הבריטים וההעפלה, 1944-1939 מחבר: רון צוויג

חזרה3

במשך רוב תקופת השלטון הבריטי בארץ-ישראל, היתה העלייה היהודית תחת פיקוח, אך לא הוגבלה.
ממשלת המנדאט הנפיקה אישורי הגירה לעובדים יהודיים בכמות כזו, שהכלכלה המקומית תהיה מסוגלת לקלטם בלי לגרום לאבטלה. מדיניות זו, המבוססת על 'יכולת הקליטה הכלכלית', אומצה בשנת 1922 והיוותה את ההתפתחות החשובה הראשונה של מדיניות ההגירה. אישורים לקטיגוריות אחרות של עולים (סטודנטים, בעלי-הון, בעלי-מקצוע וכדומה) הונפקו בלי הגבלה. ב - 1937, בתגובה ללחץ הערבי ולהידרדרות המצב הבטחוני בארץ-ישראל, הכריזה בריטניה על תקרה של 12,000 אישורי הגירה לכל קטיגוריות העולים. מכסה זו היתה הצעד החשוב השני בהתפתחות מדיניות ההגירה. בעקבותיה הגיעה נקודת המפנה השלישית בפיקוח הבריטי על העלייה - 'הספר הלבן' משנת 1939 . מסמך זה קבע סך של 75,000 נפש למשך תקופה של חמש שנים. הדבר הגדיל את מספר העולים מ - 12,000 ל - 15,000 בשנה (10,000 אישורים רגילים, בתוספת 25,000 אישורים מיוחדים עבור פליטים מאירופה). עם זאת, העלייה היהודית עמדה להסתיים באביב 1944, אלא אם כן יסכימו הערבים להרשות את המשכה.

בעיית הפליטים האירופיים (בעיקר יהודים), שהיתה מקור לדאגה בין-לאומית מאז הגיעו הנאצים לשלטון ב - 1933, הגיעה לשלב חדש בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה וכיבוש צ'כוסלובקיה. מספר היהודים המבקשים להגר עלה עלייה דראמאטית בדיוק בתקופה שבה המדינות שקיבלו קודם לכן פליטים הכריזו, כי אין ביכולתן לקלטם עוד. הבעיה הסתבכה עוד יותר, כאשר ממשלות פולין ורומניה הפעילו לחץ בלתי-פוסק על ארגוני הפליטים הבין-לאומיים ועל ממשלת בריטניה, לקהל על הגירה של לפחות חלק מהאוכלוסיה היהודית שלהן.

כתוצאה מהמדיניות המגבילה של 1937 ו - 1939 , השקיעו השלטונות הבריטיים בלונדון ובארץ-ישראל מאמץ ניכר בעצירת זרם הפליטים היהודיים מאירופה ארצה. מניעת הגירה 'בלתי-חוקית' הפכה לקו המרכזי במדיניות הבריטית בארץ. אבל למעשה, לא היה ביכולתם של הבריטים לעשות הרבה כדי לעצור את זרם הפליטים.

רובן של האוניות הגדולות שנשאו עולים 'בלתי חוקיים' (להלן : מעפילים) פעלו עוד לפני פרסום 'הספר הלבן', ובאפריל 1939 הודיע הנציב העליון, סר הרולד מק-מייכל, למשרד המושבות, כי 'כחצי-תריסר אוניות משייטות קרוב לחופי פלשתינה ומחכות להוריד את נוסעיהן'.¹

כאשר הצליחו הבריטים ללכדן, נעצרו האוניות ונשלחו בחזרה - מדיניות שהוכתרה בהצלחה חלקית עד אפריל 1939, ובלא הצלחה עד שלהי 1940 - או שפשוט פתחו עליהן באש ומנעו אותן מלעגון בארץ.

באפריל גורשו בכוח מחופי ארץ-ישראל הספינות 'אגיוס ניקולאוס', 'אסימי' ו'אסטיר'. למרות זאת הצליחה 'אסימי' להוריד מחצית מנוסעיה לפני הגירוש.² במקרה של 'אגיוס ניקולאוס' נהרג אחד המעפילים ואחרים נפצעו, כאשר המשטרה פתחה באש על הספינה ב - 31 במארס 1939. בארץ-ישראל עצמה גירשו השלטונות לאירופה כל מהגר בלתי-חוקי, שהיה אפשר לקבוע את ארץ מוצאו ואשר ממשלתו הסכימה לקבלו בחזרה. אולם הפליטים מגרמניה איבדו את אזרחותם כאשר עזבו ארץ זו, מעפילים אחרים מיהרו להשליך את דרכוניהם לים למראה המשחתות הבריטיות. ב - 2 במאי, ניתוספה שייטת משחתות לספינות השיטור של משטרת ארץ-ישראל, שעסקו בהרחקת אוניות הפליטים. למרות זאת, לא הצליחה מדיניות החזרת האוניות לים לעצור את זרם הפליטים.

מבוי סתום

שבוע לאחר פרסום 'הספר הלבן' הודיע השגריר הבריטי ביוון (שתחת דגלה הפליגו רבות מספינות הפליטים) למשרד החוץ, כי מצב חמור התעורר בקשר לפליטים שאך זה הוחזרו מארץ-ישראל. חלקם עגנו בנמלי יוון ; אחרים, על ספינות יווניות, שייטו בלא מטרה במזרח הים התיכון. התנאים על הספינות היו 'מזכרת לסחר העבדים', והשגריר הזהיר מפני העניין הגובר של העיתונות הבריטית בפרשה.³ במאי 1939 היו 8-6 ספינות בדרכן חזרה מארץ-ישראל או בדרכן אליה. כל אחת נשאה בין 600 ל - 800 מעפילים.⁴

כתוצאה ממברק זה, פתחה הממשלה בלונדון במערכה דיפלומאטית מקיפה, שנועדה לעצור את זרם הפליטים שעברו דרך הבלקאן לארץ-ישראל. כך נתבקשו ממשלות רומניה, יוון, יוגוסלוויה, הונגריה ופולין לפתוח שעריהן בפני 'האנשים במעבר' (במלים אחרות : פליטים יהודיים), בתנאי שיציגו רשות להיכנס למדינה שלישית, או לפחות למנוע הורדתו בנמליהן של כל אדם חסר אשרה למדינה שלישית. גם אל ממשלת בולגריה הופנתה בקשה דומה בתחילת יולי 1939, כמו אל מדינות אחרות בחודשים הבאים.⁵

כיוון שרוב המעפילים יצאו מרומניה או עברו דרכה, הודאג משרד החוץ מתשובתה של רומניה, כי בשל החוק הבין-לאומי היא לא תוכל להתערב בתנועה שהחלה במעלה זרם הדנובה.⁶ למעשה, לאחר 1939 היה אחוז גדל והולך של הנוסעים על ספינות המעפילים בעלי אזרחות רומנית, וכפי שאמר הקונסול הבריטי בגאלאץ, 'השלטונות הרומניים אשמים לא רק במתן רשות אלא אף בעידוד ההגירה'.⁷ דבר זה היה נכון לגבי כל מדינות הבלקאן. הן לא נטו להתערב בזרם היהודים היוצאים משטחיהן, ולעתים קרובות אף עיכבו ספינות מעפילים, כדי להעלות עליהן עוד פליטים יהודיים. פקיד משרד המושבות שהיה אחראי לענייני ההגירה לארץ-ישראל, ג'"ס בנט, תיאר את הבעיה שעמדה בפני בריטניה בבהירות : 'כמעט שאין ממשלה באירופה שאין לה משהו להרוויח מהעלמת עין מארגון ההגירה הבלתי-חוקית לפלשתינה'.⁸ שלא במפתיע, היתה למערכה הדיפלומאטית השפעה מיידית מועטה בלבד על זרם המהגרים הבלתי-חוקיים באמצע 1939.

כאמצעי מנע מיידי נגד העלייה הבלתי-חוקית החליט משרד המושבות, שמעתה והלאה ירוכזו כל המהגרים הבלתי-חוקיים במחנה אשר יוקם באחת המושבות הבריטיות, 'רצוי באי קטן, שבו יהיה קל יותר לפקח עליהם'. צעד זה נועד להחליף את מדיניות שחרורם של כל הנכנסים הבלתי-חוקיים לארץ שנאסרו אך לא גורשו.

לקראת סוף יולי מונו נציגויות דיפלומאטיות ל - 12 ממשלות בלקאניות, דרום-אמריקניות וים-תיכוניות, ששטחיהן, ספינותיהן, תיעודן או אזרחיהן היו מעורבים בהגירה בלתי-חוקית לארץ-ישראל.
ארצות מעבר נתבקשו שלא לספק אשרות מעבר ; מדינות שהקונסולים שלהן (בדרך כלל בדרום-אמריקה) סיפקו אשרות נומינאליות, אשר איפשרו למחזיקיהן לעזוב את אירופה, התבקשו להפסיק לעשות זאת ; מדינות שתחת דגליהן הפליגו ספינות הפליטים נתבקשו שלא לחדש את רשיונותיהן, ומדינות שבנמליהן נעשה שימוש נתבקשו לגרום קשיים מנהליים לספינות האמורות. רוב הלחץ הופעל, למעשה, על רומניה, והסיוע הכספי הבריטי למדינה זו הותנה בשיתוף-פעולה רומני בנושא מניעת ההגירה היהודית.

ב - 28 ביולי 1939 לכדו הבריטים את הספינה 'קולוראדו' ובה 363 עולים בלתי-חוקיים. משרד המושבות הורה להחזיק בפליטים עד שיהיה אפשר לגרשם לארצות-מוצאם. החלטה שכזו לא יכלה להתממש, שכן לא היה אפשר לקבוע את ארצות מוצאם, כיוון שהשלטונות הרומניים עצמם החרימו את מסמכי הפליטים לפני שעזבו את רומניה ; וכיוון שעדיין לא היו אמצעים לריכוזם, לא נותרה ברירה אלא לפעול לפי הנוהל הקודם ולשחרר את הפליטים בארץ-ישראל.

הממשלה הן בלונדון והן בארץ-ישראל, הגיעה אפוא למבוי סתום במערכתה נגד העלייה הבלתי-חוקית. מעפילים שספינותיהם הצליחו להגיע למימיה הטריטוריאליים של ארץ-ישראל ידעו אל-נכון, שהם יורשו לרדת לחוף ומספרם ינוכה מהמכסה הכללית של 000, 75 אשרות. בנט סיכם פעם נוספת את בעייתה של בריטניה : 'שורש הצרה הוא בכך, שברגע שאנשים אלה עולים על סיפון האוניות, אין להם דבר להפסיד מלבד חייהם, שאותם - הם יודעים - איננו רוצים או יכולים לקחת. סחיטתם, כשהיא מבוצעת במלואה, אינה יכולה להיכשל'.⁹

בעקבות עיכוב העלייה החוקית באמצע יולי 1939 , הציע שר המושבות לנציב העליון תנאים להסכם עם הסוכנות היהודית: אם תפסיק הסוכנות לתמוך בעלייה הבלתי-חוקית, תחודש העלייה החוקית ומכסה נוספת (מתוך 25,000 האשרות ש'הספר הלבן' אפשר) תאושר כדי לעזור להתמודד עם זרם הפליטים הפתאומי.¹⁰ מק-מייכל התנגד נמרצות לכל 'עיסקה' עם הסוכנות. הוא ידע שהסוכנות היהודית אינה יכולה להפסיק את העלייה הבלתי-חוקית, גם אילו היתה רוצה בכך.¹¹ אולם משרד המושבות האמין ביכולתה של זו לאורך כל תקופת המלחמה. הוא החשיב את כשלון הסוכנות היהודית והתנועה הציונית במניעת העלייה הבלתי-חוקית כהוכחה לכך שלא היתה זו תנועת פליטים אלא 'פלישה פוליטית מאורגנת לפלשתינה, המנצלת לרעה את העובדות של בעיית הפליטים'.¹²

למרות המערכה הדיפלומאטית והשהיית ההגירה החוקית, לא נפסק זרם ההעפלה באוגוסט ובספטמבר 1939. הבולשת הבריטית דיווחה על הגעתם של 5,125 מעפילים, וכולם שוחררו. במשך ששת חודשי המכסה הראשונים תחת 'הספר הלבן' (אפריל עד ספטמבר 1939), מופיעים ברשומות 11,412 מהגרים בלתי-חוקיים, ובלא ספק רבים נוספים הגיעו בלא ציון, בהשוואה ל - 10,200 אשרות חוקיות שהונפקו באותה תקופה. הנושא עלה על הפרק גם בפרלמנט בלונדון. שם היה משרד המושבות נתון לעתים קרובות לביקורת, שאהדה את הפליטים. ברחבי המזרח התיכון היתה לו משמעות חמורה למדי, כיוון שכשלונה של בריטניה לעצור בעד הפליטים הטיל ספק בכוונותיה הכלליות בקשר ל'ספר הלבן'.

פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, שינה את המערכה הבריטית נגד העלייה הבלתי-חוקית. ההגירה מאירופה הכבושה נחשבה עתה למעשה בלתי-חוקי בכל מקרה, והמערכה הדיפלומאטית נגדה בין 1940 ל- 1942 התמקדה בניסיון למנוע מיהודים להיחלץ מאזורים אלה.

שאלת גירוש העולים הבלתי-חוקיים - נושא קבוע באסטראטגיית משרד המושבות במשך אותה תקופה - הועלתה בכל פעם שספינת מעפילים התקרבה לחופי הארץ. עם זאת, קשיים מעשיים מנעו באופן קבוע את החלת המדיניות הזו. למעשה, למרות שכמה פליטים יהודיים הוחזרו לארצות מוצאם במשך המלחמה, המספרים היו קטנים. מנוסעי האוניות 'הילדה' ו'סאקאריה', רק שישה גורשו, וההליכים נגד השאר הופסקו.¹³

טיבוע 'פטריה' והגירוש למאוריציוס

בשנה הראשונה של הגבלות 'הספר הלבן' על עלייה יהודית, הגיעו לארץ-ישראל 10,529 עולים חוקיים ו - 15,489 בלתי-חוקיים. למרות שהתנועה הבלתי-חוקית התחדשה לקראת סוף 1940, למעלה ממחצית העולים היהודים (כולל כשבעים אחוז מהעולים הבלתי-חוקיים) אשר הגיעו לארץ במשך חמש שנות הגבלות 'הספר הלבן', עשו זאת בשנים-עשר החודשים הראשונים. נסיבות המלחמה והמערכה נגד העלייה הבלתי-חוקית הפכו את העלייה לארץ לקשה יותר ויותר. באוגוסט 1940 היה על הנציב העליון להודיע ללונדון, כי מתוך האשרות שהונפקו מן המכסה התקופתית (כלומר, באפריל 1940), רק שליש מן העולים אכן הגיעו לארץ.¹⁴

במשך קיץ 1940 הואטה העלייה הבלתי-חוקית באופן ניכר, ושאלת האמצעים שיינקטו נגדה לא היתה דחופה. עם זאת, באוקטובר החלו כוחות גרמניים להיכנס לרומניה, ותהליך זה הסתיים בכך שהבריטים הוסיפו את רומניה לרשימת מדינות אויב, שנאסרה מהן הגירת יהודים. ב - 21 בספטמבר 1940 הזהיר מק-מייכל את משרד המושבות, כי הכיבוש הגרמני הבלתי-נמנע של הבלקאן יגרום בוודאי לחידוש זרם הפליטים.¹⁵ באמצע אוקטובר התממשה תחזיתו, והוא הודיע ללונדון כי חמש אוניות ובהן כ - 6,000 פליטים נראו בים.

ב-1 בנובמבר 1940 נתפסה הראשונה מבין הספינות האמורות, 'פאסיפיק', ובה 1,062 מעפילים, בידי פטרול ימי של משטרת ארץ-ישראל, והובאה לחיפה. ספינה נוספת, 'מילוס', ובה 709 נוסעים, נתפסה והובאה לחיפה שלושה ימים לאחר מכן, וספינה שלישית, 'אטלנטיק', ובה קרוב ל - 1,800 נפש, עמדה להגיע אחריהן.

בתשובה לשאלת מנהיגות היישוב באשר לגורל הפליטים, ענתה ממשלת המנדאט כי הם יגורשו – אך לא בחזרה לאירופה אלא 'דרומה, ליעד בטוח'. בשל הדאגה לגורל המעפילים, דרש מק-מייכל אישור להודיע לציבור כי היעד הוא האי מאוריציוס.¹⁶ בתשובתו הוסיף משרד המושבות ממד חדש למדיניות הגירוש שלו. במאמץ להגביר את טבעו המרתיע של הגירוש, נתבקש הנציב להכריז, כי היעד הוא מאוריציוס, וכי המגורשים יהיו בתנאי מאסר שם, ולאחר המלחמה תיאסר עליהם הכניסה לארץ-ישראל כליל. בלונדון דרש שר המושבות החדש, הלורד לויד, כי מדיניות הגירוש הכללית תובא לידיעת ראש הממשלה לפני שתוכרז בארץ. באמצע נובמבר 1940 כתב לויד בהרחבה לצ'רצ'יל, בציינו את הסיכון שסוכנים נאציים יסתננו בין העולים הבלתי-חוקיים, ואת השפעת חידושה של ההגירה הבלתי-חוקית על דעת-הקהל הערבית. עם זאת לא הזכיר את האיסור על הגירתם לארץ בעתיד. גם בלי להיות מודע לצעד נוסף זה, היה צ'רצ'יל מוכן לאשר את עקרון הגירוש רק בשני תנאים : 'בתנאי שפליטים אלה לא יישלחו בחזרה לזוועות שברחו מהן, ובתנאי שינהגו בהם בהגינות במאוריציוס'.

נוכחותם של המעפילים בחיפה הציגה בעיה גם בפני המנהיגות הציונית. בישיבות הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון הביע חיים וייצמן עוינות מתמדת כלפי העלייה הבלתי-חוקית, וחשש שעימות על גירוש המעפילים שבחיפה ישפיע לרעה על המשא-ומתן למען הקמת כוח יהודי לוחם, שהיה באותה עת בשלב בעייתי. כן חששה הסוכנות היהודית, בלונדון ובירושלים, מסוכנים נאציים שיוחדרו לספינות המעפילים, מהידרדרות נוספת של היחסים הציוניים-בריטיים, ומהפחתת ערכה של סלקציה מסודרת של העולים.

למרות זאת, הכירה הסוכנות בכך שגירוש מעפילים שכבר הגיעו לחיפה ישפיע קשות על דעת-הקהל של היישוב. הסוכנות לא התנגדה להכוונת הספינות למאוריציוס. עם זאת, התעקשה שהספינות ישנו מסלולן לפני הגיען לארץ-ישראל (כפי שגם המליץ הנציב העליון למשרד המושבות), שכן היא התנגדה לעקרון הגירוש. היא גם ביקשה שהפליטים שיישלחו למאוריציוס או למקום אחר ייחשבו כרזרבה של מהגרים חוקיים בעתיד, כאשר המכסה החוקית תאפשר הנפקת כמות נוספת של אשרות-כניסה. דבר זה היה חשוב במיוחד לאור הקשיים שהסוכנות עמדה בפניהם במשך שנת 1940, במציאת די עולים פוטנציאליים לאשרות שהונפקו במכסת אפריל-ספטמבר. כאשר הציג וייצמן הצעות אלו בפני לויד, בראיון ב – 14 בנובמבר, הוא גם הציע להבריק לסוכנות היהודית בירושלים, כדי 'לנסות למנוע התעוררות רגשות שתסבך את המצב', ולציונים האמריקניים, כדי להסביר את עמדתה של בריטניה.¹⁷ בירושלים, הציגה הסוכנות היהודית בפני ממשלת המנדאט אותה הצעה שהציג וייצמן בלונדון, והוסיפה כי תהיה מוכנה לעזור במשימת חשיפתם של סוכנים נאציים בין הפליטים המגורשים.¹⁸

ההכרזה הבריטית כי הפליטים לא רק יגורשו, אלא גם ייאסר עליהם בעתיד להיכנס לארץ באופן חוקי, ציינה נקודת מפנה חשובה בגישת הסוכנות כלפי בעיית העלייה הבלתי-חוקית וכלפי נסיונותיה של בריטניה להסדירה.

ב - 24 בנובמבר הובאה הספינה. 'אטלנטיק' לחיפה, כשעל סיפונה כ - 1,800 מעפילים, ונעשו הכנות להעבירם לספינת-גירוש, 'פטריה' שמה, שנועדה להעבירם למאוריציוס. למחרת היום, לפני ש'פטריה' הפליגה, שקעה הספינה כתוצאה מפיצוץ, ו - 252 אנשים נהרגו. חומר-הנפץ הוברח לספינה בידי אנשי ה'הגנה', במגמה למנוע את גירושה, והופעל בידי אחד הפליטים שעל הסיפון. באותו יום הביא צ'רצ'יל לידיעת הקבינט את טיבוע האונייה, ויומיים לאחר מכן יזם דיון בקבינט על המדיניות שהובילה לכך.
הקבינט החליט, שלמרות ההכרזה מ - 20 בנובמבר, יורשו 1,500 ניצולי 'פטריה' להישאר בארץ, על אף המשך מדיניות הגירוש למאוריציוס של העולים הבלתי-חוקיים שיגיעו בעתיד.¹⁹ ואכן, מעפילי 'מילוס' ו'פאסיפיק' הוגלו למאוריציוס, והיו כלואים בו במשך חמש שנים.

כיוון ששום ספינות אחרות לא הגיעו לארץ-ישראל במשך החודשים הבאים, ורק ספינה אחת הגיעה במשך 1941, נשארה מדיניות הגירוש של משרד המושבות בתוקף עד 1942, למרות שלא הופעלה למעשה.

'שיטפון' של מעפילים

טיבוע 'פטריה' והכרזת הנציב העליון ב - 20 בנובמבר הקצינה את עמדת הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ובמיוחד את זו של וייצמן, אשר עד עתה היה עוין כלפי העלייה הבלתי-חוקית. הסוכנות פתחה במערכת שכנוע נרחבת בלונדון, כדי לזכות בתמיכה להצעתה הקודמת לשיתוף-פעולה בינה לבין משרד המושבות בטיפול במעפילים, והצעה זו הורחבה עתה. הסוכנות האמינה כי הבעיה העיקרית היא כיצד להתגבר על חששה של ממשלת בריטניה, שזרימת הפליטים היהודים היא חלק משטפון גרמני מתוכנן, שכוונתו להטביע את הבריטים במזרח התיכון. במכתב של הסוכנות למשרד המושבות נאמר : 'אנו מוכנים לשתף פעולה עם הממשלה במציאת פתרון, אם חששות משרד המושבות באשר להמשך הגירת מהגרים מסוג זה יתאמתו, למרות שפעילות זו עלולה לגרום לנו קשיים חמורים עם בני עמנו'.²⁰ הסוכנות הציעה להסיט את הספינות בעודן בים, לפני הגיען לחיפה, ולהרשות לה לבחור פליטים שהם 'מקרים מיוחדים' (זאת אומרת חולים, אנשים שיש להם קרובים בארץ-ישראל, או בעלי אשרות הגירה) לכניסה מיידית, בעוד השאר יישלחו למקום אחר וייחשבו למהגרים פוטנציאליים, כאשר תתאפשר עלייה חוקית. על מנת להקל על כניסתם העתידה לארץ-ישראל, יורשו פקידי הסוכנות 'לשתף פעולה בדאגה לרווחתם, להכשרתם המקצועית, לחינוכם וכדומה של המעפילים המגורשים'.²¹

למרות שאין תיעוד לגבי הצעת הסוכנות לשיתוף פעולה זה בתיקי משרד המושבות, היא נדחתה כנראה באופן רשמי, ואין ספק שהבריטים התעלמו ממנה באופן מעשי. החשש משיתוף פעולה עם הסוכנות בכל רמה שהיא, בעת ש'הספר הלבן' בתוקף, היה סיבה אחת לכך שמשרד המושבות וממשלת המנדאט לא הגיבו על הצעותיה השונות של הסוכנות לשתף פעולה בשאלת העלייה הבלתי-חוקית. סיבה נוספת היתה, שבשלהי 1940 עדיין סבר משרד המושבות, שהתופעה כולה הינה בבחינת קשר פוליטי של הציונים נגד הממשלה הבריטית. משום כך המליצה מחלקת המזרח התיכון לא רק על גירוש אלא גם על מעצר כאמצעי מרתיע : '. . . תנאי מעצרם [של המעפילים שייתפסו] צריכים להיות מרתיעים דיים, כדי להמשיך לפעול כאמצעי הרתעה ליהודים אחרים במזרח-אירופה'.²² כל צעד שתוכנן להיטיב את גורל המגורשים, כמו הצעות הסוכנות שהוזכרו, נדחה על הסף.

החלטת הקבינט לגרש את כל המעפילים שיגיעו אחרי טיבוע 'פטריה' עדיין היתה בתוקף. כתוצאה מכך, כשנתפסה 'דריאן', על 791 נוסעיה, ב - 19 במארס 1941, הכריז משרד המושבות מיד על גירושם.
החלטה זו נתקבלה זמן קצר לאחר כניסתו של לורד מוין לתפקיד שר המושבות. מוין שאל באופן פרטי את מק-מייכל, האם הגירוש הוא אכן הדרך היחידה למנוע את שטפון הפליטים מלהציף את ארץ-ישראל, מק- מייכל השיב, כי על המדיניות להימשך, ושההתנגדות היהודית לגירוש היתה ניסיון 'לאשש את השאיפה הלאומית היהודית . . . יהודים ודאי יתייחסו לביטול בתור הפירות הראשונים של מערכתם להמעיט בערך "הספר הלבן" ולהרסו'. ²³ הבריטים האמינו כי גורל 'הספר הלבן' כולו נשען על נכונותם לעמוד בפני ההתנגדות היהודית, נכונות שהודגמה יפה במדיניות ההגירה.

בתקופת המכסה החצי-שנתית הראשונה, מאפריל ועד ספטמבר 1941 , לא הונפקו שום אשרות חוקיות. ביולי הציע מק-מייכל מכסה של 750 אשרות למחצית השנייה של תקופת המכסה, אך סירב לשקול את בקשת הסוכנות היהודית לקבל אשרות נוספות למען ניצולי הפרעות, שפרצו נגד יהודים בבגדאד ביוני 1941, קודם לכיבוש הצבא הבריטי את העיר.²⁴

סיומה של אותה תקופת מכסה, ב - 30 בספטמבר, סימן את סוף המחצית הראשונה של חמש שנות ההגירה היהודית תחת הגבלות 'הספר הלבן'. עד אז הגיעו לארץ-ישראל 35,000 יהודים - בצורה חוקית או בלתי-חוקית - כלומר קצת פחות ממחצית מכסת ה - 75,000.

בתחילת 1942 נראה, שהבעיה שהציבה העלייה הבלתי-חוקית נפתרה על-ידי האמצעים הנוקשים אשר ננקטו במשך שלוש השנים מאז פורסם 'הספר הלבן'. אף ספינת מעפילים לא הצליחה להגיע לארץ-ישראל מאז הגעתה של 'דריאן', במארס 1941. למרות שהמחסור בספינות וסגירת דרכי הבריחה, עם השתלטות הגרמנים על הבלקאן במשך 1941, היו הגורמים העיקריים לירידה בתנועת המעפילים, האמין משרד המושבות, שמאמציו לסגור את הגבולות ליהודים מאירופה ואמצעי הענישה נגד ההעפלה החלו סוף-סוף להניב פירות. נוסף על כך, על-ידי הפצת הדעה שתנועת המעפילים הוכחה כסיכון בטחוני, ועל-ידי הצגת תופעת העלייה הבלתי-חוקית כמערכה ציונית פוליטית, הרחיקו הפקידים האמורים ביעילות כל שיקול הומניטארי מהמדיניות הבריטית, גם בקבינט וגם בדעת-הקהל. לורד מוין ניסה להביא לידיעת הקבינט את משמעויותיה לעתיד של שאלת הפליטים במדיניות שלאחר המלחמה, אך בשלהי 1941 ובתחילת 1942 לא נראה הנושא דחוף ; שהרי כתוצאה מהמשך החרם על הגירה ממדינות אויב או ממדינות כבושות, היו ב - 1941 יותר אשרות במכסות 'הספר הלבן' מאשר עולים שיכלו לקבלן.

בנסיבות אלה חש משרד המושבות, כי הוא יכול לעשות הקלה חשובה. מאז פברואר 1941, כשרומניה הוכרזה לטריטוריה כבושה, חיפשה הסוכנות היהודית דרך להסיר את חרם ההגירה לאותם עולים מרומניה שהשלטונות הבריטיים הרשו להם לעלות לארץ, ושכבר קיבלו אשרות לפני סגירת השגרירות הבריטית.

כאשר סירבה ממשלת המנדאט לשקול בקשה זו, ביקשה הסוכנות היהודית שילדיהם של אותם בעלי אשרות, מתחת לגיל 16, יורשו לעלות. הנציב העליון סירב לבקשה זו, שוב מסיבות בטחוניות, אך משרד המושבות לא היה יכול להסכים לכך שילדים בני 15 ומטה עלולים לאיים על בטחון ארץ-ישראל, וביקש ממק-מייכל לשקול מחדש את החרם ; וזה הוסר לבסוף.²⁵ למרות שדובר רק ב - 271 ילדים (התוכנית הורחבה לבסוף וכללה גם את הונגריה), מצביעה פעולה זו על נקודת מפנה חשובה בגישתו של משרד המושבות.

מיד לאחר מכן, הובא לדיון בלונדון גורלם של 793 נוסעי 'דריאן', שנשארו במעצר בעתלית עד לגירושם למאוריציוס. מעצרם המתמשך, על אף העובדה שאשרות רבות נותרו בלא שימוש, הפך למקור מתח מתמיד בין הסוכנות היהודית לממשלת המנדאט, ובפברואר 1942 הצליחה הסוכנות להביא את העניין לידיעתו של צ'רצ'יל.²⁶ צ'רצ'יל העלה את השאלה בפני מוין, בהצביעו על כך שכאשר הוחלט במקור לגרש את נוסעי 'דריאן', נראה היה שהיקף ההגירה הבלתי-חוקית יהיה גדול מכפי שאכן היה, והציע לשחרר את הנוסעים ולהרשות להם להישאר בארץ.²⁷

שחרורם של נוסעי 'דריאן' היה קובע תקדים, שמשמעותו היתה זניחת מדיניות הגירוש. בתשובתו לצ'רצ'יל ענה מוין, כי 'כל רגיעה באמצעי ההרתעה שלנו עלולה לעודד משלוחים נוספים מאותו סוג'. נוסף על כך, גורל נוסעי 'דריאן' נראה כ'מקרה מבחן של נחישות הממשלה לדבוק במדיניותה'. כל הקלה, הוסיף מוין, תגרום נזק גדול ל'שמה הטוב של בריטניה באשר ליציבותה ונאמנותה במזרח התיכון'.²⁸

צ'רצ'יל ייחס לשאלה חשיבות מספקת על מנת להביאה בפני הקבינט, שם נדונה ב - 16 בפברואר 1942. הדעות היו חלוקות, והקבינט לא הגיע להחלטה סופית באשר לגורל מעפילי 'דריאן' או באשר לעיקרון הרחב יותר של גירוש כאמצעי הרתעה לעלייה בלתי-חוקית. עם זאת, עצם העובדה ששאלות אלה הועלו בלונדון, נוסף על הוראותיו הקודמות של משרד המושבות למק-מייכל לשנות את החלטתו בקשר לילדיהם של בעלי האשרות ברומניה ובהונגריה, הכין את ממשלת המנדאט לאפשרות, שלונדון לא תהיה מעתה 'נוקשה' בשאלת מדיניות ההגירה כפי שהיתה בעבר. שיקול-הדעת במדיניות ההגירה בלונדון במשך ינואר ופברואר 1942 הכינו את הקרקע להחלטות שנעשו באותה עת לגבי ספינת מעפילים אחרת – החלטות שבעצמן הובילו למהפכה גדולה במדיניות.

פרשת 'סטרומה'

באוקטובר 1941 הודיע הנציב העליון למשרד המושבות, כי ספינה ושמה 'סטרומה', הנושאת 769 נוסעים, עומדת לצאת את קונסטאנצה לעבר ארץ-ישראל.²⁹ כן פנה מק-מייכל לשגריר בריטניה באנקרה, סר יו נצ'באל-הג'סן, שיבקש מממשלת תורכיה להחזיר את הספינה.

'סטרומה' עזבה את קונסטאנצה ב - 12 בדצמבר 1941, ולאחר שמונה ימים הגיעה לאיסטנבול. שר החוץ התורכי הכריז כי עליה לחזור לים השחור, אלא אם כן תסכים ממשלת המנדאט להרשות לנוסעיה להיכנס לארץ-ישראל. השגריר הבריטי באנקרה אמר לתורכים, שמסיבות הומניטאריות אינו תומך בהחזרת הספינה, וכתוצאה מכך המליץ על הפנייתה לדרדנלים, בתקווה ש'אם יגיעו [נוסעיה] לפלשתינה, יוכלו לקבל טיפול הומאני, למרות אי-חוקיותם'. ³⁰

גם מק-מייכל וגם משרד המושבות מחו נמרצות על פעולתו של הג'סן. כפי שציינה מחלקת המזרח התיכון, החמיץ הג'סן 'הזדמנות משמים', ו'זוהי ההזדמנות הראשונה שבה, למרות מאמצים רבים, הוכיחה הממשלה התורכית נכונות לעזור בעצירת ספינות מהגרים בלתי-חוקיים אלה, והשגריר הולך ומקלקל את כל המהלך בשיקולים הומניטאריים מוטעים ואבסורדיים'.³¹ ב - 9 בפברואר דיווח הג'סן, כי שר החוץ התורכי העלה שוב את שאלת 'סטרומה', באמרו כי 'אם לא יימצא פתרון חלופי, הוא ייאלץ לשלוח את הספינה והנוסעים בחזרה לכיוון שבאו ממנו'. ³²

באותה עת כבר הגיע ללונדון הדיווח המלא על המצב הנורא על סיפון 'סטרומה' ועל פליטיה. בארץ-ישראל עקב היישוב בעניין ובדאגה אחר גורל 'סטרומה', והסוכנות היהודית ביקשה בלא הפסק מממשלת המנדאט להתערב לטובת הנוסעים.

מברקו של הג'סן, שהודיע למשרד החוץ כי השלטונות התורכיים מתעתדים להחזיר את הספינה לים השחור ב - 16 בפברואר, הגיע ללונדון ב - 10 בפברואר ונדון למחרת היום. בתוך חמישה ימים בלבד, דן מדור הפליטים של משרד החוץ ארוכות ובצער רב על תפקידה של בריטניה בעניין. בהבינו מה יהא גורל הפליטים אם יוחזרו לאזור הנתון תחת כיבוש גרמני (אם לא ישקעו במצולות בדרכם חזרה), ציין אלק רנדל, ראש המדור, כי מתן רשות לנוסעי 'סטרומה' להיכנס לארץ-ישראל לא יהיה כרוך רק בסיכון 'בטחוני', אלא חשוב מזה, 'יקרה הגרוע מכל : הם יצליחו לשבור את מדיניותנו, וזה בוודאי יפתח את הדרך לחזרות תכופות של אותו תהליך'. כאלטרנאטיבה להחזרת הפליטים הציע רנדל, כי יישלחו לקפריסין עד העברתם למאוריציוס.³³ עם זאת, סברה המחלקה המזרחית ש'לא יהיה זה בחוכמה להתערב בענייני משרד המושבות על-ידי הצעה זו, ושאם בריטניה תציע מקלט כלשהו, 'ודאי יהיו יותר ויותר ספינות של יהודים לא-רצויים לאחר מכן'.³⁴ זו היתה הבעייתיות המרכזית בשאלת הפליטים בכללה, והדעה המחלקתית בתוך משרד החוץ נטתה לתמוך ב'קו התקיף ביותר' שמשרד המושבות אימץ כנגד פליטי 'סטרומה' (והפליטים האחרים) בהתאם למדיניות 'הספר הלבן'.

ב - 15 בפברואר 1942 - שלושה שבועות לאחר שמק-מייכל קיבל ממשרד המושבות הוראות (נגד רצונו) להרשות את כניסת ילדיהם של בעלי האשרות הרומניים וההונגריים לארץ - הודיעה ממשלת המנדאט להג'סן, כי היא מוכנה להכניס ילדים מ'סטרומה', בגילים שבין 11 ל – 16. ³⁵ לאור זאת, הסכימה ממשלת תורכיה להאריך את התאריך האחרון, ה - 16 בפברואר, אך הודיעה מיד לממשלת בריטניה, שלא תרשה לילדים האמורים לנסוע לארץ-ישראל בדרך היבשתית, לאורך תורכיה.³⁶ למרות לחץ מלונדון, סירבה ממשלת תורכיה לשקול מחדש החלטה זו, ובמשך השבוע שלאחר מכן נשאר הנושא בנקודת קיפאון. במשך תקופה זו דיווח הג'סן, שהתורכים מוכנים לגרור את 'סטרומה' לים השחור ולנטשה שם.³⁷

ואכן, השלטונות התורכיים גררו את הספינה לים השחור, מחוץ למים הטריטוריאליים של ארצם. כאשר פסקו מנועיה מלפעול, שותקה הספינה, וב - 25 בפברואר שקעה במצולות. רק אחד מנוסעיה ניצל. רוב הדו"חות, כולל זה של הניצול היחיד, טוענים שהספינה טורפדה.

'הזדמנות משמים'

טביעת 'סטרומה' סימנה נקודת מפנה חשובה במערכה הבריטית נגד הגירה בלתי-חוקית; וכדי להבין את ההחלטות שנעשו בלונדון ובירושלים ושהובילו לטראגדיה, יש להביא בחשבון את התפתחותה הכללית של מדיניות הפליטים באותה עת. על אף חששה של ממשלת המנדאט מפני הסיכון הבטחוני שייווצר אם יורשו נוסעי 'סטרומה' להיכנס לארץ, או מפני 'הקשיים המעשיים' שהקלה כזו היתה גורמת, לא סביר להניח כי אלה אכן היו הנושאים שהדריכו את השלטונות בירושלים. בתחילת פברואר כתב המזכיר הראשי של ממשלת המנדאט, מקפירסון, למחלקת המזרח התיכון של משרד המושבות, על דאגת הממשל בארץ באשר לשינוי הנראה לעין במדיניות, שהתבטא בהחלטה (בלא קשר ל'סטרומה') להרשות ל – 271 ילדיהם של בעלי האשרות ברומניה ובהונגריה להיכנס לארץ-ישראל. החלטה זו התאפשרה עקב הסכם של ממשלת שווייץ (שייצגה את האינטרסים הבריטיים באזורים הכבושים) לקחת על עצמה את מטלת הזיהוי והתיעוד בארצות ההגירה. ממשלת המנדאט חששה, שגורם חדש זה מהווה אות לביטול רחב יותר של החרם על הגירה חוקית מהאזורים הכבושים³⁸. כמעט מיד לאחר ההחלטה על 271 הילדים, התפתח דיון על המשך מעצרם וגירושם בעתיד של פליטי 'דריאן', דיון שאיים להמעיט בערך מדיניות הגירוש ולסלק סופית את כל הפליטים שהצליחו להגיע לארץ באופן בלתי-חוקי. החרם על הגירה מארצות אויב (שממשלת המנדאט חששה שיעלה לדיון) ומדיניות ההרתעה של גירוש והוצאה מן הכלל של איסור על הגירה בעתיד (שזה לא כבר הוטחה נגדה ביקורת בקבינט) היו אבני-הפינה של המדיניות הבריטית בקשר לתחזיות 'שיטפון הבאים' - זרם בלתי-פוסק של פליטים יהודיים הבורחים מאירופה הנאצית.

בפברואר 1942 היה נראה ששני קווי המדיניות נדונו בלונדון. נוסף על כך, הפכה מדיניות ההרתעה שדגלה בגירוש יעילה פחות ככל שהידרדר מצבה של יהדות אירופה. אפילו הגירוש למאוריציוס וחרם על כניסה לארץ בעתיד היו טובים יותר מהישארות באירופה. כך, כדי למנוע 'יותר ויותר ספינות של יהודים לא-רצויים לאחר מכן', היה רצוי, ככל שהתאפשר הדבר, להחזיר פליטים יהודיים לאירופה לפני הגיעם לטריטוריה בריטית. היה אפשר להחיל מדיניות זו רק בשיתוף-פעולה עם השלטונות התורכיים, ודבר זה מסביר מדוע ראו משרד החוץ ומשרד המושבות את הצהרת התורכים המקורית, שבכוונתם להחזיר את הספינה, כ'הזדמנות משמים' שהמדיניות הבריטית כוונה לקראתה במשך שלוש השנים הקודמות.

כך רצו, בשל סיבות שונות, גם השלטונות בירושלים וגם משרד המושבות, שהממשלה תפעיל את המערכה נגד ההגירה הבלתי-חוקית עד למסקנה ההגיונית. כתוצאה מכך הוחלט לעודד את הממשלה התורכית בכוונתה להחזיר את 'סטרומה' אל הים השחור, למרות שהיו קיימות אשרות הגירה חוקיות במסגרת 'הספר הלבן', ולמרות שהפעולה היתה עלולה להשפיע השפעה קשה על דעת-קהל בריטית ואמריקנית.

בארץ-ישראל גרמו הידיעות על הטביעה להקשחה סופית של עמדת היהודים נגד הממשלה, ולעוינות גלויה נגד הנציב העליון באופן אישי. מוושינגטון הבריק השגריר הבריטי, שנמתחה ביקורת על חלקה של בריטניה בפרשה, ושדעת-הקהל האמריקנית אינה מבינה מדוע סירבו לאפשר לנוסעי 'סטרומה' להיכנס לארץ-ישראל, בזמן שלא נוצלו הרבה אשרות הגירה חוקיות. מחלקת המדינה ביקשה אף היא, באמצעות השגרירות האמריקנית בלונדון, ממשרד החוץ הסבר למדיניותו³⁹. בבריטניה גופה נמתחה ביקורת על הממשלה בפרלמנט.⁴⁰

משרד המושבות הבין, שכעת הוא ניצב בפני האתגר החמור ביותר ביישום מדיניות ההגירה בארץ-ישראל, ושעליו לעשות הקלות. בדיון על הטראגדיה בפרלמנט הכריז שר המושבות, כי הממשלה 'תעשה כל דבר מעשי כדי למנוע הישנות טראגדיה [דומה]'.⁴¹ למעשה, עברו יותר מחודשיים של דיונים מסובכים ומחלוקות לפני שגובשה מדיניות הגירה חדשה.

משרד המושבות דן בשאלת המדיניות לעתיד ב - 19 במארס 1942 והחליט, שמתוך האפשרויות השונות הפתוחות בפניו, המעשית ביותר היא זו שהציע שר המושבות לקבינט, דהיינו לאפשר לפליטים שהגיעו לתורכיה להמשיך לארץ-ישראל, ובה יקבלו אשרות כניסה - כל עוד יונפקו אשרות כאלה במסגרת מדיניות 'הספר הלבן'.⁴² הצעות אלה הובאו לדיון בפני הנציב העליון, בצירוף ההערה, שתגובת הציבור בארצות-הברית ובאנגליה לאירועים האחרונים 'גרמה מבוכה רבה לממשלת הוד מלכותו'. וש'היה נחוץ להימנע מחזרה על אסון סטרומה'.⁴³ מק-מייכל השיב להמלצת משרד המושבות למחרת היום : 'השקפתי היא, שקיימת סבירות גבוהה של מרי יהודי בפלשתינה, אם לא תבוצע איזו הקלה שהיא. הקושי הוא במציאת הקלה שלא תגרום למפולת'. הוא דחה נמרצות את המלצתו של משרד המושבות להרשות לפליטים להיכנס לארץ כל עוד קיימת מכסה של אשרות כניסה, בנימוק שאם תאומץ מדיניות כזו, יגבר זרם הפליטים. כאלטרנאטיבה המליץ מק-מייכל, שבעתיד יעכב הצי ספינות פליטים ויסיטן 'דרך התעלה[סואץ] להפלגה בטוחה למאוריציוס או לכל מקום אחר'. על כך בדיוק המליצה הסוכנות היהודית ב - 1940, ולמרות שאז התנגד למדיניות זו, אישר מק-מייכל כעת, שהאישים הבולטים (הוא לא הזכיר את הסוכנות) 'דרשו זאת בעקיבות'.⁴⁴

עד לסיומה של בחינת המדיניות, נבע רק שינוי חשוב אחד מלקחי פרשת 'סטרומה' - בעתיד 'לא תעשה הממשלה הבריטית דבר כדי למנוע ספינות [פליטים] מהמשך הפלגתן'.⁴⁵ במלים אחרות, המדיניות של עידוד החזרתן לאירופה נזנחה. אם יעוכבו הספינות על-ידי פטרולים של הצי המלכותי, הן ילוו ל'יעד כלשהו מחוץ לפלשתינה', למרות שלא הוברר לאן, אם יצליחו להגיע לארץ-ישראל בלי להיתפס, ייעצרו הנוסעים עד אשר יגורשו בעתיד.

תוכנית להוצאת ילדים יהודים מבולגריה

במהלך חודש אפריל 1942 הגיע מק-מייכל ללונדון לשיחות עם משרד המושבות, וניצל את ההזדמנות כדי לפתור את שאלת מדיניות ההגירה. משרד המושבות הציע, שהמעפילים שיגיעו לארץ ייעצרו לחקירות בטחוניות נוקשות, ואם יעברו אותן - יקבלו אשרות כניסה וישוחררו. כיוון ששום ספינה לא היתה פנויה לצורך הגירוש, ולמעשה לא היה ביכולתם של שלטונות המנדאט לעצור מספרים גדולים של פליטים עד שתימצא ספינה כזו, וכיוון שנכשל הניסיון למצוא מקום חלופי קרוב לארץ-ישראל, שהפליטים יופנו אליו בהיותם בים או יגורשו אליו אם יגיעו ארצה, לא היתה כנראה כל אלטרנאטיבה חוץ משחרור הפליטים בארץ. מדיניות זו הוחלה גם על עצורי 'דריאן'. עם זאת התעקש מק-מייכל, ומשרד המושבות הסכים לכך, שלמען דעת-הקהל הערבית לא ייעשה דבר להקל על מסעם של הפליטים מתורכיה לארץ-ישראל.⁴⁶

משרד המושבות רצה להציג את מדיניותו החדשה לאישור הקבינט מהר ככל האפשר, ומיד לאחר השיחות עם מק-מייכל הגיש תקציר עבודה לאישורו של משרד החוץ. כתוצאה מהתנאי המיוחד שהציב הנציב העליון, שדבר לא ייעשה להקלת מסעם של הפליטים המקורקעים בתורכיה, היו הקלות המדיניות החדשה מוגבלות למעשה לאותם פליטים שהפליגו בספינות גדולות, שהיו מסוגלות להפליג מהבלקאנים למזרח התיכון. אלה שחצו את הגבול הבולגרי-תורכי ביבשה, ואלה שהגיעו לתורכיה באוניות קטנות יותר - לא יקבלו מקלט. בנייר-העבודה הוזהר הקבינט, כי התורכים עלולים לגרש פליטים כאלה בחזרה לאירופה הכבושה, והדבר יגרור ביקורת ציבורית נוספת.⁴⁷ עם זאת, האבחנה בין הפליטים שיכלו להימלט מארץ אויב לאלה שיכלו נוסף על כך להגיע לארץ-ישראל - היתה מרכזית במדיניות החדשה. משרד המושבות, בהסברו למשרד החוץ אשר התלונן על שוויתר יותר מדי, ציין כי הוא סומך על העובדה שהמספרים יהיו נמוכים, בשל המחסור באוניות. נוסף על כך, הוסיף משרד המושבות כי 'ינקוט את כל הצעדים המעשיים כדי למנוע פרסום ההסדרים החדשים', אלא אם כן יחליטו הגרמנים לספק את האוניות הדרושות והפליטים יתפתו להסתכן במסע.⁴⁸ משרד החוץ הסכים לתמוך במדיניות החדשה והוסיף רק את ההסתייגות, שאם יובילו ההקלות להגדלת ההגירה היהודית, ידונו בהן כאשר תיגמר שארית אשרות הכניסה שבמסגרת 'הספר הלבן'.⁴⁹ בתנאי נוסף זה אושרה המדיניות בקבינט ב - 18 במאי 1942, וסיימה תקופה של כמעט שלושה חודשי אי-ודאות באשר למדיניות ההגירה הבריטית לארץ-ישראל.

ביטול החרם

המדיניות החדשה היטיבה עם אותם עולים בלתי-חוקיים שהגיעו לארץ ושלא היתה אפשרות לשלחם למקום כלשהו. בריטניה עדיין סירבה לתמוך ב'יציאת מצרים' מסודרת (דהיינו עלייה חוקית) של יהודים , מאירופה הכבושה, אפילו בגבולות אשרות ההגירה הנותרות, וסירבה להנפיק אשרות לפליטים יהודיים שנתקעו באזורים נייטראליים או של בעלות-הברית (מדיניות ליבראלית יותר היתה נהוגה לגבי פליטים לא-יהודיים). נותר בעינו החשש מפני שיטפון אפשרי, וכך נמשך החרם על הגירה מאזורים כבושים. עם זאת, ציינה הליברליזאציה במדיניות במאי 1942 את תום תקופת ההרתעה והעונשים של מדיניות ההגירה, ששלטה במחשבה הרשמית ב - 1941-1939.

השינויים במדיניות היו נחוצים קודם כל מפני שצריך היה להבטיח לדעת-הקהל, שטראגדיית 'סטרומה' לא תישנה. עם זאת, היו גם סיבות אחרות לשינוי. התראתו של מק-מייכל, שבלי הקלות תהיה תסיסה יהודית חמורה בארץ-ישראל, הבהילה את משרד המושבות. נוסף על כך, עם כיבושה המואץ של אירופה בידי הגרמנים ב - 1941-1940, הביא החרם על הגירה מארצות כבושות לכך, שיהודים אירופיים במספרים גדלים והולכים לא יכלו עוד לקבל אשרות הגירה חוקיות. כתוצאה מכך, כמעט כל ההגירה היהודית לארץ היתה ממילא בלתי-חוקית (נקודה שהסוכנות היהודית חזרה והטעימה בפני משרד המושבות), ובמסגרת המדיניות הקודמת לא היתה אפוא דרך אחרת שבה יכלה ממשלת המנדאט לחלק את המספר הרב של אשרות, שהובטחו במסגרת 'הספר הלבן' אך לא היו בשימוש.

בנובמבר 1942 הודיעה הסוכנות היהודית למשרד המושבות, כי יש סימנים מוצקים לכך שממשלת בולגריה הפרו-נאצית מוכנה להרשות לאוכלוסיה היהודית להגר. בזמן שהצעה זו נדונה בלונדון התפרסמו בעיתוני בריטניה פרטים אודות טבעו האמיתי של רצח יהדות אירופה בידי הנאצים, ואלה אושרו רשמית כנכונים על-ידי הממשלה הבריטית. לחצה של דעת-הקהל שכנע את משרד המושבות בצורך במחווה, והוא החליט להרשות ל - 4,500 ילדים יהודים מבולגריה ול - 500 מבוגרים נלווים להגיע לארץ-ישראל. אולם זו היתה הקלה מיוחדת, והמדיניות הכללית של הגבלת העלייה היהודית נשמרה בתוקף ככל האפשר. עם זאת, בקרוב עמדה המדיניות להשתנות, בשל המאורעות.

בהמשך להצלחות של כוחות בעלות-הברית נגד הגרמנים במדבר המערבי בשלהי 1942 , ניסו ממשלות הבלקאן, שתמכו במדינות הציר, 'להבטיח' את עצמו על-ידי הצעת הקלות באשר לאוכלוסיהן היהודים.
נכונותה של ממשלת בולגריה להרשות יציאתם של ילדים יהודים היתה דוגמה אחת לכך. בשלהי דצמבר 1942 דיווחה שגרירות בריטניה באנקרה על שמועה, שממשלת רומניה מכינה צעד דומה – תוכנית להרשות הגירתם של 70,000 יהודים רומנים, בתמורה לסכום כסף נכבד.⁵⁰ מיד לאחר מכן הגישה הסוכנות היהודית (אשר שמעה על התוכנית באמצעות נציגיה באיסטנבול) למשרד החוץ בקשה שהעניין ייחקר.⁵¹ ההצעה הביכה הן את משרד החוץ והן משרד המושבות, ומשרד החוץ הבריק מיידית לוושינגטון, בניסיון להניא את מחלקת המדינה מטיפול בעניין, אם יובא לידיעתה.⁵² ההצעה לא רק שהיתה מנוגדת להסגר הכלכלי על מדינות הציר, אלא הצביעה בדיוק על מדיניות של העברת האוכלוסיה בהיקף גדול, שהבריטים חששו ממנה תמיד.

עם זאת, במסגרת ההקלות במדיניות ההגירה, העביר משרד המושבות את כל האשרות שבתוקף - לילדים יהודיים ממדינות כבושות ולמספר מבוגרים מלווים (שעמדו לכלול מספר קטן של 'ציונים ותיקים', רבנים ורופאים), כפי שהסביר שר המושבות החדש לנציב העליון. הקלה כזו היתה הכרחית כדי להימנע מערעור ההגבלות הרחבות יותר על הגירה יהודית לארץ-ישראל.⁵³

נסיון המשא-ומתן על התוכנית להוצאת הילדים היהודים מבולגריה באמצע 1943 גרם לשלטונות בלונדון להבין מה שכבר היה נכון מאז סוף 1941 - שבמקום לגרש את היהודים ולהביך על-ידי כך את בעלות-הברית, החליטו הגרמנים למנוע את בריחתם. על כל פנים, המחסור באמצעי תחבורה, שהוצג על-ידי נסיון התוכנית הבולגרית, הפך כל גירוש לבלתי-סביר. ברגע שעובדות אלה התבהרו בלונדון, סולק החשש מפני 'מבול המהגרים' מהמחשבה הרשמית של מדיניות הפליטים, במקום זאת היו כעת סיבות חדשות לדאגה: תגובה ציבורית לכשלון התוכנית הבולגרית (שהיה מבצע ההצלה החשוב היחיד של בריטניה), והמשך הימצאותן של אשרות הגירה רבות בלי שימוש.

בין 1 באפריל ל - 30 ביוני 1943 הצליחו 1,227 יהודים, רובם שלא מאזורים כבושים, להגיע לארץ-ישראל, ומק-מייכל דיווח, שלמשך תשעת החודשים הנותרים של מדיניות 'הספר הלבן' נותרו 32,000 אשרות פנויות מתוך הסך הכולל של 75,000. רבות מבין האשרות הונחו למעשה בצד, לשימוש אפשרי בעתיד עבור הילדים הבולגריים, וליחידים מסוימים באירופה הכבושה. נושא האשרות לקבוצות אחרות היה רק תכסיס להציל חיים, והגירתם לא היתה צפויה ברצינות לפני מארס ⁵⁴.1944 רק באמצע 1943 הוברר, שעקב נסיבות המלחמה, כתוצאה ישירה מהמערכה נגד העלייה הבלתי-חוקית והניהול הקשוח של חוקי ההגירה, ובמיוחד כתוצאה מהחרם על הגירה מארצות כבושות, כמעט חצי מפוטנציאל העלייה היהודי שהובטח במסגרת 'הספר הלבן' - לא ימומש.

כתוצאה מכך, ביוני 1943 החליט משרד המושבות לבטל את החרם על עלייה מארצות כבושות, כמו גם את המדיניות שהתירה כניסתם לארץ-ישראל רק של אותם עולים שהגיעו בכוחות עצמם. לפי מדיניות זו, כל הפליטים היהודים שהצליחו להגיע לתורכיה יורשו להיכנס לארץ, לאחר בדיקה בטחונית, ולא יישלחו לקפריסין. עם זאת, משרד המושבות הבהיר לנציב העליון, שצעד סופי זה בביטול גבולות המגן שהוקמו סביב הגבלות 'הספר הלבן' נעשה רק משום שמספר האשרות הוא כה גדול ומספרי הפליטים העשויים לקבלן אמור להיות קטן. למק-מייכל נמסר, כי 'המספרים שייכנסו במסגרת הצעות חדשות אלה לא יגרמו הגדלה במספר המהגרים שהספר הלבן מאשר'.⁵⁵ נוסף על כך, כפי שנעשה בכל ההקלות הקודמות של משרד המושבות, הוא התעקש שלא תתפרסם שום הצהרה פומבית על השינוי במדיניות, שמא זו תעודד את זרם הפליטים היהודיים בתורכיה.

במשך המחצית האחרונה של 1943 ניסתה הסוכנות היהודית להסיר את תנאי הסודיות מעל ההקלות החדשות, בטענה שרצונה של בריטניה לא להודיע אפילו לשלטונות התורכיים על נכונותה לקבל פליטים שהגיעו לתורכיה דרך היבשה הקשתה למעשה על הפליטים לחצות את הגבול התורכי.⁵⁶ עם זאת, התעקש מק-מייכל על שמירת הסודיות, כיוון שחשש שהדבר יגרור מבול של פליטים.⁵⁷ רק כאשר הוברר בתחילת 1944, שלמרות מדיניותה של בריטניה להרשות לפליטים לצאת לארץ-ישראל, רק מעטים נמלטו מאירופה, התערב משרד המושבות בהחלטת הנציב העליון. לממשלת תורכיה נמסרה הודעה בעל פה על המדיניות החדשה בינואר 1944 - שבעה חודשים לאחר אימוצה.⁵⁸

הקלות יולי 1943 לא פיצו על הגבלות השנים שחלפו מאז פורסם 'הספר הלבן' במאי 1939. ב – 31 במארס 1944 - תאריך שהפך לבעל משמעות סמלית, בסיימו את חמש שנות מדיניות 'הספר הלבן' - היו למעלה מ - 20,000 אשרות פנויות. למעשה, לא הגיעה העלייה היהודית לגבול ה - 75,000 עד דצמבר 1945 - החודש שבו הושעו תנאי ההגירה של 'הספר הלבן' באופן רשמי.

סוף דבר

כשנסתיימה מכסת האשרות לפי 'הספר הלבן' חש ראש הממשלה החדש, קלמנט אטלי, שאין הוא יכול לבטל את העלייה היהודית לגמרי, וזו נמשכה במכסה של 1,500 רשיונות לחודש. באוגוסט 1946, בגבור זרם ההעפלה, החליטו הבריטים להגלות את העולים הבלתי-חוקיים לקפריסין, כדי לנסות לבלום את הגל הגואה. בסוף 1946, מחצית מהמכסה החודשית של הרשיונות הועמדה לרשות הכלואים בקפריסין. השאר הועמדו לרשות בני-משפחה של יהודים בארץ-ישראל וליהודים במחנות העקורים באזור הבריטי בגרמניה.

בשנת 1947 חדלה מדיניות ההגירה הבריטית בארץ-ישראל לשמש כמכשיר פנימי והפכה לאמצעי, שניתן בו להשיג מטרות דיפלומאטיות ופוליטיות. ממשלות דמוקראטיות וליבראליות אינן יכולות ליצור או למנוע תנועות של אוכלוסיות גדולות. באופן בסיסי עמדה בפני הבריטים בארץ-ישראל אותה דילמה שניצבה בפני האמריקנים בגרמניה ב - 1946. האמריקנים הכירו בכך שהם אינם יכולים לעצור את זרם העקורים היהודים על-ידי חסימת הגבולות. הבריטים חשו, שאין להם כל ברירה אלא לנסות. כתוצאה מכך הם איבדו את סמכותם הפוליטית בארץ-ישראל.