הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא : ב מחברים: משה גרינברג; יוחנן מופס; גרשון דוד כהן

חזרה3

ביסוד התפישות השונות של פשעים מסוימים במשפט המקראי ובמשפט המסופוטמי, מונח הבדל דק, אך מכריע, בהשקפות לגבי מקורו של החוק וסמכותו. במסופוטמיה היתה שלטת התפישה כי החוק הוא התגלמותן של אמיתות קוסמיות (kīnātum, יחיד: kittum). האל שמש היה לא מקור החוק כי אם המופקד עליו: "שופט האלים ובני האדם, אשר הצדק הוא מנת-חלקו ואשר הוענקו לו דברי אמת למענק".⁶ במסופוטמיה האלים דרשו מאת המלך לכונן צדק בתחום מלוכתו; וכדי שיוכל למלא שליחותו חנן אותו שמש ב"דברי אמת".⁷ המקור הראשון של החוק, האידיאל אליו החוק חייב להידמות, היה איפוא להלכה מעל לאלים כשם שהיה מעל לבני אדם; מבחינה זאת "המלך במסופוטמיה... לא היה מקורו של החוק כי אם רק מבצעו".⁸ ואולם למעשה טען המלך כי הוא עצמו מחוקק החוקים, מגלם את האידיאל הקוסמי בחוקת המלוכה. חמורפי חוזר ומכנה את חוקיו "דברי שחקקתי על מצבתי", הם הם דבריו "הנעלים" או "המובחרים", "הדין שפסקתי וההכרעות שהכרעתי".⁹ שמו החקוק על מצבת האבן נותן תוקף לטענת המלך, וחמורפי מעתיר קללות על ראש האיש שיזיד למחוק את שמו.¹⁰ וכעין זה בנוגע לחוקים של ליפית-אישתר (Lipit-Ishtar): ליפית-אישתר נקרא על-ידי האלים לכונן צדק בארצו. החוקים הם חוקיו; המצבה עליה הם חקוקים נקראת על שמו. הסיפא מקללת את האיש "אשר יגרום נזק לפועל-ידי... אשר ימחוק את הדברים החקוקים בו, אשר ירשום עליו את שמו שלו".¹¹ בעוד שהאידיאל הוא קוסמי ובלתי-אישי ובעוד שהאלים דואגים לכונן ולהשליט סדרי צדק ומשפט, הרי תוקפם של החוקים נובע מסמכותו הבלתי- אמצעית של המלך. הוא המנסח וכפי שנווכח מיד, הוא גם הפוסק האחרון לגבי תקפותם הלכה למעשה. תכליתם המפורשת של החוקים הולמת את מקורם הממלכתי: "לכונן צדק", "למען לא יעשוק החזק את החלש", "להעניק ממשל טוב", "ממשל יציב", "להעניק רווחה לשם", "להשבית איבה ומרד"¹² – בקיצור לגלם אותן טובות מדיניות אשר חוקת ארצות-הברית ממצה אותן במשפטים: "לכונן צדק, להבטיח שלום בית, לקדם את טובת הכלל".

רעיון מקורו העילאי של המשפט מגיע במקרא לידי ביטוי מוחלט יותר. כאן אין האלוהים רק המופקד על שמירת הצדק או המנחיל "אמיתות" לבני אדם. הוא המקור ממנו נובע המשפט; המשפט הוא גילוי רצונו. האלוהים אף הוא המנסח. לעתים קרובות נוסחו החוקים בנוסח "אני", ותמיד הם דברי האלוהים ולעולם לא דבריו של אדם. ולא רק שממשה נשללת השותפות בניסוח חוקי התורה; לשום מלך בישראל לא יוחס חיבור ספר חוקים ולא היה מלך שננזף על מעשה כזה.¹³ רק מחוקק אחד ידוע במקרא – הלא הוא אלוהים – ורק חקיקה אחת ידועה והיא החקיקה בידי נביא (משה ויחזקאל). תפישה זאת מסבירה את העובדה שבספרי החוקים משמשים בערבוביה חוק הפולחן והחוק האזרחי – ואף יותר אופיינית למקרא היא המזיגה של חקיקת החוקים עם תוכחה ומוסר. התחום הנורמטיבי בשלמותו, הן חוק ומשפט והן המוסר, מסור לאלוהים לבדו. בהתאם לכך קיים הבדל בין המקרא ובין בבל ביחס לתכלית החוק. שמירת המצוות היא כמובן ערובה לברכה ולרווחה (שמ' כג, כ ואילך; ויק' כו; דב' יא, יג ואילך ועוד). אך לא זאת בלבד: היא גם מקדשת (שמ' יט, ה וכו'; ויק' יט) ונחשבת צדקה (דב' ו, כה).

אפשר להבחין כאן במשמעויות דתיות השונות שינוי עקרוני מן הטובות המדיניות המובטחות בקבצי החוקים המסופוטמיים.

התוצאה של יחוס המשפט בכללו אל האלוהים בתחום החוק הפלילי היא שהפשע נעשה חטא, מרד ברצונו של האלוהים: "והנפש אשר תעשה ביד רמה [להפר חוק] מן-האזרח ומן-הגר את ה' הוא מגדף" (במ' טו, ל). האלוהים הוא צד הנוגע בדבר ישירות כמחוקק וכריבון; העבירה אינה פוגעת בסייג מסייגי האמת הקוסמית שסויגו על-ידי בני אדם, אלא היא פוגעת באחד הגילויים המפורשים של הרצון האלוהי. כך נסללה הדרך להתייחסות אל עברות כאל הרע המוחלט אשר אין בידי האדם ובסמכותו לכפר עליו ולמחוק אותו. זהו כנראה הבסיס לכך שחוקי המקרא שוללים את האפשרות לוותר על הענישה או להמתיקה במקרים מסוימים בהם החוק הבבלי מתיר את הדבר. כאלה הם החוקים על הניאוף ועל הרצח. ביצוע הדין אצל הבבלים, האשורים והחיתים הוא ביסודו אחד במקרה של ניאוף: הברירה בידי הבעל להעניש את אשתו או לסלוח לה. אם הוא מחליט להעניש את אשתו, גם מאהבה נענש; אם יסלח לה, גם המאהב פטור מעונש. מטרת החוק היא להגן על זכותו של הבעל ולפצותו על העוול שנגרם לו. אולם אם הבעל מוכן לוותר על זכותו ומעדיף להתעלם מן העוול שנעשה לו, אין צורך בפיצוי. סליחה הבעל מוחקת את הפשע.¹⁴

לא כן במשפט המקראי: "ואיש, אשר ינאף את אשת איש... מות יומת, הנאף והנאפת" (ויק' כ, י. השווה דב' כב, כב, כג) – על כל פנים מות יומתו. לא מדובר על מתן היתר לבעל להמתיק את העונש או לבטלו, כי ניאוף אינו עוול שנעשה לבעל בלבד; חטא הוא לאלוהים, רע מוחלט. באיזו מידה היתה דעה זאת רווחת, אפשר ללמוד מקטעים שאינם בקבצי החוקים; ההשגחה מונעת מאבימלך לנגוע בשרה אשת אברהם: "ואחשך... אותך מחטו-לב" (בר' כ, ו). מדובר כאן בחטא לאלוהים – כלל לא נזכרת הפגיעה באברהם. יוסף ממאן להישמע לפתויי אשת פוטיפר בטענו כי אילו בגד בגידה כזו באדוניו "וחטאתי לאלהים" (בר' לט, ט). מחבר הכותרת למזמור נא – "למנצח מזמור לדוד: בבוא-אליו נתן הנביא כאשר-בא אל-בת-שבע" – אינו מוצא כל קושי בכך שבפסוק נאמר: "לך לבדך חטאתי". אין ספק, כי חוק המקרא מכיר בכך שניאוף הוא גם מעילה בבעל (במ' ה, יב), אולם העברה כשלעצמה היא מוחלטת, חטא לאלוהים. העונש – אין כוונתו לפצות את הבעל על הפגיעה בזכויותיו; הנפגע הוא האלוהים, ואין אדם שיוכל למחול על הפגיעה בו או להמתיקה.

הזכות להעניק חנינה בדיני נפשות, הניתנת למלך בחוקי המזרח הקרוב,¹⁵ אינה ידועה בחוק המקראי (כוחו של המלך לתת מקלט להורג את הנפש, במקרים מיוחדים – ראה שמ"ב פרק יד – אינו מדומה). כנראה שיש כאן רמז נוסף לכך שהעקרון "תורה מן השמים", היה בתוקף בישראל פשוטו כמשמעו. רק המחוקק רשאי לוותר; במסופוטמיה הרי זה המלך, בישראל אין זה בידי אנוש.

לחלקים נוספים של המאמר:
הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא : א
הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא : ב (פריט זה)
הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא : ג
הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא : ד