הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > זוחליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים > בעלי חוליות > זוחלים


דרך נחש
מחבר: ד"ר אברהם ארבל


ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
חזרה3


 

מבוא


אין חיה השנואה על האדם יותר מן הנחש. הוא מכוער, מזיק, מרושע, גועלי, נתעב... חפש כל שם-תואר שלילי שאתה מכיר ותמצא שהוא הולם את הנחש. נסו לבדוק את העניין בין חברים, ותראו עד כמה הנחש נתפס כחיה שלילית ונתעבת. מסתבר שהיחס השלילי כלפי הנחש קיים בכל רחבי העולם וברוב תרבויות האדם, אף בתרבויות שאינן מכירות את סיפור הפיתוי של חוה בגן-העדן.

יתר-על-כן, אף בארצות סקנדינביה, שבהן מצוי רק מין אחד של נחש ארסי, שאינו מסוכן לאדם - הפחד מן הנחש והשנאה כלפיו - מושרשים בקרב האוכלוסייה לא פחות מבארצות אחרות! עניין זה נבדק גם במשאלים ובמחקרים מדעיים שנערכו בארצות שונות. מסקנת כל החוקרים זהה: אין חיה שהאדם שונא ומתעב יותר מן הנחש.

יחס זה מעורר שאלות, שכן רוב הנחשים אינם נחשים ארסיים ואינם מזיקים לאדם. נהפוך הוא - הנחשים, כולל הארסיים - מועילים לאדם בהשמידם מכרסמים, חרקים ושאר בעלי-חיים המזיקים לחקלאות. ובכל זאת, גם חז"ל ראו בנחשים פגע רע, וכך אומר רבן שמעון בר-יוחאי: "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (מכילתא בשלח, ב'). עד כדי כך, שהתירו להרוג נחשים בארץ-ישראל אפילו בשבת (שבת קכ"א, ע"ב).

אך הנחש אינו רק סמל לכיעור ולרשע. יחסו של האדם אל הנחש היה תמיד יחס אמביוולנטי: מכאן שנאה ותיעוב ומכאן פחד ויראת-כבוד. הנחש הוא הממית, אך הוא גם ניחן בסגולות ריפוי ואולי משום כך בחרו בו הרופאים הקדמונים ואף אלה של ימינו - כסמלם. כך נחש הנחושת במקרא; הנחש כסמלו של הרמס, אל הרפואה היווני. כך גם אסקולפיוס הרופא הראשון במיתולוגיה היוונית, הנראה תמיד בפסלים ובתבליטים כשהוא מלווה בנחש; וכך אף סמליהם של הרופאים המודרניים ושל חיל הרפואה בצה"ל.

אין להתעלם גם מרעיונותיו של פרויד, שראה בנחש סמל מיני-פאלי ראשון במעלה ושיבץ אותו במערך החלומות המיניים של האדם, כשחקן ראשי.

כ- 2500 מיני נחשים מצויים בעולם, מהם כ- 550 בלבד הם מינים ארסיים. כלומר, לא יותר מ- 22 אחוזים מנחשי העולם מסוכנים לאדם במידה זו או אחרת. מתוך 41 מיני נחשים הקיימים בישראל, תשעה הם ארסיים, ולמי שאוהב סטטיסטיקות - הם מהווים כ- 22 אחוזים. אמנם חיים בישראל גם תשעה מיני נחשים תת-ארסיים, בעלי שיני-ארס מרזביות, אך הללו אינם כנים לאדם.

לפני שנספר על הנחשים הארסיים - כמה מלים על נחשים בכלל. הנחשים הם בני הסדרה המפותחת ביותר במחלקת הזוחלים. הסידרה כוללת כ- 2500 מינים המאוגדים ב- 400 סוגים וב- 14 משפחות (בישראל 41 מינים, הכלולים ב- 7 משפחות). הנחשים שהתפתחו כנראה מלטאות, הופיעו על פני כדור הארץ בסוף תקופת הקרטיקון (לפני כמאה מיליון שנים) והתפשטו בעולם בעיקר בארבעים מיליון השנים האחרונות. השרידים המאובנים הם נחשים לכל דבר, ועד כה לא נמצאו מאובנים שהם חוליות-מעבר בין לטאות ונחשים.

לנחשים גוף מוארך וחסר גפיים. גם בליטות אחרות כגון קרניים, אוזניים וכו' אין לנחשים, וגופם הדק והגמיש מכשיר אותם להתפתל בזריזות ולחדור לתוך סדקים ונקיקים צרים. בכך מסייע גם עורם החלק, המכוסה קשקשי-קרן המגינים עליהם מפני שריטות ושאר פגיעות. מפעם לפעם משילים הנחשים את עורם החיצוני העשוי קשקשים; בשעת ההתנשלות פוקע העור באזור הראש והנחש משתחל ממנו החוצה. העור המתנשל מתהפך, כאצבע של כסיה, וכשאנו מוצאים נשל של נחש בשדה, צידו החיצוני הוא למעשה הצד הפנימי. הנחש גידל במקומו עור חדש ומבריק שצבעיו עזים. גופם המוארך של הנחשים בנוי חוליות שלד רבות, מ- 100 חוליות אצל הנחשים הקטנים ועד 400 חוליות ויותר אצל החנקים הגדולים. משפחת החנקים כוללת את הגדולים בנחשים, וביניהם שני המתחרים על התואר הנחש הגדול בעולם: האנקונדה החי באמזונאס ובנהרות אחרים באמריקה הטרופית והפיתון המרשת, החי ביערות דרום-מזרח אסיה. הראשון עבה וכבד יותר, אך השני ארוך יותר. אורכם של נחשי-ענק אלה הוא עשרה מטרים בקירוב. אמנם עד היום לא נמצאו פרטים באורך זה, אך כמה פרטים ארוכים במיוחד השוכנים במוזיאונים, אורכם הוא תשעה מטרים ואף יותר.


 

אלופי עולם בצום


הנחשים ניזונים מטרף חי שהם ממיתים ובולעים בשלמות. לנחש חיבורי לסתות גמישים, צלעותיו חופשיות, הוא חסר חגורות גפיים וגופו גמיש ומתיח. כל אלה מאפשרים לו לבלוע טרף גדול עד להפתיע. צפע ישראלי שאורכו כ- 135 סנטימטר ומשקלו כ- 1.5 קילוגרם מסוגל לבלוע בשלמות חלדה שמשקלה 300 גרם ויותר, כלומר רבע או חמישית ממשקלו. האנקונדה הענקי בולע בשלמות קיימנים (תנינים החיים באמריקה הטרופית) צעירים והפיתונים הגדולים החיים באסיה ובאפריקה הטרופית מסוגלים לבלוע בשלמות חזירים צעירים, אנטילופות קטנות ושאר בעלי-חיים שמשקלם מגיע לעשרות קילוגרמים! נחשים מסוימים מסוגלים לבלוע טרף שמשקלו כמחצית משקל גופם.

אחרי שבלע הנחש, במאמץ ניכר, את טרפו הגדול, הוא נזקק למנוחה ארוכה במשך מספר ימים, לעתים אף במשך שבועות, הוא יעכל את מזונו וינוח - עד שיחוש רעב ויצא שוב לצוד. העיכול איטי ביותר ותלוי בחום הסביבה. כשחם, הנחש מעכל מהר יותר ואף זקוק ליותר מזון. כשהכל מתנהל כשורה, מעכל הנחש כמעט את כל טרפו ופולט החוצה רק שערות, טפרים, נוצות ושאר חלקים קרניים. לעתים אין העיכול סדיר והנחש מקיא את טרפו כשהוא מעוכל למחצה, בטרם יירקב בגופו ויזיק לו.

חילוף החומרים בגופו של הנחש איטי ומושפע מטמפרטורת הסביבה כי לנחש יש "דם קר", וחום גופו נקבע על-פי חום הסביבה שבה הוא מצוי. כיוון שעיקר החום בא לו מן השמש, נוהגים המדענים לכנותו בעל-חיים "הליותרמי", אך הוא גם בעל-חיים "אקטותרמי" - שחומו בא לו מן הסביבה. לאחר ארוחה הגונה ולאחר שאגר שומן בגופי השומן הגדולים המצויים בחלל בטנו, אין הנחש ממהר לבזבז זאת בפעילות. ההיפך הוא הנכון. הוא ממעט בפעולה וכך מספיקה לו ארוחתו לזמן ממושך. הנחש מסוגל לצום תקופה ממושכת, שאורכה, כמו אצל בני-אדם, תלוי בגודלו של הנחש, בטמפרטורה שבה הוא חי, במועדה ובגודלה של ארוחתו האחרונה. כאשר גופי השומן גדולים וטמפרטורת הסביבה נמוכה דיה - מסוגלים הנחשים, ברובם, לצום חודשים רבים. השיא העולמי בצום ממושך, אינו שייך, עד כמה שידוע לי, לגאנדי - אלא לנחש ממדגסקר, החי בגן-החיות בפריז שצם במשך 49 חודשים!


 

חוש הריח: מקור המידע של הנחש


חושיהם של הנחשים אינם מפותחים במיוחד. ראייתם של רוב הנחשים חלשה, גם משום גובהן המועט של העיניים מעל הקרקע. נחשים המיטיבים לראות, כארבע-קו ותלום-קשקשים, המצויים בארצנו, מרימים את ראשם ואת שליש גופם הקדמי, כך גדל שדה הראייה שלהם במידה ניכרת, והם יכולים לראות את טרפם או אויביהם ממרחק כמה מטרים.

שמיעתם גרועה עוד יותר. האוזן החיצונית, כלומר האפרכסת ועור התוף, חסרים אצל הנחשים. גם האוזן התיכונה ועצמות השמע אינן מצויות אצלם. נותרת האוזן הפנימית, שבעזרתה מסוגל הנחש לקלוט זעזועים מן הקרקע, אך לא לשמוע קולות הבאים מן האוויר.

מהו, אם כן, "התרגיל" שמבצעים ההודים ושאר משביעי-הנחשים? הללו מנגנים בחליל, ונחשי הקוברה, המצויים בסלי נצרים, מתרוממים ורוקדים לצלילי משביעי-הנחשים. מסתבר אפוא, שהם "עובדים" על הקהל ומנגנים לו ולא לנחשים. הנחש, המצוי בעמדת איום, עוקב אחרי תנועת החליל ואינו שומע כלל את הנגינה.

החוש המפותח ביותר של הנחשים הוא הריח. האיבר שבו מצוי מרכז החוש הזה נקרא "איבר יעקובסון", והוא נמצא בתקרת פיו של הנחש. לשונו הארוכה והלחה של הנחש, המפוצלת בראשה, נשלחת החוצה מן הפה על-מנת לקלוט את פרודות הריח מן האוויר. בשובה לפה מוחדרת הלשון אל שני הנקבים של "איבר יעקובסון" ומוסרת את מידע הריח שקלטה למרכז. באמצעות חוש הריח מזהה הנחש את טרפו וקולט מידע חשוב על הסביבה. הדעות הרווחות, כאילו הנחש מקלל בשולפו את לשונו מפיו, או שהוא מסוגל להעביר ארס בלשונו - אינן אלא אמונות טפלות. ואם תראו נחש שולח את לשונו בתכיפות, דעו שהוא מרחרח אתכם ואת הסביבה ובשלב זה אינו מסוגל לפגוע בכם.


 

גדילה - עד המוות


רוב הנחשים מתרבים על-ידי הטלת ביצים. מספר הביצים שונה ממין נחש אחד למשנהו: הנחשיליים, שהם הקטנים בין נחשי ישראל, מטילים 3-2 ביצים; הצפע הישראלי מטיל 20-10 ביצים והפיתונים הגדולים מטילים 100 ביצים ויותר. הביצים מוארכות ועטויות קליפה גלדנית, דמויית קלף. הביצים מוטלות לרוב בקרקע לחה וסופגות ממנה מים, החיוניים להתפתחותו של העובר. לאחר כחודשיים, בוקעים מן הביצים נחשים צעירים. הללו מגיחים מן הביצים בכוחות עצמם ועליהם לדעת להסתדר בעולם ללא כל עזרה מצד הוריהם. רבים מהם נטרפים ומתים בדרכים משונות, אך רבים גם מצליחים להתבגר ולהצטרף לאוכלוסיות הנחשים באותם אזורים.

יש גם נחשים המשריצים ולדות חיים. כאלה הם מיני צפע רבים, ובישראל - צפע החרמון והחנק. נחשים אלה דוגרים את ביציהם בגופם, ובתום הדגירה משריצים נחשים צעירים. נחשים אחרים, כעכן הקטן הארסי המצוי בישראל, דוגרים את ביציהם בגופם, אך מטילים אותן סמוך לזמן בקיעתן. הנחשים בוקעים שעות ספורות לאחר הטלת הביצים.

הנחש הצעיר גדל במהירות עד התבגרותו, אך גדילתו נמשכת כל ימי חייו. בדרך כלל נחש גדול יותר הוא גם נחש זקן יותר. לרוב, משך חייו של הנחש הוא פחות מעשרים שנה. נחשים מסוימים חיים עד גיל 30 שנה.


 

הזדווגות הנמשכת שלושה ימים


החיזור וההזדווגות קודמים להטלת הביצים. הנחש הזכר מוצא את נקבתו בעיקר בעזרת חוש הריח. לנקבת העכן הקטן זנב שחור וקצר, אותו היא מרימה בעונת הרבייה, וכאילו מאותתת לזכר על נוכחותה ועל נכונותה להזדווג. הזכר המרחרח בלשונו מסוגל, כפי הנראה, גם לדעת אם הנקבה מיוחמת ובשלה להזדווגות. לעתים נלחמים ביניהם הזכרים כדי לזכות בנקבה מיוחמת. בעת הקרב הם מרימים את פלג גופם הקדמי ומנסים להפיל את היריב לקרקע ולהצמידו אליה. בשעת הקרב אין הנחשים מכישים זה את זה ואינם משתמשים בארס. הנחש המופל לארץ מוותר ומסתלק, המנצח נותר עם הנקבה.

הזכר מתחיל ללקק ולרחרח את הנקבה לאורך גופה וזוחל על גבה. מפעם לפעם הוא מכה, בראשו על גבה של הנקבה וכך, כנראה, הוא מגרה אותה ורומז לה על כוונתו להזדווג. בשלב זה הוא כורך את זנבו סביב בסיס זנבה,
שולף אחד משני אברי המין שלו ומנסה להחדירו לפתח הביב של הנקבה. שלא בשעת ההזדווגות, מכונסים ההמיפניסים (כך נקראים אברי המין בפי מדענים) בגופו של הנחש. לקראת ההזדווגות נשלף ההמיפניס ומתהפך החוצה כאצבע של כסיה. צידו החיצוני מכוסה קוצים ובליטות, כנראה לשם אחיזת הנקבה ואולי אף לגירויה בשעת ההזדווגות; אחרי החדרת איבר המין לפתח המין של הנקבה, נותרים בני הזוג מחוברים זמן ממושך. לעתים הם צמודים זה לזה ולעתים הם נפרדים - כל נחש לצידו - מחוברים רק בחלק האחורי של גופם.

ההזדווגות נמשכת שעות מספר, שלא כמקובל אצל בעלי-חיים אחרים. אצל מינים מסוימים, כגון העכן הגדול, נצפו הזדווגויות שנמשכו שלושה ימים תמימים, ואם אינני טועה, הרי זה שיא נוסף בו מחזיקים הנחשים!

אין להסיק מסיפור ההזדווגות שהנחש הוא בעל-חיים פעיל במיוחד. הנחש, כאמור, איטי ופעולתו מותנית בטמפרטורה המתאימה. רוב הנחשים הארסיים בארצנו פעילים בלילה, וביום הם נמצאים במקומות מסתור מתאימים. בחורף מבלים הנחשים 5-4 חודשים בתרדמה, ומשך כל הזמן הזה אינם יוצאים ממחבואיהם, אלא בימים חמים במיוחד; הם גם אינם אוכלים. הוסיפו לכך את העיכול הממושך ואת הזמן הרב העובר בין ארוחה אחת לשנייה, ותבינו שהנחש הוא בעל-חיים הממעט בפעילות. למעשה, רק כעשרה אחוז מתקופת חייו עוברים בפעילות: חיפוש מזון, תנועה, ציד, חיזור והזדווגות. כתשעים אחוז מזמנו הוא מבלה במנוחה - ממש חיים משוגעים!


 

אלה משפחות הנחשים


את 41 מיני הנחשים המצויים בישראל מחלקים הזאולוגים כך:
משפחת הנחשיליים - שני מינים: נחשיל מצוי ונחשיל חדראש. משפחת הנמוניים - מין אחד: נימון דק.
שלושת הנחשים הללו הם נחשים תת-קרקעיים קטנים שצבעם ורוד. מפתח פיהם צר והם אינם מכישים. בצורתם הם מזכירים את התולעת החיה בקרקע - השלשול - ופעם אף נקראו נחשים-שלשוליים. מזונם העיקרי:זוחלים וגלמים של נמלים.

משפחת החנקיים - מין אחד: חנק משריץ. זהו נחש בגודל בינוני המגיע אורך של 75 סנטימטר. צבעו חום-צהבהב עם כתמים חומים או שחרחרים היוצרים לעתים פס עקלתון, העושה אותו דומה, במידת-מה, לצפע הישראלי הארסי. החנק ניזון מעכברים, ציפורים ולטאות. את טרפו הוא הורג בחניקה. החנק אינו ארסי ואינו מכיש. תועלתו לאדם מרובה, שכן הוא משמיד מכרסמים מזיקים.

משפחת הזעמניים - 28 מינים. אלה נחשים זריזים שרובם ניזונים ממכרסמים ומחרקים, ובזה הם מביאים תועלת לאדם. בני הסוג זעמן הם נחשים נמרצים המרבים לנשוף ומנסים ואף מצליחים לנשוך אותך בשעה שאתה מנסה לצודם - ומכאן שמם. בני הסוג שלון, לעומת זאת, הם נחשים שקטים ושלווים שאינם נושכים, ותענוג ממש להחזיקם ביד ולטפל בהם. בין הזעמניים המצויים גם תשעה מינים של נחשים תת-ארסיים. הם אמנם בעלי-ארס, אך אינם מסוכנים לאדם. הם משמידים מזיקים רבים ובכך מועילים לאדם.

משפחת הפתניים - מין אחד: פתן שחור. נחש ארסי שחור המגיע עד אורך 120 סנטימטר, וחי באזורים המדבריים בישראל: בנגב, במדבר-יהודה, בכיכר ים המלח ובסיני. זהו נחש ארסי הפעיל בלילה. את טרפו - קרפדות, מכרסמים ועופות - הוא ממית בנשיכה ממושכת, שבמהלכה הוא מחדיר ארס חריף לגוף הטרף. במשפחה זו כלולים הנחשים הארסיים ביותר בעולם, וביניהם: הקוברה, הממבה, הטיפן ופתן המות.

משפחת הצפעוניים - 8 מינים: צפע ישראלי, צפע החרמון, אפעה מגוון, שפיפון הנגב, עכן גדול, עכן קטן ועכן מקרין.
כל אלה הם נחשים ארסיים המסוכנים לאדם. מתוכם, חמישה מינים נפוצים רק באזורים המדבריים, בנגב, במדבר יהודה ובסיני. ובכל זאת, שניים מהם, האפעה והצפעון השחור, נתפסו גם בגלבוע. צפע החרמון מוגבל בתפוצתו לאזורים הגבוהים של החרמון. רק הצפע הישראלי נפוץ בכל האזורים המיושבים אדם, ולכן סכנתו רבה.


 

בין נחש ארסי ללא ארסי


הנחשים הארסיים הם המפותחים בין הנחשים. ההרפטולוגים (חוקרי הזוחלים) מחלקים אותם לשלוש משפחות: פתניים, צפעוניים ושרפיים.
ארס הנחשים מופרש מזוג בלוטות-ארס שהתפתחו מבלוטות הרוק של הנחשים. אצל נחשים רבים מצויות בלוטות אלה משני צידי הפה, והן המרחיבות את חלקו האחורי של הראש, ולכן לנחש הארסי יש ^ראש משולש^. אולם לא לכל הנחשים הארסיים ראש משולש. לפתן השחור ולצפעון השחור בלוטות ארס מוארכות וראשיהם כלל אינם משולשים. דבר נוסף המאפיין את הנחשים הארסיים בישראל הוא כיסוי הקשקשים על ראשיהם. רק לפתן השחור ולצפעון השחור כיסוי של מגינים על ראשיהם, ולכן הם אינם דומים כלל לנחשים ארסיים, לפי דימוים המקובל. הוסיפו לכך את צבעם השחור של שניים אלה ואת המקובל בציבור - ש"נחשים שחורים אינם ארסיים" - ואתם בצרה! אמנם הזעמן השחור אינו ארסי, אך שני הנחשים השחורים שהזכרנו הם בהחלט ארסיים. זכרו, אם כן, את הכלל שנחש שחור בצפון הארץ אינו מסוכן ובדרומה - מסוכן גם מסוכן! ומה במרכז? בעבר נחשב קו הרוחב של באר-שבע כקו המפריד בין הזעמן השחור, שהוא הנחש השחור בצפון הארץ, ובין הפתן השחור ושרף עין גדי, שני הנחשים הארסיים בדרומה. אולם בשנים האחרונות נמצאו שרפי עין גדי בגלבוע וגם פתנים שחורים מתגלים בדרך מ?ם-סילח לירושלים, כך שקו באר-שבע כבר אינו בדיוק קו-מפריד.
מה עושים? פשוט, יש להיזהר מכל נחש שחור המצוי באזורים הדרומי והמדבריים בארץ.


 

כמה ארס לנחש ארסי?


הבלוטות מייצרות ללא הרף את הארס המשמש את הנחשים להמתת הטרף ולהתגוננות. כמות הארס וריכוזו שונים אצל הנחשים השונים ותלויים במין הנחש, בטמפרטורה, בגודל הנחש ובעוד גורמים. הארס, המורכב ברובו מים, הוא נוזל סמיך שצבעו צהבהב-צלול, והוא מכיל חומרים חלבוניים שונים מעט מלחים ועוד חומרים אי-אורגניים. לצפע הישראלי, שהוא בעל כמות הארס הגדולה ביותר בארץ, יש כגרם אחד של ארס טרי. כאשר מייבשים את הארס הזה, נותר לרוב בין חמישית לרבע מן הכמות המקורית, כלומר לצפע המצוי יש כרבע גרם (250 מיליגרם) ארס יבש.

לאפעה המגוון בארץ עד 400 מיליגרם (0.4 גרם) ארס טרי, המכיל עד 100 מיליגרם ארס יבש; ולפתן השחור עד 100 מיליגרם ארס טרי המכיל לא יותר מ- 25 מיליגרם ארס יבש. לכמה נחשים ארסיים בעולם כמויות גדולות יותר של ארס: לעכסן היהלומי האמריקאי יש עד 6500 מיליגרם ארס טרי ו- 1500 מיליגרם ארס יבש. לביטיס הגבוני, צפעוני גדול המצוי באפריקה, 3000 מיליגרם ארס טרי ו- 1000 מיליגרם (גרם אחד) ארס יבש. לקוברת-משקפים אשר בהודו כמות ארס דומה לזו של הצפע הישראלי, וכך גם לצפע ההודי, המפיל חללים רבים במזרח.

אולם כמות הארס אינה מעידה על מידת הארסיות. נמצא שמיני ארס שונים משפיעים באורח שונה ובעוצמה שונה על חיות ניסוי. יש ארסים חזקים פי עשרה מאחרים!

ומהי עוצמת הארס? ניסויים שונים שנערכו במקומות שונים בעולם הראו שדי ב- 0.40 מיליגרם ארס יבש של קוברת-המשקפים כדי להמית קילוגרם חיה (זהו ערך ממוצע שנמצא בבדיקת חולדות, עכברים, ארנבות ושאר חיות-ניסוי). מסתבר, שלמשקל החיה הנבדקת נודעת חשיבות רבה, ולכן מקובל לבטא את מידת הארסיות במיליגרם ארס יבש ביחס לקילוגרם חיה מוכשת או מוזרקת בארס. לעכסן היהלומי, למשל, ארס חלש ויש צורך בכמות של 1.68 מיליגרם ארס יבש כדי להמית קילוגרם חיה. לצפע ההודי ארס חזק ביותר, ודי ב- 0.08 מיליגרם ארס יבש כדי להמית קילוגרם חיה!


 

הצפע הישראלי מסוכן מהקוברה


אם נבדוק את משמעותם של המספרים האלה ביחס לאדם - בהנחה משקלו הממוצע של האדם הוא 70 ק"ג - נקבל את התוצאות הבאות: כדי להמית אדם יש צורך ב- 28 מיליגרם ארס יבש של ^קוברת המשקפיים^, ב- 120 מיליגרם ארס יבש של ^עכסן יהלומי^ וב- 5.6 מיליגרם ארס יבש של ^צפע הודי^. בדיקות שנערכו בארץ מראות כי יש צורך בכמות של לפחות 10 מיליגרם ארס יבש של צפע ישראלי, כדי להמית אדם מבוגר.

לפי מספרים אלה מסוגל ^העכסן היהלומי^ להרוג כתריסר אנשים, אם ישתמש בכל כמות הארס שלו ויחלק אותה במנות מתאימות; ^קוברת המשקפיים^ מסוגלת גם היא להרוג כתריסר אנשים; ^הצפע ההודי^ מסוגל להמית כ- 45 אנשים, ו^הצפע הישראלי^ - עד 25 אנשים.

לפי הבדיקות השונות מסתבר שהארס בעל העוצמה הגדולה ביותר הוא ארסם של פתני-הים. ^לפתן-הים^ מן הסוג ^אנהידרה^ יש ארס כה חזק, שדי בכמות של 0.01 מיליגרם (אחד חלקי מאה-אלף של הגרם) כדי להרוג קילוגרם חיה. ד"ר חיים קרופך, חוקר ישראלי שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על נחשים ממשפחה זו, אף זכה מהם להכשה. וראה זה פלא - הבחור וכל רע לא אונה לו. מסתבר שארס פתני הים פועל בעיקר על דגים, המהווים את עיקר מזונם. (המספרים שנמסרו כאן מבוססים על פרסומים של פרופ' אלעזר כוכבא, ושל מעבדות המחקר של הצי האמריקאי. יש מקורות המוסרים נתונים שונים מאלה, אך לא התייחסתי אליהם כאן).

איזהו, אם כן, הנחש הארסי ביותר? "העכסן היהלומי" שארסו חלש אך מיוצר בכמויות ענק, או "קוברת המשקפיים" שארסו מועט יותר אך עוצמתו גדולה בהרבה? אם נכפיל את ערכי כמות הארס והעוצמה, יסתבר לנו
ש^הצפע ההודי^ ארסי משניהם, וכמוהו "הצפע הישראלי".

לדעתי, "קוברת המשקפיים" היא הנחש הארסי ביותר, אף שהארס שלה חלש מזה של הצפע ההודי, ובאופן תיאורטי היא מסוגלת להמית פחות בני-אדם. בפועל, מפילה קוברת-המשקפיים יותר קורבנות אדם מכל הנחשים הארסיים גם יחד. דבר זה יש לזקוף לתפוצתה הרבה בדרום-מזרח אסיה, בקרבת יישובי האדם.

ואשר למצב בארץ, אין ספק ש"הצפע הישראלי" הוא הארסי ביותר בין נחשי ישראל. במקרה שלו, חברו כל הנתונים "לטובתו": הוא מייצר את כמות הארס הגדולה ביותר; ארסו, כפי הנראה, הוא בעל העוצמה הרבה ביותו, והוא חי באזורים המיושבים של ישראל. ואכן, הצפע הישראלי ממית יותר בני-אדם מכל נחשי ישראל גם יחד! לכן חשוב כל-כך להכיר את הצפע הישראלי, ולהיזהר מפניו. זהו נחש עבה ומגושם, שאורכו עד 135 ס"מ ומשקלו עד 1.5 קילוגרם. צבעו היסודי תום-צהבהב או אפור-צהבהב, ועל גבו יש פס עקלתון, שרוחבו אינו אחיד וצבעו חום. בצידי הגוף יש כתמים רבים שצבעם כצבע פס העקלתון. בראשו הרחב והמשולש יש כתם חום בדמות האות הלטינית V, במהופך. הראש מכוסה קשקשים. קשקשים אלה וקשקשי הגוף הם בעלי קריני אורך בולטים.

הצפע מצוי במרכז הארץ ובצפונה, ופעיל בעיקר בלילה. הוא נמצא במחסנים, אסמים ולולים בקיבוצים ובמושבים - שם הוא בא לטרוף עכברים וחולדות. ביום הוא חבוי בסדקים, תחת ארגזים ושקים ושאר חפצים. לכן יש להיזהר מאוד כשהופכים ומזיזים חפצים שונים במחסנים.

שני נחשים ה^חנק המצוי^ ^וזעמן המטבעות^, דומים במראיהם ל^צפע^, ולעתים קרובות מחליפים ביניהם. שני נחשים אלה אינם מסוכנים, אך מוטב להיזהר!


 

הנחש מכיש שנית


הנחש הארסי מזריק את הארס לתוך גוף הטרף באמצעות שיני הארס. אלה הן שתי שיניים חלולות כמזרק, הנמצאות בקדמת הלסת העליונה של הנחש. אצל הפתן השחור ושאר בני משפחתו שיני הארס זקופות גם כשפיו סגור. אצל הצפעוניים הן מתקפלות ומונחות כשהן שוכבות, עטופות בנרתיק עור, בעת שפיו של הנחש סגור. עם פתיחת הפה מזדקרות שיני הארס הארוכות והנחש מכיש את טרפו. ההכשה היא פעולה מסובכת: שיני הארס מזדקפות, הנחש לוחץ על בלוטת הארס ומזרים ארס אל החללים שבשיניים ואז, הוא נועץ את שיניו בגופו של הקורבן ושולף אותן מייד. זמן פעולת ההכשה קצר מרבע שנייה. במהלכו מוזרק הארס, והזריזות נועדה להגן על השיניים הארוכות והשבירות, במקרה שהקורבן יתגונן ויתפתל. רק נחש ארסי אחד בישראל נושך את טרפו עד מותו - הפתן השחור. משום כך הוא אינו מסוכן ביותר - אפשר לנער אותו בטרם יחדיר לגוף כמות ארס גדולה!

סימני ההכשה הם בדרך כלל שני חורים קטנים שהותירו אחריהן שיני הארס. לאחר החדרת הארס ממתין הנחש למות טרפו ואחר בודקו באמצעות חוש הריח. כאשר הוא מוצא אותו מת, הוא בולע אותו בשלמותו. אולם לא תמיד מת הטרף מייד, ואז מכיש הנחש פעם שנייה ואף שלישית. לעולם אין לדעת מה כמות הארס שהנחש מחדיר בהכשה, והיא יכולה לנוע בין אפס לכדי מחצית הכמות המצויה בבלוטותיו, ויותר. לכן אין גם לסמוך על כך שנחש שהכיש יהיה מסוכן פחות בהכשה הבאה. לעתים דווקא בהכשה המאוחרת יזריק את כמות הארס הקטלנית!

הארס מכיל חומרים שונים המשפיעים לרעה על הקורבן. החשובים שביניהם הם שני המרכיבים - ההמורגין והנוירוטוקסין. הראשון גורם להתרופפות דפנות כלי-הדם ולבריחת תאי הדם האדומים מתוכם. כתוצאה מכך נוצרים שטפי-דם תת-עוריים והדם אינו מספק כמות חמצן מספקת לרקמות. ההמורגין גם מונע קרישה של הדם. הנוירוטוקסין מנטרל פעולה של עצבים מסוימים. בשל כך אין הללו מסוגלים להפעיל שרירים שונים. השרירים הראשונים שאינם פועלים הם שרירי הנשימה, והקורבן עלול למות מחנק. אצל הצפעוניים עיקר הפעולה הוא המורגי - שטפי-דם ומניעת קרישה. אצל הפתניים עיקר הפעולה הוא נוירוטוקסי, אולם לנחשים משתי המשפחות ארס בעל פעילות המורגית ונוירוטוקסית. בנוסף לכך, גורמת ההכשה בצקות, כאבים ותפיחה של האברים הנפגעים. במקרים בהם כמות הארס גדולה וההכשה נעשתה באיבר חיוני - קיימת אף סכנת מוות.


 

להיזהר, אך לא להשמיד


בעבר היה האדם הנפגע מובא בהקדם לבית-החולים, ושם היה נח ומקבל עירויי-דם ותרופות הרגעה. בשנים האחרונות פותח בארץ נסיוב או אנטי-סרום נגד הכשות ^הצפע והאפעה^. האנטי-סרום מופק מגופם של סוסים ופרדות, שלתוכו הוזרק הארס המתאים בכמויות קטנות, לא קטלניות. הסוסים והפרדות מפתחים בדמם נוגדנים נגד הארס שהוזרק לתוכם. נוגדנים אלה מטוהרים במעבדה, ומהם מייצרים את האנטי-סרום המצוי בכל בית-חולים ובכל מקום בו עוסקים בנחשים.

המקור הראשי לארס הנחשים הוא הנחשייה של אוניברסיטת תל-אביב. כאן מגדלים מאות נחשים ארסיים, מהם חולבים ארס לעתים תכופות. בשעת החליבה זוקף הנחש את שיני הארס שלו והללו מוכנסות לתוך מבחנת-זכוכית. עתה לוחץ החולב על בלוטות הארס של הנחש ומוריקן עד טיפת הארס האחרונה. תוך כמה ימים מתמלאות הבלוטות מחדש.

את הארס שנחלב מזריקים, כאמור, לסוסים ופרדות וכך מייצרים את הנסיוב נגד ארס הנחשים. אדם שהוכש והובא לבית-החולים, מקבל זריקת אנטי-סרום המנטרלת מייד את פעולת הארס ומצילה את הנפגע. אחרי המצאת האנטי-סרום פחת מספר מקרי המוות בארץ, והוא עומד על 2-0 מקרי מוות בשנה. אולם אליה וקוץ בה! האנטי-סרום הוא ספציפי, ופועל רק נגד ארסו של נחש מסוים. לכן יש לדעת איזה נחש הכיש, ורצוי אף להביאו לבית-החולים.הזרקת אנטי-סרום לא מתאים עלולה רק להזיק, ולכן חשוב כל-כך להכיר את הנחש.

ולסיכום: חשוב להכיר את הנחשים הארסיים ולהיזהר מהם. עם זאת אין להפריז בפחד מפניהם ובוודאי שאין להשמידם, שכן הם חלק מעולם החי של ארצנו ותפקיד חשוב נודע להם במערכת האקולוגית. הפתגם התלמודי האומר: "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו" אינו מתאים לימינו. ודאי שאין להמית כל נחש, רק מתוך חשש שהוא ארסי ומזיק.










ביבליוגרפיה:
כותר: דרך נחש
מחבר: ארבל, אברהם (ד"ר)
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הערות לפריט זה: 1. המאמר עודכן ע"י ד"ר אברהם ארבל לקראת הכנסתו לספרייה הוירטואלית (בשנת 2000).