הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים


אבימלך : שררת אבימלך וסופו
מחבר: ד"ר ישראל רוזנסון


תבונות
חזרה3

את סיפור שלטונו של אבימלך פותח הכתוב בפסוק מסכם: "וישר אבימלך על ישראל שלש שנים" (ט', כב). תיאור מיוחד זה מציג את אבימלך כשונה לחלוטין מן השופטים, אשר אצל רבים מהם מובא פסוק מסכם בסוף הדיון במפעלם.85 ויותר מכך, מילת 'וישר', שעניינה בפשות 'שררה', יחידאית בספר, ומתארת רק את מפעלו של אבימלך.86 יחידת הזמן של 'שלש שנים' היא הקטנה בספרנו ורומזת, כפי שציינו לעיל, על חוות דעתו של המספר לגבי תקופת שלטונו של אבימלך.

מכאן ואילך מסופר על פועלו, כשהנקודה הבולטת היא, שבניגוד לשופטים שהיו עד כה, אבימלך לא הושיע כלל את ישראל. למעשה כל ימי שלטונו היה מעורב במלחמות פנימיות, ואם האיום של מלחמות אחים87 היה עד כה עניין לאפשרות בלבד – עתה הוא מתממש. הבעיה הראשונה שעליה מספר הכתוב קשורה למערכת יחסיו עם בעלי שכם. למעשה עובר הכתוב לתאר את הגשמות קללתו-נבואתו של יותם. הכתוב מקפיד לציין במפורש כי 'אלוהים' מעורב בכך: "וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם ויבגדו בעלי שכם באבימלך" (ט', כג), וגם הסיבה לכך נאמרה במפורש: "לבוא חמס שבעים בני ירבעל ודמם לשום על אבימלך אחיהם אשר הרג אותם ועל בעלי שכם אשר חזקו את ידיו להרג את אחיו" (שם, כד). מכאן עובר הכתוב לתאר במפורט את אירועי המרד: "וישימו לו בעלי שכם מארבעים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר אליהם בדרך..." (שם, כה). למעשה מתוארת כאן הידרדרות מוחלטת בביטחון הפנימי. העיר שכם, בירתו ומרכז שלטונו של אבימלך, הופכת להיות מרכז לגזלנים המערערים כליל את הביטחון בדרכים. כל זאת, ההפך הגמור ממטרת המלוכה שנועדה למנוע מצב של 'איש הישר בעיניו יעשה', וזהו בוודאי סימן ראשון לכישלונו.88

בנקודה זו אין המרד באבימלך מגיע לכלל הכרעה. כל שנאמר הוא: "...ויגד לאבימלך" (ט', כה), ואין ידיעה בדבר תגובתו של אבימלך או אפילו מקומו.

הציור הבא מתאר את שלטונו של געל בן עבד. געל זה, איננו יודעים מיהו, אך כדרכם של שמות מקראיים, גם לשמו נודעת מן הסתם משמעות סמלית. 'געל' קשור למאיסה ותיעוב, והתחושה המתעוררת מהשם 'עבד' איננה מותירה מקום לספקות באשר ליחס אליו. אם כן, יריבו של אבימלך איש הדמים רחוק מאוד מלעורר אהדה, ובסכסוך בשכם שעתיד לכלותה אין לו לקורא רצון להזדהות עם אף צד. הכול מעורר תחושת מיאוס כיאה וכיאות לעיר שנתנה חילה לאבימלך.

ההתרשמות מן ההמשך היא, שהמרכז בשכם הולך ומתחזק בראשותו של געל בן עבד: "ויבא געל בן עבד ואחיו ויעברו בשכם ויבטחו בו בעלי שכם" (ט', כו). איננו יודעים מניין בא, אך נראה כי בשכם אין מנהיגות קבועה, ובעלי העיר ממנים מנהיגים כראות עיניהם. מודגש שגעל בא עם אחיו. דבר זה מבליט את ההיבט המשפחתי של התהליך, שכבר ראינוהו אצל אבימלך, ובעקיפין מחזק את ההתרשמות מן האכזריות של אבימלך שהרג את אחיו בני אביו. בחסותו של געל משיגים אנשי שכם ביטחון בסביבתה של העיר, ומסתבר כי בשלב זה אבימלך הנמצא בתרמה, איננו יכול לעשות דבר. הביטחון שהושג בסביבתה של העיר מצויר כביטחון חקלאי: "...ויבטחו בו בעלי שכם. ויצאו השדה ויבצרו את כרמיהם וידרכו ויעשו הלולים ויבאו בית אלהיהם ויאכלו וישתו ויקללו את אבימלך" (ט', כו-כז). אולם, הביטחון המתואר כאן מטעה. מעניין להשוותו למצב בימי גדעון. גם שם מתואר המצב באמצעות כרמים – גדעון חבט חיטים בגת. אך שם היה זה בתנאים של בריחה מתמדת, והפעולה בגת הייתה שונה מאוד מתכליתה המקורית. כאן היציאה לשדה נעשית בביטחון ('שדה' נתפס כמקום רחוק ולעתים מופקר89), ולכאורה הושג הסדר התקין – בציר, דריכה בגת ושתיית היין. אך בפועל הביטחון הזה הוא מקסם שווא, שיתנפץ במהרה. בסופו של דבר המצב אינו שונה בהרבה מהמצב בימי גדעון (בתחילת דרכו), אלא שהפעם אין זה בגין אויב חיצוני, אלא בגין אויב פנימי.

הכתוב מצייר בצבעים אפלים את עולמה של שכם המורדת. שכרות איננה נזכרת כאן במפורש, אך היא משתמעת. שכרות זו בבית אלוהיהם מובילה לקללת אבימלך. אנו מצפים לקללת אבימלך כפועל יוצא ממשל יותם, אך גם בטרם התגשמותו מותיר הציור שלפנינו רושם גס ודוחה. אין זו עדיין קללת אלוהים, אך קללה בוודאי שיש כאן. זוהי כנראה השמחה שאליה כיוון יותם במשלו. המרד איננו של קבוצה אצילה המתנגדת לאבימלך בגין רשעותו, אלא פריקת עול מתוך מה שמצטייר כאכילהגסה ושתייה. בהשך מתברר שהמרד לא היה מלא, שכן זבול שר העיר נותר בתפקידו. מדובר כנראה במרד מקומי של קבוצה התומכת בגעל אגב סכסוך בעיר. 'בית אלוהיהם' חשוב כאן ביותר משום שממקום זה נלקח הכסף (ט', ד), ומכאן יוצאת גם קללת אבימלך. כאמור, עדיין אין זו קללת 'אלוהיו' של יותם, אך הקללה המוטחת באבימלך מבשרת אותה.הקרב נגד שכם מתואר בהרחבה ובפרוטרוט. הגורם החשוב בהכנות – עצת זבול: "ועתה קום לילה אתה והעם אשר אתך וארב בשדה" (ט', לב). חלק מן ההתארגנות ללחימה נעשה בלילה, והמארבים אכן צלחו, כשגעל נתפס מחוץ לשער באופן המזכיר במעט את הקרב של יהושע בעי.90 נקודת הדמיון ליהושע קשורה בניצול מצב פסיכולוגי של המגינים והוצאתם החוצה, אך כמובן שעל רקע דמיון זה ישית הקורא לבו להבדל העמוק שבין שני המצבים – קרב של העם המובל על ידי ה' למען ארצו בהנהגתו של יהושע לעומת קרב מול עיר פושעת במלך שטוב היה לו לא בא לעולם!

בנקודה זו עולה אי-בהירות שלדעתנו היא מכוונת. זבול מצטייר כנאמנו של אבימלך. את שהותו בעיר ביארנו קודם במחלוקת פנימית בתוכה. עתה, לאחר ניצחון אבימלך מחוץ לעיר גבר זבול בתוכה. בנסיבות אלו הסיכום הוא: "וישב אבימלך בארומה ויגרש זבל את געל ואת אחיו משבת בשכם" (ט', מא). הקטע הבא עוסק בהמשך מלחמתו של אבימלך בעיר. לכוארה, קטע לא מובן, וכי מה נותר עוד להילחם?

ויהי ממחרת ויצא העם השדה ויגדו לאבימלך. ויקח את העם ויצם לשלה ראשים ויארב בשדה וירא והנה העם יצא מן העיר ויקם עלהם ויכם

(ט', מב-מג).

ניתן להסביר זאת ברוח המסופר בהמשך, שבעלי שכם לא נתנו אמון באבימלך, גם לאחר גירוש געל. אך תפקידו של הסיפור לא ברור. לדעתנו יש כאן מאבק חוזר כדי לנקום בעיר. במובן מסוים, יש כאן 'מידה כנגד מידה'. אנשי שכם, שקודם סופר כי הצטיינו במארבים נגד חפים מפשע ("ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך" [ט', כה]), נופלים עתה למארב של אבימלך. מכאן ממשיכה המלחמה בעיר מבלי שייאמר דבר על חלקו של זבול. מסתבר, כי המלחמה בעיר הייתה עניין בפני עצמו. אבימלך מצטייר כמי שהורס עד היסוד את עירו שלו ואת ממלכתו שלו. הריגת אנשי העיר היא כמובן עונש אכזרית, אך מעניינת לא פחות היא זריעתה במלח: "...ויתץ את העיר ויזרעה מלח" (שם, מה). ייתכן שהיה זה מנהג קדמון. אנו מכירים החרבת עיר והשארתה בחורבנה במקרא,91 וכבר עמדנו על הדמיון בין סיפור זה לסיפור העי. גם העי נותרה חרבה כזכר לדורות, אך זריעה במלח מציינת מצב החרבה קיצוני הדומה לסדום ועמורה,92 שהוא מצב של הכחדה מוחלטת. אבימלך מביא על ממלכתו ועל עיר בירתו שכם את הקללה, שתבוא לידי ביטוי גם בהמשך.

בשכם נותר כיס אחד של התנגדות – 'מגדל שכם'. המקום משויך גם ל'בעל ברית' שממנו התגלגלה הרעה. "וישמעו כל בעלי מגדל שכם ויבאו אל צריח בית אל ברית" (ט', מו). הנסיבות מזכירות את מעשה גדעון בפנואל ובמגדלה (ח', יז), כפי שציינו לעיל, אך שם הבעיה הייתה פגיעה בגדעון הרודף אחר אויבי ישראל, ואילו לפנינו מאבק של אבימלך בעיר בגין ענייניו האישיים. הפתרון הצבאי שמצא אבימלך הוא שרפת המגדל. כמתבקש, לצורך זה נדרשה כמות גדולה מאוד של עצים. אבימלך כורתם בהר צלמון תוך שהוא מבליט דוגמה אישית: "...ויקח אבימלך את הקרדמות בידו ויכרת שוכת עצים וישאה על שכמו ויאמר אל העם אשר עמו מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני" (ט', מח). הצלחתו להשמיד בדרך זו את מגדל שכם מזכירה כמובן את משל יותם. אבימלך נמשל שם לאטד, וכאן מדובר ב'שוכה' – קווצת עצים או קוצים. מן האטד תצא אש, ואכן כך סיים אבימלך את כיבוש שכם.93 מבחינה מסוימת, ניתן לראות גם בשיטה זו חלק מהמגמה בספר שופטים, שעליה עמדנו לא אחת, לגלות כלי נשק בלתי שגרתיים שהשימוש בהם מחייב מיומנות ויזמה. אך בדרך כלל הדברים נוצלו נגד אויבי ישראל. מיטיה להדגים זאת סיפור שמשון, שאף הוא השכיל להשתמש באש, אך במאבקו נגד הפלשתים.

סיפור תבץ בא להשלים את קללת יותם ההולכת ונרקמת לנגד עיני הקורא, ואם בשלב הקודם בא העונש הנורא על אנשי שכם, עתה יבוא עונשו של אבימלך. עם זאת, דומה בעינינו כי השילוב של שתי הערים הללו לא בא רק לצורכי הצגת הנקמה באבימלך בנפרד מהנקמה בשכם. יש כאן דמיון במבנה לסיפור שתי הערים שנגדן נלחם גדעון. גדעון שפט אותן על סיוע בעקיפין לאויב הלאומי, ולעומתו אבימלך נלחם את מלחמותיו האישיות. דומה כי הכתוב רומז לכך משום שנמנע מלספר מה בדיוק היה חטאה של תבץ לאבימלך. יש לשער, שמנקודת ראותו – מבט של 'מלך' מקומי העסוק במלחמות בלתי פוסקות לביצור שלטונו – לא נטפל אליה בלא סיבה, אך הימנעות הכתוב מלהתייחס לכךך איננה דבר של מה בכך. ומנקודת הראות של הסיפור – הרומז להשוואה לגדעון, שגם בהיאבקו בערים בודדות נלחם את מלחמות שראל – אין למלחמות אבימלך הצדקה!

שיטת השרפה של אבימלך ("ויגש עד פתח המגדל לשרפו באש" [ט', נב]) אמורה לפעול גם בקרב הזה. אך כמו שקורה פעמים רבות, חזרה על אותו תכסיס אינה נושאת פרות. הזכרנו קודם את הדמיון שבין הקרב שניהל אבימלך לקרב בעי. כאן הדמיון כרוך בתוצאה הפוכה. רוצה לומר, אבימלך חוזר על אותו תכסיס (שרפה), וכמוהו כמלך העי, שיצא פעמיים מעירו לדלוק אחר בני ישראל הנמלטים, נכשל בכך.

מותו מושג בדרך מבזה. בתנ"ך כולו יש משמעות למוות מכובד,94 אך בספר שופטים זה בולט במיוחד. שונאי ישראל כעגלון וסיסרא, ובמובן מסוים גם אדוני בזה, הם הזוכים למוות בזוי. לעומתם, שמשון זוכה למוות מכובד. גם בפרשה זו בולטת ההשוואה לגדעון, ואולי אפילו בדרך קיצונית. על אבימלך נאמר: "ויקרא מהרה אל הנער נשא כליו ויאמר לו שלף חרבך ומותתני פן יאמרו לי אשה הרגתהו וידקרהו נערו וימת" (ט', נד). חברו כאן שני עונשים. ראשית, אמנם אבימלך נמלט מהריגה ישירה על ידי אישה כמו סיסרא, אך הכול יודעים כי עיקר הריגתו היה בידיה. ולא זו בלבד, הכלי שבו השתמשה שייך לעולמה של האיש (הדבר מזכיר את מעשה יעל), ומבליט את הריגתו בידה ביתר שאת. בנוסף, לבסוף נהרג אבימלך בידי נער. גדעון ציווה על בנו הנער להרוג את מלכי מדיין, אך משום שירא, זכו הללו למוות מכובד. לעומתם נהרג אבימלך על ידי נער. אמנם ניתן להבין 'נער' כמשרת, אך דמיון המצב לסיפור גדעון אומר דרשני, וכנראה נהרג על ידי נער שאיננו מלומד במלחמה – נער צעיר. כללו של דבר, הוא נהרג בכוח צירוף של נער95 ואישה, שבנורמות המקראיות היה בו כדי לבזות. מי שרצח שבעים איש על אבן אחת התחייב במיתה משפילה!

הקורא הזוכר את 'האבן האחת' – זירת הרצח, יגלה כי כמוטיב, אבן זו לא נעלמה. כדם השפוך הזועק מן האדמה היא מבצבצת ומופיעה. אמנם במקום האבן הקבוצה יש כאן אבן ניידת – פלח רכב, שבה התקיים "ותרץ את גלגלתו" של מי ש'נתץ' ו'הצית' 'צריחים' וערים (תן דעתך לריבוי האות צד"י!).

ההשוואה לגדעון מובילה אותנו לעיון בפסוק המסיים: "ויראו איש ישראל כי מת אבימלך וילכו איש למקמו" (ט', נה). לא שמענו כי 'איש ישראל' היה שותף בהמלכת אבימלך ובפועלו, אך הוא נזכר כמי שהציע את המלוכה לגדעון. כביכול, עמד 'איש ישראל' נוכח בסיפור כולו כעד לכישלונו של אבימלך. 'איש ישראל' שתפסנוהו על דרך הסמליות כמייצג האומה לא המליך את אבימלך אך ידע לזהות את ההישג הלאומי שבנפילתו. כללו של דבר, עתה התברר כי המהלך כולו נכשל. גדעון לא נאות להצעת המלוכה, ואבימלך קלקל לחלוטין את מוסד המלוכה.

לחלקים נוספים של המאמר:
פרשת גדעון : האויב
פרשת גדעון : עליית גדעון
פרשת גדעון : סיפור הקרב
פרשת גדעון : הצעת המלוכה
אבימלך : עלייתו
אבימלך : משל יותם
אבימלך : שררת אבימלך וסופו (פריט זה)

הערות:
85. למשל אצל יפתח: "וישפט יפתח את ישראל שש שנים" (י"ב, ז), ויש גם חריגים.
86. 'שרר' נדיר במקרא (במדבר ט"ז, יג; הושע ח', ד; ישעיהו ל"ב, א; משלי ח', טז; אסתר א', כב), גם 'שרה' הדומה לו נזכר רק שלוש פעמים, כולם בקשר לישראל-יעקב. השימוש בפועל הנדיר הזה מדגיש את מעמדו המיוחד של אבימלך.
87. השאלה היא כמובן אם אבימלך, ממוצא שכמי, ראוי בכלל לתואר 'אח', ואולי על שכמותו נרמז כי חל האיסור בדברים ש"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים י"ז, טו). מכל מקום, ניתן להבין את התייחסות הכתוב אליו כאל מלך ישראל. כך נעשה גם אנו, ומבחינה זו, מלחמותיו בערים בממלכתו – מלחמות אחים הן.
88. מעניין שבראייה כוללת של מלכותו גם דוד 'מאבד' את חברון, עובדה שתהיה לה כמדומה השלכה רבת עצמה לעת מרד אבשלום. אך שם קורה תהליך הפוך – אבדנה של הבירה המקומית-שבטית כרוך בהתחזקות שלטונו על כלל ישראל.
89. תדמית זו עולה מן ההבחנה בכתוב: "...ומצאה איש בעיר ושכב עמה... ואם בשדה ימצא האיש את הנער..." (דברים כ"ב, כג, כה); ומאירועים בספר בראשית הקשורים לרצח וציד: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין..." (בראשית ד', ח). "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה" (בראשית כ"ה, כז). "וצא השדה וצודה לי צידה [ציד קרי]" (ברשית כ"ז, ג).
90. תכסיסו של יהושע בקרב על העי מבוסס על הנחיית ה' לשים "אדב לעיר מאחריה" (יהושע ח', ב). בפועל השתתפו בקרב שלושה כוחות: שני אורבים (בני שלושים אלף וחמשת אלפים איש) והכוח המרכזי. בנקודה זו ניכר דמיון לקרב שניהל אבימלך, אם כי הניסוח: "ואבימלך והראשים אשר עמו פשטו ויעמדו פתח שער העיר" (ט', מד) אינו ברור, שכן בחלוקה המשולשת של צבא אבימלך דומה כי היה עם אבימלך ראש אחד בלבד.
91. במקרא הדבר נקשר למלחמת ה', ובולט במיוחד ביריחו ובעי. עונשה של עיר הנידחת הוא: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה... והיתה תל עולם לא תבנה עוד" (דברים י"ג, יז). והרי זו דוגמה נאה למלחמה שניתן לראותה מלחמת ה', מלחמה נגד עבודה זרה ולא נגד אויב במשמעות הפשוטה של המושג.
92. אמנם בסיפור ההפיכה בבראשית תפקיד המלח בהשמדת הערים מוצנע כמעט לגמרי, אך בספר דברים באה ההכרזה: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים [וצבוים קרי] אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים כ"ט, כב).
93. בהקשר זה נודעת חשיבות רבה לביאורה של י' אמית בדבר עיצוב גורם הזמן במכלול הפעולות של אבימלך המצטייר כהתפשטות מהירה של אש. ריבוי נתוני הזמן ב'רמת' היממה "לצד העדר נתונים על זמן שחלף לפני המלחמות במגדל שכם ובתבץ יוצרים אווירה של אירועים סמוכים בטווח קצר ביותר. אווירה זו תואמת את דימוי האש המתפשטת במהירות" (י' אמית, לעיל הערה 61, עמ' 103).
94. ראוי להזכיר בהקשר זה את שאול. גם הוא נאלץ לשים קץ לחייו, אך קל לחוש כמה גדול ההבדל. מותו של שאול בשדה הקרב – מול אויבי ישראל בא; ורק כלי נשקם של הפלשתים המיומנים השיגוהו והובילוהו להתאבדות שהיו בה סממנים של שמירה על כבוד ישראל: "...פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי..." (שמ"א ל"א, ד). בניגוד לסיפור שאול, שם ירא הנער להרגו, מן הסתם מתוך יראת כבוד למלך, נערו של אבימלך לא מהסס כלל להרגו: "וידקרהו נערו וימת" (ט', נד).
95. ובכך זה שונה משאול כנאמר לעיל בהערה 94. מעניין שבמות שאול היה מעורב נער נוסף (שמ"ב ב', ד), על פי עדות עצמו – עמלקי (שם, ט). הלה מתהדר בהריגת שאול, אך דומה כילא אמר זאת אלא כדי למצוא חן בעיני דוד. ודאי שבהיותו עמלקי נמנה על אויבי ישראל, וכל הפרשה לא לבזות את שאול באה אלא לרמוז בעקיפין להצלחתו, שכן אם שנאוהו העמלקים כל כך אפשר שהדבר מלמד על גודל המכה שהכם.

ביבליוגרפיה:
כותר: אבימלך : שררת אבימלך וסופו
שם  הספר: שפוט השופטים : עיונים פרשניים בספר שופטים
מחבר: רוזנסון, ישראל (ד"ר)
תאריך: תשס"ג
בעלי זכויות : תבונות
הוצאה לאור: תבונות
הערות: 1. ספריית הגיונות.