המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : א מחבר: יאיר זקוביץ

חזרה3

כיום הזה ירושלים היא מרכז לאומי, דתי ורוחני, שאליו נשואות עיני העם היהודי כולו. אין בכוחה של עובדה זו למנוע מאתנו את הצגת השאלה, האם מעולם היה לה, לירושלים, מעמד של בכורה.

והנה, אם נבקש להתחקות אחר המקום שהיה לירושלים בתולדות האומה ובלבה בתקופת המקרא. נגלה כי קדמו לה בבכורה ערים אחרות. בסיפורי האבות שבספר בראשית ניכרת מרכזיותם של מקומות פולחן אחרים:

בשכם קבע אברהם את תחנתו הראשונה בארץ, ובה הקים מזבח ראשון לה' (בראשית יב ו-ז). גם יעקב השב מפדן ארם חונה בשכם לראשונה, ואף קונה נחלה במקום ומקים מזבח (שם, לג יח-כ), ודומה שאי-אפשר לו לאדם להיכנס לארץ בלי לעצור תחילה בשכם ולהקים בה מזבח: יהושע המכניס את בני ישראל לארץ מקים מזבח בשכם (יהושע ח ל-לה), וכך ממלא אחר דברי משה (דברים כז).

מקום פולחן רב-חשיבות במיוחד הוא בית-אל: זוהי תחנתו השנייה של אברהם בנדודיו, שגם בה הוא מקים מזבח (בראשית יב ח). ובה מרבה לפעול נכדו, יעקב, הן בדרכו לפדן ארם (שם, כח) והן בשובו ממנה (שם, לה).

דמותו של אברהם כרוכה במיוחד עם אלוני ממרא היא חברון: שם מתיישב אברהם (שם, יג יח), שם הוא זוכה להתגלות ולבשורה אודות הולדת בנו (שם, יח) ובה הוא אף קונה נחלה – מערת המכפלה – לקבורת שרה (שם, כג). במערה זו ייקברו הוא ושאר האבות.

והנה, העיר ירושלים אינה נזכרת בשמה זה. לא בספר בראשית ולא בתורה כולה. לרמזים הדלים לירושלים בספר בראשית נשוב בהמשך דברינו.

המקום הדל שיש לה, לירושלים, במסורות על האבות נובע מכך, שהעיר היבוסית נכבשה רק בידי דוד, ואף נקראה אז על שמו 'עיר דוד' (שמואל ב, ה ו-ט). לפני ימיו של דוד כונתה העיר על-שם אדוניה – יבוס. היותה עיר נכרית בתקופת השופטים עולה בבירור מסיפור 'פילגש בגבעה', המשיח אודותיה לפי תומו. בעלה של הפילגש מסרב לעצור בעיר ללינת לילה, כיוון שאיננה מערי בני-ישראל: 'הם עם יבוס והיום רד מאד ויאמר הנער אל אדניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה ויאמר אליו אדניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה ועברנו עד גבעה' (שופטים יט יא-יב).

לכאורה אין התמונה כה פשוטה, שהרי סותר זאת הדין-וחשבון על הכיבוש וההתנחלות שבראש ספר שופטים: 'וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש' (שופטים א ח). והנה, בו בפרק ניצב פסוק אחר שאינו עולה עם פסוק זה בקנה אחד: 'ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני בנימין, וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה' (שם, א כא). כדי להרבות מבוכה נצטט פסוק דומה עד מאוד מספר יהושע: 'ואת היבוסי ישבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה' (יהושע טו סג).

פשר החידה טמון במגמתו של שופטים א על שני כתוביו. הפרק כולו (ועד ב ה) הנו פרו-יהודאי מובהק: יהודה היוצא ראשונה – כדבר ה' – להוריש את יושבי הארץ, מלאכתו צולחת בידו, בניגוד לשאר השבטים שמחדליהם רשומים בפרק לדיראון עולם. הפסוק מיהושע טו שימש אפוא יסוד לשני הכתובים המגמתיים בשופטים א – יהודה שלא כבש את ירושלים לפי ספר יהושע כובשה אליבא דשופטים א, ומי שאינו מצליח לכובשה הוא שבט בנימין... ובכן, אין בכוחו של פרק א בספר שופטים לערער על התפיסה, שלא היה לירושלים עבר עברי קודם ימיו של דוד.

ספר שמואל המספר על כיבושה של העיר בידי דוד יודע לספר גם על ראשית התקדשותה בימיו – מעשה המפקד, המגפה ועצירתה בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב, כד). סיפור זה מצטרף אל שניים מסיפורי האבות ואף לסיפור קצרצר מספר מלכים, המדברים בקניית נחלות בארץ-ישראל. רק סיפורים על מכירת קרקעות לישראלים מרצונם הטוב של בעליהם הנכרים, בפני עדים ובכסף מלא יש בהם כדי להוכיח את זכות האחיזה של ישראל. וכיוון שאי-אפשר להביא במקרא סיפור על רכישתה של כל נחלה ונחלה, יש להסתפק בסיפורים על דמויות מרכזיות בתולדות ישראל הרוכשות מקומות שהם מרכזיים בארץ ובתודעה ההיסטורית. המקומות שעל קנייתם מספר הכתוב הם: מערת המכפלה שבחברון (בראשית כג ח-כ); שכם (שם, לג יט); גורן ארונה שבירושלים (שמואל ב, כד כא-כד; דברי הימים א, כא כב-כה); שומרון (מלכים א, טז כד).

ארבעת הסיפורים סובבים סביב ערי בירה בישראל של תקופת המקרא. שתיים מהן בירות של ממלכת יהודה: חברון, בירתו הראשונה של דוד בעודנו מלך על יהודה בלבד, וירושלים, בירת ממלכתו המאוחדת; ושתי בירות של ממלכת הצפון: שכם, בירתה הראשונה של ממלכת הצפון לאחר הפילוג, ושומרון, בירת השושלת של עמרי, שהמשיכה לשמש כבירת הממלכה הצפונית עד נפילתה.

בסיפורי קניית בירות ממלכת יהודה, מחזירנו הסיפור על חברון לתקופת האבות – קניית המקום בידי אברהם וקבורת האבות שמה, והסיפור על קניין ירושלים עוסק במייסד שושלת המלוכה – דוד. כך גם בממלכת הצפון: הסיפור של שכם עניינו באב – יעקב, ואילו הסיפור הקצר על שומרון עוסק בעמרי – אבי השושלת החשובה בשושלות הצפון.

על שלוש מן הערים הללו יש במקרא מסורות כיבוש: שכם (בראשית מח כב), חברון (שופטים א י) וירושלים (שמואל ב, ה ו-ח). המסורות על קנייתם של מקומות אלה מעניקות את הלגיטימציה לבעלות ישראל עליהם.

תכלית קניין הקרקע היא הקמת מזבח: שכם, ירושלים, או אחוזת קבר: חברון, ולאחר מכן גם שכם, כאשר יוסף מובא שמה לקבורה (יהושע כד לב).

בארבע המסורות שמנינו מופיעים סיפורים של ממש רק על שתי הבירות של ממלכת יהודה, חברון וירושלים. על בירות ממלכת הצפון נשתמרו הערות קצרות בלבד. ההסבר לתופעה זו הוא, כמובן, במקום המרכזי של סופרי יהודה בגיבוש ספרות המקרא ובעריכתה.

הסיפור על קניית ירושלים בידי דוד מקביל בפרטים רבים לסיפור על קניית חברון ביד אברהם: ארנן מוכן לתת לדוד את הגורן חינם, אך דוד מסרב לקבלה במתנה ומשלם תמורת הגורן. אנו יודעים את שמו של המוכר – ארונה, ואת המחיר ששולם: חמישים שקלים.

בדמיון שבין סיפור גורן ארונה לסיפור מערת המכפלה חש, כנראה, בעל נוסח סיפור הגורן בדברי הימים א, כא. שם נתחזק הדמיון עוד יותר: בעוד בשמואל ב כד מבקש דוד לקנות את הגורן 'במחיר', הרי בדברי הימים א, כא כד הוא מבקש לעשות כן 'בכסף מלא', ביטוי החוזר ללשון שבבראשית כג ט. ובכלל, השורש קנ"ה, המציין את פעולת דוד בשמואל ב, כד כא, כד, מומר פעמיים בשורש נת"ן בדברי הימים (דברי הימים א, כא כב, כה), בהתאם למקובל בסיפור בבראשית. בדברי הימים נותר השורש קנ"ה רק פעם אחת (שם, פסוק כד) וכן מופיע שורש זה גם בבראשית כד יח. בנוסח דברי הימים יש גם עדים הנוכחים בשעה מעשה הממכר – בני ארנן.

תחושת הדמיון שבין הסיפורים ניכרת בדברי רבנו בחיי, פרשן ספרדי משלהי המאה הי"ג: 'והנה אברהם שונא מתנות היה ולא רצה לקבל מתנה ממנו כי אם בכסף מלא וכן דרכם של צדיקים. וכן מצאנו בדוד המלך עליו השלום שקנה הגרן ולא רצה לקבל מן ארונה שהיה נותן לו מתנה' (פירושו לבראשית כג טז, עמ' רה).

נציין, כי חז"ל חשפו את המגמה הפולמוסית של סיפורי קניין הקרקע (להוציא שומרון), וראו בהם תשובה לכופרים בזכות ישראל על הארץ: ' "ויקן את חלקת השדה וגו' ", א"ר יודן בר' סימון, זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לאמר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף דכתיב "ויקן את חלקת השדה" ויעקב את קנה שכם' (בראשית רבה, עט ז).

סיפור קניית ירושלים הוא גם סיפור התקדשותו של המקום והפיכתו מרכז לישראל כולה. מגמת הסיפור, להציג את ירושלים כמרכז לשני פלגי העם, יהודה וישראל, עולה כבר מתיאור המפקד המקדים את המגפה, מפקד של ישראל ויהודה יחדיו: 'כל שבטי ישראל מדן ועד באר-שבע' (שמואל ב, כד ב-ג). גם המגפה, העונש על המפקד, חלה על העם כולו – 'וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש' (שם, פסוק טו). והנה, בירושלים, ודווקא בה, עוצר ה' את המלאך המשחית בעם: 'וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך. ומלאך ה' היה עם גרן הארונה היבסי' (שם, פסוק טז).

הסיפור מדגים אפוא כי ה' הוא שבחר המקום, ואכן, גד החוזה הוא המורה לדוד לבנות מזבח בגרן ארונה (שם, יח). דוד בונה שם מזבח ומעלה קרבנות (שם, פסוק כה), והסיפור מסתיים במלים: 'ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל' (שם).

המגמה הפוליטית שמאחורי הסיפור שקופה. דוד בחר בירושלים לבירת ממלכתו המאוחדת, מפני שלא היה לה עבר ישראלי ומפני ששום יסוד מן היסודות השונים המרכיבים את ממלכתו של דוד – ישראל ויהודה – אינו יכול לטעון לבעלות על ירושלים או לזיקה היסטורית אליה. דוד ביקש לו בירה נייטרלית, ומצא בירושלים מועמדת טבעית לתפקיד זה. והנה, עם הקמת המקדש בירושלים, בירת הממלכה המאוחדת, בימי שלמה, תולה סיפורנו את קדושה במעשה שעשה אבי הממלכה עם עצירת המגפה שאיימה על העם כולו.

לסיפור זה יש תוקף כל עוד ניצבת הממלכה המאוחדת על תלה. אלא שעם פילוג הממלכה נוצר מצב חדש: ספר מלכים, שעריכתו מצדדת בזכות ממלכת יהודה ובית-דוד, מגנה את ירבעם על בחירתו בבית-אל ובדן ועל רצונו להרחיק את שבטי הצפון מירושלים: 'אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית-ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני... ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית-אל ואת האחד נתן בדן' (מלכים א, יב כז-כט). ראוי ליתן את הדעת על כך, שירבעם דווקא מחזיר, במידת מה, עטרה ליושנה – משיב את ישראל לעבודת אלוהים במקומות פולחן עתיקים ומסורתיים – לבית-אל הזכורה לטוב מתקופת האבות, ולדן שראשית פולחנה בימי השופטים (שופטים יח).

כאשר מתנתקים בני הצפון מבית-דוד, ובאמרם 'מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד' (מלכים א, יב טז), אזי אין בכוחו של סיפור על התקדשות ירושלים בימי דוד לקשר את שבטי הצפון לירושלים. כדי לחבב את ירושלים על לבם של בני הצפון, כדי לשכנע אותם בגדולתה ובקדושתה, יש לתלות את הקדושה בדמות המקובלת על כל פלגי האומה – באבי האומה אברהם. תשומת הלב מוסטת אפוא מן המלך הראשון אל האב הראשון.

לחלקים נוספים של המאמר:

המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : א (פריט זה)
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ב
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ג
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ד
המסורות במקרא על ראשית התקדשותה של ירושלים : ה