פילוג עין-חרוד מחבר: איל כפכפי

חזרה3

שנות ה - 50 היו סוערות מאוד מבחינה פוליטית בעמק יזרעאל. תנועת ההתיישבות הגדולה ביותר, הקיבוץ המאוחד, התפלגה, כשברקע הפילוג העימות בין מפא"י למפ"ם. עד כמה שהדבר נראה מוזר כיום, גם למלחמה הקרה בין ארצות-הברית לברית-המועצות היה חלק בפילוג זה.
כמה מהקיבוצים הגדולים בעמק התפלגו: גבת, תל-יוסף, בית-השיטה, אך דומה כי לא היה לעומק ולכאב כמו פילוג עין-חרוד, 'פנינת העמק הגדולה'.

קיבוץ עין-חרוד ידע משחר ימיו ייסורי פילוגים ומריבות אידיאולוגיות. הוא קם כחלק של גדוד העבודה ב - 1921 ונתפלג ממנו ביוזמת שלמה לבקוביץ'-לביא ובסיועו של יצחק טבנקין ב - 1923. בשנים שלאחר-מכן יסתמנו קווי המחלוקת בין שני השותפים, לביא וטבנקין, וכל אחד מהם הנהיג סיעה במשק. לביא שאף לבנות משק חקלאי, העוסק גם בענפי-מלאכה ומספק ככל האפשר את צורכי חבריו. רחבות הנוף האנושי ומיגוון העיסוקים נועדו לאפשר תנופה ומרחב-מחייה לאנשים רבים ולטיפוסים שונים, מבלי לכלוא את נשמתם באינטימיות הצפויה, להתנוון בחיטוט הדדי ובשקיעה אל תוך הסתגרות פעוטה. אך המרחב היה טריטוריאלי מובהק, והקשר הבלתי-אמצעי למקום נועד להוות מרכיב יסודי של בניין המשק והחברה. חזונו של לביא היה חזון אוטופי מובהק. החברה השיתופית שניסה לבנות בעין-חרוד, היתה חברה נינוחה, משתרשת, לא גדוד כמכשיר-הגשמה ארצי. טבנקין, לעומתו, הגם שחלק על הקופה המשותפת של גדוד העבודה, משום שלא איפשרה הנחת יסודות כלכליים למשק, בנה למעשה גירסה מתוקנת של הגדוד, קיבוץ ארצי, שמרכזו בעין-חרוד.

לביא וחבריו, כמו טבנקין וחבריו, היו כולם חלוצים ומגשימי הציונות במסגרת ההתיישבות העובדת. אולם בעוד הראשונים הניחו את תפקידי הניהול הכולל של ההתיישבות בארץ למוסדות המרכזיים, הקימו טבנקין וחבריו גוף שיהיה אחראי באורח בלתי-אמצעי להתיישבות בכל הארץ, ולא יסתגר בעין-חרוד. לפיכך תבעו הראשונים התרכזות בבניין עין-חרוד והשתקעות בעמק, בעוד האחרים הקדישו מרצם גם לעין-חרוד עצמה, אך מתוכה ובהשראתה הארגונית והחינוכית הוציאו פלוגות לכיבוש התיישבותי בכל רחבי הארץ. התוצאה היתה בניין ארגון קיבוצי ארצי, שמ - 1927 נקרא הקיבוץ המאוחד. במקביל לארגון פלוגות-התיישבות, שהפכו לקיבוצים נוספים, נטלה קבוצת טבנקין על עצמה משימה מרכזית נוספת : היא שלחה את חבריה המרכזיים, וטבנקין עצמו ביניהם, לארגן את 'החלוץ' בחוץ-לארץ, כמילואים לקיבוץ המאוחד'.

לביא נחרד לראות כיצד הריכוזיות המופלגת של הגדוד קמה לתחייה בדמות הקיבוץ המאוחד, התובע חדשות לבקרים את בעלי היוזמה והמרץ מעין-חרוד כדי להשקיעם מחוץ לשדותיה, ויוצר רוח של הסתערות מתמדת, במקום אווירה של בניין שקול וסבלני להנחת נדבכים רציפה. המרכזיים באנשי עין-חרוד מסיעתו של טבנקין היו בתנודה מתמדת ממקום למקום, בין הארץ לחוץ-לארץ, יוזמים ומארגנים, מתקשרים עם 'החלוץ בחוץ-לארץ ועם 'הנוער העובד' בארץ, מגייסים תקציבים וממלאים משימות לאומיות בארגון ה'הגנה' ולאחר-מכן בפלמ"ח. הם נדדו מעין-חרוד לשם ביצוע משימות רחוקות ממנה, וגם פרסו את רשתם לעבר המשימות האלו מתוך עין-חרוד גופה.

רוב מול מיעוט גדול וחזק

במהלך שנות ה - 30 וה - 40 התגבשו המחנות בעין-חרוד, במקביל להתרכזות הנהגת הקיבוץ המאוחד ומרכזו בקיבוץ זה. הנהגת הקיבוץ המאוחד הצליחה לשמור על הרוב שלה בקיבוץ כולו, למעט כשלון יחיד ובולט ב - 1939, במאבק שניהל ברל כצנלסון נגד הנהגת הקיבוץ המאוחד למען איחודו עם חבר הקבוצות. אך בביתה הקיבוצי פנימה, בעין-חרוד, בירת הקיבוץ המאוחד, נשארה ההנהגה במיעוט במשך כל השנים. היחסים הוחרפו בעין-חרוד כמו בקיבוץ המאוחד כולו, לאחר פילוג מפא"י ב - 1944 וביתר תוקף עם הצטרפות טבנקין וחבריו, הרוב בקיבוץ המאוחד, למפ"ם, עם הקמתה בינואר 1948, כמפלגה הנוטה לברית-המועצות. גיבוש המחנות הוליד בעין-חרוד מין שיטה של חיים משותפים, המכירה בשני מחנות מפלגתיים המיוצגים במזכירות המשק. בעניינים מכריעים דאגו ליצור איזון בין שני המחנות. שלווה יחסית זו הופרה ב - 1949, לאחר קום המדינה והסתלקות מפ"ם מהקואליציה לעבר אופוזיציה לוחמת, המתובלת באוריינטציה מובהקת על ברית-המועצות. בעת ובעונה אחת עם החרפת היחסים הבין-מפלגתיים בעין- חרוד בין חברי מפ"ם לחברי מפא"י, ניבעו בקיעים חמורים בין חברי שתי המפלגות בקיבוץ המאוחד כולו. משבר ללא תקנה התפתח באשדות-יעקב, גם הוא מהמשקים המוצלחים ביותר בתנועה הקיבוצית. למצב דומה נקלעו משקים אחרים, כגון גבעת- השלושה והאון.

בעין-חרוד נמתחו היחסים כך, שהמאמצים להרכבת מזכירות חדשה בהסכם בין חברי שתי המפלגות עלו על שרטון. הוויכוחים על דרך בחירת המזכירות הושפעו באורח מכריע ממה שראו חברי המפלגות כאינטרס שלהן. הצדדים לא יכלו להגיע לידי הסכם בשום תחום של הרכבת המוסדות. במצב כזה היתה נתונה אפוא עין-חרוד כאשר הידרדר הקיבוץ המאוחד כולו לפילוג, עקב הסכסוך באשדות-יעקב. הדבר אירע במועצת נען של התנועה שנערכה במאי 1951. בבחירות לקונגרס הציוני שהתקיימו לאחר מועצת נען הגדילה מפא"י את עדיפותה על-פני יריביה בעין-חרוד להפרש של 120 חברים. הפרש- קולות זה נחשב בעיני חברי מפא"י בעין-חרוד, שפרשו מהקיבוץ המאוחד עם חבריהם מיתר המשקים לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, הוכחה חד-משמעית לרוב שלהם בעין-חרוד .

הם הודיעו לחברי מפ"ם, לאחר מועצת נען שסימנה את תחילת הפילוג בכל המשקים המעורבים, כי הם תובעים שהמשק בעין-חרוד יישאר משותף, אך חברי מפא"י יפסיקו מייד את תשלום המסים לקיבוץ המאוחד ויתחילו לשלם מסים לאיחוד הקיבוצים. כן תבעו את הפרדת המישורים החברתי והתנועתי-פוליטי, תוך השארת עין-חרוד כמשק אחד. הם הסכימו להשעות כל מהלך עד למישאל, שבו יתברר בדיוק מי המשתייכים לכל צד. בינתיים החרימו חברי מפא"י את אספות המשק. הצעה נוספת של חברי מפא"י היתה, שהמשק כולו ייצא מהקיבוץ המאוחד, אך ימשיך את קיומו גם מחוץ ל'איחוד' ולא ישתייך לשום תנועה. כל ההצעות של חברי מפא"י, שהיה ברור שהם הרוב בעין-חרוד, נדחו על-ידי המיעוט. תפיסת הקיבוץ המאוחד ראתה את המשקים לא כקניין של חבריהם, אלא כקניין התנועה, מורשת גדוד העבודה. התנועה היא המייצגת את בעלות ההסתדרות הכללית, כלומר המעמד, ואת בעלות הלאום על המשקים שניבנו לא רק בזכות עמל חבריהם, אלא גם בזכות התקציבים הציבוריים. אבל בעיני אנשי מפא"י, היה הקיבוץ המאוחד, שהנהגתו השתייכה למפ"ם האופוזיציונית, בבחינת תנועה מתנגדת למדינה ונוטה להשמאלה עד כדי שיעבוד רוחני פרו-סובייטי.

מאחר שלא הגיעו להסכם עם המיעוט על הרכב חדש של מזכירות נטלו חברי מפא"י את היוזמה לידיהם ובחרו מזכירות של מפא"י בלבד. בכך סיימו למעשה את האספות המשותפות של עין-חרוד, באוגוסט 1951. לאחר שהמיעוט של חברי מפ"ם דחה את הצעותיהם לחיים משותפים בנקודה אחת אך בתנועות שונות או מחוץ לכל תנועה, תבעו חברי מפא"י מחברי מפ"ם בעין-חרוד לעזוב את המשק. תביעה זו היתה בקו אחד עם מה שהתקבל כנוהג במשקים שהתפלגו בקיבוץ המאוחד : המיעוט עוזב לנקודה חדשה, והרוב נשאר. הם לא היו מוכנים להביא בחשבון שתי עובדות קשות : האחת, שעין-חרוד היתה מרכז תנועתי וערש הקיבוץ המאוחד, ותנועה זו לא התכוונה לוותר עליה. העובדה השנייה היתה, שהמיעוט הגדול בעין-חרוד ניחן בלהט קנאי של נאמנות למקום, והיתה לו עתודה צעירה של פלמ"חאים בראשותו של יוסף טבנקין (מח"ט חטיבת 'הראל' ובנו של מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין). אלה ראו את המאבק שלהם על עין-חרוד כהמשך הקרבות של מלחמת העצמאות ואת פילוג עין-חרוד, שנעשה על-פי הכרעה מפלגתית של מפא"י, כהמשך של פירוק הפלמ"ח על-ידי בן-גוריון במהלך מלחמת העצמאות ואחריה.

המיעוט הגדול, כ - 44 אחוז, תבע את חלוקת המשק והחברה, תוך השארתם סמוכים זה לזה במסגרת הנקודה.

קו-הפרדה בחדר האוכל

המרכז החקלאי והסתדרות העובדים ניסו לפשר בין הצדדים בעין-חרוד ולהגיע לפתרון מוסכם, ולאחר-מכן לפחות לחלוקה מוסכמת. המאמצים ארכו כארבע שנים, ובמהלכן עברו על עין-חרוד תהליכים קשים של מאבק בין הצדדים, שהגיע לא פעם לאלימות פיסית והיה רצוף חבלות ברכוש, העלמות ואף גנבות. בעין-חרוד שכן בניין של מזכירות הקיבוץ המאוחד, ובו התנהל סמינריון קבוע לרכזי-משק בהנהלתו של ויניה כהן, מחברי עין-חרוד והנהגת הקיבוץ המאוחד. בנובמבר 1951 מנעו חברי האיחוד את כניסת משתתפי הסמינריון, לאחר שתביעותיהם להעביר אותו מעין-חרוד המפולגת לא נענו. הטקטיקה של חברי מפ"ם היתה להגן על משתתפי סמינר העבודה מפני חברי האיחוד, שניסו למנוע את כניסתם לחדר האוכל. חברי מפ"ם גרסו, שעולם כמנהגו נוהג וסירבו לקבל את העובדה, שהרוב במשק איננו מוכן להמשיך באירוח של סמינר המשק מטעם הקיבוץ המאוחד, שפסק להיות תנועתם. גם על הדפוס של עין-חרוד, שהיה רכוש הקיבוץ המאוחד אך רוב עובדיו היו ממפא"י, ניסו חברי האיחוד להשתלט בכוח הזרוע. מוסדות מפא"י וההסתדרות שנשלטה על-ידי מפלגה זו, פסקו שיש לחלק את עין-חרוד בדיוק על-פי הקווים שהיו נהוגים בכל המשקים שפולגו: המיעוט יוצא ובונה לעצמו נקודה חדשה. אך גם מוסדות אלה היו ערים לייחודה של עין-חרוד. אף-על-פי-כן, לא היו מוכנים להפלות את עין-חרוד ממשקים אחרים ותבעו מהמיעוט לצאת מהנקודה. רק בהדרגה ולנוכח הסירוב של חברי הקיבוץ המאוחד בעין-חרוד, בגיבוי תנועתם, עברה המערכה מעט-מעט למאבק על תיחום החלוקה של המשק.

פילוג הקיבוץ המאוחד כולו ועין-חרוד בתוכו נערך בתקופת השיא של המלחמה הקרה בעולם, בעת שהקיבוץ המאוחד, כחלק ממפ"ם, נטה לראות בגוש המזרחי את עולם המחר. ליצני הקיבוץ המאוחד כינו את השביל בחדר האוכל של עין-חרוד, שהפריד בין המחנות הניצים, 'קו ה - 38', על-פי קו הגבול בין קוריאה הצפונית לדרומית. ארץ זו היתה מ - 1950 זירת המלחמה בין כוחות האו"ם, ולמעשה האמריקנים, לבין הכוחות הקומוניסטיים של צפון-קוריאה וסין העממית. מריבות על כמויות האוכל המוקצבות לכל צד ובעיות של מקום הבישול, השלכת האשפה וכיוצא באלה הפכו לחם-חוק, על חשבון רמת התזונה. מחוץ לחדר האוכל לא היה המצב טוב יותר. הענפים התחלקו בזה אחר זה, תוך מריבות הדדיות על הזנת העופות וחליבת הפרות. ענפים שעובדיהם השתייכו בעיקר לאחד הצדדים, התמהמהו בחלוקה, והגנבות וההכשלות ההדדיות הפכו לתופעת-קבע.

שמד רוחני

בדרך-כלל התייצבה מפא"י ככל שיכלה לצידם של חבריה בעין-חרוד, אלא שאף מפלגה דומיננטית זו לא הסכימה לכל תביעותיהם, ובוודאי שלא חתמה על שיטות פעולתם. במוסדות המרכזיים של מפא"י הכירו בעובדה, שחבריהם אשר כללו אחוז גבוה של ותיקים, ניחנו בפחות אורך-רוח ונשימה מיריביהם, שהצטיינו ברוח קרבית. אף-על-פי-כן, פסקו לטובת הקיבוץ המאוחד ביחס לבית-הדפוס. ועדה הסתדרותית אישרה את עמדת הקיבוץ המאוחד, שהמפעל בעין-חרוד הינו רכוש התנועה. ראש המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד, לא היה מוכן להסכים לקנאות שהפגינו, לדעתו, חבריו למפלגה בעין-חרוד, כשהתעקשו על סילוק חברי עין-חרוד ממפ"ם מהנקודה. אין זה אומר שחתם על מעשיהם של חברי מפ"ם בעין-חרוד, אולם הוא סבר, שאי-אפשר להשתמש בכלים הממלכתיים להוצאה בכוח של אנשים הדבקים בביתם. גם החוק לא עמד לצידם של חברי מפא"י בתביעתם זו. בהצעה שהגישה מפא"י לוועדת המרכז החקלאי, שמונתה לפסוק ביחס לחלוקת המשק, הציעו חברי מפא"י בעין-חרוד, שחברי מפ"ם יעברו מעבר לכביש העולה למושב מולדת. הצעה זו לא היתה קיצונית בעיניהם, משום שהלכה בעקבות תקדימים ממשקים אחרים. התעקשותם,של חברי מפא"י נבעה במידה רבה מחוסר-אונים, פרי הצער על שרבים מבניהם עברו למפ"ם, ונראו בעיניהם באותם ימים כילדים שנתפסו לשמד רוחני פרו-קומוניסטי והתנכרות למדינת ישראל. קשה היתה עליהם הקירבה המתמדת ליריביהם, והם סלדו מהסיכוי של המשך ההתחככות המתמדת עימהם, שהיתה נמשכת לעד לו היו מקבלים את הצעת מפ"ם לחלוקת המשק שווה בשווה בין שני הצדדים.

לאחר נסיונות-שווא להגיע להסכם בין הצדדים על חלוקה, נטל המרכז החקלאי את היוזמה והציע הצעה משלו, שהעדיפה את מפא"י בחלוקת הנקודה הקיימת, תוך הרחקת מפ"ם צפונה ממנה, יחד עם חלק זעיר מבנייני עין-חרוד. הקיבוץ המאוחד דחה מכל וכל את ההצעה. בצד המפ"מי, בקרב הצעירים לפחות, נתפס המאבק כהתמודדות קרבית ולעתים אפילו כתעלולים שנועדו 'לסדר' את חברי מפא"י, כלומר את ההורים שלהם או של חבריהם.

תשושים ממאבק שנגרר על-פני שנים ומאוכזבים מחוסר המעש של מפלגתם, ממנה ציפו שתורה למשטרה לסחוב את חברי מפ"ם בשערותיהם מעין-חרוד, נתפסו חברי מפא"י לשנאה יוקדת של חברי מפ"ם ; ואילו השנאה בקרב חברי מפ"ם גם היא הלכה והעמיקה. המוראל שלהם היה גבוה יותר, ומטרתם היתה להתיש את חברי מפא"י עד שייכנעו או אפילו יעזבו את עין-חרוד.

היש להפעיל את המשטרה?

זה היה הקושי שהטריד את מוסדות מפא"י. אף שהיתה מפלגת השלטון באותה עת (1953), בתקופה שמיד לאחר משפטי פראג, שבהם הותקפה מפ"ם כנוגדת בציונות, לא ראה הרוב בהנהגתה אפשרות לממש את איומיו של בן-גוריון להפעיל את מוסדות המדינה, כמו בית-משפט ומשטרה, כלפי טבנקין וחבריו בעין-חרוד. תביעותיו הנמרצות והקנאיות של שלמה לביא, מנהיג מפא"י בעין-חרוד, לא הועילו. מפא"י דבקה אמנם בהצעות המרכז החקלאי שנידחו על-ידי מפ"ם, ושאפה להשיג אותן בכוח סמכותה של הסתדרות העובדים וכוחה התקציבי. היא לא קיבלה את הצעות בן-גוריון לממש אותן בכוח המשטרה. מה שלא הצליח בן-גוריון לעשות בעין-חרוד, נעשה בסוף מאי וראשית יוני 1953 במשק יפתח. שם 'אלף שוטרים' (למעשה פחות מהמספר העגול הזה, שהוכרז על-ידי הקיבוץ המאוחד) השליטו סדר וכפו את העברת המשק הגלילי מהקיבוץ המאוחד לידי הרוב של מפא"י. ברור היה לכל, שהצעד ננקט על-ידי בן-גוריון למען כיבוש מיידי של יפתח וגם כדי להזהיר את טבנקין וחבריו באמצעות הפעלת המשטרה בסכסוך שבין הקיבוץ המאוחד לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. אבל חברי מפ"ם בעין-חרוד לא נבהלו.

בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרות והכרעות בתחומים מסוימים, כגון חלוקת המשק. בית-הספר המשותף לעין-חרוד ותל-יוסף חולק לאחר מריבות קשות, אולם הפתרון של בניין שתי נקודות הנפרדות בעין-חרוד בושש לבוא. הוועדה שהגיעה לפתרון שהתקבל ובוצע לבסוף, החל מ - 1955, היתה ועדת השניים - אליעזר שושני ושלום זק, הראשון חבר יפעת שהתפלגה מגבת, והשני חבר גבעת-השלושה . ועדה זו הביאה להסכם הסופי, לפיו נקבעה הנקודה של עין-חרוד מאוחד דרומה לעין-חרוד איחוד וכללה את רוב הנקודה הקיימת. חברי מפא"י, הרוב, דווקא הם הקימו למעשה נקודה חדשה. פתרון זה התקבל גם בגלל עייפותם של חברי מפא"י, אך הוא תאם היבט חשוב של המצב: חברי מפא"י יכלו לסמוך על מוסדות ההסתדרות והמדינה שיעניקו להם תקציבים מספיקים לבנות נקודה חדשה, דבר שלחברי מפ"ם היתה סיבה טובה לפקפק בו, אילו הם היו חייבים לבנות נקודה חדשה.

זה היה סופו של תהליך הביקוע של עין-חרוד, פנינת העמק הגדולה, פיצוץ אלים ורב-סבל שהותיר משקעי-מרירות.