הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > עשרת הדיברות


עשרת הדברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל
מחבר: פרופ' משה ויינפלד


י"ל מאגנס
חזרה3

אין לך מצווה ממצוות עשה וממצוות לא תעשה הכלולות בעשרת הדיברות – חוץ מ'לא תחמד'. ועל כך להלן – שלא נאמרה בצורה דומה במקום אחר בתורה. איסור עבודת אלילים1 ושבועת שווא,2 שמירת שבת,3 כיבוד אב ואם,4 איסורי רצח,5 ניאוף,6 גניבה,7 עדות שקר8 – כל אלו נשנו וחזרו ונשנו בחוקות השונות שבחומש. כבר קובץ החוקים העתיק, המכונה "ספר הברית" והסמוך לעה"ד, פותח בדין עבודת אלילים: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ). ובאותו קובץ, בהמשכו, מוצאים אנו כמעט את כל יתר המצוות שנצטווינו עליהן בעה"ד: שמירת שבת (כג, יב), כיבוד הורים – אמנם על דרך השלילה, (כא, טו-טז).9 רצח (כא, יב), גניבת נפשות10 וגניבת רכוש (כא, טז, לז; כב, א-ג) ועדות שקר (כג, א).

במה נתייחדו אפוא המצוות שבעה"ד, ועל מה זכו להיהפך לגולת הכותרת של המפגש שבין אלוהי ישראל לעם ישראל? למה זכה דווקא אוסף-צווים זה להיאמר לעם ישירות על-ידי האל (שמ' כ, א, טו-טז; דב' ד, יב: ה, ד, יב) ולהיכתב באצבע אלוהים על לוחות אבן שהושמו בארון הברית (שמ' לא, יח; לב, טז; לד, א, כח; דב' ד, יג; ה, יט; ט, י; י, א-ד)? ואם תאמר שקדמות האוסף היא שגרמה לכך, הרי ניתן להשיב, כי הן מבחינת תוכנם והן מבחינת סגנונם אין הוכחה שחוקי עה"ד קדמו לחוקים אחרים שבתורה. הציוויים הקצרים: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, אינם יוצאי דופן, שכמותם מצאנו בויק' יט, יא, יג וכו'. כמו כן, אין ייחוד ברבגוניות שבתוכן עה"ד, שכן אוספים רב-גוניים כאלה מצאנו בויק' יט וכן בספר דברים. וכשם שלא מצאנו ראיות לקדמות האוסף. לא מצאנו ראיות לאיחורו. הטענה על אופיו המוסרי-נבואי כביכול של האוסף אבד עליה הכלח מאז שערער עליה ה. גרסמן בספרו, Mose und seine Zeit 1913, 473ff, ואכן אין טענה זו מקובלת עוד.

חשיבות רבה נודעת למעמד האלוהי המיוחד בשעת מתן עשרת הדיברות. כידוע, נחוג מעמד זה ביהדות מדי שנה בשנה, בחג השבועות, חג מתן תורה; האם גם בתקופות קדומות כבר חגגו את חג מתן תורה? ומה היה מקומם של עשרת הדיברות בפולחן? המשנה מלמדת, כי בתקופת הבית השני קראו במקדש עם עה"ד יחד עם "שמע" (תמיד ה', א) ואילמלא המינים שקלקלו.11 היינו ממשיכים לקראם מדי יום ביומו. ואכן מצאנו בנוסחי התפילה של הגניזה את עשרת הדיברות.12 ושלומי אמוני ישראל נוהגים גם היום לקרוא את עה"ד בכל יום, אחר סיום התפילה.13

במאמרנו זה ננסה להשיב על שאלות תוך הסתייעות במקורות מקראיים וחיצוניים, העשויים ללמדנו על משמעם של עשרת הדיברות.

עשרת הדיברות – חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל

נפתח תחילה בציון הקווים המיוחדים והאופייניים ביותר לקבוצת המצוות, שבעשרת הדיברות:

א. בניגוד לחוקים שונים, שעשייתם מותנית בנסיבות אישיות או חברתיות מיוחדות. למשל: קרבנות, המותנים בחיובי היחיד (נדר, חטא וכדומה) או הציבור (קיום מקדש), או דינים אחרים, הנובעים כתוצאה מאירועים מסוימים. כגון דיני טומאה וטהרה, שמיטה ויובל, משפט אזרחי ודיני אישיות, מתנות כהונה, וכיו"ב – הרי הציוויים שבעה"ד מחייבים את הכל; כל יחיד ויחיד ללא תלות במצב או בנסיבות כל שהן חייב בשמירתם. כל אדם מישראל מקבל על עצמו לא לעבוד אלילים. לא להישבע לשקר, לשמור שבת, לכבד הורים, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא להעיד עדות שקר ולא לחמוד.

ב. עשרת הדיברות נוסחו בעיקרם על דרך השלילה, ואפילו שני הצווים המנוסחים כביכול בדרך החיוב:14 שמירת שבת וכיבוד אב ואם, מכוונים לאמיתו של דבר לבל תעשה. שמירת שבת מבוארת במפורש בדרך של לא תעשה: "ששת ימים תעבוד... ויום השביעי שבת... לא תעשה כל מלאה" (שמות כ, ט-י). ואילו הצו על כיבוד הורים מגמתו העיקרית היא לאסור על הפגיעה בהורים או על ביזויים, כפי שזה משתמע מן החוקים השונים, במקומות אחרים בתורה, הדנים בנושא זה: הכאה (שמות כא, טו) קללה ויחסי קלון (שמ' כא, יז; ויק' כ, ט; דברים כז, טו). מרדנות ואי-ציות (דברים כא, יח-כא). ואמנם, בויק' יט, שיש בו התייחסות לעה"ד (ראה להלן), הצו מנוסח על דרך השלילה: 'איש אמו ואביו תיראו' (פס' ג).15

הנטייה לניסוח שלילי מקורה באופיו של האוסף, שלא בא אלא לקבוע לתנאים בסיסיים שיקלו על היקלטותו בתודעת עדת ישראל, תנאים שנמסרו לעם באמצעות הנביא, שהודיעם לראשונה מהו רצון ה' ומהו דברו. בתנאים אלה נקבע במפורש ממה חייב להימנע כל המשתייך לעדת ה', המיוחדת.

תופעה דומה ניתן למצוא במערכת הצווים, שציווה לבניו יונדב בן רכב, אבי בין הרכבים, שגם הם נאמרו בדרך השלילה: "לא תשתו יין... ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ... למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם" (ירמ' לה, ו-ז).16 להלן נביא מקבילה מהעולם ההלניסטי. שם מצאנו מערכת איסורים, שנמסרה על-ידי האל למייסד המקדש, וכל באי המקדש מתחייבים בשבועה, שלא לעבור עליהם.

ג. המצוות שבעה"ד מנוסחות בצורה קצרה וקולעת לגוף הענין. הן כוללות מספר צווים טיפולוגי (עשרה). במשך הזמן, כפי שכבר הבחינו בזה, חלו בנוסח עה"ד הרחבה ועיבוד. הדבר בולט ביותר בדיבר על השבת: ההנמקה לשמירת השבת, שבנוסח עה"ד בספר דברים שונה לגמרי מההנמקה בנוסח ספר שמות.17 אבל גם מלבד פרט זה חשים אנו בנוסח שלפנינו עיבודים והרחבות.18 ניתן לשחזר מעין נוסח של עה"ד המקוריים, בצורה דלקמן:19

  1. אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.20
  2. לא תעשה לך פסל.
  3. לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא.
  4. זכור21 את יום השבת.
  5. כבר את אביך ואת אמך.
  6. לא תרצח.22
  7. לא תנאף.
  8. לא תגנוב.
  9. לא תענה ברעך עד שווא.
  10. לא תחמוד.

אל-נכון, אין כאן אחידות במקצב, וניתן אמנם לחלק את הדיברות מבחינת אורכם לשלושה:23

1) דיברות בעלי ארבע נקישות ויותר (ראשון, שני, שלישי ותשיעי). 2) דיברות בעלי שלוש נקישות (רביעי וחמישי). 3) ודיברות בעלי שתי נקישות (ששי, שביעי, שמיני ועשירי). אף על פי כן, אין הצדקה לראות את האוסף שלפנינו כיצירת משנית, המורכבת בצורה מלאכותית. אורך המשפט ומקצבו מותנה בתוכנו, ויש נושאים שלא ניתן למצותם בשתי מלים. יש להוסיף, שעצם ההטרוגניות הצורנית אינה סימן לחיבור אקלקטי ומשני, כפי שחוקרים מסוימים נוהגים להניח; אוספים מקוריים של אמרות בעלות אורך שונה מצאנו במקרא ובספרות המזרח הקדום.24 לפיכך אין גם הצדקה להפיכת שני הדיברות המנוסחים כמצוות 'עשה' לניסוח של מצוות 'לא תעשה'.25 מאידך גיסא, אפשר למצוא במבנה של עה"ד צד מאחד; לשונן הקצרה של הדיברות, המספר הטיפולוגי עשר, סידור הדיברות בשתי מערכות (מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, ראה להלן), כל אלו יש בהם כדי להעיד על אחדותו של האוסף. צורה ומבנה מסוג זה מאפשרים את החקיקה על לוחות אבן ואת השינון בעל-פה, דבר העשוי ללמדנו, כי מדובר כאן במערכת תנאים בסיסית, שכל אדם מישראל חייב לדעתה וללמוד אותה.

ד. הצווים הם בבחינת "צווים קטיגורים", שתוקפם אוניברסיאלי, על-זמני ובלתי-תלוי בנסיבות מסויימות ורקע כל שהוא.26 אין בצדם עונש, ואף פירוט והגדרה אין להם, לפיכך ספק אם מבחינה משפטית יש בהם להניח דעתו של המחוקק או האזרח. יכול אדם לשאול מהי הגניבה שעליה מדובר בעה"ד, ומה דינו של הגונב. והוא הדין לגבי עבירות אחרות. אך שאלה זו היא בלתי-רלוואנטית, שכן צווים אלה אינם באים לקבוע הלכה קונקרטית; תכליתם ניסוח תנאים המחייבים את המצטרפים לעדה. מי שאינו ממלא אחר הציוויים מוציא עצמו מכלל חברת המאמינים. זאת באים עה"ד להשמיענו. הגדרת ההלכות והעונשים ניתנת לאחר מכן בקבצים המשפטיים השונים שבתורה, אבל אלה אינם מעניינו של אוסף זה, שאינו אלא קובע את החובות שהאל מטיל אותם על עמו.

מאלף לענין זה הוא הצו 'לא תחמד'. כפי שהראה ב. ג'קסון27 אין הצדקה לערער על משמע המקובל של דיבר זה שהינו חמידה בלב. ואם כן מדובר כאן בלאו שאינו מסור לענישה, שכן אין מענישים על מחשבה בלבד.28 לפיכך חייבים אנו להודות שלא מדובר כאן בחוק שניתן להוציאו לפועל, דהיינו להעניש עליו, כי אם בתביעה המסורה למשפט אלהי בלבד. ואכן הציוויים שבעשרת הדיברות מכונים 'דברים': "עשרת הדברים" (שמות לד, כח; דברים ד, יג; י, ד) ולא חוקים.29 יתרה מזו בספרות חז"ל נשתרש הביטוי "עשרת הדברות". על פי ריבוי של דבר שהוראתו גילוי נבואי, כפי שניתן ללמוד מירמ' ה, יג: 'והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם'.30 לאור כל זאת עלינו להסיק שהדיברות לא נתפסו כמצוות וחוקים אחרים בתורה כי אם כצווים המגלמים תביעה אלוהית, שיש בה משום התגלות, השונה מדין רגיל המסור להענשה על ידי בית דין.

ה. הצווים מנוסחים בלשון – נוכח, כאילו מכוונים הם אישית לכל אחד ואחד מהעדה. ויפה ציין פילון האלכסנדרוני, כי בפניות המכוונות לציבור יכול היחיד להתחמק, מפני שההמון משמש לו חיפוי (על עה"ד 39), מה שאין כן בפנייה ליחיד. בכך מובלט על-ידי פילון היחס של אני-אתה, שחשיבותו הועלתה בדור האחרון ביצירותיו של מ. בובר.31 למעשה יישם בובר את הרעיון לגבי עשרת הדיברות,32 אלא שלא ניצל את נקודת המוצא של החקירה המקראית בעניין מקורו ואופיו של הסגנון האפודיקטי, בחוקה שבמקרא. הבחנתו של א. אלט בין הסגנון הקאזואיסטי לסגנון האפודיקטי בחוקת המקרא העמיקה את הבנתנו בסגנון החוק המקראי,33 והעמידה אותנו על ייחודו של הסגנון האפודיקטי, וביתר דיוק על ייחודו של הציווי בלשון עשה ואל תעשה בחוק המקרא.34 בניגוד לסגנון הקאזואיסטי, האופייני לחוקי המזרח הקדום וכן למשפט המודרני, הרי צורת הפנייה האפודיקטית בנוסח עשה ואל תעשה זרה היא לתחום המשפט, ומסתבר עתה, שמקורה במעמד של מלך העומד בטקס של כריתת ברית עם נתיניו ומטיל עליהם חובות.35 ואמנם עשרת הדיברות נתפסו כחיובים של מלך מצווה ציוויים, המופיע אישית בפני נתיניו.

ו. עם זאת יש לציין, שאין בעה"ד כללי מוסר מופשטים מעין אלו שמצאנו בחוקות השונות כגון: "ואהבת לרעך כמוך" (ויק' יט, יח), "ואהבתם את הגר",36 "צדק צדק תרדוף" (דב' טז, כ), ולפיכך אין הצדקה לטענה כי עה"ד הם שיא המוסר הישראלי.

עשרת הדיברות הם אפוא רשימה בסיסית של ציוויים קונקרטיים, שניתן להטילם על כל אדם מישראל, והם גם מעין תמצית תביעתו של אלוהי ישראל מבני בריתו. חלקה הראשון של הרשימה כולל מצוות ייחודיות, הנובעות מזיקתו המיוחדת של עם ישראל לאלוהי ישראל, שפירושה נאמנות בלעדית (לא תיתכן נאמנות כפולת דוגמת עובדי-אלילים). איסור עשיית פסל ונשיאת שם האל לשווא, חיובים על שמירת שבת ועל כיבוד הורים.37 החלק השני הוא בעל אופי מוסרי-חברתי וכולל איסורי רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר וחמדנות.

מקום אחר בתורה, שבו מצאנו מערכת ציוויים דומה לזו שבעה"ד, היא פרשת "קדושים תהיו" בויק' יט.38 זו היא הפרשה היחידה בתורת כוהנים, שיש בה שילוב של חוקים דתיים ומוסריים מעין אלו שמצאנו בעה"ד. שאר הפרשיות בתורת כוהנים אינן הטרוגניות כפרשה זו, אלא עוסקות כל אחת בדין מיוחד.

יש להודות, כי המלכד את החוקים בפרשה זו הוא רעיון הקדושה,39 אך עם זאת ברור, כי עשרת הדיברות הם הרקע לפרשה זו. חז"ל אמנם למדו מויק' יט א: 'דבר אל כל עדת בני ישראל', כי פרשה זו נאמרה בהקהל,40 ויש לציין, כי מעמד הר סיני מכונה: 'יום הקהל' (דב' ט, י, יד; יח, טז. וראה להלן עמ' 27); בהמשך41 אנו מוצאים שם דברים על זיקה של פרשה זו לסיני ולעשרת הדיברות: 'ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה,42 'ר' לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה'.43

ואכן פרשה זו פותחת בהתייחסות לדיברות: החמישי, הרביעי והשני של עה"ד: (כיבוד אב ואם, שמירת שבת ואיסור עבודת אלילים) 'איש אמו ואביו תיראו44 ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם: אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה אל תעשו לכם אני ה' אלהיכם' (פס' ג-ד). ההתייחסות היא כיאסטית (= בהיפוך הסדר) כדרך שנהוג בציטוטים (ורמיזות) מתוך טקסטים אחרים.45 בעל הפרשה פותח בדיבור החמישי (כיבוד אב ואם), עובר לדיבור הרביעי (שבת) ומסיים בדיבור השני ((אלילות). גם בתוך המשפט הופך הוא את סדר המרכיבים: מקדים את המושא לנשוא (לא 'תיראו אביו ואמו', כי אם 'אביו ואמו תיראו' והוא הדין לשבת) ואף מקדים מושא אחד לשני: לא אביו ואמו כי אם אמו ואביו.

שלושת הנושאים האלה חוזרים בשינויים קלים לקראת סיום החטיבה, דהיינו בפס' ל-לב: שבת, פנייה אל האובות ואל הידעונים, כיבוד זקנים;46 שניים מהנושאים (אלילות ושבת) חותמים את ספר הקדושה, בויק' כו, א-ב, דבר הבא ללמד על מרכזיות הנושא בתפיסת עולמו של המחבר.47 בהמשך מוצאים אנו איסורים על גניבה, עדות שקר ושבועת שקר (פס' יא-יב). חז"ל מצאו בפרשתנו רמזים על איסור רצח: 'לא תעמד על דם רעך' (פס' טז) וכן איסור ניאוף: 'לא תחלל את בתך להזנותה' (פס' כט)48 וייתכן להניח כי באיסור של 'לא תנאף' רמוזים גם חוקי כלאיים (עירוב מינים). שפחה חרופה, וערלה שבפרק לה (פס' יט-כה). בגב' כב ט ואילך מצאנו אזהרה על איסורי כלאיים וסמוך להם דיני ניאוף.49 דבר העשוי להסביר את סמיכות העניינים של כלאיים ומשכב עם שפחה חרופה בפרשתנו (פס' יט-כב). נראה, כי דין הערלה נסמך לדינים אלה בדרך שרשור אסוציאטיבי (concatenation), הנהוג בסידור החוקים במזרח הקדום.50אם נכונה ההנחה בעניין הקשר בין זיום משקלות ומידות ל'לא תחמוד',51 הרי חותמת הפרשה בחתימה דומה לזו של עה"ד.

יש להוסיף, כי בדומה לעה"ד הפותחים בהצגה עצמית של האל, המעניקה תוקף לציוויים הבאים לאחר מכן. כך פותחים הציוויים בויק' יט ב"אני ה' אלהיכם", (פס' ב) והנוסחה הזאת חוזרת ונצמדת גם לחוקים האחרים באותו פרק.

לאור כל זאת נראה, כי ויק' יט בא למלא חוליה חסרה בספרות הכוהנית שבתורה. בניגוד לחוקת משנה תורה, החוזרת על פרשת עה"ד שבס' שמות, איננו מוצאים את עה"ד בחוקה הכוהנית, אף-על-פי שזו מצהירה במפורש, כי היא מוסרת לנו את החוקים והמשפטים שניתנו 'בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני' (ויק' כו, מו, השוה כז, לד). בהעדר התייחסות לעה"ד בחוקה זו, מתקבל הרושם, שהעיקר חסר מן הספר, לפיכך בא ויק' יט להשלים את החסר ולמסור לנו מעין עה"ד בנוסח מעובד ומורחב משלו.52

עם כל זאת יש להדגיש, שהפרק הוא בבחינת וריאציה על נושא עה"ד, אך אינו בא במקומם. מבחינה מהותית שונה הוא לגמרי מלשונם של עשרת הדברים. וכפי שכבר אמרנו, הצד המאפיין את עה"ד הוא שניתן להטילם כחובה על כל יחיד ללא תלות באיזה שהוא מצב או נסיבות כל שהן; ואין הדבר כך בויק' יט.

לבד מן החוקים הלאקוניים שיש להם הקבלה בעה"ד, כל שאר הדינים בפרק זה מותנים בנסיבות מיוחדות בהן נתון הנוגע בדבר: דין הפיגול (פס' ה-ח) חל על מי שמקריב זבח שלמים; דין מתנות עניים (ט-י) מחייב רק את בעל האחוזה; האזהרה על איסור עשיית עוול במשפט (טו-טז) מכוונת לשופט בלבד; חוקי כלאיים (פס' יט) נוגעים לבעל שדה, כרם וכו', והוא הדין לדין שפחה חרופה (כ-כב) ולדין הערלה (כג-כה). שאר המצוות הקשורות למנהגים אליליים וכיו"ב (כו-כט) אף הן מובאות תוך פירוט רקע נסיבתי, ובכך הן חורגות מגדר 'הצו הקאטגורי', המאפיין את עשרת הדיברות, כפי שקבענו בסעיף ד' לעיל. הקטע על שנאה שבלב ואהבת הרע (פס' יז-יח) הוא בבחינת הטפה ופנייה אל המצפון, וכפי שהדגשנו, אין לכך מקום בעה"ד, הקובעים עקרונות קונקרטיים הנטולים הפשטה. ולבסוף נוסיף, שבניגוד לעשרת הדיברות, שאינם מכילים חוקי פולחן כלל (וראה להלן), הרי בויק' יט מצאנו חוקים פולחניים (פס' ה-ח, כא-כב, כד-כה), ולפיכך אין להעמיד פרשה זו על מישור אחד עם עה"ד.

במסגרת הדיון על עה"ד עסקו חוקרים שונים בהשוואתם לאוספים אחרים של צווים והוראות שבמקרא,53 אך הנראה הוא, שאין בידינו אוסף אחר שניתן למצוא בו אותו ייחוד, המאפיין את עה"ד. בדיוננו זה נתייחס לבולטים שבאוספים, שיש בהם מעין עה"ד:

1) דברים כז, א-כו – לפנינו ילקוט אזהרות, שכל אחת מהן פותחת בלשון "ארור" ולפי תוכנן (אלילות, עריות, רצח, ביזוי הורים) חופפות הן במקצת את הצווים של עה"ד, אבל אף על פי כן שונה ילקוט זה מעה"ד במגמתו, בצורתו ובאופיו.

אזהרות אלה אינן בבחינת חובות המוטלות על כל הציבור, כי אם מיועדות למבצעים את פשעם בסתר והוא המכנה המשותף של הפרשה, כפי שכבר ראו ראב"ע רשב"ם ואחרים. מדובר כאן בסוג עבירות שבדרך כלל העבריינים עושים אותן בסתר או בצורה שלאדם מן החוץ קשה לגלותן, כגון: גילוי עריות (פס' כ-כג), הסגת גבול והכשלת עיוור (פס' יז-יח), זלזול בהורים,54 הטיית משפט ומיקח שוחד (פס' יט, כה), ואפילו שתי עבירות חמורות, שלפי מהותן אינן ניתנות להעלם (אלילות בפס' טו, ורצח בפס' כד) נאמר עליהן במפורש שנעשו בסתר ואין יד בית דין משיגה את אלה שעשו זאת. מדובר כאן אפוא בטקס, הבא לטהר את העדה מפושעים שאין לציבור שליטה עליהם, ולפיכך מעבירים את פעולת הענישה לסמכות האל; על-ידי הטלת קללה על העבריין המסתתר מוציאים אותו מכלל העדה ובכך מונעים, כביכול, תחולת עונש קיבוצי על העדה כולה.55

אין כאן צווים קאטגוריים כמו בעה"ד, שנסיבות המעשה וכן פרטי הענישה חסרים שם. אדרבה, בפרשה זאת העבירה מוגדרת בפרוטרוט והעונש בצדה: 'ארור'. כמו כן מכוונות אזהרות אלה לבעלי אחוזה (פס' יז) וליושבים בדין (פס' יט, כה) שלא כעה"ד, שבצווים מופנים לכל אחד ואחד מן הציבור (ראה סעיף א' לעיל). אין צריך לומר, שמבחינת הצורה והסגנון יש כאן שוני רב בין אזהרות אלה לבין עה"ד. שלא כדיברות המנוסחים ניסוח אפודיקטי: לא תעשה ועשה, הרי כאן מצאנו את הצורה הפארטיקיפיאלית, בינוני פועל, בתוספת 'ארור' בתחילה – צורה החופפת את האמרות בשמ' כא, יב-יז ('מכה ... מות יומת' וכדומה), שגם הן בנויות על בסיס בינוני פועל + עונש.56

2) מערכת חובות דתיות-מוסריות בסיסיות המזכירה את האוסף של עה"ד מצאנו ביחז' יח. ה ואילך. כאן מדובר בצדיק העושה משפט וצדקה: אינו אוכל אל ההרים, אינו נושא עיניו אל גילולים, אינו נואף, אינו שוכב עם אישה נידה, משיב חוב, אינו גוזל ואינו עוסק בהונאה, אינו לוקח נשך ותרבית, משיב ידו מעוול ועושה משפט-אמת בין איש לרעהו, ויתירה מזו – אף נותן מלחמו לרעב ובגד לעירום.

אף-על-פי שבפרטים מסוימים יש בדברי יחזקאל חפיפה עם עה"ד (אלילות, גילוי עריות וגזילה), עלינו לציין גם צד אחר שמצאנו כאן והן מידות מוסריות, כגון: מתן לחם ובגד לנצרכים, בדומה לדברי ישעיהו (השווה ישע' נח, ז) שלא מצאנו כדוגמתן בחוקי התורה. כמו כן איסור לקיחת נשך ותרבית ועשיית משפט שמצאנו שם, דברים אלה מכוונים לבעלי רכוש מסויים ולשופטים ולא לכל אדם, מה שאין כן עה"ד, שהצד המאפיין אותם הוא היותם חובות שכל איש מישראל חייב בהם.

לצד עניינים מוסריים מצאנו שם גם עניינים שבפולחן וטומאה וטהרה, כאכילה אל ההרים ומשכב עם אישה נידה (פס' ו), עניינים שלא מצאנום בעה"ד, הרשימה מאופיינת בפתיחה ובסיום, שיש בהם משום הגדרת מעלת האיש הנמנע מעבירות אלו: 'ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה' (פס' ה) 'צדיק הוא חיה יחיה' (פס' ט). מדובר כאן במידות של איש צדיק, שלא רק נמנע ממעשים רעים, אלא נוהג כדין ומיטיב עם העניים. יש להוסיף, שלא נזכר כלל מעשה רצח, ודבר זה אף הוא מעיד, כי לא מדובר כאן בחובות אנושיות בסיסיות כאלה שנצטוו עליהם בעה"ד. בעניין זה דומה הרשימה שלפנינו לרשימות של מידות מוסריות-דתיות שבתה' ט"ו וכ"ד, שעוד נדון בהן להלן. הללו נועדו למבקשים להתקרב לתחום המקדש והספירה האלוהית.57 גם מבחינת הניסוח שונה רשימה זו מעה"ד. הדברים כאן מפורטים ומוגדרים. בניגוד לעשרת הדיברות, המנוסחים ניסוח קאטגורי ללא פירוט.

רשימה דומה לזו מצאנו גם ביחז' כב, ו-יב. נזכרים שם עניינים הכלולים בעה"ד, יותר מאשר ביחז' יח, כגון: חילול שבת וכיבוד אב ו אם (פס' ז-ח), בדומה לפתיחה בויק' יט, ג. לאחר דברי התוכחה על עושק הגר והונאת היתום והאלמנה (השוה ויק' יט, ג. לאחר דברי התוכחה על עושק הגר והונאת היתום והאלמנה (השוה ויק' יט, לג-לד), קוראים אנו 'קדשי בזית ואת שבתתי חללת' (פס' ח), עבירה על הצו בויק' יט, ל: 'את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו'.58 'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם' שבהמשך (פס' ט), אינו אלא ביאור משמעות הצירוף 'לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך' בויק' יט, טז, כשהכוונה היא להלשנה הכרוכה בשפיכת דם. אולם, כמו בויק' יט, טז, כשהכוונה היא להלשנה הכרוכה בשפיכת דם. אולם, כמו ויק' יט, כך גם רשימה זו אינה מייצגת אוסף כשל עה"ד.

אנו מוצאים כאן ענייני פולחן, טומאה וטהרה, שאינם מובאים כלל בעה"ד, וכמו כן מצויים כאן, כמו בפרק יח, נשך ותרבית וכן שוחד, המכוונים לבעלי רכוש ולבעלי מעמד ציבורי ולא לכל אדם ואדם, שאליו מכוונים עה"ד. למעשה קובע הנביא במפורש, כי ברשימת החטאים מתכוון הוא לנשיאי ישראל (פס' ו). אין צריך לומר, שגם כאן הניסוח אינו מוחלט וקאטגורי כבעה"ד, אלא כולל פרטים והגדרות. ניתן להניח, שבדומה לויק' יט. גם הרקע לרשימה זו הם עשרת הדיברות, אך הנביא הרחיב את תוכחתו הרבה מעבר לעה"ד והתאימה למציאות המיוחדת, ההולמת את התנהגות נשיאי ישראל, שלהם נתכוון בדבריו.59

3) מובינקל מצא קשר בין עה"ד למזמורים טו, כד בספר תהלים וישע' לג, יד-טו, המכונים אצלו 'ליטורגיות כניסה' Entry liturgies. 60 במזמורים אלה מותנים הכניסה והמגורים בבית ה' במילוי מצוות מוסריות, כגון: ניקיון כפיים ותום לבב, הימנעות מלשון הרע, משבועת שקר ומביזוי קרוב ורע, כיבוד יראי ה', הימנעות מקבלת שוחד ומלקיחת נשך. רשימות אלה פותחות בשאחה: "מי יעלה בהר ה'" (תה' כד). "מי יגור באהלך" (תה' טו), "מי יגור לנו אש אוכלה" (ישע' לג, יד), ולפיכך רואה מובינקל ביצירות אלו השתקפות של טקסי כניסה למקדש.

בתקופות מאוחרות יותר הופקעו, לדעתו, דרישות מוסריות אלו מהפולחן – בהשפעת הנבואה – וכך נסללה הדרך לאוסף עשרת הדיברות שבידינו. אך למעשה, אין שום הצדקה להשוואת היצירות הללו לעה"ד. ביצירות אלו מועלות אך ורק תביעות מוסריות מעודנות; רצח, ניאוף וגניבה, שמצאנו בעה"ד, אינם נזכרים כאן כלל; ושלא כעה"ד, הכוללים צווים דתיים-לאומיים, הרי יצירות אלו עומדות על מישור אוניברסאליסטי טהור. כפי שהראיתי במקום אחר61 באים מזמורים אלה להגדיר את ה'צדיק' הזכאי להתגורר באוהל אלוהים ולא את האדם הרגיל. דרישות זהות מצאנו במזוזות שערי המקדשים במצרים.62 דבר המסביר לנו את השאלות הפותחות את הרשימות במקרא: 'מי יגור', 'מי יעלה' וכו'. כאן מדובר אפוא בתביעות מוסריות כלליות ולא במערכת חובות המוטלות על אדם מישראל כשל עה"ד או אלו הדומים להם בויק' יט ויח' יח וכב. הדפוסים הסגנוניים שונים לגמרי מאלה שבעה"ד ואף מאלו שבויק' יט ויחז' יח וכב.

4) נהגו להשוות את המצוות שבעה"ד ל'וידוי השלילי' הכלול בפרק 125 של ספר המתים המצרי63 ולסדרת הלחשים המסופוטאמית 'שרפו'.64 אולם הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן שונות יצירות אלו מעה"ד. מבחינת הצורה: ספר המתים המצרי הוא מעין וידוי של המת לפני היכנסו לעולם הבא, ואילו 'שרפו' הוא סדרת לחשים, הבאה לשחרר את החולה מכל עוון אפשרי, ועל-ידי כך תביא לריפויו.

ולגבי ההבדל בתוכן: העוונות בספר המתים כוללים חטאים כגון: רצח, ניאוף וגזל מצד אחד, וחטאים קלים יותר כגון זיוף משקלות ומידות, הלשנה ופגיעה בזולת – מן הצד האחר. ליד אלו מצאנו גם חטאים בתחום הפולחן, כגון: קללת האל, רשלנות בעבודת אלוהים, חילול קודש ומעילה. כיוצא בזה החטאים בסדרת הלחשים 'שרפו' כוללים: רצח, ניאוף, גזל, שבועת שקר, רכילות, צביעות, עושק, זיוף משקלות ומידות, הסגת גבול, אי-הלבשת עירום. גם כאן מצאנו חטאים הפוגעים בכבוד הפולחן, כגון: אכילת האסור, חילול קודש, מגע עם המנודה ועוד. אין צריך לומר, שמדובר כאן בהעלאת כל חטא אפשרי ואין באלה שום דמיון לאוסף שבעשרת הדיברות.

האוסף של עשרת הדיברות מיוחד בסוגו ושונה מכל אוסף-צווים אחר; המיוחד שבו הוא זה, שמקופלת בו מערכת חובות בסיסית קצרה ותמציתית, המיועדת לבן העדה הישראלית, הקשורה בברית מיוחדת עם אלוהים. מערכת זו הינה בבחינת קאטכיזמוס ישראלי. מבחינה זו דומה היא ל'שמע', שהוא הכרזה המורכבת מפסוק אחד נוח לשינון, הכולל תמצית הרעיון המונותיאיסטי ומשמש סימן-היכר חיצוני למאמינים באל אחד. ולא מקרה הוא כי "שמע" ועה"ד נאמרו ביחד כל בוקר במקדש (משנת תמיד ה, א).

כשם שהעיקרון המונותיאיסטי הגלום ב"שמע" מוצא את ביטויו בפרטים חוקיים רבים (כגון ניתוץ פסילים, חרם, מסית ומדיח, עיר הנידחת וכו') המפורטים בחוקות השונות, שנאמרו בתורה, כך גם העקרונות הדתיים והמוסריים שבעה"ד מתבטאים בחוקים שונים שבתורה, וכפי שראינו, קיימים אף ניסיונות לבנות יחידות וחטיבות של חוקים שבמידת מה הן מקבילות לעה"ד, אבל לאמיתו של דבר הן בבחינת פירוש להם. הוגי דעות ביהדות, כגון פילון ואחר כך סעדיה גאון, ניסו אמנם לעגן בעה"ד את כל צוות התורה.65

כתביעת יסוד של אלוהי ישראל מאת עדת ישראל נישאו עה"ד על שפתיו של כל ישראלי הנאמן למורשתו, והפכו לגולת-הכותרת של המורשה הדתית והמוסרית בישראל, ואין להתפלא על העובדה, שמבין כל החוקים רק רשימת הצווים שבעה"ד היא זו שנתפסה כיסודית וכראשונית בקביעת הקשר בין ה' לישראל. רק את עשרת הדיברות זכו בני ישראל לשמוע יוצאים ישירות מפי האל, ולפיכך הם-הם העדות לקשר שבין ישראל לאלוהיו.

לחלקים נוספים של המאמר:
עשרת הדברות : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל (חלק זה)
עשרת הדיברות : חידוש ההתחייבות- עה"ד בפולחן
עשרת הדיברות : מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים
עשרת הדיברות : מעמד הר סיני וחג מתן תורה

הערות שוליים:

  1. ראה שמ' כ, כ; כג, כד; לד, יד, יז; ויק' יט, ד; כו, א; דב' ד' טו ואילך; ו, יד; יב, כט-לא; פרק יג; יז, ב-ז. הניבים המביעים את הסטייה דומים לאלו שבשני הדיברות הראשונים: '(אלהי כסף) לא תעשו לכם' (שמ' כ, כ); 'לא תשתחווה לאלהיהם ולא תעבדם' (שמ' כג, כד); 'לא תשתחוה לאל אחר' (שמ' לד, יד); '(אלהי מסכה) לא תעשה לך' (שם, לד, יז); '(אלהי מסכה) לא תעשו לכם' (ויק' יט, ד); 'לא תעשו לכם אלילים' (שם כו, א).
    האזהרות על עשיית פסל ותמונה בדב' ד' טו ואילך ('פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל' (פס' טז; השוה פס' כג, כה) וכן הניבים 'עבד והשתחוה' 'עבד אלהים אחרים' המופיעים תכופות בספר זה (ראה M. Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, 1972 p. 321 מקורם, כנראה, בהשפעת עשרת הדיברות על ספר משנה תורה. לדעת לופינק N. Lohfink, Das Hauptgebot 1963, pp. 100 f המונח 'בית עבדים' בס' דברים שאוב מעה"ד, על תלות ס' דברים בעה"ד ראה S. A. Kaufman, 'The Structure of the Deuteronomic Law', Maarav, A Journak for the Study of the Northwest Semitic Languages and Literatures, Vol, 1, no. 2, 1979 pp. 105-158. יש במאמר זה הפלגות אך העיקרון המנחה שבו מאלף.
  2. ראה ויק' ה, כב (במסגרת חוק קאזואיסטי); שם יט, יב: 'ולא תשבעו בשמי לשקר' והשוה תה', כד, ד, יש לציין כי 'שוא' ו'שקר' אמנם מקבילים (השוה בעה"ד: 'עד שקר' בשמ' כ לעומת 'עד שוא' בדב' ה. וראה גם תה' קמד, ח, יא) אך אינם חופפים חפיפה מלאה, וראה A. Dillmann, Die Buecher Exodus und Leviticus, Kurzgefasstes Exegetusches Handbuch zum AT, 1897, p. 233
  3. ראה שמ' כג, יב; לא, יד-טו; לד, כא; לה, א-ג; במ' טו, לב-לו.
  4. ראה שמ' כא, טו, יז; ויק' יט, ד; כ, ט; דב' כא, יח ואילך; כז, טז, ולעניין המשמע של 'כבד אביך ואמך' ראה להלן.
  5. ראה שמ' כא, יב; ויק' כד, כא; במ' לה, ל; דב' יט, יא-יג; כז, טז.
  6. ראה ויק' יח, כ; כ, י; דב' כב, כב ואילך.
  7. ראה שמ' כא, טז, לז ואילך; ויק' יט, יא; דב' כד, ז.
  8. ראה שמ' כג, א; דב' יט, טז-כא. קיים קשר בין ציווי 'לא תענה' וגו' לציווי השלישי: 'לא תשא' וגו', השווה בעיקר 'לא תשא שמע שוא' (שמ' כג, א) עם 'לא תשא שם... לשוא', וראה ס. קאופמן במאמרו הנ"ל (ראה הערה 1), עמ' 126-125.
  9. למקלל אב ואם כניגוד למכבד אב ואם השווה בתעודה אכדית מאוגרית: "מי מבני אשר יקלל (ša uqallil)... אמו... ומי מביניהם אשר יכבד ša ukabbit... אמו – Thureau Dangin, Syria 18 (1937) p. 249: 19. והשווה גם מתי טו: ד: 'כי אלוהים ציווה לאמר 'כבד את אביך ואת אמך" ו"מקלל אביו ואמו מות יומת".
    הפיעל של 'קלל' במקרא פירושו בדרך כלל מוציא קללה בפיו (ראה מאמרי 'קללה' באנצ. מקראית כרך ז, עמ' 186 ואילך), בניגוד לנפעל והפעיל המבטא ביזוי (ראה, למשל, שמ"א ב, ל; שמ"ב ו, כב; יט, מד; יחז' כב, ז והשווה 'קלה' בדב' כז, טז ודבריי בעניין בספרי (Deuteronomy and the Deuteronomic School, pp. 277-78). עם זאת יש מן הצדק בדברי בריכטו (H. Ch. Brichto, The Problem of the Curse in the Bible, 1963), כי ההוראה היסודית של 'קלל' היא כמו באכדית qullulu, qullulu לבוז ולהקל ראש, ואין להוציא מכלל אפשרות כי מקלל במקרא משמעו גם מבזה ומחלל; הוראה כזו נראית לי סבירה ביותר בפרשת נבות היזרעאלי (שם מופיע כידוע 'ברך' במקום 'קלל', מל"א כא, י, יג), שם מדובר לא בקללה ממש, כי אם בחילול כבוד אלוהים ומלך; וראה גם 'קללת אלהים' בדב' כא, כב-כג, (ראה 4. Weinfeld, Deuter, p. 51, n.), והשווה עתה מגילת המקדש בקשר לבוגדים: 'ויקלל את עמו ואת בני ישראל' ובהמשך שם 'מקוללי אלהים ואנשים' (י. ידין, מגילת המקדש, כרך ב' עמ' ס"דף 13-7).
  10. לדעת חז"ל, "לא תגנוב" בעה"ד מכוון לגונב נפשות (סנהדרין פו, ע"א) וכך גם מקצת מהחדשים: A. Alt, 'Das Verbot des Diebstahls im Dekalog`, Kleine Schriften I, pp. 333 ff; M.Goshen-Gottstein, Theologische Zeitschrift 9 (1953), pp. 394 ff H. Klein, 'Verbot des Menschendiebstahls im Dekalog' Vetus Testamentum 26 (1976), pp. 161-169.
  11. ברכות י"ב ע"א; ירוש' ברכות פ"א ה"ח, ג ע"ג; 'בדין הוה שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענת המינין שלא יהו אומרין אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני', וראה ל. גינצברג, פירושים וחידושים בירושלמי, א, עמ' 166.
  12. J. Mann, HUCA 2 (1925), pp. 295, 283
  13. ראה סידורים שונים בסיום תפילת שחרית: "סדר עבודת ישראל" מאת זליגמן בער, רדלהיים תרכ"ח, עמ' 159: "סדור עבודת הלבבות" מאת זאב יעבץ, ברלין תרפ"ב, עמ' 118. וע"ע טור אורח חיים סי' א.
  14. ולפיכך היו שניסו שלא בדין לשנות את הניסוח של שני דיברות אלו, ראה למשל, K. Rabast, Das apodiktische Recht im Deuteronomium und im Heiligkeitsgesetz 1949, pp. 35 ff
  15. בתעודות מהמזרח הקדום אמנם מובעת חובת הבן כלפי ההורים בפעלים 'כבד' kabātu ו'ירא' palāhu כאחד, ראה M. Schorr, Urkunden des altbaby lonischen Zivil-und Prozessrecchys, VAB5, 1913, 13a (CTA II, 35) :8 : ('יירא ויכבדנה' (ipallah ukabassi ושם קשור הדבר לתמיכה כלכלית בחייו ולכיבוד זכרו לאחר המוות: 'ילבישנו, יאכילנו ואם ימות יספידנו ויקברנו'. והשווה קידושין לא ע"ב: 'איזהו כיבוד: מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא'. למשמע כיבוד אב ואם במקרא בהשוואה לחובות הבן כלפי הוריו במזרח הקדום, ראה A. Rainer, 'Hintergrund und Bedeutung des Elterngebots im Dekalog`, ZAW 90 (1978), pp. 348-374
  16. גם הרכבים מקיימים את הצווים שלהם בתוקף היותם 'מצות אביהם' (פס' יד, טז, יח) וראה E. Gerstenberger, Wesen und Herkunft des apodiktischen Rechts, 1965, 17
  17. כיוון שהנימוק בס' שמות קשור לבריאה, כפי שאנו מוצאים זאת במסורת הכוהנית (ברא' ב, א-ג; לא, יז), נדחקו חוקרים מבית ולהאוזן, המאחרים את ס"כ, להניח כי נוסח עה"ד בשמ' כ' מאוחר יותר מהנוסח בדב' ה. אולם כבר K. Budde, Die Biblische Urgeschichte 1883, p. 493 f חש, כי שמ' כ, יא משקף מסורת עתיקה, אלא שמחמת אדיקותו בשיטת ולהאוזן הפך את הקערה על פיה וטען, שס"כ המאוחר הושפע בעניין הנמקת השבת מעה"ד, וראה דבריי בתרביץ לז (תשכ"ח), עמ' 109, הע' 22. על ההנמקה של השבת בס' דברים ראה בספרי Deuteronomy and the Deuteronomic School, p. 222 .
  18. על כל אלו ראה אצל Stamm-Andrew, The Ten Commandments in Recent Research pp. 18 ff (הערה 9 לעיל), בקשר לניבים דבטרונומיטיים בנוסח שבס' שמות, ראה מה שכתבתי בספרי Deuteronomy etc. p. 318, n. 2.
  19. ראה לאחרונה M. Greenberg, 'Decalogue', Encycl. Judaica V, 1443-44.
  20. החלוקה המוצעת כאן מצויה כבר אצל פילון האלכסנדרוני (על עשרת הדיברות, יב ועוד) וכן אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ג, ה, סעיפים 92-91). במקורות היהודיים נתקבלה השיטה הקובעת את אנכי וגו' (פס' ב) כדיבור ראשון ואת הפסוקים ג-ו: 'לא יהיה לך' וגו' (נושא האלילות) כדיבור שני (מכילתא דר"י מסכתא בחדש, פרשה ח: מכילתא דרשב"י וכן פרשני ימי הביניים). אבל ניתן למצוא במסורת היהודית גם עקבות החלוקה של פילון ויוספוס. כך, למשל, קוראים אנו בספרי במדבר פיסקא קי"ב 'ר' ישמעל אומר... "כי דבר ה' בזה" שביזה על דיבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה: אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' (מהדורת האראוויטץ, עמ' 121). מאמר חז"ל 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' אף הוא עשוי ללמדנו, כי המדובר בדיבור אחד, ואכן הובא בהוריות ח' ע"א בשם תנא דבי ר' ישמעאל (והשווה מכות כ"ד ע"א).
    קריאת עשרת הדיברות בטעם העליון, המחולקת לפי דיברות ולא לפי פסוקים. משקפת, לדעתי, גם את החלוקה של פילון ושל יוסף בן מתתיהו. עם כל הבעיות הרבות הכרוכות בגלגולי מסורת הטעמים של עה"ד (ראה לאחרונה מ. ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, תשל"ז עמ' 66-56 ובמאמרו של ברויאר בכרך זה, הרי ברור דבר אחד: לפי הטעם העליון פס' ב' אף פעם אינו מקבל טעם של סוף פסוק. כי אם רביע או אתנחתא, דבר המלמד, שהדיבור הראשון כלל 'אנכי' ו'לא יהיה לך'.
    בכתבי יד של הגניזה מצאנו כי 'אנכי ולא יהיה לך' נקראים ברצף גם לפי הטעם התחתון, ראה J.S. Penkower, Textus 9 (1981(, 116-117. (לשיטות השונות בחלוקת עה"ד ובתשומת לב מיוחדת לכתבי יד של הפשיטתא עיין M.D. Koster, Vetus Test. 30 (1980) 468 ff
    גם לפי פשוטו של מקרא משמש 'אנכי ה' וגו' משפט טפל לאיסור הבא אחריו; השווה בעיקר שופט' ו', ח-י: 'אני ה' אלהיכם לא תיראו את אלהי האמרי' וגו' וכן הושע יג, ד, תה' פ"א, ח-י. להבנת 'אנכי ה'' וגו' בעשרת הדיברות וכן למשמע אנכי ואני בראש משפטים בכתובות אכדיות ושמיות ובמקרא, ראה: A. Poebel, Das appositionell Bestimte Pronomen der I Pers, Sing. In den westsemitischen Inschriften und im Alten Testament, Assyriological Studies No. 3, Oriental Institute, Chicage, 1932. פבל טוען בדין, כי אין להבין משפטים כאלה כהצגה עצמית: 'אני הוא זה אשר הוצאתיך' כי אם 'אני אשר הוצאתיך (מצווה עליך): לא יהיה לך וגו'.
  21. בנוסח שבדברים: 'שמור', ס' דברים תופס 'זכירה' במובן היסטורי בלבד, השווה בהמשך הדיבור אצלו: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (פס' טו), בעוד שבספרים קודמים, ובמיוחד בתורת כוהנים, ה'זכירה' היא בעלת משמע סקראלי (commemoration). השבת בשמ' כ' מנומקת כ'זכירה' סקראלית, שמטרתה להמחיז את מנוחתו של האל ביום זה, ואילו בדב' ה' מנומקת שמירת השבת בזיכרון היסטורי: 'כי עבד היית בארץ מצרים'. בעל ס' דברים מבחין אפוא בין 'זכר' ל'שמר': לגבי קיום מצוות נוקט בעל ס' דברים לשון שמירה, ואילו את הזכירה מייחד הוא לרעיון ההיסטורי. (ראה מה שכתבתי בספרי (Deuteronomy and the Deuteronomic School, p. 222.
  22. פילון האלכסנדרוני (על עשרת הדיברות סעיפים 36, 121 ועוד) מקדים 'לא תנאף' ל'לא תרצח' כמו תרגום השבעים (בת' הע' לדב': לא תנאף, לא תרצח, לא תגנב. ואילו בת' הע' לשמ' כ: לא תנאף, לא תגנב, לא תרצח); גם פאפירוס נאש מקדים לא תנאף ללא תרצח. (ראה מ.צ. סגל, מסורת ובקורת, עמ' 230). וכן לוקס יח 20 ואל הרומיים יג, 9. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ג 91-92) נוקט שיטת המסורה. לדעת מ. וייס (המקרא כדמותו, תשכ"ב, עמ' 126-128) מביא ירמ' ז, ט את נוסח עה"ד בהיפוך הסדר, כדרך שנהוג בציטוט (ראה להלן): 'הגנב רצח ונאף', ואם כן, בנוסח העברי שלפניו ראה גם גן: לא תנאף, לא תרצח, לא תגנב. (כמו בת' הע' לדברים, וכמו בפאפירוס נאש).
  23. ראה G. Fohrer, 'Das sogennante apodiktisch formulierte Recht und der Dekalog', Kerygma und Dogma 11 (1965), pp. 49-74; idem, Einleitung in das Alte Testament, 1979, pp. 73-74 . לפי פוהרר, צורתו המקורית של לא תחמוד הייתה ארוכה: 'לא תחמד בית רעך'. לפי דעתי, צורתו המקורית של דיבור זה הייתה שווה לזו של הדיברות: שישי-שמיני.
  24. וראה: H. Cazelles, 'Les origines du Decalogue', Eretz Israel IX (W.F. Albright Volume) 1969, p. 16, n. 27
  25. ראה הערה 14 לעיל והשווה גם ניסיוננו של קזל במאמרו הנזכר בהערה קודמת. לדעת קזל (שם עמ' 16) דיבור השבת במקורו היה 'לא תעשה כל מלאכה ביום השבת', ואילו דיבור 'כבד' הוסיפו מאוחר בהשפעת ספרות החכמה.
  26. וראה A. Alt, 'Die Urspruenge des israelitischen Rechts', Kleine Schriften pp. 321-322 .
  27. B. Jackson, 'Liability for mere intention in Early Jewish Law', Essays in Jewish and Comparative Legal History, 1975, pp. 202-234. בעקבות מאמרו של ג'קסון אני חוזר בי ממה שכתבתי בהגות המקרא לזכר ישיר רון, כרך ב', ת"א, תשל"ז, עמ' 109, הערה 1.
  28. ראה מכילתא לכתוב הנידון (מהדורת האראוויטץ עמ' 235): 'או אפילו חומד בדיבור, ת"ל: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך". מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה', ועיין מקבילות.
  29. עיין A.B. Ehrlich, Randglossen zur hebr. Bibel, 1908 S. ,340
  30. וראה מ. גרובר, בית מקרא פח, תשמ"ב, עמ' 21-16.
  31. Ich und Du, תורגם לעברית בידי צ. וויסלבסקי, ירושלים 1959. לתולדות התהוותו של הרעיון, ראה ר. הורביץ, גילויים לתולדות התהוות הספר 'אני ואתה' של מ. בובר, דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, כרך חמישי חוברת 8, תשל"ה.
  32. בתוך דרכו של מקרא, תשכ"ד, עמ' 102-100.
  33. ראה הערה 26.
  34. אלט כלל בקטגוריה האפודיקטית הן ציוויים המנוסחים בגוף שלישי והן הכרזות בבינוני פועל (מכה... וכו'). מחקרים שהופיעו מאוחר יותר העמיקו את ההבחנה בנושא, ולמדנו, שאין לשים על מישור אחד את ציוויי עשה ולא תעשה עם הציוויים הנ"ל, וראה מאמרי בתרביץ מא (תשל"ב), עמ' 349 ואילך, ושם מראי מקום למחקרים בנושא זה.
  35. וראה מאמרי בתרביץ מ"א (תשל"ב) עמ' 350 ואילך.
  36. דב' י, יט, שאוב כנראה מויק' יט, לד: 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'.
  37. ציווי זה מתאים ביותר לשמש כחולייה מקשרת בין המצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שבין אדם לחברו. שהרי אב ואם הם בסמכות שמעל לאדם, בבחינת אוטוריטה שיש לכבדה בדומה לאלוהים ולמלך (והשווה פילון, על עה"ד, 107). ואמנם על הפגיעה בשלוש סמכויות אלו: אלוהים, מלך, ואב ואם, חייבים מיתה: השווה קללת אלוהים ומלך (אצל נבות) וקללת אב ואם (שמ' כא, טו, יז; ויק' יט, ט). והשווה דברי חז"ל: 'נאמר "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר "את ה' אלהיך תירא" הקיש מורא אב ואם למורא המקום; נאמר "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר "כבד את ה' מהונך" הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום: נאמר "ומקלל אביו ואמו מות יומת" ונאמר "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". הקיש קללות אב ואם לקללת המקום' (ספרא קדושים א).
  38. לאחרונה עסק בניתוח פרק זה ב. שוורץ, ויקרא יט – פירוש ספרותי לפרשת חוק בתורה, עבודת גמר שהוגשה לאוניברסיטה העברית, תש"מ.
  39. ראה ב. שוורץ, בעבודתו הנ"ל (הערה קודמת).
  40. ספרא ריש קדושים, וכן ויקרא רבה כד, ה (מהדורת מרגליות, עמ' תקנ"ז) בשם ר' חייא. הדרש בא בהשפעת 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' בשמ' לה, א, וראה ב. שוורץ, כנ"ל, (ראה הערה 38 לעיל) עמ' 26.
  41. ספרא ריש קדושים: ויקרא רבה כד' ה (מהדורת מרגליות עמ' תקנ"ז).
  42. השווה לשון דומה במתי כב 40 (בקשר למצוות 'ואהבת את ה', 'ואהבת לרעך כמוך'): 'בשתי המצוות האלה תלויה כל התורה וגם הנביאים'.
  43. ויקרא רבה כד, ה.
  44. ליחס של 'ירא' ל'כבד' ראה לעיל הערה 15.
  45. ראה מ. זיידל, חקרי מקרא, תשל"ח, א-צז.
  46. לדמיון הסגנוני הסטרוקטוראלי של פס' ל-לב לפס' ג-ד, ראה בעבודתו של ב. שוורץ (הערה 38) עמ' 94-92. כיבוד זקנים וכיבוד הורים כלולים גם אצל פילון (עה"ד 167-165) בדיבור החמישי.
  47. שים לב, כי תוכחתו של יחזקאל בפרק כ' סובבת על שני חטאים אלה: אלילות וחילול שבת (פס' טז, יח-כ, כד).
  48. ויק"ר כד, ה.
  49. לדעת ס. קאופמן (ראה הערה 1) מתיחסת חטיבת החוקים בדב' כב, ט-כג, יט ל'לא תנאף' (במאמרו עמ' 138-139). גופי דינים של חטיבה זו הם: כלאים (= עירוב מינים) עריות, ביאה בקהל ה', טהרת המחנה, קדש וקדשה, הקשורים לעניני מין.
  50. לשיטה זו ראה S. M. Paul, Studies in the Book of Covenant in the Light of Cuneiform and Biblical Law (VT Suppl. 18) 1970, p. 106 ff, 1) עמ' 115.
  51. ראה ס. קאופמן במאמרו הנ"ל, עמ' 143-144.
  52. וראה דברי אברבנאל בפירוש לפרשת קדושים: 'והנכון שצוה הש"י למשה שיקבץ כל עדת בני ישראל ויזהירם על המצוות האלו ויזכור להם עשרת דברות ועיקרי המצוות, לפי שהיה כל זה הכנה לכריתת ברית הכתוב בסוף זה הספר בפרשת אם בחקותי, ולא נזכרו עשרת הדברות כמו שנזכרו וניחנו לישראל, כי לא באו ולא נזכרו פה להודיעם אליהם כמו שהיו בסדר ההוא אבל רצה יתברך לבאר להם פה...'
  53. ראה בהקדמה אצל Stamm-Andrew, The Ten Commandments in Recent Research pp. 22-75 ושם אזכור החוקרים ומראי מקום.
  54. על ההבדל בין 'מקלל' ו'מקלה' ראה דבריי בספרי Deuteronomy etc. pp. 277 ff וראה הערה 10 לעיל.
  55. מבחינת התפיסה הדתית תואם הטקס את התקופה העתיקה הקדם-מונארכית, בשעה שהעדה נשאה בעולה של אחריות דתית קולקטיבית, והימצאותו של עבריין בתוכה הייתה עשויה לסכן את העדה כולה (השווה מעשה עכן ביהוש' ז', השוה שמ"א יד, לו ואילך).
  56. וראה מה שכתבתי בעניין זה בתרביץ מא. תשל"ב, עמ' 349: וראה הערה 34 לעיל.
  57. וראה מאמרי 'Instructions for Temple. Visitors in the Bible and in Ancient Egypt', Egyptological Studies (ed. S. Groll) Scripta Hierosolymitana XXVIII, 1982, 224-250
  58. מקדש אינו בית האלוהים דווקא; הוא מציין במקרים רבים חפצים שבקדושה בכלל, ראה ויק' כא, כג: במ' יח, כט ועוד.
  59. שפיכת-דם שעליה מדובר כאן אינה רצח בפועל, כי אם מעשי שליטים, המביאים לידי רצח מאלף ביותר הוא המשפט 'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם', המקביל לויק' יט, טז. בויק' יט משובץ המשפט ביחידת חוקים המופנית לשופטים (פס' טו-טז) והכוונה היא להסתמכות השופטים על דברי רכילות, שתוצאתה עמידה על הדם. לקשר בין שר ושופט במקרא ראה מאמרי 'Judge and Officer in Ancient Israel and in the Ancient Near East', Israel Oriental Stadies 7 (1977), pp. 65-88
  60. S. Mowinckel, Le décalogue, 1927, pp. 141 ff
  61. ראה מאמרי המסומן בהערה 57.
  62. מאמרי כה"ל (הערה קודמת).
  63. ראה לאחרונה M. Lichtheim, Ancient Egyptian Literature, vol. II 1976, pp. 124-132
  64. E. Reiner, Šurpu, A Collection of Sumerian and Akkadian Incantations Arch. f. Orientforschung Beiheft 11, 1958, Tablet 11, pp. 13 ff
  65. וראה דיונו של א.א. אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושליחם תשכ"ט, עמ' 316 ואילך.
ביבליוגרפיה:
כותר: עשרת הדברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
שם  הספר: עשרת הדיברות בראי הדורות
עורך הספר: סגל, בן ציון
תאריך: תשמ"ו
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. האוניברסיטה העברית. סדרת ספרים לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי.