חוקי ייחוד הפולחן (י"א 31 - י"ב 12) מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא

חזרה3

חוק ייחוד הפולחן איננו מתחיל בדב' י"ב 1, כפי שמקובל על הפרשנים, אלא ב-י"א ¹.31 הראיות לכך הן בעיקר בתחום הסגנון. המשפט "אלה החוקים והמשפטים וגו'" יכול אמנם להיות נוסחת פתיחה (כגון בשמ' א 1), אבל גם יכול לשמש כנוסחת סיום (כגון במ' ל"ו 13). מה שיותר חשוב בהקשר זה הוא כי בסגנון המשנה-תורתי מופיע משפט מעין זה כנוסחת מעבר, כגון בשו' ב' 23 – ג' 1. בנוסחת המעבר יסודות של המשפט השני חוזרים בסדר כיאסטי, או כמעט כיאסטי, על יסודות של המשפט הראשון: למשל בשו' ב' 23 נאמר: "וינח ה' את הגוים האלה וגו' " ובמשפט שלאחריו, בשו' ג' 1 – "ואלה הגוים אשר הניח ה' וגו' ". כך גם במקומנו "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות" (י"ב 1) חוזר בסדר כמעט כיאסטי עלל המשפט הקודם: "ושמרתם לעשות את (כל) החקים ואת המשפטים וגו' ".²

נוסחת הפתיחה במקומנו היא כנראה בי"א 31: "כי אתם עברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ". פתיחה כזאת מופיעה בקבצים המשפטיים בארבעה מקומות נוספים:
דב' י"ח 9 – כי אתה בא אל הארץ... לא תלמד לעשות...
במ' ל"ג 53-51 – כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען... והורשתם את הארץ...
במ' ל"ד 2 – כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ...
במ' ל"ה 10 – כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים...

בכל המקומות האלה נוסחת הפתיחה היא במשפט טפל של זמן המורכב מ"כי + כינוי גוף + פועל בבינוני"; "כי" פירושו כאן "כאשר", כמו בפתיחות של חוקים אחרים אשר תחולתם בארץ (וי' י"ט 23; כ"ה 2; במ' ט"ו 2; דב' ז' 1; י"ב 29; כ"ו 1).

קביעת תחילת הפסקה בי"א 31 אמנם אינה מקובלת על הפרשנים כיום, אבל איננה כלל בחזקת חידוש. החומש השומרוני מסמן "קץ" אחרי י"א 30 (כמו גם אחרי י"ב 7, 12, 19).³ מדרש ספרי דבי רב לספר דברים מעיר על י"א 32 – י"ב 1 כדלקמן: "ושמרתם' – זו משנה; לעשות' – זו מעשה; את כל החקים' – אלו המדרשות; והמשפטים' – אלו הדינים... אלה החקים' – אלו המדרשות; והמשפטים' – אלו הדינים; אשר תשמרון' – זו משנה; לעשות' – זה מעשה". ורש"י מעיר על דב' י"ב 8: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' " – מוסב למעלה על "כי אתם עברים את הירדן וכו' ". גם מדרש ספרי וגם רש"י לא ראו בי"ב 1 תחילת פרשה. ורש"י קושר במפורש את י"א 31 אל חוק ייחוד הפולחן.

לפירוש זה של הכתובים יש תוצאות ביקורתיות חשובות. זה מכבר הכירו, שהוראות החוק בי"ב 1 ואילך נכפלות והולכות בי"ב 8 ואילך: איסור הקרבה במקומות מסויימים, חיוב הקרבה במקום אחד נבחר על ידי ה', ומצוות אכילה ושמחה עם כל המשפחה. יש שלמדו מן הכפילות כי החוק הזה מורכב משכבות יצירה שונות. אחרים הסבירו אותה באופיו הדרשני-הטפתי של ספר דברים. אולם עתה יכולים אנו לראות כי לחוק יש בי"א 31 – י"ב 1 תאריך תחולה שונה מאשר בי"ב 11-8. לפי י"א 31 וא' נכנס החוק לתוקפו עם הכניסה לארץ; ובהתאם לכך מצווה החוק לאבד את מקומות הפולחן של יושבי הארץ הקודמים (י"ב 3-2). לעומת זאת בי"ב 8 וא' צריך תנאי נוסף להתמלא לפני שיחול חוק הייחוד: מנוחה מכל האויבים מסביב וישיבה בטח. תנאי זה נתממש לפי היסטוריון משנה-תורתי בימי שלמה. הן כך הוא כותב (מל"א ה' 18-17): "דוד אבי... לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו... ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב". נראה כי לתקופת שלמה ולבניין בית המקדש מתכוון החוק בדב' י"ב 8 וא'.⁴ על כל פנים, אם מצאנו שני תאריכים שונים לתחולתו של חוק זהה, מצאנו בזה סתירה המונעת מאתנו לראות את הפרשה הזאת כאחידה. הכפילות של י"ב 7-5 ב-י"ב 12-11 מקבלת בזה משמעות ברורה: יש כאן שני חוקים מקבילים באותו עניין, או שני רבדים לאותו חוק – האחד בי"א 31 – י"ב 7 והשני בי"ב 8 וא'.

החוק בדב' י"ב 8 וא' מצא את מימושו האידאלי בבניין בית המקדש על ידי שלמה; מימוש אידאלי בלבד, משום שלמעשה נמשכה עבודת ה' במקומות אחרים, מקדשים או במות, עד ימי חזקיהו, עוד כמאתים וחמישים שנה. לעומת זאת מצא החוק בדב' י"א 31 – י"ב 7 את מימושו האידאלי בהשכנת אהל מועד בשילה על ידי יהושע בן נון (יה' י"ח 10-1). בהתאם לכך אין בספר יהושע, בשכבות החיבור המשנה-תורתי והכהני שבו, כל זכר למקומות פולחן אחרים מלבד שילה.⁵ אף כאן זהו מימוש אידאלי בלבד: מחוץ למקורות האלה, מספרים כתובים לא מעטים כי בימי יהושע ואחריו נתקיימו מקומות פולחן חוקיים לה' בשכם, בכים ליד בית אל, בית אל עצמה, עפרה ועוד.⁶ ואולם החיבור המשנה-תורתי על יהושע, שלפניו היה החוק בדב' י"א 31 – י"ב 7, לא יכול היה לתאר את יהושע משרת משה כמפר את החוק הזה; לפיכך הוא שכתב את תולדות הפולחן בימיו כדי להתאימם לחוק שבס' דברים.

יש אפוא יסוד של אנכרוניזם בשני הרבדים של חוק ייחוד הפולחן. שניהם תובעים את מימושו של החוק בדורות שעדיין לא ידעו אותו. אולם גם באנכרוניזם יש דרגות: החוק בי"ב 8 וא' יודע כי היו דורות בישראל שלא קיימו את ייחוד הפולחן וזה גם לא נדרש מהם; החוק בדב' י"א 31 וא' מכחיש זאת לחלוטין. אם מבקשים אנו לשער את זמן חיבורם של שני הרבדים הללו, נראה לומר כי הרובד האנכרוניסטי יותר הוא המאוחר יותר, שכן מחברו כה מושרש במציאות של ייחוד הפולחן, עד שאינו מודה באפשרות של מציאות פולחנית חוקית אחרת בישראל.

שיקול אחר בקביעת קדמותו היחסית של הרובד בי"ב 8 וא' הוא מתינותו לגבי הפולחן שהוא בא לאסור. את הפולחן הזה הוא מתאר כמעשה "איש כל הישר בעיניו". אמנם זהו תאור מגמתי: הישראלי העתיק לא היה זובח במקומות שישרו בעיניו, אלא במקומות שהאמין כי בהם נגלה האלהים אל האבות (שכם, בית אל, אלוני ממרא, באר שבע ועוד, כמסופר בספר בראשית), או כי בשעת הזבח בהם בא האלהים אל המאמין ומברך אותו (שמ' כ 24). אבל עם כל מגמתיותו, מודה מחבר רובד זה כי הפולחן "בכל מקום" היה כשר למהדרין אפילו בימיו של משה. לעומת זאת מתאר הרובד בי"א 31 – י"ב 7 את הפולחן שלא במקום הנבחר כפולחן "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (י"ב 4,2).⁷ התיאור הזה שולל לחלוטין, בכל זמן שהוא, פולחן ה' במקומות אחרים מחוץ ל"מקום אשר יבחר", ומכתים אותו כפולחן "בדרך האמורי". מחבר רובד זה התרחק עוד יותר מן המציאות ההיסטורית מתוך רצונו להשפיל ולהמאיס, ככל האפשר, את המנהגים שהוא בא לאסור. הרובד ב-י"א 31 – י"ב 7 מצטיין אפוא בקיצוניותו. כשיוצאים אנו מהשערת די-וטה, כי ספר דברים התחבר סמוך לילויו בימי יאשיהו, יסתבר לנו שהרובד י"ב 8 ואילך הוא העתיק: הוא מתון משום שהוא קודם למהפכת ייחוד הפולחן, עודנו מתווכח עם מתנגדיו ומודה במקצת בחוקיות פולחנם. לעומת זאת הרובד י"א 31 – י"ב 7 הוא המאוחר: קיצוניותו תואמת למעשים שארעו בלהט המהפכה, כאשר מתנגדיה בבית אל נזבחו על מזבחותם (מל"ב כ"ג 20), ואלה שביהודה נשללה מהם זכותם האישית לכהן בירושלים (שם, 9). רובד זה הוא אפוא תוצאתה של המהפכה ומאוחר ממנה. את הרובד ב-י"ב 8 וא' נציין אפוא כ-ס"ד 1, ואילו את י"א 31 – י"ב 7 –כ-ס"ד 2.

על איחורו של הרובד ב-י"א 31 – י"ב 7 מעיד גם סגנונו שהוא קרוב יותר לסגנון העריכה המשנה-תורתית של ס' מלכים, עריכה שהיא עצמה תלויה בס' דברים ומאוחרת ממהדורתו הראשונה. ברובד זה אנו מוצאים את תיאור פולחן הבמות כעבודה "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" והם לשונות המופיעים במל"א י"ד 23; מל"ב י"ז ⁸.10 וכן מופיע ברובד זה הביטוי "המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם" והוא הלשון הנקוט בעריכה המשנה-התורתית של ס' מלכים ובשכבות המשניות של ס' דברים, בעוד השכבה העתיקה יותר נוקטת לשון "אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".⁹ גם מבחינה זו אפוא ייצא לנו שהרובד י"ב 8 וא' שייך לשכבה העתיקה של ס' דברים.

תופעה מעניינת היא שס"ד 2 בא ראשון וס"ד 1 אחריו. זוהי תופעה חוזרת בספרות המקראית.¹⁰ חלקה נובעת אולי מסיבות טכניות. הדרך הקלה ביותר להוסיף על מגילה קיימת היא על ידי תפירת דלת נוספת לפניה. אבל בעיקר שליט כאן עיקרון עריכתי. מי שמוסיף את דבריו על יד דברי המקור עושה כן משום שהמקור אינו לטעמו, או שהוא טעון השלמה או שכלול. בעצם הוא היה מעדיף להחליף את המקור בדבריו שלו, אלא שאין הוא מעז לעשות כן מפני יחסו למסורת שבידיו. על ידי הקדמת דברי עצמו משווה להם העורך משקל מכריע; בכך הוא נותן את הטון לכל ההמשך, וההמשך ייקרא אחרי כן דרך נקודת מבטו של העורך. דוגמה מובהקת לפעולת עריכה כזאת ולתוצאותיה בשביל הקוראים היא סידרם של שני סיפורי הבריאה – המאוחר (בר' א 1 – ב' 4^א) לפני המוקדם (בר' ב' 4^ב ואילך).