרים לראות פרי השפעה מצרית.¹² אך דימוי זה שגור במזמורי תהלים ובקינות היחיד של ירמיה: 'בחנת לבי' (תה' יז, ג; והשווה: דה"א, כט, יז), 'בוחן כליות ולב' (תה' ז, י; יר' יא, כ; והשווה: שם יב, ג; יז, י; כ, יב; תה' כו, ב). אי לכך אולי יש להניח, כי 'בחן לבות' שאלה החוכמה מאגרון האמונה העברית ולא מאוצר לשונה של מצרים.

השורש 'תכן' בעברית כרוך בשטח השקילה והמרידה ואילו 'בחן' לקוח מצריפת מתכות.¹³ הדימוי 'בחן לבות' משמש בלשון המזמור בהוראה מושאלת לציון העמדת האדם לנסיון ומשפט ביד האל. כמו שבוחנים את הטוהר של כסף וזהב על-ידי התכתם בכור. כך בוחן האל את בני-האדם ותוהה על קנקנם בהפרידו בין טפל ועיקר. מקורם של הביטויים 'תכן לבות' ו'בחן לבות' שונה אפוא. האחד הוא בבחינת שריד מאובן למוטיב המצרי ואילו האחר הוא מעין מקבילה עברית, פרי התפתחות פנימית-עצמאית לרעיון המשפט האלוהי. אך הן 'תכן לבות' הן 'בחן לבות' עניינם הערכת אופיו המוסרי של האדם והעמדתו למשפט בעולם הזה ולא משפט המת בעולם הבא.

בספר משלי נעשתה מלאכת התאמה של החומר, הזר לאופי העברי, בשלמות גדולה יותר מזו שבספר איוב. באיוב ניכר עדיין הרישום המצרי המקורי בתיאור המאזניים: 'ישקלני במאזני צדק וידע אל תמתי' (לא, ו). בפסוק זה שקוע רישום מצרי, כפי שמעיד גם המשך הפרק, שעניינו ה'אלה הגדולה'. הובאה כאן סדרה של חטאים, שאותם לא עשה איוב, והם מנוסחים כתנאי לא ריאלי – 'אם תטה אשורי... אם נפתה לבי... אם אמאס... אם אמנע' וכו'. ה'אלה הגדולה' בנויה לפי הדגם של וידוי המת המצרי (פרק 125 בספר המתים), שבו מצהיר הנפטר על חטאים שלא ביצעם.¹⁴

הקו המבדיל בין איוב למקור המצרי הוא שאיוב, בדומה למחברי הפתגמים במשלי, מתייחס למשפט בעולם הזה ולא למשפט בעולם הבא. רק הספרות החיצונית (חנוך א, מא ואילך) מחזירה אותנו אל המקור המצרי, בדברה בגלוי ובמפורש על שקילת בני-אדם במאזניים לא עלי אדמות אלא בשמים ולאחר המוות.¹⁵ כך נסגר המעגל, שראשיתו בספרות המצרית באלף השני לפנס"ה וסופו בספר חנוך, השייך לשלהי ימי בית שני.

לחלקים נוספים של המאמר:
מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : תכן לבות (פריט זה)
מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : חדרי בטן
מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : פרי פי איש