בירה כפולה בחצי משרה מחבר: ראובן מרחב

חזרה3

המודל הישראלי של ירושלים כעיר בירה ותל אביב כעיר מרכזית אינו דומה לשום מדינה בעולם, גם לא לאלו שיש בהן שתי ערים מרכזיות נוסח ניו יורק וושינגטון או שנגהאי ובייג'ין.

ירושלים היא בירת ישראל הנצחית, הסמל המרכזי לקיומו של העם היהודי, משאת הנפש של יהודים בכל הדורות. עם זאת, מעמדה כבירתה הממשית של ישראל המודרנית חלקי מאוד ושברירי, ובתחומים רבים היא עומדת בצילה של המתחרה הגדולה על כתר המרכז הישראלי: תל אביב, המתפקדת כבירה דה-פקטו כמחצית השנה.

את מעמדה של ירושלים כעיר בירה יצר דוד המלך, והיא נבחרה משום שלא היתה מזוהה עם שבט או קבוצה כלשהי. לפני כ-3,000 שנה כבש דוד את עיר היבוסי, עיר קטנה בארץ כנען, שהיה בה יישוב במשך דורות רבים. העיר ישבה אמנם על צומת הדרכים צפון-דרום ומזרח-מערב, אבל לא היתה שונה בכך מערים אחרות מצפון ומדרום לה בכנען. ייחודה היה בכך שטרם נכבשה בידי העברים ולא היתה חלק מנחלתו של אף שבט משבטיהם. דוד קבע בה את בירתו והיה לאחד מראשוני השליטים שפתחו עידן חדש בקביעת מרכז שליטה חלופי כעיר בירה. בכך עשו מעשה מכריע בעיצוב תולדות עמיהם ואומותיהם. בדרך דומה הלכו, למשל, הצאר פטר הגדול, שבראשית המאה ה-18 יסד עיר בירה חדשה שנקראה על שמו, סנט פטרסבורג, במוצאה של רוסיה לים. בכך פתח אותה למערב וניתק אותה מהמסורת היבשתית הבלעדית. כמאה שנה לאחר מכן החליט הקונגרס של ארצות הברית על ייסוד בירה חדשה. מיקומה נקבע על ידי ג'ורג' וושינגטון עצמו, כפשרה בין הצפון והדרום. היא נקראה על שמו ומוסדות השלטון עברו אליה בשנת 1800.

מה מגדיר בירה בעידן המודרני? צירוף הנסיבות ההיסטוריות והתנאים הגיאוגרפיים והפוליטיים-סביבתיים הוא שיוצר את הבירתיות. יש הגדרות שונות למאפיינים של בירות, ובמקרים רבים יש מרכז עירוני חשוב נוסף לבירה, הממלא חלק מהפונקציות הקלאסיות של בירה. יש ערי בירה כמו לונדון, פאריס או טוקיו, הכוללות את מרבית הפונקציות המרכזיות של המדינה, ולגביהן אין סימני שאלה: ערים כאלה הן מרכז מוסדות השלטון וחיי הכלכלה, המוקד התקשורתי והתרבותי, ובעת ובעונה גם סמל היסטורי מוביל. לצדן יש דוגמאות רבות של ערי בירה המקיימות רק חלק מהפונקציות המרכזיות. פונקציות אחרות מתקיימות בעיר אחרת, ולפעמים ביותר מאחת.

אין, למשל, כל שאלה לגבי מעמדה של וושינגטון כבירת ארצות הברית וכמרכז השלטון. אך הבכורה בתחום הכלכלי והתקשורתי היא של ניו יורק. היא גם משמשת למרכז האו"ם ומרכז עשרות ארגונים וסוכנויות בינלאומיים, ומהווה מקום מפגש שנתי לכל מנהיגי העולם. אין שאלה לגבי מעמדה של בייג'ינג כבירת סין, אך שנגהאי היא מוקד רב-עצמה, משום שהיא מרכז לפוליטיקה לאומית, עיר הולדתם ועיצובם של רבים ממנהיגי סין בעשורים האחרונים, ומרכז כלכלי פורח. דוגמה מעניינת במיוחד היא ברלין, שחזרה, אחרי כחמישים שנה שהיתה בירה סמלית בלבד (השלטון התרכז בעיר בון), לימי תפארתה כבירה. במקרה זה, האבות המייסדים של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית ביטאו את תקוותם להחזיר עטרה לישנה בכך שבחרו בעיר הקטנה בון כמקום מושב השלטון, ולא באחת הערים הגדולות במערב גרמניה.

עוד דוגמה המעידה על התאמת מיקום הבירה לצרכים מיוחדים והתפתחות סדר בירתי משולש היא ברזיליה. לפני כיובל שנים החליטה ממשלת ברזיל להעביר בהדרגה את המרכז הפוליטי אל פנים המדינה הענקית, ותיכננה בירה חדשה, ברזיליה. באותה עת היתה ריו דה ז'נירו הבירה, וסאן פאולו היתה המרכז הכלכלי הבלתי מעורער. התוצאה: פיצול השלטון והמדינה בין שלוש הערים. למרות ההשקעה העצומה בתכנון ובביצוע, הצלחתה של ברזיליה היתה חלקית בלבד; רבים מהאנשים הנשלחים לשרת בבירה הפדרלית החדשה רואים בזה גלות במושבת עונשין. חלק ניכר מההחלטות החשובות באמת אינן מתקבלות בברזיליה.

יש מקרים שהשלטון נמנע ביודעין מהכנסת חלק מהפונקציות המסורתיות לבירה, כפי שקרה בערב הסעודית. במשך עשרות שנים פעלו הנציגויות הזרות בעיר ג'דה ולא בבירה, ריאד, מחשש להשפעות זרות ולא רצויות על האוכלוסייה. אין אמנם "תקן" עולמי המחייב נציגויות להשתכן בבירה, אבל זה הנוהג המקובל, ובדרכונים הדיפלומטיים לא כתוב בדרך כלל שם הארץ שנשלח אליה השליח, אלא שם הבירה שבה יכהן. מיקום הנציגויות תלוי בהסכמה הדדית, אבל יש חריגים, מרצון או בחריקת שניים של המדינה המקבלת, כמו במקרה הישראלי. גם בעניין זה המקרה של ירושלים הוא חריג.

*

אין ויכוח על מעמדה המכריע של ירושלים בתולדות העם היהודי. היא מופיעה במקרא, בשלושת שמותיה הידועים ביותר, ירושלים, עיר דוד וציון, יותר מאלף פעמים. הנוכחות הרצופה של ירושלים בהוויה היהודית היא העדות הברורה והרצופה ביותר למרכזיותה ולייחודיותה של הזיקה היהודית לעיר. מהשם ציון נגזר שמה של תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי. מרכזיות זו בולטת עוד יותר לנוכח העובדה שברוב השנים שבהן היתה בירה, היא היתה בירה יהודית. ב-3,000 השנים המתועדות שלה היתה ירושלים בירה רק קצת יותר מ-1,200 שנה: יותר מאלף שנה בירה עברית-יהודית-ישראלית, כ-200 שנה בירה של ישות מדינית בשליטה נוצרית צלבנית, וכ-30 שנה כבירה מנדטורית בריטית. ביתר 1,800 השנים, שני שלישים מהן תחת שלטון מוסלמי, לא היתה ירושלים בירה ונשלטה ממרכזי שלטון רחוקים. אף שירושלים זכתה למקום נכבד ביותר באמונה הנוצרית, היה זה מעמד היסטורי-דתי בעיקר. מעמדה כמרכז שלטון היה שולי למדי.

מראשית ההיסטוריה המוסלמית זכתה ירושלים למעמד של קדושה מיוחדת, שגם הקנה לה את שמה הערבי העיקרי, אל-קודס, דהיינו הקודש, והיתה למושג דתי וגיאוגרפי מרכזי; אבל רק במאה השנים האחרונות קיבל מושג זה גם משמעות פוליטית חריפה, בעיקר בגלל המאבק היהודי-פלשתיני על השליטה בארץ ישראל ובירושלים. התנועה הלאומית הפלשתינית אימצה את הר הבית כסמל פוליטי חי.

למרות מרכזיות ירושלים בהוויה היהודית המסורתית, בשיח הציוני המודרני ובמערכותיה המדיניות, ישראל נחלה הצלחה חלקית בלבד בהפיכת העיר לבירה ממש. המעמד הבעייתי של ירושלים, והתחרות בינה לתל אביב, מלווים אותה מראשית העת החדשה, בתקופת היישוב, שבו היתה בירת ארץ ישראל המנדטורית. שורשי הבעיה נעוצים בראשית היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. כבר אז היה היחס לירושלים טעון, ואפילו כפול. עם היותה משאת נפש, ירושלים נתפסה כעיר מסובכת, שגרים בה בערבוביה נפרדת בני היישוב הישן, אוכלוסייה ערבית גדולה ועשרות עדות נוצריות מסוכסכות זו עם זו בצל הצלב; עיר ששורר בה עוני רב ורובץ עליה עומס היסטורי-דתי כבד מנשוא. בתל אביב, לעומת זאת, פעם תמיד הלב הכלכלי של היישוב המתחדש. היו בה אוטונומיה עברית ופריחה תרבותית עם ניצנים של חיי בוהמה; רוב מוסדות היישוב ועסקניו התרכזו בה, אף כי חלקם קבעו בתחילה את משכנם בירושלים.

מעמדה הפוליטי של ירושלים לא תרם לייצוב תפקידיה כבירה. עוד בשנות ההכרעה, לפני הקמת המדינה, היה ספק בשאלה אם ניתן לשמור את ירושלים במדינה היהודית שתקום; הפרגמטיות הציונית, כפי שהתגלמה בדוד בן-גוריון, ויתרה למעשה על ירושלים כשהסכימה לתוכנית החלוקה ב-1947. ירושלים נפגעה קשות מהמצור הערבי הממושך על העיר במלחמת השחרור. השליטה בעיר נחלקה בין ישראל לירדן; העיר איבדה כמחצית מאוכלוסייתה היהודית, שעקרה ממנה, וכלכלתה נפגעה אנושות; מקום מושב הכנסת וממשלת ישראל היה בתל אביב; חלק ממוסדות הלאום החשובים, כמו האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית, נותרו כמובלעת (בתחום ירדן) על הר הצופים, ונותקו למעשה מחלקה המערבי של ירושלים. האוניברסיטה נאלצה לחדש את פעילותה במבנים ארעיים בכל חלקי העיר שהוכשרו לשמש מקומות לימוד ומחקר, ברחוב ממילא, בבניין "טרה סנטה", שימש כספרייה הלאומית, ובבניין רטיסבון.

לאחר שהוכרזה כעיר הבירה של ישראל, בדצמבר 1949, ניסה בן גוריון לחזק את מעמדה הפגוע של ירושלים. אבל הכרזתו והחלטת הכנסת מ-15 בדצמבר 1949, שירושלים היא בירת ישראל, גובתה רק חלקית במעשים בשנים שלאחר מכן. המעטפת הממלכתית-הממשלתית אמנם החלה לעבור לירושלים, אבל חלק ניכר מהשלטון נשאר לפעול בתל אביב למשך כמחצית השבוע. זהו הדפוס הקיים למעשה גם היום. בן גוריון עצמו החל, לאחר החלטתו, לפעול בבית המוסדות הלאומיים ברחביה, והחל חיפוש קדחתני למצוא משכן לכנסת ישראל, תחילה משכן ארעי ואחר כך קבוע. רוב משרדי הממשלה עברו בהדרגה לירושלים ופוזרו ארעית בכל חלקי העיר. הארעיות נמשכה שנות דור ויותר. חלק ממשרדי הממשלה נכנסו למשרדים שהותיר השלטון המנדטורי, חלק התמקמו בבתי מלון שחדלו לפעול וחלק בבניינים שנועדו למגורים. אך בכל אלה לא היה די. הוחלט על הקמת קריה ממשלתית בגבעת רם. בין המוסדות הייצוגיים המאפיינים בירה נבנה באותה עת מבנה גדל-ממדים, "בנייני האומה", כדי לשמש מרכז אירועים וקונגרסים בבירת ישראל. התערוכה הלאומית הראשונה, כיבוש השממה, התקיימה שם בשנת 1955.

כאמור, חלה ירידה גדולה במספר התושבים היהודים בעיר לאחר מלחמת השחרור. זו היתה ירידה זמנית בלבד. מדיניות הממשלה והכרזת העיר כבירה לוו בפעולות אכלוס מהירות. שיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית בירושלים בכל אותן שנים היה גבוה משיעור הגידול בתל אביב ובחיפה. עולים כוונו לעיר ותושבים ותיקים עודדו לחזור ולהתגורר בירושלים.

*

הפעילות המוכוונת לחיזוק הבירתיות של ירושלים נמשכת ב-50 השנים האחרונות. היו לה הישגים חשובים. נעשה הרבה להעברת עיקר המוסדות והפעילות של שלוש הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת. משכן נשיא המדינה, הכנסת, בית המשפט העליון, בית הדין הארצי לעבודה, בית הדין הרבני הגדול ומוסדות משפט רבים אחרים ממוקמים בירושלים. כמוהם גם בנק ישראל ומרבית משרדי הממשלה. מרוכזים בעיר עוד מוסדות המעניקים לה נופך בירתיות ומרכז לעם היהודי: הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד, האקדמיה הלאומית למדעים, האוניברסיטה העברית, ועשרות מכוני מחקר והוראה.

ממד נוסף לבירתיות ירושלים, בשביל ישראל והעם היהודי, הוא הנוכחות המתמדת של הקודש והזיכרון, הקושרים בין מעמד ירושלים כבירת ישראל העתיקה והנוכחית ובירה לעם היהודי. מרוכזים בה מקומות קדושים כמו הכותל המערבי, קבר רחל והר-ציון, ואתרי זיכרון רבי משמעות: יד ושם, הר הרצל, שם קבורים חוזה המדינה וגדולי האומה, שם מצויים בית הקברות לחללי צה"ל והאנדרטה לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. קריה לאומית נוספת בירושלים היא קריית המוזיאונים, ובה מוזיאון ישראל, בית הספרים הלאומי, מוזיאון המקרא ומוזיאון המדע. גם בתחום התרבות ירושלים מרכזת עניין רב, ומתקיימים בה מדי שנה פסטיבלים לאומיים ובינלאומיים: פסטיבל ישראל ופסטיבל הקולנוע, פסטיבל בינלאומי לתיאטרון אוניברסיטאי ופסטיבל הפרחים. כל אלה מהווים מוקד עלייה לרגל למבקרים יהודים מהתפוצות ולמאות אלפי ישראלים.

לכל אלה תל אביב היא מרכז מתחרה, ובמקרים רבים מוביל. חלק ניכר מהפעילות המניעה את המדינה מתרכזת בה ולא בירושלים. הדפוס שנקבע בראשית ימי המדינה עומד בעינו: ירושלים מתפקדת כבירה שלטונית מלאה רק כאשר פועלת הכנסת, בימים שני עד רביעי. בשאר הימים נודדת הפעילות הפוליטית לתל אביב. חברי הממשלה והכנסת מקיימים את שגרת העבודה הפוליטית והממשלתית בתל אביב בימי חמישי, יחד עם עובדי ציבור רבים. בתל אביב גם נמצאים מרכזי מערכת הביטחון, מרכזי הפעילות המשקית (בנקים, חברות הביטוח ושאר הגופים הכלכליים), מערכות העיתונים החשובים, מרכזי המפלגות. אם נוסיף לכך את הנציגויות הזרות, שחלקן מהות מוקד לפעילות מדינית ומקום מושבן בתל אביב ושכנותה, ואת מרכזי התרבות הגדולים, האופרה הישראלית, התיאטרון הלאומי והתיאטראות האחרים, נמצא פעילות בירתית כמעט לכל דבר ועניין, לפחות במחצית ימי השבוע, כשהכנסת אינה בפגרה. בחישוב שנתי, ייתכן שנפח הפעילות בתל אביב גדול אף יותר.

דבר נוסף שהשפיע על מעמד ירושלים כבירה היו השינויים שהביאה מלחמת ששת הימים. אלה גרמו זעזועים שהשפעותיהם סותרות. אחרי כיבוש ירושלים סיפחה ישראל שטח של 70 קמ"ר מירושלים הירדנית וסביבותיה. ביוני 1967 היא החילה עליו את המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים. ישראל רואה בכל שטחה המוניציפלי של העיר שטח ריבוני שלה. אך הפלשתינאים טוענים שירושלים, אל-קודס, נועדה להיות בירת פלשתין, ועל כך ניטש מאבק עז. הפלשתינאים רואים ב-70 הקמ"ר שסופחו לישראל את בירתם העתידית. את השכונות היהודיות החדשות שנבנו, המאכלסות כ-180 אלף יהודים, הם רואים כהתנחלויות. רוב מדינות העולם אינן מכירות בסיפוח השטח לירושלים, ומפרשות אותו כאקט חד-צדדי המנוגד לחוק הבינלאומי. רובן המכריע אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל. גם המדינות שכן מכירות בה נמנעו, בעיקר אחרי החלת חוק ירושלים בשנת 1980, להחזיק בעיר את נציגויותיהן ומוסדותיהן הייצוגיים הרשמיים.

אחרי האיחוד היתה לעיר עדנה של גידול באוכלוסייה. הממשלות פעלו להגדיל את הרוב היהודי בירושלים בבניית שכונות גדולות, מערך הדיור סובסד ואוכלוסייתה היהודית גדלה לכדי 460 אלף בסוף שנת 2002. אבל עם הגידול המהיר של יהודי ירושלים והבנייה רבת ההיקף בה, גדלה במהירות גם האוכלוסייה הערבית בעיר, בגלל הגירה למטרות תעסוקה וריבוי טבעי גבוה. משנת 1967 ועד היום הכפילה האוכלוסייה היהודית את מספרה, אך האוכלוסייה הערבית שילשה אותו. התחזית היא שבגבולות המוניציפליים הקיימים צפוי רוב ערבי בעוד כ-30 שנה; מכיוון שכבר עתה ברור שלא ייתכן הסכם עם הפלשתינאים ללא הסדרת עניין ירושלים, יהיה על ישראל להחליט החלטות קשות מאוד בעשורים הקרובים, החלטות הנוגעות למחיר המדיני, הביטחוני והדמוגרפי שהיא מוכנה לשלם בעד שימור המצב הקיים. עד כה נשמר המאזן השברירי בין פוטנציאל הנפיצות והיכולת למתן אותו. אבל ככל שנוקפות שנים המצב נעשה מסובך יותר.

נוהגים להבליט את ההגירה השלילית בקרב האוכלוסייה היהודית בירושלים. מאזני הגירה שליליים יש בכל הערים המרכזיות בעולם, אבל בירושלים הם זוכים להבלטה בגלל הבעיה הדמוגרפית, המרחפת מעל העיר ומאיימת בצמצום מתמשך של שיעור האוכלוסייה היהודית בעיר. יש להוסיף לכך את החשש של התושבים החילונים מהתחרדות העיר ואת היציאה המואצת של בני המעמד הבינוני, המאיימים להפר את האיזון העדין בין מגוון האוכלוסיות. לכל האוכלוסיות יש מקום בבירה, אך דעיכת האוכלוסייה הצעירה ואוכלוסיית המעמד בינוני ומעלה, עם היותה של העיר ענייה, מאיימים על מעמדה.

נהוג לראות בירה כמוקד כלכלי שבו מתרכזים העושר והעלית החברתית. קשה להצביע על מקרים דומים בעולם, שבהם הבירה היא העיר הענייה ביותר במדינה. בעניין זה, המציאות והתהליכים המתקיימים מקשים מאוד על שמירת מעמדה הבירתי של ירושלים, בעיקר מול תל אביב. כלכלת העיר אופיינית לערי בירה המרכזות את הממשל הארצי. מאז ומתמיד התבססה כלכלת ירושלים על שירותים ציבוריים. בשנת 2002, כמו בשנת 1961, כמעט מחצית המועסקים בעיר עבדו בענפי השירותים הציבוריים, רובם במספר קטן של מוסדות ציבוריים: משרדי הממשלה, המוסדות הלאומיים לסוגיהם, האוניברסיטה העברית וכדומה. בענפי הבנקאות, הביטוח והפיננסים, בולטת נחיתותה של ירושלים לעומת תל אביב. גם בענפי השירותים העסקיים נחות מעמדה של ירושלים. חלקה של התעשייה בעיר נמוך לעומת הממוצע הארצי והערים הגדולות האחרות.

כל הנתונים הללו משפיעים על רמת ההכנסה של התושבים. היא נמוכה בירושלים בהשוואה לתל אביב, לחיפה ולממוצע הארצי. נוסיף לכך את ההשתתפות הנמוכה יחסית של הגברים בירושלים בכוח העבודה, בשל מספר החרדים, והרי לנו מתכון להיווצרות העיר הענייה ביותר בין הערים הגדולות בישראל. העוני הזה החריף בגלל צמצום התיירות וההשקעות. במצב הזה ירושלים אינה יכולה להתחרות בתל אביב על תפקיד המרכז הכלכלי.

*

אי אפשר אם כן להשוות את המודל הישראלי של הבירותיות למודלים אחרים. כמו בתחומים רבים אחרים, ירושלים קובעת לעצמה ייחוד. אין ביחסים בין הבירות שנזכרו למרכזים האחרים במדינות אותו מתח בלתי פוסק שיש בין תפקודה של ירושלים כבירה, לזה של תל אביב כמרכז שבו נקבעים פרמטרים מרכזיים במעשה השלטון.

המאבק בין ירושלים ותל אביב קיים גם בתחום הסמלי. מול עיר בעלת מטען היסטורי ודתי, מצוי במרחק 60 ק"מ עולם אחר, זה של תל אביב. השונות בולטת כל כך בגלל המרחק הקטן, והיא מוסיפה נופך למתח הבסיסי בין שתי הערים. בשונות הזאת קשה לפעמים להבחין בין דמיון למציאות. ירושלים היא עיר שדימויה הוא כובד ראש וצניעות, לעומת תל אביב המסמלת את ה"חיים הטובים". ירושלים היא עיר של קונפליקט ותל אביב "עיר ללא הפסקה". ירושלים שמרנית ותל אביב חדשנית. ירושלים עיר של מורשת היסטורית ודתית ותל אביב היא עיר חדשה, חילונית, הצופה פני עתיד. כל אלה אינם מאיימים על מעמדה של ירושלים כבירה, אבל שומרים על המודל הישראלי המיוחד, שלא ישתנה במהותו גם במצב של הסדר מדיני, רחוק ככל שיהיה.