פרק שישי : סיפור אמנון ותמר מחבר: שמעון בר-אפרת

חזרה3

בפרק זה יובא ניתוח של סיפור שלם תוך צירוף כל ההיבטים, שנידונו בנפרד בפרקים הקודמים. הסיפור שנבחר לניתוח כולל כזה הוא סיפור אמנון ותמר, כיון שמבחינה ספרותית הוא אופייני לסיפור המקראי בכלל. אמנם יש בו יחוד, כמו בכל סיפור, אבל דרכי העיון בסיפור זה יתאימו גם לרוב הסיפורים האחרים במקרא.

הניתוח יבוצע בשני שלבים: תחילה ייבדק העיצוב הספרותי של הסיפור לאורכו, צעד אחר צעד, תוך שימת-לב מיוחדת לפרטים סגנוניים; אחר-כך יידונו מספר מאפיינים ספרותיים של הסיפור בכללו.

אך לפני שאפשר יהיה לדון בפרטי העיצוב הספרותי של סיפור אמנון ותמר (שמ"ב יג 22-1), יש צורך ללבן תחילה בעיה אחת, שהבהרתה הכרחית להבנת הסיפור. הכוונה לשאלה, אם תמר מותרת או אסורה היתה לאמנון, שהוא אחיה מצד האב אך לא מצד האם. מתוך הסיפור עצמו עולה, שהיתה מותרת לו, שכן היא אומרת לו כאשר הוא מבקש לשכב עמה: וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ (13). ואולם חוקי התורה אוסרים במפורש על נישואין בין אח ואחות חורגים (ויקרא יח 9, כ 17, דברים כז 22). חז"ל ובעקבותיהם המפרשים המסורתיים פותרים את הסתירה בין דברי תמר לבין הכתוב בתורה בדרך הדרש.³⁴ ואילו לדעת הפרשנים החדשים, בתקופה ההיא עדיין לא נהג האיסור של נישואין בין אח ואחות חורגים (הם סומכים דעה זו על הנהוג אצל עמי הסביבה, וביחוד במצרים, וכן על בראשית כ 12, שם נאמר, כי שרה אשת אברהם בת אביו היתה אך לא בת אמו). רק מעטים סבורים, כי תמר אסורה היתה לאמנון, ככתוב בתורה, וכי לא אמרה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך אלא כדי לדחות את אמנון בקש וכדי להרוויח זמן. אך סברה זו אינה נראית, הואיל וגם אם דברי תמר אלה רק תחבולה היו, מן ההכרח שיהיו מתקבלים על הדעת ושיצביעו על דרך שהיא באפשר. אמנם אפשר לטעון, שאם תמר מותרת היתה לאמנון, יכול היה לבקש אותה מאביו מלכתחילה במקום להזדקק לתחבולות; אולם לטענה זו אפשר להשיב, כי אמנון לא חפץ לשאת את תמר לאשה, אלא להשביע את יצרו בלבד. עוונו של אמנון אינו אפוא גילוי-עריות דווקא, כי-אם בעילה בעל כורחה. מעשה אונס הוא פסול ומגונה בכל מקרה, קל וחומר כשמדובר באח ואחות.

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשֹוֹת לָהּ מְאוּמָה (2-1).

הסיפור מתחיל בפרישה, שבה מוצגות הדמויות הפועלות. ארבעה דברים נמסרים על-אודות הדמויות: השמות (אבשלום, תמר, אמנון), הקשרים המשפחתיים (בן דוד, אחות, ושוב בן דוד), המראה החיצוני של תמר (יפה), והיחס הרגשי של אמנון אל תמר (ויאהבה). לכל ארבעת הדברים הללו חשיבות רבה למהלך הסיפור. את השמות יש לדעת, כמובן, כדי שאפשר יהיה לזהות את הדמויות הפועלות בסיפור. ליחסי המשפחה בין הדמויות נודע משקל רב, באשר הם יסוד התסבוכת שהסיפור עומד עליו. יופיה של תמר הוא, בלי ספק, הסיבה לאהבת אמנון אליה, וזו המניע לכל מה שעתיד להתרחש. כלומר, אין בפרישה שום פרט, שאינו חיוני להבנת הסיפור.

המבנה של הפסוק הראשון ראוי לתשומת-לב. אפשר היה למסור את אותם הפרטים על הדמויות תוך בניה אחרת של הפסוק. למשל: ויהי אחרי כן ויאהב אמנון בן דוד את תמר אחות אבשלום בן דוד והיא יפה מאד. אף-כי נמסר כאן באופן כללי אותו תוכן כמו בפסוק המצוי במקרא, ישנם הבדלים דקים, שאינם נטולי משמעות. הפסוק במקרא בנוי כך, שנוסף על המידע שהוא מוסר על-אודות הדמויות, יש בו גם משום רמז לבאות.

בראש הפסוק מוזכר אבשלום בן דוד. העובדה שאבשלום מוזכר בפסוק הראשון יש בה כדי להתמיה, שכן בסיפור שלפנינו אין הוא מופיע אלא בתפקיד משני בסוף, ודי היה בהצגתו שם תוך הבהרת יחס הקרבה שבינו לבין תמר. מכל שכן שיש לתמוה על כך, שהוא – ולא אחד הגיבורים הראשיים, אמנון או תמר – מוזכר במקום בולט בראש הפסוק. אך ככל הנראה ניתן לו מקום בולט זה בגלל התפקיד המרכזי, שהוא עתיד למלא בהתפתחויות הבאות בעקבות מעשה אמנון בתמר. פירוש הדבר, שעם היות סיפור אמנון ותמר מעין יחידה ספרותית לעצמה, אפשר ללמוד מפסוק הפתיחה, כי אין יחידה זו אלא הקדמה או שלב ראשון בשרשרת הסיפורים הבאים אחריה.

ובעוד שאבשלום בן-דוד פותח את הפסוק, סוגר אותו אמנון בן-דוד – ובאמצע, בין שני האחים, ניצבת תמר. מבנה זה משקף את המצב אשר עתיד להיווצר, כאשר שני בני דוד אלה יעמדו זה מול זה ותמר תהיה הגורם לפירוד ולהתרחקות ביניהם. אין בפסוק הנידון כל סימן לכך, שהעימות בין שני האחים מקורו בניגודי אינטרסים ביניהם בתחום הפוליטי, כלומר התחרות על ירושת כסא המלוכה, שכן דוד אינו מכונה המלך; ואין כל רמז, לא ישיר ולא עקיף, לענייני מלוכה. המתיחות בין אבשלום ואמנון היא בעלת רקע משפחתי: תמר היא הציר ובשני הקטבים המנוגדים נמצאים שני אחיה.

בניגוד לאבשלום ואמנון, המכונים כל אחד בן דוד, אין תמר מכונה כאן בת דוד אלא אחות אבשלום. בכך יש לראות רמז לכך, שהיא בת אותה אם כמו אבשלום (השווה 4, 20, 22), על אף העובדה כי בהמשך הסיפור היא נקראת גם אחות אמנון, הן בפי הדמויות המשתתפות (דוד, אמנון, אבשלום ותמר עצמה) והן בפי המספר. מכל מקום, כינוי זה הולם את אשר עתיד לקרות, כשאבשלום, ולא דוד, יפעל למענה וינקום את חרפתה.

הקשר בין אבשלום ותמר בא לידי ביטוי גם בכך, ששניהם מוזכרים במשפטים מאותו סוג, דהיינו במשפטים שמניים המחוברים זה לזה, ואילו אמנון מוזכר במשפט מסוג אחר, דהיינו במשפט פועלי.

משפט שמני בעצם מהותו מביע בדרך-כלל מצב, ואילו משפט פועלי נוטה לבטא התרחשות. ואכן מציין החלק הראשון של הפסוק הראשון מצב, אשר קיים לפני התחלת העלילה ואשר אינו משתנה גם בעת העלילה (הקרבה בין אבשלום ותמר), בעוד שהחלק השני של הפסוק כבר מעלה התרחשות – התרחשות נפשית-פנימית, שהיא קודמת וגורמת להתרחשות החיצונית של העלילה והיא עצמה משתנה במרוצת העלילה (אהבת אמנון לתמר נהפכת לשנאה).

בשל החשיבות המרכזית של גורם האהבה בסיפורנו אין המחבר מסתפק בקביעה הישירה בפסוק הראשון בדבר רגשותיו של אמנון (וַיֶּאֱהָבֶהָ), אלא הוא נוקט אמצעים נוספים כדי להדגיש את האהבה הזאת ולשוות לנגד עינינו את עצמתה. בפסוק 2 חודר הוא שוב לתוך נפשו של אמנון פנימה (וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן) והוא מודיענו, כיצד מציקה האהבה הזאת לאמנון עד להִתחַלות. העלילה עצמה מתחילה בשיחה המתנהלת בין יונדב לאמנון, ושיחה זו משמשת גם היא להמחשת עצמת האהבה: יסורי האהבה גורמים לו לאמנון שייראה "דל", ובתשובה לשאלה של יונדב בדבר סיבת מראהו זה, אומר אמנון כי את תמר אחות אבשלום אחיו הוא אוהב (4). לאחר העדות של המספר באה העדות של בעל-הדבר עצמו. ולעדויות ישירות אלה מצטרפת העדות העקיפה בדבר מראהו של אמנון. אם כן, האהבה של אמנון מובלטת בהתחלת הסיפור הבלטה יתרה, והקורא אינו יכול שלא לשים לבו אליה. ונשאלת השאלה, מה טיבה של אהבה זו.

המלה "אהבה" נושאת קונוטציות חיוביות – בספרות בכלל ובמקרא בפרט. לא פעם מציינת מלה זו במקרא אהבה רוחנית, רגש נעלה וטהור, וודאי שאין לומר, כי מלה זו מציינת תאוה יצרית דווקא. מדובר במקרא לעתים קרובות על אהבת ה', כאשר ה' משמש הן כנושא והן כמושא. מדובר גם על אהבה שאינה אלא ידידות עמוקה, כמו אהבת דוד ויהונתן. ומדובר, כמובן, גם על אהבה בין איש ואשה, אבל גם במקרה זה אין הכוונה דווקא לאהבה גופנית גרידא, אלא לעתים בא לידי ביטוי רגש עמוק שבלב, כמו, למשל, באהבת יעקב לרחל, שלא זו בלבד ששבע השנים שעבד בעבורה היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה (בר' כט 20), אלא גם אחרי שנים רבות, בהיות יעקב כבר זקן מופלג, לא נמוג מלבו זכר האשה האהובה והחוויה הטראומטית של מותה: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה... (בר' מח 7).

מכאן שכאשר מסופר בסיפורנו על האהבה החזקה של אמנון לתמר, אין לקורא כל סיבה לחשוב על תאווה יצרית חולפת. ובשמעו על סבלותיו של אמנון עקב אהבה זו, עשויה להתעורר בלב הקורא אהדה מסוימת כלפיו והשתתפות בצערו. אמנון אינו מוצג מיד בהתחלת הסיפור באורח שלילי, כמי שמעורר הסתייגות ודחיה, כי אם להיפך. השינוי בעמדת הקורא כלפיו מתחולל באופן הדרגתי, עד שלבסוף אינו חש כלפי אמנון אלא סלידה ותיעוב חריפים ביותר. ומן הראוי לשים-לב לעובדה, כי התמורה ההדרגתית בעמדת הקורא כלפי אמנון מושגת למרות קיצורו של הסיפור.

ספק ראשון בדבר אישיותו של אמנון עלול להתעורר בלב הקורא בעקבות הנאמר בפסוק 2: וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא. גם המפרשים המסורתיים וגם החדשים נוטים לראות במשפט הטפל כי בתולה היא הסבר למה שבא אחריו, כלומר מפאת היותה בתולה לא יצאה באופן חופשי מביתה (וכדעת אחדים: נשמרה היטב), ולכן ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה. אלא שאם כן הדבר, היינו מצפים, כי משפט הסיבה הזה לא יועמד לפני המשפט העיקרי, שהוא משועבד לו, כי אם לאחריו: ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה כי בתולה היא (הזזת האתנח מן המלה היא למלה אחתו, כהצעת רוב הפרשנים החדשים, אינה פותרת את הבעיה). לכן נראה יותר, כי ציון העובדה כי בתולה היא בא להסביר את מה שקדם, דהיינו היותה בתולה היא הסיבה לכך, שצר לאמנון עד להתחלות.³⁵

בהקשר זה ראוי לשים-לב לעובדה, כי עניין היות תמר בתולה מוזכר בסיפורנו לא רק פה, אלא הוא עולה פעם נוספת, כאשר מסופר כי תמר קרעה את כתונת הפסים אשר עליה, כתונת שלפי עדות המספר סימן וביטוי היא להיותה בת מלך בתולה (18). כלומר, צוין במפורש, כי תמר בתולה היא עם התחלת הסיפור, וכי חדלה להיות בתולה עם סיומו. אמנון אוהב אותה אהבה עזה בהיותה בתולה, אך הוא מואס בה מרגע שהיא פוסקת להיות בתולה. אמור מעתה, כי ציון העובדה בראשית הסיפור כי בתולה היא בא לרמוז לנו מה טיבה של אהבת אמנון ובמה היא תלויה.

ספקות בדבר אישיותו של אמנון עלולים להתעורר גם למקרא החלק השני של פסוק 2: וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשֹוֹת לָהּ מְאוּמָה. משמען של המלים ויפלא בעיני אמנון הוא, כי בלתי-אפשרי נראה לו לאמנון (יפלא = בלתי-אפשרי, השווה בר' יח 14, יר' לב 17, 27; יפלא בעיני = נראה כבלתי-אפשרי, השווה זכ' ח 6), אך סתם הכתוב ולא פירש מהו בדיוק הדבר שנראה לו כבלתי-אפשרי לעשותו לתמר. המלה מאומה משמעה כה רחב וכללי, שניתן לייחס לה כמעט כל תוכן. רק בהמשך הסיפור מתברר, מה רוצה היה אמנון לעשות לתמר. בשלב זה נמנע המספר עדיין מלומר דברים מפורשים על כוונותיו של אמנון, ולכן אין דמותו מצטיירת כאן כשלילית באופן ברור וחד-משמעי. לו רצה המחבר להעמיד את אמנון כבר כאן, בראשית הסיפור, באור שלילי מובהק, כי אז צריך היה לנקוט לשון פחות מעורפלת.

עם זאת משמש החלק השני של פסוק 2 להארת אישיותו של אמנון מבחינה מוסרית, אם-כי הארה מאוחרת. שעה שמבצע אמנון את מעשה האונס, מתמלאת המלה מאומה תוכן מוגדר למפרע, ואז מתברר לנו, כי אמנון לא פעל מתוך דחף פתאומי. כלומר אי-אפשר לטעון, שהאונס לא היה מתוכנן וכי בעת הפגישה בין אמנון ותמר, שנועדה מלכתחילה למטרות תמימות, גבר על אמנון לפתע יצרו. אין ספק שאמנון התכוון לעשות לתמר מאומה, דהיינו לשכב עמה, אלא שכאן הדבר הזה עדיין לא ברור.

במחצית הראשונה של פסוק 2, ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו כי בתולה היא, מעוררת המלה אחתו שאלה, שכן מלה זו מיותרת היא מבחינה אינפורמטיבית. מתוך מה שנאמר בפסוק 1, כי תמר אחות אבשלום היא וכי אבשלום ואמנון שניהם בני דוד הם, כבר ברור שתמר היא אחותו של אמנון מצד האב. לשם מה הובא, אם כן, הכינוי אחתו בפסוק 2?

אברבנאל רואה במלה אחתו כאן הסבר לכך, מדוע צר לאמנון להתחלות: "להיותה אחותו ואיך יחשק בה?" אך הסבר זה נתקל בקשיים. ראשית, הוא מושתת על ההנחה, שתמר אסורה היתה לאמנון, הנחה המקובלת על דעתו של אברבנאל, אבל אינה מקובלת על רוב רובם של הפרשנים, מסורתיים וביקורתיים כאחד. שנית, לו הסיבה לצרתו של אמנון נעוצה היתה בעובדה, שתמר אחותו היא, היינו מצפים לניסוח מעין זה: ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר כי אחותו היא; אך הנוסח שלפנינו תולה את הסיבה במפורש בעובדה, שתמר בתולה היא.

הכינוי אחות ככינוי לתמר, הן ביחס לאמנון והן ביחס לאבשלום, חוזר בסיפורנו שמונה פעמים, לכך מצטרפת העובדה, שהמלה אח ככינוי לאמנון או ככינוי לאבשלום חוזרת בסיפור תשע פעמים (לא הובאה בחשבון זה המלה אחי בפסוק 3, המתיחסת לקרבה בין דוד ושִמעָה). משמע, כינויים אלה באים להציג את המעשים של הנוגעים בדבר לאור הקרבה המשפחתית ביניהם, וכך מושגת מעין הערכה סמויה: או שהמעשים יאים לקרבה המשפחתית או שהם מנוגדים לה. אבשלום פועל בהתאם למה שמתחייב מהיותו אחיה של תמר, ואילו אמנון מתנהג בניגוד למה שמצופה מאח כלפי אחותו (ובעקבות זאת נוצרים גם היחסים בין אמנון ואבשלום, שאינם הולמים את היותם אחים).

וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ (5-3).

פסוק 3 משמש כמעבר מן הפרישה אל החוליה הראשונה של סיפור המעשה (ההתרחשות). כמו בפסוק 1 מוצגת לפנינו בפסוק זה דמות מדמויות הסיפור, וכמו שם מוצגת גם כאן הדמות הזאת במשפטים שמניים. וכשם שהוצגה תמר שם כאחותו של אבשלום, מוצג יונדב כאן כרעו של אמנון.

לגבי יונדב בן שמעה מתעוררת שאלה בדבר תפקידו בסיפור מבחינה ספרותית. אם נצא מן ההנחה, שבסיפור קצר, תמציתי, מרוכז, אין דמויות-משנה שאינן נחוצות ואינן תורמות לעיקרו של הסיפור, כי אז לא ברור כלל לשם מה הוכנס יונדב לסיפור. אין לומר, כמובן, כי סופר עליו כדי למסור את מה שאירע במציאות ההיסטורית, שכן גם כתיבת היסטוריה כרוכה, כידוע, בברירה קפדנית של חומר מתוך כמות עצומה של פרטים ועובדות. ואין צריך לומר, שמחברי הסיפורים המקראיים נוהגים איפק רב מאוד בהבאת נתונים ופרטים. מה ראה אפוא המחבר במקרה זה להכניס את יונדב לסיפור?

אמת, יונדב הוא אשר מתכנן כיצד למשוך את תמר בערמה אל ביתו של אמנון, אך האם יש חשיבות לעובדה, כי התחבולה שאיפשרה את ביצוע מעשה האונס, לא אמנון הגה אותה אלא אדם אחר? הלוא העיקר הא מעשה האונס עצמו, ולא יוכל להיות כל ספק, כי מלוא האחריות למעשה רובצת על אמנון, גם אם מישהו אחר עזר לו בעצה. מי שמחליט לקבל עצה ולהוציא אותה אל הפועל אינו יכול לגולל את האשמה על היועץ, אלא הוא עצמו חייב לשאת בתוצאות מעשהו.

אם הימצאות יונדב בסיפור אינה נובעת מחוסר שלמות ספרותית (גם זאת אפשרות, כמובן³⁶), הסברה אולי כי סיפור זה, כפי שעוד יתברר, אינו מסתפק בהבאת ההתרחשויות החיצוניות בלבד, אלא מרבה להוסיף את הגורמים, שהביאו את אמנון לעשות את מה שעשה, וכאחד הגורמים העיקריים לכך מזכיר הוא את עצתו של יונדב. אין בעצתו של יונדב כדי להקל מאשמתו ומאחריותו של אמנון, אבל יש בה כדי להסביר, ולו גם הסבר חלקי, כיצד הגיע אמנון לידי ביצוע מעשה האונס. בדמותו של יונדב יש גם כדי להאיר את דמותו של אמנון: אמנון נזקק לעצתו של יונדב, כי בעצמו לא מסוגל היה לחשוב על תכנית, שתחלץ אותו ממצוקתו הנפשית. כלומר לאמנון חסרה הפיקחות, שהיתה מנת-חלקו של יונדב.

הופעת יונדב ועצתו מעמידות אותנו לפני בעיות נוספות. יונדב מוצג בפסוק 3 כרע של אמנון, כבנו של שמעה וכאיש חכם מאוד. בהיותו בן אחיו של דוד (שמעה, אחיו של דוד, ידוע לנו משמ"א טז 9 בשם שַמָה ) הוא גם בן-דוד של אמנון וגם של תמר ואבשלום. לכן תמוה, שיונדב מציע לאמנון הצעה, שיש בה כדי לפגוע פגיעה קשה וחמורה בקרובתו תמר.ייתכן כי בהיותו הרע של אמנון עלתה נאמנות יונדב לבן-דודו זה על התחשבותו בבת-דודו, וכדי להוציא את אמנון מצרתו ומכאב-לבו לא חס על תמר. מכל מקום, עצה זו, הבאה לעזור לאדם אחד על חשבון אדם אחר, ויתר על כן – לבן-דוד על חשבון בת-דוד, מטילה צל כבד על מוסריותו של יונדב.

לאור הפרצוף המוסרי השלילי של יונדב מפליא הדבר, שהמספר מכנה אותו איש חכם מאד, שכן במקרא יש לאפיון זה בדרך-כלל צד של הערכה חיובית. ההערכה החיובית מבוססת בעיקרו של דבר – אם-כי לא באופן בלעדי – על התועלת שבחכמה מבחינה מוסרית (וגם דתית). בספרות החכמה אף מזוהה החכמה עם יראת ה' ועם סור מרע (איוב כח 28), ואיך ייתכן אפוא, כי המספר יאפיין ויעריך כחכם אדם, שלחובתו נזקף תכנון מעשה נבלה כלפי בת-דודו?

אולי נאמרו המלים ויונדב איש חכם מאד באירוניה?³⁷ – פתרון זה אינו מתקבל על הדעת, כיון שיונדב מתגלה בסיפור באמת כאיש חכם מאוד. חכמתו הרבה מתבטאת, בין השאר, בכך שהוא הופך חיסרון ליתרון. הוא מנצל בתכניתו את המצב הירוד של אמנון ואת מראה-פניו החולני, באשר הוא מייעץ לאמנון, שישכב על משכבו ויעמיד פני חולה. והוא מנצל אף את המכשול העיקרי העומד בדרכו של אמנון – המלך עצמו! במקום לנסות לעקוף את המלך ולהשיג את המטרה ללא ידיעתו ומאחורי גבו, עושה יונדב את המלך לשותף (פעיל), וכך הוא מבטל כל אפשרות של התנגדות מצד תמר או מצד כל גורם אחר לביקורה בבית אחיה.

על פיקחות מרובה מעידה גם העובדה, שיונדב מייעץ לאמנון כיצד למשוך את תמר בערמה אל ביתו, אך הוא נמנע מלהגיד לאמנון כיצד לפעול לאחר-מכן. עצתו של יונדב רק תביא את תמר אל בית אחיה (וכשלעצמו אין בכך כל רע) – מה שיקרה שם אחרי בואה אינו על-פי דברו, ולכן אי-אפשר יהיה להאשימו בכך.

חכמתו של יונדב יוצאת לאור גם במעמד השני, שבו הוא מופיע. בין כל הנוכחים בארמון המלך הוא היחיד, שאינו מאמין לשמועה, כי אבשלום הכה את כל בני המלך. הוא בטוח, שאמנון לבדו מת, מפני שהוא מבין, בניגוד לכל אנשי החצר, ואפילו בניגוד לדוד עצמו, כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (יג 32).

אך לא רק בגלל גילויי החכמה של יונדב אין לראות אירוניה בדברי המספר, שיונדב הוא איש חכם מאוד. פירוש משפט כמשפט אירוני מהפך למעשה את משמעותו – מחיוב לשלילה או משלילה לחיוב – ולכן יש לנהוג זהירות רבה בעניין זה; ואין להכריז על אמרה שהיא אירונית, אלא אם כן יש סימנים ברורים לכך שהמספר לא התכוון למה שאמר. במקרה שלפנינו אין סימנים כאלה.

חז"ל ורבים מן המפרשים המסורתיים, ואף אחדים מן הפרשנים הביקורתיים³⁸ פותרים את הבעיה באמרם, שיונדב היה חכם לרשעה או חכם להרע. כלומר, אף כי חכמה כשלעצמה חיובית היא, הרי יונדב משתמש בה לרעה.

נראה כי לאמירה, שיונדב הוא איש חכם מאוד, אינה מתלווה כל נימה של הערכה – מכל מקום לא הערכה מוסרית. מסתבר, שחכם כאן הוא נויטרלי: יונדב אינו נמנה עם סוג החכם-שהוא-צדיק הידוע מספר משלי, אלא הוא טיפוס של יועץ פיקח, המנצל את כשרונותיו כדי לשרת את אדונו או ידידו בקידום השאיפות והאינטרסים שלו, יהא טיבם המוסרי כאשר יהא. העמדה המוסרית של הסיפור אינה באה לידי ביטוי באפיון של יונדב, אלא בכך, שגם הרע החכם אינו יכול למנוע את התוצאות של מעשה הנבלה, והנבל בא על עונשו.

אך האם לא צפה יונדב מראש, כי מעשה האונס עלול להביא בעקבותיו תוצאות חמורות לאמנון? הלא מעשה כזה לא יוכל לעבור בלי תגובה מצד האב או מצד האח של הנפגעת, ואיך לא יבין זאת יונדב החכם?

מן הנמנע להשיב, שיונדב התכוון להזיק לאמנון – כשם שהזיק לתמר – באשר הוא מוצג לפנינו במפורש כרע של אמנון. אלא אם כן נניח, שיונדב הוא אמנם הרע של אמנון, אך אין תוכו כברו ואינו נוהג כיאות לרע, כשם שאמנון אינו נוהג כיאות לאח – בחינת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ (יר' ט 3). חיזוק להנחה זו אפשר למצוא אולי בהתבטאויות של יונדב בסוף הפרק, אשר אינן עולות בקנה אחד עם הרעות בינו ובין אמנון. יונדב אומר שם (32): כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה [קרי: שומה] מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. הלשון ענתו מחמירה ומרשיעה, והיא בעלת קונוטציות שליליות ביותר, ומפי רע לא היינו מצפים לשמוע לשון כזו, כי אם דווקא לשון מרככת ומטשטשת או, לפחות, נויטרלית. יונדב גם אומר (33): אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. כך מתקבל הרושם, כי מותו של אמנון אינו דבר חמור ומזעזע כשלעצמו, ומפליא ביותר שבלשון ממעיטה כזו נוקט הרע של הנרצח, מה גם שהמשפט כי אמנון לבדו מת יוצא מפי יונדב פעמיים (32, 33) – כאילו מותו של אמנון בעיניו אינו אלא דבר בעל חשיבות פחותה. קשה להבין התבטאויות אלה, אף אם כוונתן היא לנחם את המלך.

אם כן, שמא לא היה יונדב נאמן ומסור לרעו אמנון – דבר העולה בהחלט בקנה אחד עם אופיו הבלתי-מוסרי. ואפשר גם שהמלה רע כאן אינה מציינת אלא משרה, דוגמת רעה המלך (מל"א ד 5), או שהיא מציינת רק בן-לוויה ולאו דווקא ידיד. מכל מקום, על-פי ההנחה הנזכרת אין עצת יונדב עצת ידיד.

אך קיימת אפשרות אחרת לפתור את הבעיות הכרוכות בעצת יונדב, והיא שיונדב כלל לא התכוון, שאמנון יאנוס את תמר. הרי כל שאמר לאמנון היה שיתחלה ויבקש מאביו, שתבוא אליו תמר אחותו כדי להברותו לחם ולהאכילו מידה. יונדב לא אמר ולא רמז כיצד על אמנון לנהוג ומה עליו לעשות, בעת שתמר תימצא בביתו. אנו, הקוראים, מסיקים על כוונתו של יונדב מתוך מה שהתרחש אחר-כך בפועל. אנו מניחים, כי מה שאירע בין אמנון ותמר היה בהתאם לתכניתו של יונדב. אבל אולי הנחה זו אינה נכונה כלל? הלא הגירוש המשפיל של תמר מבית אמנון לאחר מעשה האונס ודאי לא היה כלול בתכניתו של יונדב – גירוש זה מנומק על-ידי המספר בכך, כי אהבתו הגדולה של אמנון לתמר נהפכה פתאום לשנאה גדולה. ואם הגירוש של תמר לא נעשה על-פי תכניתו של יונדב, שמא גם האונס עצמו לא היה פרי תכנונו? אפשר שיונדב לא התכון שאמנון ישתמש בכוח, אלא רק שינסה לדבר על לבה (ואכן, לאונס האלים קדם נסיון מצד אמנון לשכנע את תמר להתמסר לו מרצון, ורק אחרי שלא הצליח אמנון לפתותה במלים, גבר עליה בכוח וענה אותה. ואפשר שאף לזה לא התכוון יונדב, אלא לפגישה תמימה בלבד, שבה ייהנה אמנון מקרבת אהובתו.

אם כך, הרי מה שעשה אמנון- על דעת עצמו עשה. אמנם אין לומר, שהוא פעל מתוך שגבר עליו לפתע יצרו בעת הפגישה בינו לבין תמר, כיון שבפסוק 2 נרמז, כמוסבר לעיל, שהיו לאמנון מאווים בלתי טהורים לעשות לה מאומה. אך לא נאמר, שגילה את מאווייו אלה ליונדב (הוא רק אמר לו, שהוא אוהב את תמר אחותו), ולכן אפשר שיונדב לא חשב כלל על אונס.

לפי אינטרפרטציה זו אין בעצת יונדב כדי לפגוע פגיעה קשה ואכזרית בבת-דודו תמר, ואין בה כדי להביא בסופו-של-עניין לתוצאות קשות לרעו אמנון בצורת עונש או נקמה. זאת ועוד: מתבטלת גם המתיחות בין היות יונדב חכם, כינוי הנושא במקרא, בדרך-כלל, קונוטציות חיוביות ואף מוסריות, לבין העצה הבלתי-מוסרית, שהוא משיא לאמנון על-פי האינטרפרטציה המקובלת. כמו-כן לא תתעורר השאלה, מדוע לא נענש יונדב על חלקו במעשה הנבלה, לא מידי אדם ולא מידי שמים. ולבסוף, יש באינטרפרטציה זו גם משום הסבר להתבטאויות של יונדב בסוף הפרק, שלא היינו מצפים לשמען מפי רֵעַ. יונדב היה באמת רֵעַ כן וידיד מסור לאמנון, אלא שבעקבות מעשה האונס השתנה יחסו כלפיו, והוא הסתייג ממנו וחדל להיות רעו הטוב.

האינטרפרטציה הזאת יש בה, אפוא, כדי לפתור את כל הבעיות הקשורות ביונדב ובעצתו. ואם בכל זאת מתעורר לגביה פקפוק, הרי זה משום שאינטרפרטציה זו מושתתת על ההנחה, שאין בעצה של יונדב אלא מה שנאמר בה בגלוי ובמפורש. אבל כמו בחיים, כן גם ביצירה הספרותית בכלל ובסיפור המקראי בפרט, קיימות לעתים כוונות, שאינן מבוטאות במפורש. (למשל, בסיפור בת-שבע לא נאמר לשם מה אומר דוד לאוריה שירד אל ביתו, ובכל זאת אין כל ספק בלבנו באשר לכוונותיו של המלך.)

מיד עם הצגתו לוקח יונדב חלק פעיל בהתרחשות. נוצר מעבר טבעי בין הפסוק, שבו מוצג יונדב, לבין הפסוק, שבו מסופר על פעילותו: היותו רֵעַ לאמנון ואיש חכם מאד (3) בא מיד לידי ביטוי בשאלה, שהוא מפנה לאמנון מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (4). שאלה זו מעידה על חוש הבחנה ועל התענינות במצבו של אמנון.

השאלה של יונדב פותחת את הפעולה החיצונית, והיא מובילה במישרין אל הנושא המרכזי של הסיפור. הדו-שיח בין יונדב לאמנון, המתפתח בעקבות השאלה, מביא לידיעתנו את תכנון המעשה בהצגה סצנית קרובה- אנו שומעים את הדברים מפי המשוחחים עצמם ולא את סיכומם מפי המספר. ניתנת לנו ההזדמנות להיות עדים להתיעצות חשאית, שהתקיימה בוודאי בארבע עיניים.

שאלתו של יונדב ממחישה את מה שהודיע לנו המספר מקודם על אמנון, שצר לו להתחלות; הסבל הנפשי של אמנון הוא כה קשה, עד שהוא נותן את אותותיו במראהו החיצוני. זהו ביטוי עז למצוקה הקשה בה שרוי אמנון.

בתוך השאלה משולבת פניה ישירה אל אמנון באמצעות הכינוי בן המלך. הפניה הישירה הזאת אינה באה בהתחלת השאלה או בסופה, אלא בסמיכות למלה דל. הסמכת הכינוי בן המלך למלה דל מבליטה את הניגוד בין המצב הרגיל של בן מלך, שחייו אינם חסרים דבר ופניו טובים, לבין המצב הנוכחי של אמנון, שמראהו דל ופניו רעים. כך מושגת העצמה נוספת של יסורי-הנפש של אמנון.

בולטת בדברי יונדב גם החזרה בבקר בבקר. חזרה זו אינה נדירה במקרא (היא מופיעה, מלבד במקום זה, עוד תריסר פעמים) והיא מבטאת בהדגשה את המשמעות: כל בוקר. כאן היא מביעה שני דברים בעת-ובעונה-אחת. דבר ראשון, שהמראה הדל של אמנון אינו עניין של יום או יומיים, אלא הוא ניכר בו כבר איזה זמן, ומכאן שסבלו של אמנון ממושך הוא ואהבתו לתמר איננה רגש חולף ורגעי. ודבר שני, כי מפאת הסבל הנפשי נודדת שנת אמנון בלילות, ולכן פניו רעים בבוקר דווקא.³⁹

דבריו הבאים של יונדב הֲלוֹא תַּגִּיד לִי, תכליתם להאיץ באמנון שישיב לשאלה, ואני למדים מהם, כי אמנון אינו נוטה לגלות מיד את צפונות-לבו. אף-כי יונדב שם-לב, כי איזה עניין מטריד את אמנון זה זמן-מה, הוא לא שותף עד כה בסוד של רעו. באמצעות המלה לי מרמז יונדב ליחס הקרוב בינו לבין אמנון: גם אם לא תרצה לגלות את הדבר לאחרים, הרי לא תעלים אותו ממני. עם זאת אין יונדב מבליט את עצמו ואינו מנסח: הלוא לי תגיד.

בתשובת אמנון מועמד המושא הישיר בראש המשפט: אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. בדרך זו מודגש הגורם למצבו של אמנון, וכן משתקף במבנה משפט זה, שתמר נתונה בראש מעייניו. על-ידי הכינוי אחות אבשלם אחי מרמז אמנון לבעיות ולתסבוכת המשפחתית הכרוכות באהבה זו.

לדברי אמנון אלה מגיב יונדב מיד בהצגת תכנית פעולה מפורטת. יונדב פורש את תכניתו, תוך שילוב הדברים שעל אמנון לאמרם לאביו, לכשיבוא זה לראותו (דיבור בתוך דיבור). דברים אלה מובאים אחר-כך גם מפי אמנון עצמו, בשעה שהוא מדבר אל אביו, וגם מפי דוד, כשזה מפנה את הבקשה לתמר (וכן מפי המספר, המוסר על מילוי הבקשה):

וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה (7-6).

כאשר מוצאים בסיפור חזרות כאלה, יש לעמוד על המשותף ועל השוני בין הגרסאות השונות ולנסות להבין את משמעותם.

אצל שלושת הדוברים מופיע העניין העיקרי, דהיינו שתמר תבוא אל בית אמנון, בהתחלה ובלשון זהה (פרט להבדלים המתחייבים מן השוני בדובר ובאיש פנייתו). שלושתם מציינים במפורש את הקרבה המשפחתית (אחותי, אחיך), לא-דווקא כאמצעי זיהוי אלא כדי לרמוז, כי מן הראוי שתמר תעזור לאחיה להבריא וכי אין כל חשש או פגיעה בטעם הטוב, אם תמר הבתולה תבקר בביתו.

באשר להבדלים ניכר בעליל, שהדברים הולכים ומתקצרים מדובר לדובר. דברי יונדב מובאים בדיבור ארוך הכולל משפטים רבים – מחוברים ומורכבים. בניה זו הולמת את תוכן הדברים: תכנון מורכב ומפורט, אשר מציין כל מהלך ומהלך בשרשרת הפעולות הנחוצות לביצוע התחבולה. במבט ראשון נראה סדר הדברים, כפי שאמנון צריך לאמרם, תמוה ובלתי-הגיוני, שכן ותברני לחם קודם ל ועשתה לעיני את הבריה, בעוד שבמציאות הסדר חייב להיות הפוך. אבל התבוננות נוספת במשפט שיונדב שם בפי אמנון מגלה, כי אין מובאת בו שורה של פעולות, הבאות זו אחר זו לפי סדר התרחשותן, אלא, כפי שמתברר מזמני הפעלים, מובעות בו שתי משאלות: הראשונה – תבא נא תמר אחותי, והשניה – ותברני לחם. לכאורה משמשת המשאלה השניה כמטרה של הראשונה: תבוא נא תמר אחותי כדי להברותני לחם. לאמיתו-של-דבר, היחס הוא הפוך – המטרה האמיתית גלומה במשאלה הראשונה, שתבוא תמר, והמשאלה השניה משמשת לה כהנמקה. אולם כדי להסוות את המטרה האמיתית מפנה יונדב את תשומת-הלב דווקא למשאלה השניה על-ידי כך, שאותה הוא מפרט: ותברני לחם, כיצד? – ועשתה לעיני את הבריה, ואכלתי מידה. שני הפעלים ועשתה ואכלתי, שצורתם עבר + ו' ושמתארים פעולה, תלויים, מבחינת העניין, בפועל ותברני, שצורתו עתיד פשוט ושמבטא משאלה, והם מפרטים אותו. מבין שתי הפעולות הללו חשובה יותר השניה ואכלתי מידה, שכן היא מחייבת קרבה גופנית. ושוב, לצורך הסוואה מפנה יונדב את תשומת-הלב דווקא לפעולה החשובה פחות, על-ידי כך שהוא מוסיף כאן את המשפט הטפל למען אשר אראה. משפט טפל זה (הפועל בצורת עתיד) מרחיב ומסביר את מה שנרמז כבר במלה לעיני: וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה. המלה לעיני באה כדי למנוע, שתמר תכין את המאכל בביתה ותשלח אותו באמצעות שליח אל בית אמנון, כשם שמידה באה למנוע, שמשרת יאכיל את החולה.

מבנה המשפט הוא, אפוא, כך:

העניינים החשובים באמת ניתנים בראש המשפט ובסיומו: הופעת תמר אצל אמנון ואכילתו מידה. אך באמצעות פירוט והבהרה נוצר הרושם, כי הדבר החשוב הוא דווקא, שאמנון יראה כיצד מכינה תמר את המאכל, כדי שיתעורר תאבונו ויאכל ויתאושש. רושם זה מתחזק על-ידי הבחירה בשורש "ברה" (קרוב לשורש "ברא", שנגזר ממנו בריא = שמן, בעל בשר), שיונדב משתמש בו פעמיים: ותברני, הבריה. השם בריה מצוי בסיפור שלנו בלבד (ביחזקאל לד 20 יש לשם זה הוראה אחרת), והפועל "ברה" או "הברה" רק עוד בסיפור על קבורת אבנר, כאשר מסרב דוד לטעום לחם או כל מאומה לפני בוא השמש (שמ"ב ג 35), ובסיפור על מחלת הילד, כאשר ממאן דוד לברות לחם עם זקני ביתו (שם יב 17). הקשרים אלה מלמדים, כי מדובר באכילה שיש בה כדי לחזק ולאושש אדם הנתון בצער עמוק. באמצעות חזרה על השורש הזה מדגיש יונדב, כי מטרת בואה של תמר היא לאושש את החולה ולהשיב את נפשו, וברור כי אם זאת המטרה, אי-אפשר שלא להיענות לבקשה.

הדברים, היוצאים מפי אמנון עצמו, בנויים בצורה פשוטה יותר מן הדברים, שיונדב שם בפיו. הם מורכבים משלושה משפטים עיקריים המביעים משאלות; כלומר אין בהם משאלות ופירוט והנמקה, כמו בדברי יונדב, כי אם משאלות בלבד (כל שלושת הפעלים בלשון עתיד להבעת משאלה). הניסוח של אמנון פחות מתוחכם מזה של יונדב: אין בו אותה הסוואה והסחה עדינה מן העיקר, אלא שלוש המשאלות הנן שוות דרגה ושוות מעמד: תבוא נא תמר, ותלבב, ואברה מידה. במקום ואכלתי מידה שבדברי יונדב, אומר אמנון ואברה מידה. בכך הוא מרמז, כי האכילה מידי תמר יש בה כדי לאששו ולהבריאו. כלומר, בעוד שיונדב תלה את התחזקות החולה במאכל, תולה אותה אמנון בהאכלה מידי תמר. כמו-כן, בעוד שיונדב דיבר על מאכל בעלמא (לחם, הבריה), נוקב אמנון בשם המאכל האהוב עליו: לבִבות.

אפשר לומר כי יונדב מנסח את הדברים יותר בהתחשב בשומע, שלא יחוש בכוונה האמיתית ושלא יוכל לסרב לבקשה, בעוד שהניסוח אל אמנון מותאם יותר לדובר עצמו: נעלמות בו כמה מן הדקויות שבדברי יונדב, וניכרים יותר העניינים החשובים לאמנון.

דברי דוד אל תמר, שתלך אל בית אמנון אחיה ותעשה לו הבריה, קצרים ותכליתיים הם. הפעלים מופיעים בצורת ציווי: בהיותו האב (והמלך) יש בידו לצוות, ואין הוא חייב לפרט ולנמק. עם זאת ראוי לשים לב, כי אין דוד מחסיר את מלת הנימוס נא, כלומר הוא מנסח את דבריו אל תמר כבקשה ולא כפקודה. דוד מדבר על הבריה באופן כללי בלי לפרט, שכן לגביו אין כל חשיבות מהו סוג המאכל שתמר תכין לאמנון, ובלבד שתהיה זאת בריה, מאכל שיחזק ויבריא את החולה. בולט בדברי דוד העדר אותו הפרט, אשר ישנו גם בדברי יונדב וגם בדברי אמנון, והוא האכילה מידה של תמר. דוד משמיט את הפרט הזה, הכרוך בקרבה גופנית יתרה, מאותה סיבה, שאינו אומר לתמר לכי נא אל אמנון אחיך, כי אם לכי נא בית אמנון אחיך. (לעובדה שכל אחד חי בבית נפרד רומז גם המספר באמרו: וישלח דוד אל תמר הביתה.) דוד מזכיר רק את העניין, את המעשה המבוקש, ההליכה אל בית אמנון ועשיית הבריה, ואין בדבריו זכר לצדדים האישיים, ההכנה לעיניו והאכילה מידה. בכך יש משום עדות, שהדברים שהיו עיקר ליונדב ולאמנון כלל לא עלו על דעתו של דוד. ניסוח דבריו משקף תפיסת העניין כפשוטו ובאורח תמים.

לאחר ששמענו על העניין שלוש פעמים – מפי יונדב, מפי אמנון ומפי דוד – כל פעם בניסוח שונה במקצת, שומעים אנו עליו פעם רביעית מפי המספר, המוסר על ביצוע הדברים. החזרות הללו (שאפשר היה למנען, כמובן) מעיטות את קצב העלילה ומגבירות על-ידי כך את המתח. האטת מהירות הזמן והגברת המתח מושגת גם על-ידי המסירה המפורטת של הכנת הבריה בידי תמר, מסירה המתעכבת על כל צעד וצעד:

וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָושׁ {וַתָּלָשׁ} וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת. וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו (9-8)

בעת שבאה תמר אל בית אמנון, מוצאת היא אותו שוכב (צורת הבינוני מלמדת, שמדובר במצב קיים). אמנון לא שכב אפוא רק לצורך ביקור אביו, אלא הוא ממשיך בהצגה גם עתה. כך לא יתעורר כל חשד בלב תמר; אדרבה, יתחזק רצונה לעזור לאחיה ולסעדו. שכיבת אמנון על משכבו תוביל גם ביתר קלות לביצוע מעשה האונס.

מדברי המספר ותלך תמר בית אמנון אחיה למדים אנו, כי בהתאם למה שאמר לה דוד הולכת תמר לא אל אמנון, כי-אם אל בית אמנון. היא הולכת למלא תפקיד. תכלית הליכתה היא לעשות משהו למען אמנון, ולאו דווקא לראות את אמנון עצמו (על דוד, שבא אל אמנון לבקרו בחוליו, נאמר קודם: ויבא המלך לראותו). את התפקיד הזה הולכת היא למלא, כיון שאמנון הוא אחיה. בהיותו אחיה חייבת היא להושיט לו עזרה, וגם אין חשש לפגיעה בהליכות המוסר. דברי המספר כאן אינם רק בבחינת מסירת מידע עובדתי, אלא הם משקפים בו-בזמן (במרומז) את הרגשתה וגישתה של תמר; דבר זה חל גם על השימוש במלה בית וגם על השימוש במלה אחיה.

העובדה, כי מטרתה של תמר אינה אלא מילוי תפקיד מעשי, מוצאת את ביטויה גם בכך, שאין מסופר בשלב זה על שיחה בינה לבין אמנון, אלא, בבואה אל ביתו, ניגשת היא מיד לעבודה. לפנינו שורה של פעלים, הבאים זה אחר זה במשפטים קצרים, אשר יוצרים קצב מהיר: ותקח, ותלש, ותלבב, ותבשל, ותקח, ותצק. פעלים אלה וקצב זה מבטאים, כי תמר עסוקה בביצוע מלאכתה (בעוד שאמנון, השוכב בבטלה, יכול בינתיים להזין בה את עיניו). פעולה רודפת פעולה, תמר עובדת במהירות ואינה פונה אל עיסוקים אחרים. אך יש לשים-לב לכך, שהמספר מציג לפנינו את ההתרחשות באטיות יחסית (וכך מגביר הוא, כאמור, את המתח): הוא מפרט עד כדי כך, שבמקום לומר "ותלש את הבצק" אומר הוא ותקח את הבצק ותלש (בצק על שם סופו; הכוונה למרכיבי הבצק), ובמקום "ותצק את המשרת לפניו" הוא אומר ותקח את המשרת ותצק לפניו.

לאור העובדה כי כל הטרחה הרבה של תמר לשוא היא, כיון שלאמנון אין כל עניין במאכל שהיא מכינה ואין הוא מתכוון לאכלו כלל, יש יותר מקורטוב של אירוניה בכך, שהמספר מתעכב ומוסר בפירוט רב כל-כך על הכנת הבריה לכל שלביה. רמז לאותה אירוניה מצוי במלים אשר עשתה שבפסוק 10. מלים אלה מיותרות שם לגמרי מבחינה אינפורמטיבית, כי כבר ידוע היטב שתמר עשתה את הלביבות, אבל המספר מזכיר עובדה זו פעם נוספת בדיוק ברגע שהיא מביאה את פרי עמלה לחדרו של אמנון. נדמה לרגע, שיהיה עתה שימוש ותועלת במה שהיא טרחה להכין – אבל עד מהרה מתברר, כי לא כן הדבר וכי אין לאמנון חפץ בלביבותיה.

המלים ותצק לפניו באות ללמד, כי תמר לא התכוונה להאכיל את אמנון בידה. בקשתו של אמנון בעניין זה גם אינה ידועה לה, כי דוד לא מסר לה על כך. במלים אלה מסתיימת שורת הפעלים, שתמר שימשה להם נושא, ומכאן מתחילה שורת פעלים שאמנון הוא נושאם. כאן אפוא מצוי המעבר בין הפעילות של תמר לפעילות של אמנון. המעבר נוצר באמצעות מלת-היחס לפניו, שכינוי הגוף שלה רומז לאמנון. כמו-כן, הפעולה הראשונה של אמנון היא עדיין בעלת אופי פאסיבי למדי – הסירוב לעשות משהו (לאכול). רק לאחר מכן באות הפעולות האקטיביות יותר, עד שלבסוף נעשות פעולותיו של אמנון נמרצות ביותר.

סירובו של אמנון לאכול נמסר בקצרה, בשתי מלים בלבד, (וימאן לאכול), ללא פירוט או הסבר, ומפי המספר, ולא בדיבור ישיר מפי אמנון עצמו. אין ניתנת לקורא כל נקודת אחיזה בדבר סיבת הסירוב. תמר יכולה לייחס את הסירוב למחלתו של אמנון, אך הסבר זה אינו בא בחשבון בשביל הקורא, היודע כי אין כלל מחלה אלא העמדת-פנים בלבד. גם בעצה של יונדב אין כדי לעזור לקורא להבין את פשר הדבר, כי בעצה לא דובר כלל על סירוב לאכול. הסירוב הוא אפוא בלתי-צפוי ובלתי-מובן, ולכן יוצר הוא אצל הקורא מתח וציפיה לקראת הבאות.

הצעד הבא במהלך הסיפור אינו קשור במישרין בעניין האכילה, אלא בהרחקת הקהל מנוכחות אמנון. כך הולכים וגוברים המתח והציפיה של הקורא, כי עדיין לא נמסר לו מדוע מסרב אמנון לאכול. הסיפור עובר כאילו אל פסים אחרים. המספר מאט שוב את הקצב (ומגביר בכך את המתח) על-ידי חזרה כמעט מילולית: תחילה פקודת אמנון הוציאו כל איש מעלי, ואחר-כך ביצוע הפקודה ויצאו כל איש מעליו. פקודה זו של אמנון מבשרת, כי דבר בלתי-רגיל עומד לקרות או כי דבר סודי עומד להיאמר, דבר שחייב להישאר בגדר נעלם לקהל הרחב. הקורא אינו יכול לדעת עדיין מהו הדבר המיוחד הזה העומד להתרחש או להישמע, כיון שבעצת יונדב לא דובר ולא נרמז על כך, וגם בשל כך מתגברים המתח והדריכות שלו.

וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי (11-10).

אחרי שיוצאים כל איש מעליו, מבקש אמנון מתמר, שתביא את הבריה לחדר כדי שיברה מידה. האם לשם כך צריך היה להרחיק כל איש מעליו? – תוהה הקורא. או שמא יש דברים בגו? בעצת יונדב אין למצוא תשובה גם לשאלה זו, כי על כל מה שמתרחש כעת לא נאמר דבר בעצה זו. מכל מקום, הסיפור חזר שוב לעניין האכילה, אכילת הבריה.

פעמיים משתמש אמנון, בדברו אל תמר, בשורש "ברה". כך הוא רומז, שלצורך הבראתו נחוץ, שתמר תביא את המאכל אל החדר (הפנימי), ששם הוא שוכב, ושתאכילנו שם במו-ידיה. רמז זה תכליתו לשכנע את תמר שתיעתר לבקשה.

לרגע נדמה, שנפתרה תעלומת סירובו של אמנון לאכול – מן הסתם מיאן לאכול קודם לכן, משום שתמר לא האכילה אותו מידה, אלא רק העמידה את המאכל לפניו. על-כל-פנים, כך עשויה תמר להבין עתה את פשר הסירוב. כאמור, רק עכשיו נודע לה מפי אמנון, שהוא מבקש לאכול מידה. היא נכנסת אפוא לחדר משכבו, ואינה חוששת להאכיל אותו שם, שהרי הוא אחיה: תָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה.

אפשר להבחין בסיפור עד כאן תבנית ברורה וקבועה, המורכבת מאמירה (הצעה, בקשה, פקודה) וביצוע, כאשר על הביצוע נמסר כמעט באותו הלשון כמו בהצעה, הבקשה או הפקודה:

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו
וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ

תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי... וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה: וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ, וגו'

וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי
וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו

וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ
וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה

לפיכך מצפים אנו כאן להמשך: ...ויברה מידה.

ואולם ההמשך המצופה הזה אינו בא. בנקודה זו נשברת התבנית הקבועה. שבירת התבנית תואמת את התוכן ומבטאת את ההתפתחות הבלתי-צפויה שבמהלך העלילה. הכול הוביל אל אקט האכילה מידה של תמר – הדברים שיונדב שם בפי אמנון (ואכלתי מידה), דברי אמנון עצמו בדברו עם אביו (ואברה מידה), דברי אמנון לתמר (ואברה מידך), אך האכילה מידה אינה יוצאת לפועל. מסופר בהרחבה על הכנת הבריה בידי תמר, מסופר כי תמר הביאה את המאכל אל אמנון החדרה, ואף מסופר כי הגישה אליו לאכול, אך אין מסופר, כי אמנון אוכל. תמר עשתה את שלה, היא הושיטה כבר את ידה להגיש לו את המאכל, אך אמנון אינו ממלא את חלקו. אמנם גם הוא מושיט את ידו, אולם לא כדי להחזיק באוכל המוגש לו, כי אם כדי להחזיק בתמר עצמה (הוא מחזיק בה כדי שלא תהיה לה אפשרות להימלט על נפשה, לכשתבין את מבוקשו). יצוין, שכל הדברים כאן מוצגים לפנינו בעיצוב סצני חי, מפורט ואטי. אנו שומעים את חילופי המלים בין השניים ורואים בעינינו את פרטי מעשיהם.

מתוך דברי אמנון אל תמר: בואי שכבי עמי אחותי למדים אנו, שאמנון מנסה תחילה לשדלה שתסכים מרצונה (אם-כי הוא גם מחזיק בה, למקרה שלא תסכים). הוא מדבר אליה בנימה של רוך ובסגנון העשוי לכבוש את לבה. די היה לו לומר שכבי עמי, כמו שאמרה אשת פוטיפר ליוסף שכבה עמי (בר' לט 7, 12), אבל אמנון אינו מצווה אלא מבקש. המלים בואי ואחותי אינן באות אלא לצורך שידול ושכנוע. ואין בשימוש במלה אחותי כדי להתמיה, שכן כפי שהוברר לעיל, לא היתה תמר אסורה לאמנון, על-אף היותה אחותו. המלה אחותי באה כאן כדי להביע יחס של חיבה ושל קרבה נפשית (כמו אחתי כלה בשיר-השירים ד 9, שם אין אפילו קרבה משפחתית).

ארבע המלים בהן פונה אמנון אל תמר במטרה לשדלה שתשכב עמו, מסתיימות כולן בצליל -ִי. דבר זה אינו הכרחי, כמובן. אמנון יכול היה לנסח את בקשתו בדרך אחרת (למשל, בואי נא אחותי ואשכבה עמך). אין לראות בחזרה של צליל תופעה קולית גרידא, אלא יש לה גם ערך הבעתי. החרוז יוצר או מגלה או מדגיש קשר בין המשמעויות של המלים החורזות. במקרה שלפנינו מתייחס הצליל -ִי  בשתי הפעמים הראשונות לתמר (גוף שני נקבה), ובשתי הפעמים האחרונות לאמנון (כינוי גוף ראשון). על-ידי כך נוצרת התחברות והתקשרות בין תמר ואמנון, כפי שאמנון מעוניין ומנסה לממש. המלה הראשונה והמלה האחרונה באות, כאמור, לצורך השידול; גרעינו של המשפט, הן מבחינת עניינו והן מבחינת מיקומו, מורכב מן המלים שכבי עמי, ובשתי המלים האלה נצמד הצליל די של תמר לזה של אמנון. המישור הצלילי והמישור הסמנטי של המלים עולים אפוא בקנה אחד.

אם נשוה את דברי אמנון אל תמר כאן לדבריו אליה בפסוק 15, לאחר מעשה האונס ולאחר שנהפכה אהבתו לשנאה, מתברר שגם דבריו שם מסתיימים באותו הצליל: קומי לכי. כל המלים, שאמנון משמיע אותן באוזני תמר במרוצת הסיפור, שש במספר, מסתיימות אפוא בצליל די. אלא שלמרות הדמיון בצליל, אין דבריו האחרונים דומים לדבריו הראשונים (דמיון בצליל מבליט, לפעמים, ניגוד במשמעות). קיים ניגוד מדויק, מבחינת התוכן, בין המלים בואי שכבי שבפסוק 11 לבין המלים קומי לכי שבפסוק 15. ארבעת הפעלים הללו יוצרים רצף הגיוני של התרחשות: בואי – שכבי – קומי – לכי. הפועל הראשון בשורה מנוגד לפועל האחרון, והפועל השני מנוגד לפועל השלישי. ארבעת הפעלים מאורגנים אפוא במבנה מצטלב, וגם במבנה זה יש כדי להביע ולהדגיש את הניגוד. לעומת ארבע המלים שבדיבור הראשון מצויות רק שתי מלים בדיבור האחרון. חסרות פה מלות פניה או שידול, ועובדה זו מקנה לדבריו האחרונים של אמנון צביון של פקודה קצרה וגסה (הנימה הקשה של פקודת אמנון תורגש בבירור, אם נשווה את דבריו קומי לכי עם דברי הדוד לאהובתו בשיר-השירים ב 10 ו-13, דברים המצטיינים ברוך ובעדינות, אף-על-פי שמופיעים בהם אותם הפעלים: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ). שני הצלילים _י בדיבור האחרון של אמנון מתיחסים אל תמר בלבד (לשון נוכחת); נעלם הצליל המתיחס אל אמנון (לשון מדבר). בכך מתבטא, שאין עוד קשר בין השניים.

וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ (13-12).

דברי התשובה של תמר בולטים באריכותם, עדות למאמצים המרובים מצדה למנוע את ביצוע המזימה. כמו כן יש באריכות זו כדי לעכב במקצת את התקדמות העלילה ולדחות את הרגע הנורא, שבו יסופר על ביצוע האונס; ובכך יש גם כדי להגביר את המתח.

התשובה של תמר בנויה שלושה חלקים: (1) פניה לאמנון, שלא יפגע בה; (2) הנמקת הפניה הזאת; (3) הצעה אלטרנטיבית. החלק השני נחלק שוב לשלושה חלקים: (א) נימוק כללי; (ב) נימוק אישי המתיחס לתמר; (ג) נימוק אישי המתיחס לאמנון. בין הנימוק הכללי לבין שני הנימוקים האישיים מפרידה פניה מחודשת אל אמנון שלא לבצע את המעשה. לפני החלק השלישי, ההצעה האלטרנטיבית, באה המלה ועתה, המשמשת תדיר כאמצעי מבני לסימון המעבר בין חלקים שונים של דיבור, והמובאת לעתים קרובות לפני הצעה, שהדובר מעלה אותה בסוף דבריו.

הפניה של תמר אל אמנון שלא יפגע בה טבועה בחותם של התרגשות עזה. המשפט הראשון אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי, שהוא קצר ומקוטע משהו (כיון שאחרי מלת אל הראשונה אין כל מלה הנשללת על-ידה), ביטוי הוא לסערה רגשית ולחרדה עמוקה. תמר מתחננת לפני אמנון במפגיע ובכל כוחה. שלוש פעמים נשמעת מלת השלילה אל: אל אחי, אל תענני, אל תעשה (ולחיזוק נוסף מלת השלילה לא: לא יעשה כן). חזרה זו של מלת השלילה מבטאת את ההתנגדות הנואשת של תמר; היא זועקת מעומק לבה: אל! אל! אל! השלילה מודגשת לא רק על-ידי החזרה, אלא גם על-ידי כך, שמלת אל הראשונה מופיעה בראש המשפט. העדר מלה הנשללת על-ידה מעניק למלת אל זו מעמד אוטונומי – אין כאן אלא שלילה טהורה, שלילה מכול וכל, שלילה מוחלטת, בלא הגבלה ובלא סייג.

במלת הפניה אחי יש לראות תגובה של תמר למלה אחותי, שהשמיע אמנון בפנותו אליה. כמוהו מכוונת גם היא לקרבה הרגשית המתחייבת מן הקרבה המשפחתית, והיא כמו אומרת לו: באשר אחי אתה, אל תתעלם מבקשתי ואל תאנה לי רע. אין זה יאה, שאח יענה את אחותו. דבר כזה לא יעשה אדם זר, קל וחומר אח!

אין תמר משתמשת באותו פועל נויטרלי "שכב", שאמנון השתמש בו, אלא היא בוחרת בפועל "ענה", שיש בו כדי להציג את המעשה כשלילי ומגונה ביותר. מאחר שפועל זה מורה, ככל הנראה, על בעילה תוך הפעלת כוח, יש בשימוש בו על-ידי תמר גם משום רמז, כי בכוונתה להתנגד לו ולהיאבק. לפניית אמנון בואי שכבי עמי אחותי אין תמר משיבה בגוף ראשון (לא אשכב עמך), אלא בגוף שני, כפניה אליו, אל תענני... אל תעשה את הנבלה הזאת. משמע, אין הדבר תלוי בה אלא בו. תמר מבינה, שבאי-הסכמתה אין די כדי למנוע את המעשה (שכן אמנון לא רק פנה אליה במלים, אלא הוא גם מחזיק בה), ולכן מתאמצת היא ככל יכלתה, על-ידי התחננות וטענות ונימוקים והצעה אלטרנטיבית, להניאו מביצוע זממו.

לאחר דברי ההפצרה, שהיסוד הרגשי הוא השולט בהם, עוברת תמר להנמקה המבוססת על שיקולים רציונליים. תחילת ההנמקות מסומנת על-ידי המלה כי. הנימוק הראשון הוא כללי ומתיחס לנוהג המוסרי המקובל: כי לא יעשה כן בישראל. בין הנימוק הראשון והנימוק השני מתפרצת ובוקעת הפצרה מחודשת של תמר: אל תעשה את הנבלה הזאת.

תמר משתמשת בדבריה במטבעות-לשון שגורים כאמצעי שכנוע (עיין למעלה, עמ' 40). גם הנימוק הראשון וגם ההפצרה המחודשת מיוסדים על מטבעות-לשון קבועים. הצירוף לא יעשה כן מתפרש לשתי פנים: (א) לא מקובל לעשות כן, כמו לא יעשה כן במקומנו בבראשית כט 26; (ב) לא ראוי לעשות כן, כמו מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי בבראשית כ 9. בין שני הפירושים הללו קיימת זיקה ברורה: לא מקובל לעשות, משום שלא ראוי לעשות. במקרה שלפנינו נראה, שהמשמעות הראשונה היא עיקר, והמשמעות השניה מתלווה אליה כמשמעות משנית. שתי המשמעויות פועלות במשותף כנימוק הבא לשכנע את אמנון לוותר על סיפוק תאוותו.

בכל המקומות במקרא, שבהם בא המטבע עשה נבלה בישראל (בר' לד 7, דב' כב 21, שופ' כ 6, 10, יר' כט 23), פרט לאחד (יה' ז 15), מדובר במעשה פשע בתחום המיני, ובכולם (לרבות יה' ז 15) משלם עושה הנבלה בחייו (בספר דברים נקבע עונש המוות בחוק, בספר ירמיהו בנבואה). השימוש במטבע זה, המגדיר את המעשה המתוכנן כפשע מחריד בעל תוצאות חמורות ביותר למבצעו, יהיה בו אולי כדי להרתיע את אמנון. מטעמים מובנים הופכת תמר את לשון העבר של המטבע ללשון עתיד, וכן מעבירה היא את המלה בישראל מן המטבע הנידון אל כי לא יעשה כן. (על-ידי כך נעשים דברי תמר דומים ביותר לכתוב בשופ' יט 23: אל תעשו את הנבלה הזאת. כמו כאן נאמרים גם שם הדברים כדי לנסות ולמנוע מעשה מחריד. ויש דמיון במספר לשונות נוספים בין סיפורנו לבין הסיפור ההוא, סיפור הפילגש בגבעה.)

שני הנימוקים הבאים שמעלה תמר נושאים, כאמור, אופי אישי, והם מתייחסים לא לטיב המעשה כי-אם לתוצאותיו – תחילה לתוצאות הצפויות לתמר, ולאחר-מכן לתוצאות הצפויות לאמנון. הבחינה האישית של הנימוקים באה לידי ביטוי מובהק על-ידי הדגשת מלות-הגוף: וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל . המלה בישראל, המצויה פעמיים בדיבורה של תמר (והיא חלק מן המטבע הנזכר, כפי שמוכח בעליל מבראשית לד 7, כיון שבעת התרחשות הסיפור על אונס דינה לא היה ישראל קיים עדיין), בוודאי משקפת את התפיסה, שהנוהגים והנורמות בתחום-המוסר המיני המקובלים בישראל נבדלים בתכלית ממעשי הגויים ומחוקותיהם.

קיים קשר מהותי בין חרפה המוזכרת בנימוק האישי הראשון, לבין נבל, המוזכר בנימוק האישי השני. נבל גורם לחרפה, ולכן מופיעים נבל וחרפה קשורים זה בזה במקומות שונים במקרא: חרפת נבל אל תשימני (תה' לט 9), זכר חרפתך מני נבל כל היום (תה' עד 22), אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל (שמ"א כה ³⁹; בכתוב זה משמש השם נבל ספק כשם פרטי וספק כשם כללי).

הנימוק המתיחס אל תמר עצמה נועד לעורר רחמים בלב אמנון. תמר פונה אל רגשי האנוש שלו על-ידי תיאור מצבה האומלל לאחר האונס. היא משתמשת בשני אמצעים סגנוניים: האחד, ניסוח הדברים בצורת שאלה רטורית; והשני, הצגת המושג המופשט "חרפה" כעצם מוחש, שאפשר להוליך אותו (כמושא של "הוליך" מוזכרים במקרא כמעט תמיד רק בני-אדם, ולפעמים גם ים או נהרות). על-ידי כך מושג תיאור חי ורב-רושם של המצב המר, הצפוי לה בעתיד.

הנימוק המתיחס אל אמנון נועד להעמיד אותו על הנזק, שייגרם לו עצמו, אם יבצע את האונס: הוא ייחשב כאחד הנבלים, על כל המשתמע מכך. בנקטה במלה נבל חוזרת תמר על שורש, שהשתמשה בו זה עתה: אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. לא זו בלבד שבחזרה זו יש משום הדגשה וחיזוק, אלא בהעתקת השורש, בעל המשמעות המוקיעה, מן המעשה (נבלה) אל העושה (נבל), נעשית הוקעת אמנון חריפה יותר. עם זאת נזהרת תמר שלא להרגיז את אמנון יתר-על-המידה, ולכן אינה אומרת: ואתה תהיה נבל; אלא היא מרככת את לשונה במקצת: ואתה תהיה כאחד הנבלים (כשם שאיוב מרכך – אף יותר מתמר – את דברי נזיפתו באשתו: אין הוא מכנה אותה נבלה, ואף אינו משווה אותה עצמה לאחת הנבלות, אלא הוא משווה רק את דבריה לדברי אחת הנבלות: כדבר אחת הנבלות תדברי – איוב ב 10).

אחרי ההתחננות והנימוקים השוללים את מעשה האונס מעלה תמר לפני אמנון בסיום דבריה הצעה חיובית, שיש בה משום מוצא לבעיה המציקה לו, הצעה שאינה כרוכה בנזק ובקלון. כבר הוברר לעיל, שמן ההצעה הזאת דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ, ניתן ללמוד, שתמר מותרת היתה לאמנון. חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא בעובדה, שבין הנימוקים, שמעלה תמר כדי להניא את אמנון מלבצע את האונס, אין היא מזכירה את הקרבה המשפחתית ביניהם. לו היתה אסורה לו מחמת גילוי-עריות, בוודאי לא היתה נמנעת מלהזכיר עובדה זו.

ראוי לשים-לב לכך, שתמר אינה מסתפקת בהעלאת ההצעה עצמה, אלא היא מוסיפה שהדרך המוצעת על-ידה תוכתר בהצלחה. אם יקבל אמנון את הצעתה וידבר אל המלך, יזכה בוודאי בתמר, כי לא ימנעני ממך. דרך זו כדאית אפוא לאמנון, כי אין בה נזק וההצלחה מובטחת.

וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (14).
דברי תמר הם ללא הועיל. אמנון אינו מקבל את ההצעה, כי אינו מעוניין, ככל הנראה, לשאתה לאשה אלא לספק את יצרו בלבד. מתחוור עתה, כי האהבה, שדובר בה בתחילת הסיפור, אינה אהבת נפש, אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא אהבת גוף, תאוות בשרים גרידא. יחס הקורא אל אמנון נעשה עכשיו שלילי ביותר.

דחיית פנייתה של תמר על-ידי אמנון אינה נמסרת מפי אמנון עצמו, כי-אם מפי המספר, בעוד שעד כה הובאה השיחה בין אמנון ותמר בדיבור ישיר. יש בכך ביטוי ליחס הזלזול של אמנון כלפי תמר, שאינה בעיניו אלא אובייקט מיני בלבד, שכן על אף הדיבור הארוך שלה אליו, אין הוא מוצא לנחוץ כלל להתייחס לדבריה ולהשיב לה. אמנם אין זה בלתי-רגיל בסיפור המקראי, שהתגובה של אדם לבקשה המופנית אליו אינה מובאת לידיעתנו באמצעות דבריו כי אם באמצעות מעשיו בלבד, אבל במקרה שלפנינו אין המספר מסתפק במסירת המעשים של אמנון, אלא הוא מודיע לנו במפורש, כי אמנון לא אבה לשמוע בקולה. מסירת ידיעה זו מיותרת היא מבחינה אינפורמטיבית, כי יכולים אנו לעמוד על הדבר בנקל מתוך עצם ביצוע האונס; אבל הדיבור של המספר מבליט את השתיקה של אמנון, וכך מובהר לנו, כי הדברים של תמר אין להם כל חשיבות בעיני אמנון.

ועתה, בהגיענו אל המעשה עצמו, מואצת ביותר מהירות זמן המסופר. בעוד שמתעכב המספר על מה שקדם למעשה האונס ועל מה שבא בעקבותיו, אין הוא מפרט כלל במסרו על האונס עצמו. הכול חולף חיש מהר. שלושה משפטים קצרים, שהפעלים שולטים בהם, יוצרים קצב מזורז ומדגישים את העשיה: ויחזק ממנה, ויענה, וישכב אתה.

הלשונות ויחזק ממנה, וישכב אתה חוזרות אל מה שנאמר בפסוק 11, לפני דבריה של תמר: ויחזק בה, שכבי עמי. מה שנאמר כאן, בפסוק 14, הוא המשך ישיר למה שסופר בפסוק 11 על מעשה אמנון ודיבורו, כאילו הדברים הארוכים של תמר באמצע לא היו כלל. גם בכך יש רמז להתעלמות המוחלטת של אמנון מטענותיה. מתוך שויחזק בה נהיה כאן ויחזק ממנה ניתן ללמוד, שתמר לא רק התנגדה במלים, אלא שנאבקה גם בגופה. וישכב אתה על-פי ניקוד המסורה מגדיר את הבעילה כאסורה (השווה בר' לד 2, ויקרא טו 24, במד' ה 13, 19, יחז' כג 8). גם הפועל ויענה קובע בבירור את טיב המעשה. בנקטו בפועל זה חוזר המספר אל מה שאמרה תמר אל תענני, ובכך מביע הוא הזדהות עם עמדתה המגנה.

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי (15).

לאחר מעשה האונס חל מפנה בלתי-צפוי בהתפתחות העלילה. אהבתו של אמנון נהפכת פתאום לשנאה, וכתוצאה מכך אין אחרי השיא של הקונפליקט – מעשה האונס – ירידה בקו העלילה, כפי שאפשר היה לצפות, אלא מתפתחת התנגשות חריפה נוספת בין שתי הדמויות הראשיות. קודם מעוניין היה אמנון לקרב אליו את תמר, עכשיו מעוניין הוא להרחיק אותה – ובשני המקרים תמר מתנגדת התנגדות עזה.

פסוק 15, המוסר על התמורה ברגשותיו של אמנון, מנוגד לפסוק הקודם או, ליתר דיוק, לחלק האחרון של הפסוק הקודם הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. שם מצאנו אהבה, ולו גם אהבת בשרים, כאן – שנאה; שם – מסירה חיצונית של פעולה, כאן – מסירה פנימית של רגש; שם – שלושה משפטים קצרים מאוד, כאן – משפט אחד ארוך מאוד ומורכב. המספר אינו מטיל על הקורא להסיק מתוך דברי אמנון או מתוך מעשיו על השינוי שחל ברגשותיו כלפי תמר, אלא הוא מספק לו, באמצעות הבטה ישירה פנימה, מידע מדויק על המתחולל בתוך נפשו של אמנון. מידע זה נוגע לא רק בעצם היפוך הרגש מאהבה לשנאה, אלא גם במידת עצמתו של הרגש החדש. לעצמה הרבה של השנאה, בהשוואה לרגש האהבה, ניתן ביטוי גם באמצעים סגנוניים. השורש "שנא" מצוי בפסוקנו ארבע פעמים, כנגד שתי הפעמים שניתן השורש "אהב". פעמיים מופיע התואר גדולה לתיאור השנאה, וזאת על-אף העובדה, שהסיפור בכללו דל ביותר בשמות תואר. ולא עוד אלא שבפעם הראשונה מחוזק שם התואר גדולה על-ידי המלה מאד, ובפעם השניה על-ידי מיקומו בראש המשפט הבא אחרי כי. לנושא השנאה מוקדשות בסך-הכול עשר מלים (מן וישנאה עד שנאה), ואילו לנושא האהבה שלוש מלים בלבד (מאהבה אשר אהבה). כך מוגבר הרושם של עצמת השנאה, וללב הקורא מוחדרת ההכרה, שהשנאה חזקה פי כמה-וכמה מן האהבה; וזאת לאחר שקודם לכן הובהר היטב, מה רבה היתה עצמתה של האהבה בתחילה ( וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר , ועוד).

לאחר התיאור המודגש הזה של השנאה, אין עוד ספק בלב הקורא כיצד עליו לפרש את דברי אמנון אל תמר קומי לכי. אחרי שניצל אותה לצורך סיפוק יצריו, משליך אמנון את תמר ככלי אין חפץ בו. היחס השלילי של הקורא אל אמנון הולך ומחריף – התנהגותו של אמנון מעוררת שאט-נפש.

וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ (16).

נראה שחל שיבוש בנוסח הפסוק שלפנינו, ולכן קשה לעמוד על תוכנו המדויק ועל הערכים הסגנוניים שבו (אפשר שהנוסח הנכון נשתמר בגרסה הלוקיאנית של תרגום השבעים: אל אחי כי גדולה הרעה האחרונה מן הראשונה אשר עשית עמי לשלחני). באורח כללי ברורה כוונת הדברים. חשיבות דברי תמר אלה במסגרת הסיפור היא בכך, כי אפשר ללמוד מהם מהו יחס המחבר למעשי אמנון. המחבר נמנע מלשפוט את אמנון במישרין, אבל בעקיפין באה עמדתו לידי ביטוי בדברים שמשמיעה תמר. כך אנו למדים, שהגירוש של תמר לאחר האונס נתפס כחמור יותר וכמגונה יותר אף מן האונס עצמו.

אך נשאלת השאלה, כיצד אפשר לראות את הגירוש של תמר כרעה גדולה יותר מן האונס עצמו? הלוא הדעת נותנת, כי ההיפך הוא הנכון וכי אונס חמור יותר מגירוש. דומה כי התשובה לשאלה זו טמונה במה שמונח ביסוד החוק המובא בספר דברים כב 29-28: כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (והשווה גם שמ' כב 15). הוראה דומה מצויה בחוקי אשור הקדומים: "האונס יתן שליש נוסף על המוהר לאב וישא אותה לאשה ולא יגרשנה."⁴⁰ חוק כזה נועד לא רק להעניש את האונס, אלא גם להבטיח את טובת הנאנסת, את קיומה הכלכלי ואת מעמדה החברתי. אין צריך להניח, שתמר מתכוונת דווקא להפרה פורמלית של החוק. אפשר שהיא מתכוונת לסבל הנפשי והחברתי הצפוי לה כתוצאה ממעשה האונס, כיון שאמנון משלח אותה מעל פניו. על הסבל הזה מדובר במפורש בסוף פסוק 20: וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. תמר נאלצת לשבת שממה בבית אחיה, משום שמנועה היא מלהינשא לאיש. אמנון נוהג לאחר האונס בדרך מחפירה – הוא מתעלם ממצבה של תמר ומעתידה, והתנהגות זו מעידה על שפלותו המוסרית עוד יותר ממעשה האונס עצמו (מבחינה זו מנוגד הסיפור שלנו לסיפור אונס דינה, שם בוצע תחילה האונס, ולאחר-מכן צמחה האהבה; שכם ביקש לו את דינה לאשה, והוא אף מוכן היה לתת הכול ולעשות הכול כדי לזכות בה, כי חפץ בבת יעקב).

המטרה של תמר היא לנסות ולהעביר את רוע הגזרה. בפעם הזאת אין היא מרבה להביא נימוקים וטענות, כי כבר נוכחה לדעת כיצד אמנון מתיחס אל בקשותיה. תשובה של אמנון לפניית תמר אינה נמסרת גם הפעם, ושתיקתו של אמנון מובלטת גם הפעם בכך, שאין המספר מסתפק במסירת מעשיו של אמנון או, ליתר דיוק, דבריו אל משרתו, שמתוכם ניתן ללמוד על אי-היענותו, אלא אי-היענותו זו נמסרת במפורש מפי המספר: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. אך יש הבדל קטן בין דברי המספר בפעם הראשונה וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ לבין דברי המספר כאן וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. אפשר לראות בכך רמז, כי בפעם הראשונה שמע אמנון את דבריה של תמר אך לא קיבל אותם, ואילו עתה אפילו לא הקשיב לדבריה.⁴¹

וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ (17).

בניגוד לפסוק 9, שם נאמר ויאמר אמנון הוציאו..., מקדים המספר כאן לפקודה של אמנון לא רק את המלה ויאמר, אלא גם את המלים ויקרא את נערו משרתו. המלה ויקרא ננקטת כאן, כיון שהמשרת נמצא במרחק-מה, לאחר שאמנון הוציא כל איש מעליו: אמנון צריך תחילה לקרוא לו, לפני שיכול למסור לו את הפקודה. הכינוי הכפול לאיש הנקרא, נערו משרתו, בא להבליט את ההשפלה של תמר: בת המלך תגורש על-ידי אחד, שהוא רק נער ורק משרת.

אמנון נוקט בלשון רבים (שלחו) אף-על-פי שהוא מדבר אל משרת אחד בלבד, אולי משום שהוא צופה שוב התנגדות נמרצת מצד תמר, התנגדות שנער אחד לא יוכל להתגבר עליה. אשר לנעילת הדלת לאחר-מכן, פעולה זו יכולה להיעשות על-ידי הנער המשרת לבדו, ולכן בא הפועל ביחיד (ונעל).

בדברי הפקודה בא לידי ביטוי יחס של בוז וזלזול עמוק כלפי תמר, המודגש עוד על-ידי היחס האדיב כלפי המשרת (נא). הבוז הטמון בכינוי את זאת בולט לעין. אמנון מתייחס אל תמר כאל דבר מאוס, בת בלי שם, בעוד שקודם הביע יחס של קרבה ושייכות בכנותו אותה תמר אחותי (גם כינוי הקניין במלה אחותי מביע את יחס הקרבה והשייכות).

נוסף לכך, אחרי המלים שלחו נא את זאת מעלי מוסיף אמנון, ללא צורך, את המלה החוצה – כלומר, השליכו אותה אל הרחוב. ולא עוד אלא אמנון מורה למשרתו גם לנעול את הדלת אחריה, כאילו היא יצור טרדני ומתועב ועיקש, שיש לנקוט כל האמצעים נגדו כדי למנוע את חדירתו לתוך הבית פנימה. ההשפלה המכוונת של תמר, המתלווה אל גירושה, מורידה את הדמות של אמנון בעיני הקורא לשפל חדש. האיש הזה רימה את אביו, אנס את אחותו, גירש אותה מעל פניו, ולבסוף גם משפיל אותה. התנהגות כזאת אינה יכולה שלא לעורר סלידה עמוקה, סלידה ההולכת ומעמיקה עם התקדמות הסיפור.

וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה (19-18).

המספר מוסר על ביצוע הפקודה, ואנו מזדעזעים לקרוא, שתמר מוצאת החוצה ושהדלת ננעלת אחריה (צורת הפועל ונעל במקום וינעל קשה היא; אותה צורה באותו הפועל גם בשופ' ג 23 לאחר רצח עגלון). אך לפני-כן באה הידיעה, שתמר לבושה כתונת פסים, וניתן ההסבר של המספר כי כן תלבשן בנות המלך הבתולת מעילים. נראה שההסבר, אשר מפסיק את מסירת זרם ההתרחשויות, מובא כדי לספק לקורא ידיעת רקע הנחוצה לו כדי להבין במה מדובר. אך האומנם נחוץ היה לספק לקורא ידיעת רקע זו? האם בלעדיה לא יכול – אף אם הוא בן-תקופה אחרת – להבין את פסוק 19? הלא מה שנאמר שם ותקח תמר אפר על ראש וכתנת הפסים אשר עליה קרעה אינו מעורר כל קושי, גם אם אין יודעים, כי מנהגן של בנות המלך הבתולות היה ללבוש כתונת פסים. ולא עוד אלא שמתוך שנאמר, כי את כתונת הפסים אשר עליה קרעה, יבין כל בר-דעת שלבשה כתונת פסים, ואם כן למה צוינה עובדה זו כבר בתחילת פסוק 18 (וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים )?

שאלה אחרת היא, מדוע הובאו הפרטים בקשר לכתונת הפסים במחצית הראשונה של פסוק 18, לפני הידיעה שהמשרת הוציא את תמר החוצה ונעל הדלת אחריה. הרי פרטים אלה במקומם הנוכחי חוצצים בין הפקודה של אמנון להוציא את תמר החוצה לבין ביצוע אותה הפקודה, ודומה שמקומם הנכון הוא בסמוך לידיעה על קריעת הכותונת בידי תמר, דהיינו בין הפסוקים 18 ו-19.

לאור האמור לעיל נראה, שמה שנאמר ומוסבר בקשר לכתונת הפסים במחצית הראשונה של פסוק 18 לא לצורך מידע נחוץ הובא, כי-אם כדי לרמוז למשמעות נוספת, שאינה מבוטאת במפורש. בהתאם להסבר של המספר היתה כתונת פסים לבושן של בנות המלך הבתולות. והנה, תמר חדלה עתה להיות בתולה, ובו-בזמן גם הושפלה על-ידי אמנון ומשרתו, כאילו היתה זונה בזויה ונחותת דרגה. וכדי להבליט את השפלתה בדרך הניגוד – בת-המלך, אשר לבושה כתונת פסים (סימן למעמדה), מושלכת החוצה בידי נער משרת! – הובאו הפרטים בקשר ללבושה של תמר במקום שהובאו, בין הפקודה של אמנון לבין ביצועה על ידי המשרת.

מנקודת-הראות של תמר אין קריעת הבגד, בדומה לשימת האפר על הראש, אלא דרך מקובלת להבעת אבל וצער. אולם המספר נתן לקריעה זו את המשמעות הנוספת של ביטוי סמלי לשינוי-לרעה שחל במעמדה של תמר. משמעות נוספת זו עולה לא רק מן המחצית הראשונה של פסוק 18, כי-אם גם מפסוק 19. שכן, אילו התכוון המספר לסמן צער וכאב בלבד, די היה לו לומר, כי תמר קרעה את בגדיה, ולא היה צורך לציין איזה בגד. במקרא מקובל לומר ויקרע את בגדיו, בלי לציין את סוג הבגד. כמו-כן היינו מצפים במקרה זה לסדר אחר של המלים – תחילה הנושא עם הנשוא ולאחר-מכן המושא: ותקח תמר אפר על ראשה ותקרע את בגדיה ותשם ידה על ראשה. העמדת המושא בראש המשפט: וכתנת הפסים אשר עליה קרעה מבליטה את כתונת הפסים ומרמזת על-ידי כך למשמעות הנוספת, הסמלית.

שימת היד על הראש היתה מקובלת בימי-קדם כביטוי ליגון ואבל, כפי שמוכח, בין השאר, מירמיהו ב 37: גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ.⁴² בשל אופייה הקונוונציונלי יכול הקהל לעמוד מיד על המשמעות ההבעתית של הנחת היד על הראש.

המשפט האחרון של פסוק 19 מורכב מפעלים בלבד: ותלך הלוך וזעקה. דבר זה מרמז על פעילות, שהיא ביטוי לזעזוע הנפשי העמוק. הזעקה משמשת לא רק להבעת כאב, אלא גם לבקשת עזרה (בדומה לשמ"א ז 8; אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים; ועוד הרבה). יש בפועל "זעק" גם קונוטציה משפטית, באשר הוא מורה לפעמים על השמעת תלונה באוזני השלטונות על עוול שנעשה (כמו למשל, בשמ"ב יט 29: וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ, או במל"ב ח 3: וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ. במקרה שלפנינו המשמעות של הבעת הכאב היא עיקר, אבל מתלוות אליה גם המשמעויות של בקשת עזרה ושל השמעת תלונה על עוול.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ
(20 ).

תמר לא הסתירה את קלונה, אלא היא נתנה ביטוי פומבי ובולט ליאושה ולמר-לבה. נגד הביטוי הפומבי הזה מכוונים דברי אבשלום ועתה אחותי החרישי אחיך הוא. מובן, שההנמקה אחיך הוא אינה באה לומר, שמה שאירע אינו נורא מפני שהאונס הוא אחי הנאנסת (להיפך, הקרבה עושה את המעשה דווקא לחמור יותר); אלא הכוונה היא, שבגלל הקרבה המשפחתית יש לשמור את הדבר בסוד ולא לפרסמו ברבים.

לא סופר כיצד נפגשו תמר ואבשלום, ועלינו להניח, שתמר שמה את פעמיה אל בית אחיה כדי למצוא אצלו סעד וחסות. בעת הפגישה פותח בדיבור אבשלום, אבל הוא אינו שואל אותה באורח כללי לפשר מראה וזעקותיה, אלא הוא שואל באופן ספציפי, אם אמנון אחיה היה עמה. תשובת תמר לשאלה זו אינה נמסרת, שכן מתוך ניסוח השאלה ברור, כי אבשלום הבין מה אירע (התשובה כלולה, למעשה, בתוך השאלה). הוא נוקב מיד בשם האיש ובמהות המעשה, שגרמו לה לתמר לזעוק ולהתאבל. ומכאן ברור שמה שנעלם מעיני דוד לא נעלם מאבשלום.

מתוך עדינות נוקט אבשלום, בדברו עם אחותו על האונס, בלשון נקיה: הָיָה עִמָּךְ (על המשמעות הספציפית של היה עמך אפשר לעמוד מתוך בר' לט 10: ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה) ובביטוי כללי: לַדָּבָר הַזֶּה . יש בניסוחים אלה של אבשלום נסיון לרכך ולטשטש. גם דברי אבשלום אל תשיתי את לבך (לדבר הזה) מתקבלים כנסיון למעט מחומרת המעשה. אין להניח כי הדברים האלה של אבשלום נאמרים רק מתוך כוונה להרגיע את אחותו הנרגשת. אילו היתה כוונת אבשלום רק להרגיע את תמר, ספק אם המחבר היה מביא את דבריו. יש לדברים אלה של אבשלום מטרה נוספת, מטרה שהיא בעלת חשיבות במסגרת העלילה, ובגללה הביא אותם המחבר. מהי מטרה זו?

תגובת אבשלום למה שעולל אמנון לתמר נראית תמוהה. אין הוא מביע רוגז על הפגיעה באחותו, אינו מראה רצון לפעול למענה, אלא הוא משתדל להשתיק ולהשכיח את כל העניין. הוא אומר לאחותו להחריש ולא לשית את לבה לדבר הזה, כאילו הדבר הזה בעיניו אינו אלא דבר של מה-בכך, שאפשר להתעלם ממנו על-נקלה. דבריו אינם הולמים בשום-פנים לא את נוולות המעשה ולא את חומרת תוצאותיו.

בהמשך הסיפור מתברר, כי הפגיעה בתמר לא היתה קלת-ערך בעיני אבשלום כלל ועיקר וכי הוא עצמו בהחלט שת את לבו לדבר הזה ולא שכחו עד שעלה בידו לנקום את חרפת אחותו מידי אמנון. אזי גם מתחוור לנו, כי דבריו הרכים והמקילים כאן לא נועדו אלא כדי להסוות ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות; וכך יש בנקמתו כעבור שנתיים משום הפתעה גמורה גם לסובבים אותו (דבר הנחוץ להצלחת מעשה הערמה) וגם לקורא.

בפסוק שלפנינו מצויה ארבע פעמים המלה אח ועוד פעם אחת המלה אחות. גם קודם לכן, במרוצת הסיפור, באו כזכור, מלים אלו לעתים קרובות, אך לא בצפיפות כה רבה כמו כאן. בפעם הראשונה שמופיעה המלה אח בפסוקנו הכוונה היא לאבשלום, בפעם השנייה הכוונה לאמנון, בפעם השלישית שוב לאמנון ובפעם הרביעית שוב לאבשלום. בין הפעם השניה והשלישית באה המלה אחות המכוונת לתמר:

תמר ניצבת במרכז, במוקד, אמנון מקיף אותה משני צדדיה, אבל אבשלום מקיף את אמנון, והוא הפותח והסוגר. בניה זו יש בה כדי לשקף את הסיטואציה הבסיסית המצויה בסיפור. אותה בניה ניכרת גם בכינויי-הקניין המצורפים למלים אח ואחות: גוף שלישי, גוף שני, גוף ראשון, גוף שני, גוף שלישי. כינויי-קניין אלה מורים על קרבה גדולה בין תמר ואמנון (פעמיים אחיך), אבל על קרבה גדולה יותר בין תמר ואבשלום (פעמיים אחיה ועוד פעם אחותי).

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (22-21).

בפסוק זה ראוי לשים-לב לכך, שלא נאמר וישמע המלך דוד את כל הדברים האלה, כפי שרגיל בסגנון הסיפורי במקרא, אלא והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה. אפשר שבניה זו של המשפט באה כדי להבליט את הנושא (המלך דוד) על-ידי העמדתו בראש המשפט. אך אפשר גם שהיא באה לציין, כי הנאמר כאן איננו המשך רצוף למה שסופר עד עתה. העלילה של הסיפור הסתיימה למעשה בפסוק 20, ואילו פסוקים 22-21 מוסרים רק על התגובות של האב ושל האח שלאחר זמן (על התגובה המידית של אבשלום נמסר בפסוק 20). גם בפסוק 22 באים הפעלים דבר, שנא וענה בעבר רגיל, אלא שכאן מחויב הדבר, כיון שדבר בא אחרי מלת שלילה, שנא אינו עבר סיפורי כי-אם הסבר (כי שנא), וענה הוא עבר לעבר.

מה שנאמר בפסוק 21 מסב את תשומת-הלב אל מה שלא נאמר, ומה שלא נאמר חשוב ממה שנאמר. כאשר שמע דוד את כל הדברים האלה, כלומר גם שהוא עצמו רומה, גם שתמר בתו עונתה על-ידי אמנון, וגם שהושלכה החוצה בבזיון – ויחר לו מאד. אך אף-על-פי שחרה לו מאוד, אין הכתוב מוסר על פעולה מצדו. לא נאמר שדוד העניש את אמנון או אף שגער בו, ומשתיקה זו משתמע, שדוד לא עשה דבר. (בתרגום השבעים יש כאן תוספת, המציינת את אי-עשייתו של דוד במפורש וגם נותנת לה הסבר, ואף הסבר להסבר: ולא עצב את רוח אמנון בנו כי אהבו כי בכורו הוא. דברים אלה דומים במידת-מה למה שנאמר על בן אחר של דוד, אדניהו, במל"א א 6: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו.) אי-העשיה של דוד בולטת במיוחד על רקע העובדה, שהוא עצמו שותף עקיף לאסון שקרה, באשר הוא הורה לתמר ללכת אל בית אמנון.

על אבשלום נאמר, שלא דיבר עם אמנון. האם כוונת הדברים שגם הוא, בדומה לאביו, לא גער באמנון, כלומר שלא דיבר עם אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו⁴³ או שלא דיבר עמו כלל? הפירוש הראשון אינו נראה, שכן במקרה זה צריך היה להביא את המלים כי שנא אבשלום את אמנון אחרי המלים על דבר אשר ענה את תמר אחתו. כמו-כן קשות לפי פירוש זה המלים למרע ועד טוב, כי לא יעלה על הדעת, שאבשלום ידבר טוב על דבר העינוי. הביטוי למרע ועד טוב (השווה בר' לא 24, 29, יש' מא 23, יר' י 5 צפ' א 12) מציין, כי אבשלום לא דיבר עם אמנון כלל. גם הסברו של המספר כי שנא אבשלום את אמנון מתאים יותר לשתיקה מוחלטת של אבשלום מאשר לשתיקה בעניין העינוי בלבד. שכן אין זה סביר, ששנאת אבשלום תמנע אותו מלדבר עם אמנון רק על הפגיעה בתמר, אבל סביר בהחלט ששנאתו תמנע אותו מלדבר עם אמנון בכלל.

בלי ההסבר של המספר כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו יכולנו להבין את סיבת שתיקתו של אבשלום בדרך אחרת, במיוחד לאחר שאמר לתמר ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל תשיתי את לבך לדבר הזה. אילו פירשנו את החרשת אבשלום כלפי אמנון על דרך החרשת תמר – כלומר כהשלמה עם המעשה שנעשה והשתקתו – כי אז היה נראה גם הרצח של אמנון באור אחר. ואכן דוד ואנשי חצרו לא הבינו את מניע הרצח, ורק יונדב בן-שמעה הבין את הדבר כראוי: כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (32). מדברי המספר, כמו גם מדברי יונדב, עולה, כי הסיבה לרצח לא נעוצה היתה בשאיפה של אבשלום לסלק את אחיו הבכור כמתחרה לירושת כס המלוכה, כי-אם בשנאתו את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו.כלומר סיבה משפחתית, ולא מטרה מדינית, הביאה, על-פי המספר, לרציחתו של אמנון.

המלים על דבר אשר ענה את תמר אחתו מסבירות את הסיבה לשנאת אבשלום. אך כלום נחוץ הסבר כזה? וכי לא היינו מבינים גם בלי ההסבר הזה מה סיבת השנאה של אבשלום כלפי אמנון? כמו-כן מיותר ציון העובדה בסוף הפסוק, שתמר אחותו של אבשלום היא. הדברים ידועים ומובנים היטב. אך לא נאמר מה שנאמר אלא כדי לרמוז למה שמתרחש בתוך לבו של אבשלום ולמה שמעסיק את מחשבותיו: אחותו עונתה! ופה נהפך הביטוי המטשטש והכללי הַדָּבָר הַזֶּה שבפסוק 20 לדבר אשר ענה, ביטוי מוגדר ומפורש המבליט את חומרת המעשה. ובעוד שתמר מכונה אחותו של אבשלום, אין אמנון מכונה כאן אחיו (בניגוד לפסוק 26, למשל, שם מעוניין אבשלום לרמוז לקרבה שבינו לבין אמנון), והעדר-כינוי זה הוא רב-משמעות. המספר, בנקטו בפועל ענה, בכנותו את תמר אחותו של אבשלום ובאי-כנותו את אמנון אחיו של אבשלום, משקף את המחשבות ואת הרגשות של אבשלום. הווה אומר, המספר, במה שהוא אומר ובמה שאינו אומר, מוסר את הדברים לפי נקודת-ראותו של אבשלום.

אחרי המאורעות הדראמטיים מסתיים הסיפור ברגיעה: תמר יושבת שוממה בבית אבשלום אחיה, לדוד חרה מאוד אבל הוא אינו נוקף אצבע, וגם אבשלום נמנע מכל עשיה ממשית. אולם הרגיעה הזאת קיימת על-פני השטח בלבד; מתחת לפני השטח, בתוך לבו של אבשלום, קיימים, כפי שמרמז המספר, אי-שקט ותסיסה. ואי-שקט זה ותסיסה זו יפרצו החוצה ויבואו לידי ביטוי במעשים בשלב מאוחר יותר. במה שנאמר בסוף פסוק 22, כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו, יש אפוא משום הכנה ומעבר למה שיבוא אחר-כך. אך על זאת יעמוד הקורא רק לאחר מעשה. במקום זה נראה לו, ששנאתו של אבשלום מוצאת לה פורקן בשתיקתו כלפי אמנון, ואין כל הכרח שיבוא ביטוי נוסף לשנאה זו. משום כך יבוא מעשה-הנקמה של אבשלום כעבור שנתיים כהפתעה גמורה (שלא כמו בסיפור דינה, שם אין הנקמה באה כהפתעה לקורא, הואיל והמספר האיר את עיניו לפני-כן באמרו, שבני יעקב דיברו עם שכם ועם חמר במרמה – בר' לד 13).

במבט כולל ומסכם על סיפור אמנון ותמר בשלמותו מזדקרים לעינינו הקווים המאפיינים הבאים:
המספר יודע הכול, אך אינו מודיע לנו כל מה שהוא יודע. הוא עד-שמיעה להתיעצות הסודית בין אמנון ויונדב, והוא עד-ראיה למעשה האונס, שבו לא היה נוכח איש פרט לאמנון ותמר עצמם. ידיעתו הבלתי-מוגבלת באה לידי ביטוי במיוחד במספר הגדול של הבטות פנימה המצויות בסיפור: ויאהבה (1), וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן (2), וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן (2), וְלֹא אָבָה (14, 16), וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ (15), וַיִּחַר לוֹ מְאֹד (21), כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן (22). ריכוז כה גדול של ידיעות ישירות מטעם המספר על המצב הפנימי של הדמויות אינו רגיל בסיפור המקראי, והוא מטביע את חותמו על הסיפור שלפנינו. ידיעות אלה על רגשותיהן ורצונותיהן של הדמויות מסייעות בידינו לפרש את התנהגותן כהלכה; למשל, בלי הידיעה, שאחרי האונס שנא אמנון את תמר שנאה גדולה מאוד, היינו מתקשים בוודאי לעמוד על פשר גירושה מן הבית. אך גם בסיפורים אחרים במקרא קשה לפעמים לפרש את התנהגות הדמויות, ואף-על-פי-כן מעטות בהם בדרך-כלל הידיעות הישירות בדבר המניעים הנפשיים, השאיפות והמאוויים, אשר הולידו את ההתנהגות. ולא זו בלבד שבסיפורנו מספר הידיעות הפנימיות הוא רב, אלא מובאת בו גם השוואה בין שני רגשות, בין עצמת רגש האהבה של אמנון לתמר ובין עצמת רגש השנאה שלו כלפיה – השוואה שאינה הכרחית להבנת ההתנהגות החיצונית של אמנון.

אמור מעתה, כי הסיפור שלנו מייחס חשיבות לחיים הפנימיים של הדמויות מעל ומעבר למה שמקובל בסיפורי המקרא, וכי הרגשות זוכים בו למעמד בזכות עצמם ולמקום מכובד לצד ההתנהגות החיצונית ולא רק מאחוריה. ההבלטה והביטוי הישיר של חיי-הנפש מקנים לסיפורנו צביון מיוחד. גם בסיפורים רבים אחרים במקרא ניכרת התעניינות בחיי הנפש של הדמויות, אך מבחינת הדרך שבה ניתן ביטוי לחיי הנפש, דהיינו מבחינת מלאכת הסיפור, יש יחוד לסיפור אמנון ותמר.

המספר נמנע מלגלות לנו את הכוונות האמיתיות של אמנון כלפי תמר, והן מתבררות לנו רק בשעה שהוא כבר מוציא אותן אל הפועל. בדומה לכך אין המספר מוסר לנו על תכניותיו של אבשלום כלפי אמנון לאחר מעשה האונס, ואנחנו לומדים עליהן רק בעת שאבשלום נותן, כעבור שנתיים, הוראות מפורשות בדבר ביצוע הרצח. בשני המקרים נותן לנו המספר רק רמז קל ביותר לקיום הכוונות, בציינו במקרה הראשון ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה, ובמקרה השני כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחתו. העלמת הכוונות והתכניות של אמנון ושל אבשלום גם מכניסות יסוד של מתח לסיפור וגם תואמות את העובדה, שאמנון ואבשלום עצמם שומרים את תכניותיהם בסוד כמוס.

פעם אחת קוטע המספר את סיפור המאורעות, בהוסיפו את ההסבר כי כן תלבשן בנות המלך הבתולת מעילים. פרט לכך אין הוא מתערב במהלך הדברים, ואינו מבליט את עצמו. הוא מספר את העובדות המחרידות בנימה עניינית ומאופקת, כמעט כל הסיפור מובא בהצגה סצנית, ושיחת הדמויות תופסת בו מקום נרחב (40 אחוז בקירוב). דרך סיפר זו כרוכה בראיה מקרוב (או, מוטב לומר, בשמיעה מקרוב) ובהצגה חיה של המתרחש, והיא גורמת למידה גדולה של מעורבת מצד הקורא. את התוכן הדראמטי של הסיפור, שסימנו הבולט הוא ההתנגשות החריפה בין הדמויות, תואמת ומחזקת אפוא דרך עיצוב דראמטית.

המספר נמנע מלהביע את עמדתו ואת שיפוטו במישרין. רמז לעמדתו אפשר למצוא בשימושו במלה בעלת הקונוטציות השליליות ויענה. כמו-כן מובע שיפוטו של המספר בעקיפין באמצעות דברי תמר אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל.

הדמויות מוצגות בפרישה תוך פירוט יחסי-המשפחה ביניהן. לגבי יונדב מצוינת גם תכונה פנימית (חכם מאד). על פנימיותו של אמנון (אהבתו לתמר) אנו שומעים לא רק מפי המספר, אלא גם מפי בעל-הדבר עצמו (אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב). באופן עקיף מעיד על פנימיותו של אמנון גם מראהו: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. יש גם ידיעה ישירה על המראה החיצוני של תמר (יפה) ועל היותה בתולה. כל הפרטים האלה ממלאים תפקיד בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בעלילת הסיפור.

לא רק בדרך ישירה מאופיינות הדמויות אלא גם – ובעיקר – בדרך עקיפה על-ידי דיבוריהן ומעשיהן. דוד מאופיין גם על-ידי אי-עשיה (כלפי אמנון). אמנון מאופיין גם באמצעות דמות-המשנה יונדב (אין אמנון מסוגל לחשוב בעצמו על תחבולה להשגת מטרתו). כמו-כן מאופיין הוא באמצעות דבריה של תמר וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל .

על-ידי האפיון העקיף הדינמי יוצאת דמותו של אמנון לאור באופן הדרגתי. בתחילה אין הקורא עומד עדיין על טיבו של אמנון, ורק במהלך הסיפור, צעד אחרי צעד, מתחוורת לו האישיות השלילית של אמנון במלואה. כל מעשה של אמנון חמור מקודמו: תחילה הונאת האב, אחר-כך האונס הברוטלי של האחות, ולבסוף, אחרי סיפוק יצרו, גירושה המשפיל מביתו.

העלילה של הסיפור עשויה מַעמדות הערוכים כשרשרת, כאשר בכל חוליה וחוליה מן החוליות המרכיבות אותה מופיעות שתי נפשות פועלות. אחרי הפרישה (3-1) באה החוליה הראשונה שבה מופיעים יונדב ואמנון (5-4), בחוליה השניה מופיעים אמנון ודוד (6), בשלישית דוד ותמר (7), ברביעית תמר ואמנון (16-8), בחמישית אמנון והמשרת (17), בשישית המשרת ותמר (18), ובשביעית תמר ואבשלום (20-19). אחרי החוליה השביעית בא מעין סיום מפי המספר (22-21). כל החוליות מתחברות זו לזו בכך, שהדמות השניה בכל חוליה היא הדמות הראשונה בחוליה הבאה אחריה.

אנו רואים גם, שבשתי החוליות הראשונות מופיע אמנון ובשתי החוליות האחרונות מופיעה תמר. תמר מופיעה גם בחוליה השלישית מן ההתחלה, ואמנון גם בחוליה השלישית מן הסוף. בחוליה האמצעית, שהיא ארוכה לאין-ערוך משאר החוליות (9 פסוקים!), נפגשים אמנון ותמר – וכאן השיא של הסיפור. התמונה המתקבלת היא אפוא: בחוליות 2-1 מופיע אמנון, בחוליות 4-3 מופיעה תמר, בחוליות 5-4 אמנון, ובחוליות 7-6 שוב תמר. הסימטריה במבנה ניכרת גם בכך, כי בחוליה הראשונה מופיע יונדב המקורב לאמנון והתומך בו, וכנגד זה מופיע בחוליה האחרונה אבשלום, המקורב לתמר והתומך בה. ההקבלה הסימטרית בין החוליות קיימת לא רק מבחינת הדמויות המופיעות בהן, אלא גם מבחינת העניינים המובאים בהן. בחוליה הראשונה מדובר על הרגשתו של אמנון, וכנגד זה מדובר בחוליה האחרונה על הרגשתה של תמר. עניינן של חוליות 3-2 הוא הבאת תמר אל בית אמנון, ועניינן של חוליות 6-5 הוא הוצאת תמר מבית אמנון. בפרישה מוזכרים השמות של דוד, אבשלום, תמר ואמנון, ואותם השמות חוזרים ומוזכרים גם בסיום.

מכאן ברור כי לפנינו יחידה סיפורית לעצמה, בעלת מבנה הדוק וקפדני ביותר. יחידה זו, הסיפור של אמנון ותמר, הוא החלק הראשון של יחידה מקיפה יותר, אשר חלקה השני מספר על רצח אמנון בידי אבשלום וחלקה השלישי על החזרת אבשלום מגשור. בין כל חלק וחלק מפרידה ידיעה המציינת, כי עברו שנתיים או שלוש שנים.

מהו דגם העלילה? העלילה מתפתחת ממצב התחלתי, שבו גלום כבר גרעין ההתנגשות. אמנון אוהב את תמר אחותו עד להתחלות, אך אין ביכולתו לעשות לה מאומה. בין אהבתו זו לבין אי-יכולתו לעשות לה מאומה קיימת מתיחות רבה, המבקשת לה פורקן. השלב הבא של העלילה הוא תכנון הפעולה, שתביא להפגת המתיחות הזאת. לאחר התכנון בא שלב הביצוע, צעד אחר צעד: תחילה ההתחלות של אמנון, אחר-כך ביקור דוד אצלו, בקשת אמנון מאביו שתבוא תמר ותבשל לעיניו לביבות, הופעת תמר בבית אמנון, הכנת התבשיל והגשתו לאמנון, אשר שוכב על משכבו. כך מתקרבת ועולה העלילה בהדרגה אל מעשה האונס עצמו. ברגעים האחרונים ממש לפני ביצוע האונס מראה לנו המספר, כיצד מנסה תמר למנוע את הדבר, אך ללא הועיל.

אחרי השיא של האונס אין ירידה מידית בקו העלילה, אלא באה התנגשות חריפה נוספת, כשאמנון רוצה לגרש את תמר והיא משתדלת למנוע את הדבר – ושוב ללא הועיל. לאחר-מכן יורד קו העלילה, כאשר תמר זועקת על מה שאירע לה ואבשלום אחיה מרגיע אותה. הסיפור מגיע לנקודת רגיעה (ארעית), כשתמר יושבת שוממה בבית אחיה, דוד אינו עושה מאומה וגם אבשלום אינו עושה עדיין דבר, פרט לכך שהוא אינו מדבר עם אמנון. כלומר, הסיפור עולה בהדרגה אל נקודת הפסגה, שהיא מעשה האונס, מכאן לנקודת פסגה נוספת, שהיא מעשה הגירוש, ולאחר-מכן הוא דועך עד שהוא מגיע לבסוף לאי-עשיה כללית (כיון שאין באי-עשיה זו משום פתרון, תתלקח העלילה מחדש כעבור שנתיים).

המתח בסיפור נוצר על-ידי כך, שבתחילתו מוצגת תכנית להבאת תמר אל בית אמנון, והשאלה היא, אם התכנית תעלה יפה. כמו-כן מתעוררת השאלה, לשם-מה נוקט אמנון בפעולות שהוא נוקט לאחר שתמר כבר נמצאת בביתו וכבר הכינה את הבריה – הוצאת כל האנשים, הסירוב לאכול, הדרישה להביא את הבריה אל תוך החדר. כל הדברים האלה בלתי-מובנים לקורא, כיון שהכוונה האמיתית של אמנון לא הובהרה, והיא נשארת בגדר תעלומה עד שאמנון פונה אל תמר בבקשה שתשכב עמו. תמר מסרבת, ומתעוררת השאלה: היעלה בידה למנוע את המעשה או יצליח אמנון לבצע את זממו?

קו אירוני מתגלה בסיפור בכך, שמתוך כוונה להיטיב עם בנו מרע האב עם בתו. בלא יודעין הוא שולח אותה לידי עינוי, חרפה והשפלה, ובכך הוא ממיט אסון גם על עצמו. אירוניה זו פועלת בכיוון של החרפת משמעות אונס תמר לגבי דוד (עיין להלן).

הזמן בסיפור זורם באורח אחיד למדי. רוב הסיפור מובא בהצגה סצנית, שבה תופסת, כאמור, השיחה חלק עיקרי. פסוקים המכילים ידיעות מסכמות אינם מרובים, וגם אלה אינם מקיפים אלא פרקי-זמן מוגבלים בלבד. רובו ועיקרו של הסיפור מתרחש בתוך כמה שעות, וכל הסיפור בשלמותו אינו נמשך, ככל הנראה, אלא מספר ימים בלבד (אין ציוני-זמן שיאפשרו לקבוע את משך הזמן במדויק). כלומר, אין הבדלים עצומים בין זמן הסיפר לזמן המסופר, ובחלקים ניכרים של הסיפור אף מתקרבות שתי מערכות-זמן אלה לחפיפה ביניהן. דילוגי-זמן קיימים, אך אינם מפורשים ואינם מורגשים.

אין בסיפורנו מאורעות בו-זמניים ואין הבטות לאחור. הזמן מתקדם בכיוון אחד, ללא סטיות מן הסדר הכרונולוגי הרגיל. אפשר לומר אפוא כי בסיפור זה לא נועד לזמן תפקיד מיוחד. עם זאת ברור, כי באמצעות הטיפול בזמן (היחס המשתנה בין זמן הסיפר לזמן המסופר) מבהיר לנו המחבר, כי מה שקדם לאונס ומה שבא אחריו חשוב בעיניו מן האונס עצמו. המחבר מתעכב על כל ההכנות לאונס ועל התגובות עליו, בעוד שעל עשה האונס עצמו הוא מוסר בקצרה; ומכך אנו למדים, שבסיפור זה מושם הדגש בהיבטים האנושיים, הפסיכולוגיים, של ההתרחשות יותר מאשר על ההיבטים העובדתיים. ממצא זה עולה בקנה אחד עם ריבוי הידיעות הישירות על פנימיותן של הדמויות, שדובר עליהן לעיל.

המרחב ממלא תפקיד חשוב למדי בסיפור אמנו ותמר. אמנם, כמקובל בסיפור המקראי, אין המרחב והחפצים הממלאים אותו מתוארים באופן מוחשי; אבל מוזכרים בסיפור מספר פריטים, אשר בונים את המרחב ואשר ממלאים תפקיד במסגרת העלילה, כגון הבית של אמנון, הבית של אבשלום, החדר (הפנימי) בבית אמנון, הדלת והמשכב.

כל העלילה של סיפור אמנון ותמר מתרחשת בתוך העיר ירושלים (בסיפורים הבאים בהמשך לסיפור זה מתרחב האופק המרחבי לבעל חצור ולגשור, אך גם בהם נשארת ירושלים מוקד ההתרחשות). ובתוך המרחב המצומצם הזה של סיפורנו מתקיימת תנועה ממקום למקום, ותנועה זו היא יסוד בעל חשיבות במהלך העלילה. עניין מרכזי בסיפור הוא הבאת תמר מביתה אל בית אמנון, ואחר-כך מן המקום בתוך בית אמנון, שבו היא מכינה את הבריה, אל החדר שבו שוכב אמנון. לאחר-מכן באה תנועה בכיוון הפוך, גם היא בעלת חשיבות במהלך העלילה, הרחקת תמר מבית אמנון והליכתה אל בית אבשלום. העלילה מסתיימת, כאשר התנועה של תמר מסתיימת, בשבתה שוממה בבית אחיה.

עניין התנועה מבית אל בית מעלה בזכרון את אשר סופר שני פרקים לפני-כן בסיפור על בת-שבע ואוריה. בתחילת הסיפור ההוא הולכת בת-שבע מביתה אל בית המלך על-פי הוראתו של דוד, כשם שתמר הולכת כאן מביתה אל בית אמנון על-פי הוראתו של דוד; גם שם וגם כאן המטרה היא בעילה שלא כדין. בהמשך הסיפור שם מורה דוד לאוריה לרדת אל ביתו, אך אוריה אינו רוצה למוש מבית המלך, כשם שתמר כאן אינה רוצה לעזוב את בית אמנון.

קשר בין סיפור אמנון ותמר לבין סיפור בת-שבע ואוריה נבנה גם באמצעות השורש "שכב". שורש זה מצוי בסיפורנו שש פעמים, וחשוב לציין, שהוא בא בשתי הוראות שונות: בהוראה הספציפית של בעילה, ובהוראה הכללית של שכיבה בעלמא. אמנם אפשר לטעון, שהחזרה המרובה על השורש "שכב" מתחייבת מן הנושא, אבל בסיפור דינה, שגם הוא דן באונס, מצוי השורש הזה רק פעמיים, ובהוראה של בעילה בלבד. גם בסיפור בת-שבע ואוריה חוזר השורש "שכב" לעתים קרובות: שש פעמים בפרק יא (סיפור המעשה גופא) ועוד ארבע פעמים בפרק יב (הדברים שאירעו בעקבות המעשה) – וגם שם בשתי ההוראות הנזכרות, המילולית והמטונימית.

גם השורש "ברה" שכיח בסיפורנו, והוא מופיע שש פעמים. שורש זה נדיר ביותר במקרא, והוא מצוי באותה הוראה רק בשני מקומות נוספים,⁴⁴ שאחד מהם הוא בפרק הקודם (יב 17). בכך אפשר לראות רמז לקשר בין סיפור אמנון ותמר לבין הסיפור הקודם, וליתר דיוק בין האסון של אונס תמר והאסון של מות הילד – שתי מכות קשות לדוד בתוך משפחתו. על קשר בין סיפורנו לבין הסיפור הקודם מצביעים גם דברי הפתיחה לסיפור ויהי אחרי כן, שהם, ככל הנראה, אינם דברי קישור מכניים גרידא, אלא רמז לזיקה מהותית בין שני הסיפורים.

באמצעות התופעות הללו מוקנית לסיפור אמנון ותמר משמעות במסגרת ההקשר הרחב יותר, שבו הוא משובץ, משמעות החורגת מגבולות הסיפור עצמו: לאור הקישורים המוזכרים ולאור ההקבלה התימטית בין סיפור זה לבין סיפור בת-שבע ואוריה (שניהם סיפורים על בעילה שלא כדין) מתפרש לנו מעשה אמנון בתמר כגמול על מעשה דוד בבת-שבע.