יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ז מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא

חזרה3

ככל שאנו מעמיקים לחתור לעבר המקורות העתיקים יותר בספר יהושע כן הולכת וקשה מלאכת הביקורת הספרותית-ההיסטורית. בייחוד נכון הדבר לגבי סיפור הגבעונים ביהו' ט. סיפור זה מורכב משלוש תעודות שונות, וזיהוין יקדם את עיוננו בדמותו של יהושע.⁷⁷

עיקרו של סיפור הגבעונים נובע מסופר משנה-תורתי. הגבעונים מכירים את מצוות החרם על יושבי הארץ (פס' 24), ועל כן הם מעידים על עצמם כי באו 'מארץ רחוקה מאד' (פס' 9), ובכך הם ממלאים אחר התנאי שבחוק בדב' כ 15 ('הערים הרחקת ממך מאד'). הם מספרים כי באו 'לשם ב'', כמו הנכרי הבא מארץ רחוקה למען שם ה' התפילת שלמה המשנה-תורתית (מל"א ח 43-41). הם שמעו על ניצחונות משה על סיחון ועל עוג (פס' 10) – גם בפרט זה יש תלות בספרות המשנה תורתית, משום שהיא הראשונה שסיפרה על המלחמה בעוג מלך הבשן (דב' ג' 6-1).⁷⁸ הם הופכים חוטבי עצים ושואבי מים, כמינוח המשנה-תורתי על אודות הגר (דב' כט 10). בתפקיד זה הם משמשים 'אל המקום אשר יבחר' (פס' 27) – מונח אופייני לרעיון ייחוד הפולחן שבספר דברים (דב' יב 5, 11, 14, 21, 26 ועוד). יסודות אלה, אפילו בלי להיכנס לפרטי הסגנון, מלמדים על מוצא משנה-תורתי של עיקר הסיפור: ט 6-1^א, 13-8, 15^א, 22, 27-24.

בחלק מן הפרק, פס' 15^ב, 21-17, משולב ס"כ לתוך ס"ד. כפי שאמרנו לעיל, מופיעה כאן לשונו המובהקת של מקור זה: 'נשיאים', 'עדה', תלונת העם ('וילונו'), 'קצף' (מאת ה' כעונש). הנשיאם הם הפועלים וכורתים ברית בשבועה (פס' 15^ב), ולא יהושע. אולם מניין קיבל ס"כ שההשלמה עם הגבעונים לא נעשתה בידי יהושע?

באמת משוקע בפרק מקור שלישי. פס' 6^ב -7 נכפלים בפס' 9-8. פס' 14 נכפל בפס' 15: הלקיחה מצידם של הגבעונים היא לשם אכילתו (כמו בבר' ג6: 'ותקח מפריו ותאכל'); צידם של הגבעונים כאן הוא אכיל, ואכילה יחדיו היא חלק מטקס עתיק של כריתת ברית, כמו בבר' לא 46 ושמ"ב ג 20. על כך מעידים גם הביטויים הנרדפים 'איש שלומי' / 'אוכל לחמי' (תה' מא 10), 'אנשי שלמך' / 'לחמך' (- לוחמיך, אוכלי לחמך) (עו' 7). גם פס' 23 מפריע את ההקשר, משום שנקבע בו עונשם של הגבעונים, שנכפל בפס' 21, 27-26. ואכן בכל הכתובים האלה מופיעים מושגים חריגים: הנכרים נקראים 'חוי' (פס' 7) ולא יושבי גבעון (ט 3; י 1); ומן הצד האחר פועל 'איש ישראל' (פס' 6^ב -7). השלום נעשה על ידי אכילה יחדיו מצידם של החוים (פס' 14), ואינו נקרא 'ברית' או 'שבועה'. האכילה הזאת הייתה חטא, 'ואת פי ה' לא שאלו', ועל כן קוללו הגבעונים, שהחטיאו את ישראל (פס' 23). נגזר עליהם: 'לא יכרת מכם עבד [...] לבית אלהי' (שם)⁷⁹ – אין זה המינוח של 'חוטבי עצים ושואבי מים' לעדה (לפי ס"כ) או למזבח ה' (לפי ס"ד). אולם הגזרה היא קללה, 'ארורים אתם', ולא פסק דין. לו היה זה פסק דין, היה מתבצע מיד, ואילו הקללה יכולה להתגשם לאחר כמה וכמה דורות. בהתאם לכך מופיעים הגבעונים בפרק הבא כיושבים בעריהם, לאחר שהשלימו עם ישראל (י 4), ולא כמשועבדים, זהו אפוא המקור שסיפר על ההשלמה עם הגבעונים, שנעשתה שלא בהנהגת יהושע, והוא שהיה לפני מחבר ס"כ בפרק זה.

למרות היותו כה מקוטע, ניתן לשער במידת ודאות רבה את זמנו של המקור הזה. הו נכתב כאשר הקללה התקיימה והגבעונים הפכו לעבדים. אולם בניגוד למקורות האחרים עדיין ידע המקור שהם לא היו לעבדים מיד עם הכיבוש. הווי אומר, הוא לא היה מרוחק מאוד ממעשה השעבוד. לפי הידוע לנו נושלו הגבעונים מאחוזתם בימי שאול (שמ"ב כא 5-4). ומהם (אנשי בארות) ברחו לגתים (שם ד 3). השעבוד בא משפסקו הרדיפות מחד גיסא ונתכונן מנהל ממלכתי מסודר מאידך גיסא, שהחל במפעל בנייה גדול ונזקק לכוח אדם, כלומר בימי שלמה (השוו: מל"א ט 22-15). המקור נתחבר אפוא בסוף המאה העשירית או בראשית המאה התשיעית לפסה"נ.

את עדות המקור הזה על יהושע יש לגבות בזהירות רבה. לכאורה אין יהושע ידוע בו כלל. אולם שמא יש טעם לשתיקה? הרי לא כל שתיקה נובעת מאי ידיעה! הנה למשל ס"כ עושה את הגבעונים עבדים לעדה – לא משום שאין הוא יודע מקדש ופולחן, אלא להפך: משום שלפי מושגי הקדושה המשוכללים שלו אין ס"כ רוצה בעבודתם של בני נכר בבית אלוהים (השוו: יח' מד 14-6). ייתכן שזה המצב גם באשר ליהושע בס"כ ובמקור העתיק שלפניו. הברית עם הגבעונים הייתה טעות, כעין עברת שגגה. לא ייתכן לחייב בה את יהושע, אישיות נבואית נכבדה לפי מה שהכרנו אותו עד כה. לפיכך נתלה המעשה ב'איש ישראל', 'האנשים', 'הנשיאים'. אבל יהושע בכל זאת מופיע בסיפור – כאשר מגיעה השעה לתקן את המעוות. מי שמשמיע קללה כנגד הגבעונים אינו איש אלמוני מישראל, מן הטעם הפשוט שלקללת אלמוני אין תוקף. המקלל צריך להיות אישיות חשובה, בעלת כוחות מנטיים או מאגיים. לפי מה שראינו ועוד עתידים אנו לראות, היה יהושע בתודעת הדורות הראשונים אישיות מעין זו. עורך הסיפור, כאשר שילב את פס' 23 בתוך דבריו של יהושע, היה לו אפוא על מה לסמוך. אם צדקנו בשיקולינו אלה, הופיע יהושע בסיפור הקדום בדמות של רואה עברי עתיק, אשר בכוחו המאגי הוא מברך ומקלל. קללתו התקיימה לאחר דורות. באותה שעה לא היה ביכולתו לשעבד את הגבעונים. גם את הברית אתם כרתה הנהגה שהוא לא נמנה עמה. אין הוא נתפס כמנהיג, בוודאי לא כמנהיג יחיד. אם פועלת בכך מגמת הסיפור לזכות אותו מן השגגה עם הגבעונים או שמא יש כאן שרידים למסורת עתיקה המוסרת נאמנה את רישומי אישיותו המקורית של יהושע, לא נוכל בשלב זה להחליט.

לחלקים נוספים של המאמר:
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : א
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ב
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ג
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ד
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ה
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ו
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ז (פריט זה)
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ח