הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דבריםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות


דרכים שונות של הורשת הארץ במקרא
מחבר: פרופ' זאב וייסמן


על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
חזרה3

ההבטחות על הורשת הארץ

ספר בראשית, המתאר את ראשית האנושות ואת ראשית ישראל, רצוף בהבטחות אלוהיות על מתן הארץ לאבות ולזרעם אחריהם. ההשקפה שהארץ הובטחה לבני ישראל עוד לפני שכבשו אותה מידי עממי כנען חוזרת ומופיעה פעמים רבות בתורה (בראשית כ"ו 3; נ' 24; שמות י"ג 5, 11; במדבר י"ד 16, 23) ובעיקר בספר דברים המאזכר על-פי דרכו את השבועה על מתן הארץ לאבות (דברים א' 8, 35; ו' 10, 18, 23; י' 11; כ"ו 3; ל"א 21-20). ההבטחות היוו אמצעי ספרותי מטרים בידי מחבריהם להסברת חסד התנחלותו של ישראל בכנען. הן נתפרשו במסורת הדורות למעין קושן ("ספר המקנה")1 מן השמים המקנה לישראל וליורשיו, בני העם היהודי, זכות בלעדית על הארץ הזאת.

את כוחה היוצר של ההבטחה בחיי ישראל הגדיר יפה פרופ' דייויס:

"הבטחת הארץ התפרשה מחדש מדור לדור עד שנעשתה כוח פועל בחיי העם. הנקודה המכרעת אינה כוונתה המקורית של ההבטחה, אלא השפעתה כגורם מעצב, פועל ומפרה בתולדות ישראל. אגדת ההבטחה חדרה כה עמוקות לניסיון ההיסטורי של העם היהודי עד שרכשה לה ממשות משל עצמה. לאמונה של היהודים על מה שהתרחש במזרח הקרוב יש שלא פחות כוח יוצר בהיסטוריה העולמית ממה שידוע עליו כי אמנם התרחש".2

פתחתי במובאה זו על-מנת לחזור ממנה למקורות שהניבו את ההבטחות על הורשת הארץ במקרא. על סמך דיווחים פרטניים המופיעים במסורות שונות של המקרא, אנסה לבחון היבטים שונים של הורשת ארץ במקרא ולעמת ביניהם ובין התפיסה האידאולוגית הכוללת על הורשת הארץ על-ידי בני ישראל, כפי שעוצבה בהיסטוריוגרפיה המקראית.

ההיסטוריוגרפיה המקראית ניסתה להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות המתייחסות לקשר שבין עם ישראל וארצו:

א. כיצד קרה שהצעיר בעמי הקדם זכה לרשת ארץ זבת חלב ודבש שהייתה כבר מיושבת על-ידי עמים מבוגרים ממנו, שחיו בה דורות רבים לפניו?
ב. מה קרה ומדוע, שישראל איבד את נחלתו ונותק מן הארץ שהובטחה לו למורשת עולם?

את העיסוק המתמיד של ההיסטוריוגרפיה המקראית בשאלות אלה הסביר ויינפלד בייחודו ההיסטורי של עם ישראל: "בניגוד לעמי מצרים, מיסופוטאמיה וחת, שזכרונותיהם ההיסטוריים לא קדמו להתיישבותם על אדמתם, הרי עם ישראל שמר בזכרונו את העובדה כי התחיל את הווייתו כעם לפני שהגיע לארץ נושבת".3 ברם, מה שמציין הוא כ"עובדה", דהיינו: קיומו של ישראל כעם עוד טרם התנחלותו בארץ – שנוי במחלוקת בקרב חוקרי המקרא ותולדות עם ישראל. הוא עצמו שהצביע על "דמיון רב מבחינה טיפולוגית בין מסורת ההתנחלות של ישראל לבין מסורות התיישבות שרווחו בעולם האיגאי במאות השביעית והשישית שלפני הספירה", ידע מן הסתם שהמסורות היווניות המאוחרות במאות שנים מאלו של התנחלות בני ישראל בכנען, מתייחסות להתיישבות של שבטים, ולא של עם בעל תודעה לאומית מגובשת. ואכן ההבטחות על מתן הארץ לאבות ולזרעם אחריהם, כפי שהן מנוסחות בספר בראשית ובתורה כולה, משקפות כבר שלב מתקדם בגיבושו הלאומי של ישראל כעם שחי בארצו. שלב שבו האבות כבר נתפסו בתודעת העם כאבות האומה, וזאת לא לפני מלכות דוד. עם זאת אין לשלול את האפשרות שההבטחות "הלאומיות" לאבות נבנו על מסורות שבטיות קדומות שנוצרו בתהליך התנחלותם של בתי-אב ושבטים, בארץ כנען, עוד קודם שנתלכדו לעם, ושניתן למצוא בהן גרעינים אותנטיים של הבטחות על מתן ארץ לפחות מן הבחינה הספרותית.4

גרעין אותנטי להבטחת הארץ ליעקב מופיע לדעתנו, בסיפור על חלומו בבית-אל, בראשית כ"ח 13 ב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך"; כ"ח 15: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבך אל האדמה הזאת". גרעין זה שייך לרובד התשתיתי של הסיפור האישי עליו. לפניו ועליו נוספו ונבנו ההבטחות על יעדים לאומיים בסגנון המחבר היהוויסטי הקושרים אותו לאבותיו אברהם ויצחק. "אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"5 (פסו' 14-13).

המוטיב או ההבטחה על שיבה לארץ מולדתו חוזרת במהלך הסיפורים עליו (בראשית ל"א 3; מ"ו 4), והיא משקפת כבר קשר יישובי לארץ בה נולד, שבא אולי לידי ביטוי בשימוש במילה "אדמה" במקום "ארץ". יש לשער, אפוא, שבמסורות הקדומות על האבות היו קיימים גרעינים אותנטיים שתאמו את ההוויה המיוחדת של כל אחד מן האבות, ושל בתי-האב המתייחסים עליהם. המחבר המאוחר, שהפכם לאבות האומה ושקשרם זה לזה בקשר לינארי תולדי ודתי, פיתח גרעינים אלה בהתאם להשקפתו הלאומית-הדתית על-פי מגמותיו וסגנונו, כשרשרת של הבטחות חוזרות לכל אחד משלושת האבות.

זהו רובד-העל ההיסטוריוסופי המשותף שנתגבש בנוסחה הקפואה: "הארץ אשר נשבע [ה' לאבותיכם] לאברהם יצחק ויעקב [לתת לכם]", המופיע כבר בסוף ספר בראשית (נ' 24), ובעיקר בספר דברים.6

א. הזיקה בין עם לארץ

על-מנת לעקוב אחר התהוותה והתפתחותה של הזיקה בין העם לארץ, ראוי להתעכב בקצרה על השימוש בשני מושגים אלה במקרא. המושג "עם" במקרא משמש לא רק להגדרת ישות אתנית-לאומית כפי שמשמש הוא בדרך-כלל בימינו, אלא אף (ואפילו מלכתחילה) לציון זיקה משפחתית, כמו שמשתמע מדברי האישה השונמית לאלישע: "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב ד' 13), או לזיקה שבטית, כמו: "זבולון עם חרף נפשו למות" (שופטים ה' 18). פעמים רבות הוא משמש לציין קהל אנשים שנתאסף במקום מסוים (ירמיה כ"ו 9, 17), או אפילו סתם המון (קהלת ד' 16).

בדומה ל"עם" אף המושג "ארץ" משמש לא רק להגדרת ישות גאוגרפית-לאומית כשהוא בא בסמיכות לעם מסוים: כמו "ארץ-ישראל" (שמואל א י"ג 19; מלכים ב ה' 2, 4; יחזקאל כ"ז 17; דברי-הימים ב' ל' 25; "ארץ הכנעני" (שמות י"ג 5, 11); "ארץ פלשתים" (שמות י"ג 17); "ארץ בני עמון" (דברים ב' 37); אלא אף לחטיבות חברתיות מצומצמות יותר. כך מופיע הוא בזיקה לשבט מסוים כמו: "ארץ אפרים ומנשה" (דברים ל"ד 2); או בזיקה לאזור גאוגרפי מסוים, כמו "ארץ הככר" (בראשית י"ט 28); "ארץ המוריה" (שם כ"ב 2); "ארץ הגלעד" (במדבר ל"ב 29).

בשימוש במושג "ארץ" כלולה לפעמים אף המושגיות של "עם", כלומר הארץ ויושביה, כמו: בסיפור מגדל בבל "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית י"א 1, וראה גם פסו' 9); "לבא אלינו כדרך כל הארץ" (שם י"ט 31); או במזמור ס"ו 1 בתהלים: "הריעו לאלהים כל הארץ" (וראה גם פסו' 9).

מגוון האפשרויות הסמנטי שפירטנו בשימוש במושגים "עם" ו"ארץ" מאפשר לנו לבחון את הזיקה שבין "עם" ל"ארץ" במקורות המקראיים לסוגיהם, גם כשמדובר על קבוצה מצומצמת של אנשים מתוך עם, כמו: משפחה, שבט, בית-אב; ועל אזורים מסוימים של ארץ, כמו עיר, נחלה ואחוזת-קבר, ולהקיש מהם ביחס להתפתחות הזיקה המדינית שבין עם כישות אתנית-לאומית ובין "ארץ" כמסגרת טריטוריאלית-מדינית.

ב. כיצד מתממשת הזיקה שבין עם לארץ?

עיקרה של הזיקה שבין עם לארץ היא ברכישת בעלות עליה, ומימושה ביישובה של הארץ ובשליטה על משאביה הטבעיים. תהליך זה עשוי להתממש אף בהדרגה כאשר חלקים מסוימים של העם, שבטים ובתי-אב, מתנחלים באזורים מסוימים של הארץ. זוהי כיום ההערכה הרווחת במחקר ההיסטורי והארכאולוגי של ארץ-ישראל בתקופת המקרא ביחס לתהליך ההתנחלות של בני ישראל בכנען. היא מסתמכת בעיקר על מסורות שבטיות ומקומיות קדומות על ההתנחלות בארץ, שנשתמרו במסגרת ההיסטוריוגפיה המקראית, שמגמותיה הלאומיות והדתיות משקפות תקופה מאוחרת יותר.

על-פי המסורות הללו ניתן למיין ארבע דרכים שונות בתהליך רכישת הבעלות על ארץ: כיבוש בחרב; הכשרת חבלי ארץ לא מיושבים להתנחלות; קניית קרקעות בכסף; רכישת בעלות על אזורים בארץ באמצעות בריתות. העיקרית ביניהן היא הכיבוש בחרב של חבל ארץ מיד תושביו והפיכתו לנחלת הכובש, אם על-ידי החרמת כל תושביו (כדרך שמתואר בספר יהושע י' 40; י"א 11, 12, 14); או על-ידי שעבודם למס עובד (יהושע ט"ז 10; מלכים א ט' 21).

להלן, נפרט דוגמאות לכל אחת מן הדרכים שהגדרנו.

1. הכיבוש בחרב

הדוגמה הבולטת היא כיבוש ליש מן הצידונים על-ידי שבט הדני שביקש לו נחלה לשבת בה (שופטים י"ח). בני דן שלחו חמישה מרגלים לתור אחר נחלה (שם פסו' 2). אלה באו עד ליש "ויראו את העם בקרבה יושבת לבטח" (שם פסו' 7). בעקבותיהם נסעו "שש מאות איש חגור כלי מלחמה" ממשפחת הדני (שם פסו' 11), "ויבאו על ליש על עם שקט ובטח (דהיינו עיר פרזות) ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש" (שם פסו' 28-27). במקומה בנו עיר אחרת, ישבו בה "וקראו שם העיר דן בשם דן אביהם" (שם פסו' 29). מלמט ראה בסיפור מסע כיבוש שבטי זה "כעין תבנית בזעיר-אנפין של תאור מסע ההתנחלות שמטבעו הלאומי טבוע במלוא היקפו במחזור הסיפורים של יציאת מצרים והכיבוש הכלל-ישראלי של ארץ כנען".7

בדומה לכיבוש זה, אם כי באמצעות תכסיס מלחמתי שונה של חדירה לעיר בערמה, נכבשה בית-אל, ששמה לפנים היה לוז, על-ידי בית יוסף (שופטים א' 25-22). לשני הכיבושים השבטיים הנפרדים הללו קדמה השאילה באלוהים: כיבוש דן נעשה בהשתתפותו של נער-הלוי הכוהן, נושא האפוד והתרפים (שופטים י"ח 6-3, 20-15, 27, 30); וכיבוש בית-אל נעשה כש"ה' עמם" (שופטים א' 22). לדעתי יש לפרש את הביטוי "וה' עמם" על רקע הפתיחה שבפסוק 1: "וישאלו בני ישראל בה'".8 ראוי לציין ששתי הערים העתיקות הללו היוו ערי מקדש עיקריות של מלכות הצפון: האחת בצפונה, והאחרת בדרומה, סמוך לגבולה עם ממלכת יהודה, כפי שמתברר גם מהסיפור על ירבעם שכונן מקדשים בערים אלה לעלייה לרגל, במקום מקדש ירושלים (מלכים א י"ב 29-28).

שרידי מסורת עתיקה על כיבוש שכם בידי יעקב מבצבצים לדעת אחדים מן הפרשנים מצוואתו של יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי"9 (בראשית מ"ח 22). ברם אין לנו כל עדות מפורשת במקרא על כיבוש שכם על-ידי שבטי ישראל.

2. התנחלות בחבלי ארץ לא מיושבים

הדוגמה הבולטת לדרך זו של התנחלות במקרא היא בירוא היערות על-ידי שבטי בני יוסף (אפרים ומנשה) באזורי הר אפרים, כדי להרחיב את נחלתם: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמר, מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם-רב עד-אשר-עד כה ברכני ה'. ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים" (יהושע י"ז 15-14). לדיאלוג שבין יהושע ובני יוסף בהקשר זה ניתנוח פרשנויות שונות. יש שמצאו בו אפילו מגמה אנטי-אפרימית של מחבר יהודאי.10 אולם אין בכל הפרשנויות הללו כדי להפריך את מהימנותה של המסורת הקדומה עצמה על דרך התנחלותם של שבטי אפרים ומנשה באזורי ההר המרכזי. הדיאלוג על בירוא יערות באזורי הר אפרים ומנשה לצורך ההתנחלות בהם תואם את הממצאים הארכאולוגיים על אזורים אלה בתקופת הברונזה התיכונה. מהממצאים מתברר שאזורים אלה לא היו מיושבים. יושבי הארץ הכנענים התרכזו בשטחים הפוריים של מישור החוף, השפלה והעמקים. ואילו אזורי ההר על יערותיהם הצפופים ועל אדמות הטרשים שלהם היו דלילים מאוכלוסייה ומיישובי קבע. תמונה אקולוגית ויישובית זו השתנתה לקראת המעבר לתקופת הברזל א'. נתגלו ממצאים המעידים על מאמץ התיישבותי של שבטי ישראל באזורים אלה שחצבו בורות מים, ביראו יערות והכשירו את הקרקע להתיישבות קבע.11

דוגמה נוספת מן המקרא לדרך זו של התנחלות, אף כי עמומה יותר, מצויה בסיפורים על מגורי יצחק באזור הספר המדברי הסמוך לגרר (בראשית כ"ו). יצחק ואנשיו, רועי הצאן והבקר חופרים בארות מים לצורך מזרע, כדי לקיים את מחייתם ומחיית הצאן והבקר הרב שברשותם (כ"ו 19-13). הפלשתים מגרר מנסים למנוע ממנו יצירת עובדות אלה בשטח, כלומר להתיישב בסביבתם וסותמים את הבארות אשר חפר (שם פסו' 15, 18), ומתפתח ריב בין רועי גרר ובין רועי יצחק על הבארות (שם פסו' 22-20). בהתערבותו של אבימלך גרר ושריו מושגת פשרה ונכרתה ברית ביניהם (שם פסו' 31-26). סיומו האטיולוגי של הסיפור קושר את הבשורה על מציאת מים במקום עם קריאת השם באר-שבע. אף כאן, כבדוגמה הקודמת, משתקף דגם של התנחלות. והפעם, של שבט רועים נוודים למחצה, באזור ספר מדברי, שבמאציהם לחפור בארות מכשירים את האזור להתיישבות. וכדרך המתנחלים באותה התקופה, הם מקימים מזבח לה' (שם פסו' 25). סביר להניח שהמטבע הגאו-אתני "מדן ועד באר-שבע" (שופטים כ' 1; שמואל א ג' 20; שמואל ב, ג' 10; י"ז 11; כ"ד 2, 15; מלכים א ה' 5) החוזר בהיסטוריוגרפיה של תקופת השופטים וראשית המלוכה, מציין את גבולות ההתנחלות של שבטי ישראל ערב המלוכה ובראשיתה.

3. רכישת קרקעות בכסף לצרכים לאומיים

מסתבר שקרן קימת לישראל במפעל גאולת הקרקע שלה, הלכה בעקבות אבותינו הראשונים שרכשו קרקעות בכסף לצרכים שנתפרשו בהמשך כבעלי אופי לאומי.

אברהם, המכונה בסיפור על קניית מערת המכפלה "נשיא אלוהים", מציג עצמו לפני עפרון ובני חת כ"גר ותושב" (בראשית כ"ג 3), וקונה מהם בכסף מלא את מערת המכפלה לאחוזת קבר (שם פסו' 9). בסיכום המשא-ומתן שלו עמהם מתברר שהייתה זאת רכישת נחלה ממש, שהרי נאמר שם: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב לאברהם למקנה..." (שם פסו' 18-17).

גם יעקב, בשובו לכנען מגלותו בחרן, אינו מסתמך ממש על ההבטחה האלוהית שניתנה לו בבית-אל לפני צאתו חורנה: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כ"ח 13), וליתר ביטחון הוא קונה במאה קשיטה חלקת שדה מיד בני חמור אבי שכם ומציב שם מזבח לאל אלוהי ישראל (בראשית ל"ג 20-18). מסורת זו ודאי אינה עולה בקנה אחד עם זו הרומזת על לקיחת שכם מיד האמורי בחרב ובקשת, על-ידי יעקב (בראשית מ"ח 22) שהערנו עליה קודם (ראה לעיל, סעיף 1 וכן הערה 9).

ראוי לציין שדגם זה של רכישת קרקעות מתושבי הארץ לצרכים בעלי חשיבות משפחתית-שבטית, ואפילו לאומית-ממלכתית היה קיים גם לאחר הורשת הארץ כולה על-ידי יהושע והחרמת כל תושביה, כפי שטרח להכליל (כנראה בראייה רטרוספקטיבית) מחבר ספר יהושע (יהושע י"א 23). מכל מקום, קיימות עדויות "היסטוריות" במקרא על קיומו בתקופת המלוכה. כך לומדים אנו מן הסיפור על המפקד שערך דוד בין שבטי ישראל ושגם למגפה בעם, על קניית הגורן מארונה היבוסי על-ידי דוד בכסף שקלים חמישים, על-מנת לבנות מזבח ה' ולעצור המגפה מעל העם (שמואל ב כ"ד 24). במקום הזה עצמו, בנה שלמה את בית ה' בהר המוריה, על-פי מחבר ספר דברי-הימים (דברי-הימים ב ג' 1). יתר על כן, יש לנו גם עדות על רכישת קרקע בכסף מלא לצרכים ממלכתיים מובהקים, ולא על-ידי החרמה או הפקעה בצו המלך. עומרי מלך ישראל קונה את הר שומרון מאת שמר, ובונה בה עיר בשם שומרון (מלכים א ט"ז 24) שהפכה לבירת ממלכת אפרים. לפי חוקרים שונים היה שמר מתושבי הארץ הכנענים,12 השם "שמר" מופיע אף בכתובת פונית מקרת-חדשה.13

4. רכישת בעלות על אזורי ארץ באמצעות בריתות ודרכי שלום

הדוגמה הכמעט יחידה למודל כזה במקרא היא "ברית האחים" שנכרתה בין שלמה ובין חירם מלך צור, שבראשיתה הייתה מעין ברית מסחרית-כלכלית: חירם סיפק עצי ארזים וברושים לשלמה לבניין ביתו ובית-המקדש ושלמה שילם לו בחיטים ובשמן.

כאשר שלמה לא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות, הוא נתן לחירם "עשרים עיר בארץ הגליל" (מלכים א ט' 11). הדיווח ממשיך ומספר: "ויצא חירם מצור לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ויאמר מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה" (שם פסו' 12-13). מן הסיומת האטיולוגית של הדיווח מתברר שמדובר באזור ארץ שבגבול בין ישראל וצור שהיה מוכר בשמו זה, ושתושביו נותרו לשבת בעריהם גם כשנתחלפה הריבונות המדינית עליו. ויתור זה של שלמה על עשרים ערים לא ישר בעיני מחבר ספר דברי-הימים שבקולמוסו הפך את הידיעה על פניה: "והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה אתם ויושב שם את בני-ישראל" (דברי-הימים ב ח' 2).

דוגמה אחרת הקשורה בעקיפין למודל זה, משום שהיא מייצגת את צדו האחר, היא הברית שנכרתה עם הגבעונים (יהושע ט'). בעקבות הברית שכרת להם יהושע נותרו בידיהם למגוריהם הערים גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים (יהושע ט' 18-15), אולם יושביהן הגבעונים הכירו בריבונות הישראלית עליהם והפכו לחוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' (שם פסו' 27). מהערות פרשניות (גלוסות) שנתחבו לתוך סיפורים אחרים המתייחסים למלכות שאול ודוד, מסתבר שאוכלוסייה גבעונית-אמורית אכן נתקיימה באזורים אלה שבלב לבה של מלכות שאול (שמואל ב ד' 2: "כי גם בארות תחשב על בנימין") וששאול "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" אף ניסה להכחידה (שמואל ב כ"א 1-2). משמע שנתקיימו כמובלעה בתחום הריבונות הישראלית. מה שחשוב לדיוננו זה הוא, שמה שמתואר בסיפור על הברית עם הגבעונים ביהושע פרק ט' כסטייה חד-פעמית ממדיניות הכיבוש הישראלית (שנשענה על העיקרון של מלחמת קודש והחרמת האוכלוסייה המקומית כולה), ואשר הוסברה על-ידי המספר כתוצאה ממעשה מרמה של הגבעונים, משקף למעשה את המציאות ששררה בארץ בתקופת ההתנחלות של שבטי ישראל. מציאות שבה שכנו זה ליד זה, ואפילו זה בתוך זה, שבטים ובתי-אב ישראליים ואוכלוסייה של עממי כנען המקומיים. נתקיים ביניהם מעין דו-קיום רופף שהיה מבוסס, כנראה, על בריתות מקומיות, שבכורח המציאות היישובית המורכבת נועדו להבטיח לשני הצדדים חיים בשלום על אדמתם. יחסי שלום רופפים אלה היו מופרים רק כשאחד הגורמים התחזק וחש שביכולתו לכפות את ריבונותו על האחר ולשימו למס עובד, אבל "הורש לא הורישו". מציאות גאו-שבטית זו מסורטטת בחלקו השני של ספר יהושע ובפתיחת ספר שופטים (שופטים א'), ונוגעת לרוב השבטים, ובעיקר לשבטי בית-יוסף. על שבט מנשה נכתב: "ולא הוריש מנשה את בית-שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה ואת יושב דור ואת בנותיה ואת יבלעם ואת בנותיה ואת יושבי מגדו ואת בנותיה ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת. ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעי למס והוריש לא הורישו. ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרבו בגזר" (שופטים א' 29-27).

סיכום

ארבע הדרכים של רכישת בעלות על ארץ שהודגמו במאמר זה, אינן עומדות בהכרח בסתירה ללשון ההבטחות על מתן הארץ לאבות, שבהן משמשים הפעלים "נתן" ו"ירש" על נטיותיהם השונות, לציון מתן הארץ על-ידי ה' לאבות ולזרעם לירושת עולם; וזאת מבלי שיפורט כיצד תינתן הארץ למורשה. ההשקפה הכורכת את ההבטחות לאבות עם כיבושה השלם של הארץ בחרב ועם החרמה כללית של אוכלוסייתה (שבעת עממי כנען) מופיעה בעיקר בספר דברים (פרק ז') ובחלקו הראשון של ספר יהושע, אולם אין היא כלולה במפורש בהבטחות לאבות שבספר בראשית. קיימת סבירות רבה שההתניה בין ההבטחה האלוהית על מתן הארץ לאבות ובין הכיבוש השלם המלווה בהחרמת האוכלוסייה כולה הנה משנית. היא משקפת לדעת רבים מן החוקרים הביקורתיים מגמה מאוחרת יותר של המחבר המשנה תורתי.

ראוי לציין בהקשר זה, שהמחבר היהוויסט שקדם לו כנראה בזמן, פירש בצורה אחרת את הקשר שבין מימוש ההבטחה ובין פינוי האוכלוסייה מן הארץ המובטחת: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. לא אגרשנו מפיך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כ"ג 30-28).

ראוי להדגיש כי בראיות שהצגנו כאן לגבי דרכי ההתנחלות השונים של בני ישראל בארץ אין כדי לשלול לחלוטין את האפשרות שלהתנחלויות השבטים קדם מסע חדירה מקיף יותר לארץ כנען, על-ידי משפחות או שבטים מבני-ישראל שיצאו מארץ מצרים.

ברם, גם אם התקיימה מעין חדירה מקיפה יותר של שבטי ישראל לכנען שבה השתתפו קבוצות שבטים, ספק אם נתרחשה כפי שתוארה בחלקו הראשון של ספר יהושע (פרקים א'-י"ב).

המסקנות המתבקשות מניתוח המקורות שהבאנו הן: לזיקה המלאה והמקיפה יותר שבין ישראל וארצו, קדם תהליך ממושך ומורכב של התנחלויות של שבטים שמימשו את בעלותם על נחלתם בדרכים שונות. הזיקה שבין עם וארץ הנה פרי תהליך הדרגתי וממושך ולא תוצאה של פגישה חד-פעמית בין שתי ישויות נפרדות שהופגשו בצו עליון. היא מתגבשת לישות מדינית, כלומר לזיקה בין לאום ובין טריטוריה המוגדרת כממלכתו, לאחר תהליך ממושך הכרוך בהתרבות האוכלוסייה, בהרחבת שטחי המחיה ובריבונות לאומית הנשענת על עוצמה צבאית ומדינית. שלושת המאפיינים האלה משתקפים בהבטחות לאבות, כמו בזו שנבנתה על סיפור חלום יעקב בבית-אל (בראשית כ"ח 14-13), אולם מימושם המדיני-הממלכתי בהיקף טריטוריאלי-גאוגרפי בא לידי ביטוי במלכות שלמה. מלכות שלמה מציינת את הפסגה ההיסטורית שבה, כביכול, התממשו ההבטחות על מתן הארץ כולה לבני ישראל לנחלה. במילת ההסתייגות "כביכול" מיוצגת את השקפתם של רבים מן החוקרים הביקורתיים, שרואים במלכות דוד ושלמה לא את הפסגה ההיסטורית שבה נתממשו ההבטחות – אלא את הבסיס ההיטורי לחיבורן, או לפחות של ניסוחן האימפריאלי כפי שהוא מופיע בתיאור גבולות הארץ המובטחת לאברהם בברית בין הבתרים: "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו 18).

הערות שוליים:
הרצאה שהושמעה ביום עיון "המקרא והארץ", שנערך בכ"ד בטבת תשנ"ח בבית-הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית באורנים, החטיבה האוניברסיטאית, במסגרת המרכז לחקר ארץ-ישראל ויישובה, של יד יצחק בן-צבי.

  1. זהו המונח המקראי האקוויוולנטי למונח התורכי "קושן" והוא מופיע בירמיה ל"ב 14.
  2. W.D. Davies, The Teritorial Dimension of Judaism, Berkely 1982, pp. 8-9
  3. מ' ויינפלד, "ירושת הארץ זכות וחובה: תפיסת ההבטחה במקורות מימי בית ראשון וימי בית שני", ציון, מט (תשמ"ד), עמ' 137-115. הציטטה מעמ' 116.
  4. ז' ויסמן, "הבטחת הארץ לאבות", בן-גוריון והתנ"ך – עם וארצו (עורך מרדכי כוגן), הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע 1989, עמ' 18-5.
  5. ניתוח מפורט של החלום (בראשית כ"ח 22-10) בספרי מיעקב לישראל, ירושלים תשמ"ו, עמ' 67-57.
  6. ראה מראי מקום בפתח המאמר.
  7. א' מלמט, "מסע שבט דן לאור פרשת יציאת מצרים והכיבוש הכלל-ישראלי", בספרו ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 163-149.
  8. בכיוון זה הלך ת"י שתרגם: "ומימרא דיי בסעדהון". קויפמן מפרש את הביטוי הזה בהקשר לפסוק 2: "כמובטח בפסוק ב, שאם יהודה יעלה בתחלה, יצליחו כל השבטים" (ספר שופטים, ירושלים 1964, עמ' 85), כשלנגד עיניו, כנראה, גרסת קודקס אלכסנדרוני של ה"ע": "ויהודה עמו" תמורת "ויהוה עמו" שבנוסח המסורה.
  9. כבר אבן-עזרא הזכיר אפשרות זו בפירושו לפסוק זה: "יש אומרים כי על עיר שכם רמז... והנכון בעיני שפירש שכם אחד חלק אחד"; באפשרות הראשונה של מסורת עתיקה על כיבוש שכם, תומכים כמה מן החדשים וראה למשל .G. von Rad, Genesis (OTL), London 1966, 413f
  10. ראה גרשון גליל ויאיר זקוביץ, ספר יהושע, סדרת "עולם התנ"ך", תל-אביב 1994, עמ' 170.
  11. פינקלשטיין, הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, תל-אביב-ירושלים תשמ"ז, עמ' 317-304.
  12. A. Alt, KSIII, Munchen 1959, 264, 348ff.
  13. נ' סלושיץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, תל-אביב תש"ב, מס' 367, שו' 2. תשי"ד2.
ביבליוגרפיה:
כותר: דרכים שונות של הורשת הארץ במקרא
מחבר: וייסמן, זאב (פרופ')
תאריך: פברואר 2000 , גליון 17
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.