התפתחות ארגוני המגן והמחתרת : חלק ז'

חזרה3

התנועה הציונית ערב המלחמה

מלחמת העולם השנייה הביאה להפסקת "המאבק" בעודו באבו ולחידוש שיתוף הפעולה המדיני והצבאי עם בריטניה. ערב המלחמה הודיעה ההנהגה הציונית שהיא מוכנה להעמיד את פוטנציאל הלחימה היישובי והציוני לרשותה של בריטניה. קשה לומר שנכונות זו היתה קשורה בהתניה שהממשלה הבריטית תבטל או תקפיא את "הספר הלבן", אך היתה ציפייה כזו במחנה הציוני. וכאשר נכזבה, עוכב התהליך המסודר של ההצטרפות למאמץ המלחמתי הבריטי. סיבה נוספת לעיכוב נבעה מן השאיפה הציונית, שהפכה ליעד מרכזי בתקופת מלחמת העולם השנייה, להפוך את שיתוף הפעולה המחודש עם הבריטים למנוף ליצירת הצבא היהודי המיוחל. מטרה ציונית זו הרתיעה את הבריטים לא פחות מהדרישה לבטל את מדיניות "הספר הלבן". השיקולים הבריטיים, לאורך כל המלחמה, הביאו בחשבון גם את רגישותן של המדינות הערביות לכל התעצמות ביישוב היהודי, והאסטראטגיה הבריטית ייחסה חשיבות ראשונה במעלה לשיתוף הפעולה הערבי, או לפחות לשקט הערבי באיזור.

קשיים אלה הפריעו עד מאוד לחידוש שיתוף הפעולה הציוני-בריטי בדרג המדיני ובעיקר בדרג הצבאי. המאבק הופסק, הן על-ידי ה"הגנה" והן על-ידי האצ"ל, אך המערכת הציונית והיישובית לא היתה מסוגלת להכתיב לממשלת המאנדאט תנאים מרחיקי לכת לחידוש שיתוף הפעולה. ביישוב התפתחה תנועת התנדבות לצבא הבריטי, ללא תלות בהנחיות מנהיגות היישוב.

ההתנדבות לצבא הבריטי

השלטונות הבריטיים היו מוכנים לעודד התגייסות על בסיס אישי, בעיקר ליחידות שירותים ולמקצועות צבאיים טכניים. המצב הכלכלי הקשה בארץ בחודשים הראשונים למלחמה דחף צעירים לא מעטים להתגייס, אך לא פחות מכך פעל אצל צעירים נלהבים רבים הרצון העז להילחם בהיטלר.

בפיקוד ה"הגנה" ובהנהלת הסוכנות היהודית הסתייגו מתנועת התנדבות בלתי מאורגנת זו. היא הפריעה למאמץ המכוון לייסוד צבא עברי. היא גם היתה עלולה לפורר את גרעין הכוח היישובי, שכן המתנדבים גויסו ליחידות בלתי קרביות במסגרות זרות. גם שאלת זירת השירות של החיילים הארץ-ישראלים עוררה ויכוח פנימי. האם יש להניח לנוער היהודי הארץ-ישראלי לשרת מחוץ לגבולות ארץ-ישראל? בן-גוריון ושרתוק גרסו שאם יסכימו הבריטים להקמת צבא יהודי, אפשר יהיה להניח לו לשרת גם מחוץ לגבולות הארץ, בהתאם לדרישות המלחמה; אך מנהיגים אקטיביסטיים בהנהלת הסוכנות והוועד הלאומי, כגון מנחם אוסישקין והרב פישמן, וכן חוגים אקטיביסטיים בתנועת העבודה וב"הגנה" גרסו שאין להניח בשום פנים לצעירי ארץ-ישראל לעזוב את הארץ ולשרת בשדות זרים, שכן אין לפזר את הכוח היישובי.

בין משא ומתן למרי

עיקר המשא ומתן על הקמת כוח צבאי יהודי התנהל בלונדון, בראשותו של וייצמן. בארץ עמדו היחסים בין היישוב לבין השלטונות בסימן החרפה בשל המשך מדיניות "הספר הלבן" ובשל הגברת הלחץ על ה"הגנה", שהחל במאסר מ"ג מפקדי "הגנה" שנלכדו בשעת אימון (אוקטובר 1939). הפיקוד הבריטי איים לפרק את ה"הגנה" מנשקה ולערוך חיפושי נשק בכל הארץ. בנובמבר 1939 נלכדו 38 חברי אצ"ל שהתאמנו בסביבות המושבה משמר הירדן. בינואר 1939 נערך מבצע חיפוש הנשק הגדול בבן שמן שבו נתגלו שלושה "סליקים" של ה"הגנה", ומנהל הכפר ו-12 עובדים ומדריכים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

המתיחות הגיעה לשיאה עם פרסום חוק הקרקעות החדש, בשלהי פברואר 1940. בן-גוריון דרש מחבריו בהנהלת הסוכנות לחדש את המאבק בבריטים. הוא הורה לפיקוד ה"הגנה" לארגן הפגנות המוניות ואף ליזום התנגשויות אלימות עם המשטרה והצבא. בהפגנות אלימות בירושלים ובחיפה נפצעו עשרות אנשים ושניים נהרגו (2 במארס 1940). התדרדרות מהירה זו הבהילה את היסודות המתונים בהנהגת היישוב, בעיקר בקרב "החוגים האזרחיים". בתל אביב בוטלה ברגע האחרון תכניתה של ה"הגנה" לחדש את ההפגנות בהיקף שלא היה כמותו קודם לכן. בן-גוריון נקלע לוויכוח עז עם חבריו המתונים בהנהלת הסוכנות ובמפא"י. האם אין המאורעות גולשים למרד כולל בשלטונות הבריטיים, מרד העלול להמיט שואה על היישוב? רוב החוגים הפוליטיים, גם כאלה שהיו ידועים כאקטיביסטיים, גרסו את מיתון המאבק. החלטה ברוח זו נתקבלה גם בוועד הפועל הציוני. בן-גוריון, שנשאר מבודד בעמדתו המיליטאנטית, התפטר מתפקידו ויצא את הארץ. התפטרותו לא נתקבלה אמנם על דעת חבריו, אך ההנהגה הציונית והיישובית נקלעה שוב לרגעי משבר ומבוכה.

חבלי לידתו של המאבק האנטי-בריטי מזה ושל ההצטרפות למאמץ המלחמה נגד היטלר מזה היו אפוא קשים. המנהיגות הציונית התקשתה לנקוט מדיניות ברורה על רקע הניגוד בין המצב בארץ למצב בעולם כולו. התפתחות המלחמה הבהירה בהדרגה את התמונה ושחררה את היישוב ואת ההנהגה הציונית מן הדילמה שהיו נתונים בה.

הפלוגות הארץ-ישראליות

נקודת המפנה היתה ביוני 1940, עם הפלישה הגרמנית לארצות השפלה ולצרפת, התמוטטות החזית המערבית והצטרפות איטליה למלחמה לצד גרמניה. בריטניה נשארה בודדה במערכה והחזית קרבה במהירות לגבולות ארץ-ישראל. ה"הגנה" הכריזה על שיתוף פעולה ללא תנאי עם השלטונות הבריטיים. משרד המלחמה אישר את הקמתן של "הפלוגות הארץ-ישראליות" (ה"באפס"), וה"הגנה" הכריזה על חובת התגייסות לצבא הבריטי "להגנת הארץ ביחידות עבריות שבסיסן בארץ-ישראל". בכך הושגה נוסחת פשרה בין דורשי הגיוס לצבא לבין מתנגדיו, שחששו להתדלדלות כוחה של ה"הגנה" וניתוקו של הנוער הלוחם מארץ-ישראל.

אף-על-פי-כן לא היתה זו התגייסות המונית. ב"מפקד הארצי של מתנדבים לשירות המולדת", שעליו הכריזו מנהיגי היישוב עם פרוץ המלחמה, התפקדו למעלה מ-130,000 איש ואישה. זו היתה הפגנה רבת רושם. אך נתוני הגיוס הריאליים של היישוב במשך שנות המלחמה היו צנועים הרבה יותר. עד תחילת 1941 התנדבו לצבא הבריטי כ-6,000 איש, ורק כשליש מהם חברי ה"הגנה". עד תום המלחמה הגיע מספר המתנדבים והמתגייסים לצבא הבריטי בכל היחידות, ובכלל זה גם הבריגאדה העברית, ל-27,000 איש בקירוב, למעשה לא היה זה שיעור מתגייסים מועט, בהתחשב בתנאים של חברה וולונטארית דוגמת היישוב ובגודלם של שנתוני הגיוס ביישוב. מצב זה בלט פי כמה בשנת 1942, כאשר נקלעה ארץ-ישראל לאיום מצד צבאו של הגנרל רומל, שעמד בשערי מצרים, וביישוב התכוננו לגרוע מכל.

"תכנית א' "

האיום המוחשי על ארץ-ישראל חדר לתודעת היישוב כבר במחצית הראשונה של 1941, כאשר גבר הלחץ על הבריטים במזרח התיכון (כוחות וישי בסוריה ולבנון, נפילת יוגוסלביה, יוון וכרתים, המרד האנטי-בריטי בעיראק ומתקפתו הגדולה והמוצלחת של רומל בלוב, שהביאה אותו עד גבול מצרים). בבת-אחת צפה ועלתה האפשרות המחרידה של נסיגת הבריטים מארץ-ישראל וכיבוש הארץ בידי הגרמנים. ונשאלה השאלה האם אפשר לתכנן ולארגן לחימה עצמאית במכונת המלחמה הגרמנית האדירה.

בלחץ האירועים בחזיתות הסמוכות לארץ-ישראל בשלה יותר ויותר ההכרה בחוגי ה"הגנה" כי יש לקדם את פיתוח הכוח הארצי. באפריל 1941 תכנן המטה הכללי של ה"הגנה" את תכנית ההגנה הארצית הראשונה שלו, שנקראה "תכנית א' ". בתכנית זו הגיעה לכלל גיבוש תפיסת ההגנה המרחבית של היישוב; עוצבה החלוקה לארבעה מרחבי פיקוד: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד ירושלים; נקבעה ההפרדה האסטראטגית בין חיל המשמר (החי"ם), המיועד להגנה סטאטית ובין החי"ש, המיועד להגנה ניידת. התכנית קבעה שלצורכי הגנת היישוב בשעה זו דרושים כ-20,000 אנשי חי"ם וכ-6,000 לוחמי חי"ש.

"תכנית הצפון"

אף ש"תכנית א' " ציינה שלב חדש בהתפתחות ה"הגנה" מבחינת התכנון וההתארגנות לעתיד, ברור היה שהתפתחות זו איננה עומדת בהתאמה עם גודל האיום הנשקף ליישוב מבחוץ, מן הצבא הגרמני. "צורכי הגנת היישוב בשעה זו" נמדדו על-פי הממדים המוכרים יותר של איום ערבי, או על-פי ראיית הצורך בהתמודדות על ארץ-ישראל עם סיום תקופת המאנדאט; לא היה בהם אף צל של תשובה לאפשרות כיבושה של הארץ בידי הגרמנים. משנחשף היישוב בפני אפשרות אכזרית זו, במחצית הראשונה של 1942, התבררה האמת הנוקבת: ליישוב אין תשובה ממשית לאיום נורא זה על קיומו. לכל היותר אפשר היה ליצור תכנית חפוזה - שספק אם ניתן לממשה בעוד מועד - "תכנית הצפון" (הידועה גם בשם "תכנית חיפה" או "מצדה של הכרמל"), שעל-פיה ירוכז רוב היישוב היהודי במובלעת ההררית של הכרמל והגליל, סביב נמל חיפה. וכאן, בסיוע הצי הבריטי, יחזיק מעמד נגד הצבא הגרמני, בדומה למובלעת טוברוק בקיריניאה (לוב), שהחזיקה מעמד חודשים ארוכים בכיתור צבאו של רומל.

הקמת הפלמ"ח

נסיבות הקמתו ופיתוחו של הפלמ"ח, הכוח הארצי המיוחל של ה"הגנה", הוכיחו אף הן את התלות בבריטים, אפילו בנושא כמו פיתוח כוחו העצמאי של היישוב. ההחלטה על הקמת "פלוגות המחץ" (הפלמ"ח), שנפלה במאי 1941, היתה אמנם החלטה עצמאית, אך מימושה היה מותנה בגיוס אמצעים שחרגו בהרבה מיכולתה התקציבית והארגונית של ה"הגנה". כדי לקיים חטיבה ארצית צריך היה לפתור תחילה את בעיית אחזקתם הכלכלית של המגויסים. כוחה האמיתי של ההגנה המקומית נבע מן התשתית הכלכלית הטבעית שלה ומן העובדה שסיפקה את צורכי עצמה ועל כן היתה בלתי תלויה לא רק בשלטון הבריטי, אלא גם בהנהגה הציונית ובמרכז ה"הגנה" עצמו. אך מערכת זו לא יכלה להפיק מתוכה כוח צבאי ארצי, אלא אם כן יימצא פתרון לבעיית אחזקתו של הכוח הזה.

תהליך הקמת הפלמ"ח, במחצית השנייה של 1941, נתקל בקשיים גדלים והולכים. במקום התכנית המקורית להקמת תשע פלוגות מחץ בכל רחבי הארץ, הוקמו שש פלוגות בתקן חסר: רק שתי הפלוגות הראשונות שבהן, בפיקוד יגאל אלון מזה ומשה דיין מזה, הגיעו לרמה בסיסית של אימונים. התברר עד מהרה כי בתנאים הקיימים רק ההתיישבות העובדת יכולה לספק תשתית להקמת הפלמ"ח, הן בכוח אדם והן בבסיסי קבע. קיומו של הפלמ"ח הוטל בספק, והישועה באה לו ממקור בלתי צפוי - מן הצבא והפיקוד הצבאי הבריטי דווקא.

השיתוף המודיעיני

בנסיבות הלחץ שנוצרו באיזור והאיום הגובר והולך על ארץ-ישראל ועל עמדות הצבא הבריטי במזרח התיכון בתחילת 1941 - אותן נסיבות שהביאו את ה"הגנה" להחלטה על החשת הקמתו של הכוח הארצי - חלה גם תזוזה הרת-משמעות בצד הבריטי, בתחילה רק בחוגי המודיעין ואחר גם בפיקוד הצבא בכללו, בנכונות לנצל את הפוטנציאל הצבאי היישובי לקראת כל אפשרות, ובעיקר אפשרות כיבושה של הארץ בידי הגרמנים. מפקד הארמייה התשיעית, הגנרל וילסון, אישר "תכנית למקרה כיבוש ארץ-ישראל", שלפיה יוקם כוח יהודי שימנה כמה מאות לוחמים מובחרים; כוח זה יפעל לאחר כיבוש הארץ כארגון מחתרת מקומי שיבצע פעולות חבלה נרחבות בעורף האויב. כך אוחדה תכנית הפלמ"ח עם התכנית הבריטית. מחנה אימונים מרכזי הוקם בקיבוץ משמר העמק (אפריל 1942) ובו קיבלו כ-500 אנשי פלמ"ח אימונים בסיסיים ומרוכזים בשיטות חבלה ולוחמה זעירה. הפלמ"ח - גרעין הכוח הצבאי היישובי - קיבל תנופה עזה. בעיית אחזקתו ואימונו נפתרה לפי שעה באמצעות הבריטים.

נסיבות הקמתו של הפלמ"ח היו קשורות בהשתתפותן של כמה יחידות מובחרות של לוחמים במאמץ הבריטי לכיבוש סוריה מידי שלטון וישי (כ"ג יורדי הסירה והפשיטות על גשרי הליטאני ואסקנדרון שאירעו במאי-יוני 1941). פעולות אלו תרמו רבות למוראל ולמיתוס של הפלמ"ח, אך הן היו עשויות גם להעיד מה קטן וצנוע היה חלקו היחסי של היישוב במאמץ המלחמתי הכולל באיזור. גם כאשר התקרבה חזית המלחמה הדרומית, ביוני 1942, והמפקדה הארצית הוציאה הוראה בהולה לפלוגות הפלמ"ח לרדת דרומה ולהיערך שם להגנת היישוב, לא היתה זו יותר מאשר פעולה להעלאת המוראל ביישוב. מבחינה צבאית ובטחונית היתה זו הפגנת סרק; ברשות הלוחמים של הפלמ"ח לא היה אפילו נשק אישי מספיק.

ה"צו להתגייסות כללית"

הפלמ"ח היה אז כוח צנוע שמנה לא יותר מכמה מאות לוחמים. בחודשי אל-עלמיין עשו הנהגת היישוב ופיקוד ה"הגנה" מאמץ ניכר להביא לידי גיוס כוחות כללי ביישוב. ביוני 1942 הוצא "צו להתגייסות כללית" שחל על כל הגברים ביישוב מגיל 18 עד 45, אך התוצאות היו מאכזבות. בתנאים הוולונטאריים של החברה היישובית הקטנה אי-אפשר היה, כנראה, להפיק יותר ממה שנרשם בשלהי 1942: כ-30,000 מבני היישוב היו מגויסים במסגרות שונות; כשני שלישים מהם בצבא הבריטי, כ-3,000 בנוטרות, והשאר ב"הגנה", מהם כ-1,000 בפלמ"ח. זה היה הכוח הצבאי הכולל שהיישוב יכול היה להעמיד בזמן המלחמה. הוא לא עמד בשום יחס להיקף האיום שנשקף ליישוב מן הגרמנים, אך בנתוני ארץ-ישראל, ולקראת התמודדות עתידית עם הערבים, עתיד היה כוח זה להיות כוח מכריע. אין ערוך לחשיבותו של תהליך גיבושו של הכוח הצבאי היישובי בזמן המלחמה ובהשפעתו של זה על הגיבוש המוסדי של המערכת הפוליטית בכיוון של יתר ריכוזיות.

השלטונות הבריטיים לא הסתירו את חששותיהם מפני הגידול הניכר בכוחו הצבאי של היישוב ומפני האיום הצפון בכוח זה גם ביחס למדיניות הבריטים לאחר המלחמה. מיד לאחר הסרת האיום של "הקורפוס האפריקני" חלה הרעה ביחסי הממשל הבריטי והיישוב, ותחומי שיתוף הפעולה העיקריים - הפלמ"ח והגיוס לצבא הבריטי - הם שהיו נקודות החיכוך הראשונות.

המאבק נגד ה"הגנה"

בשנת 1943 הורעו היחסים בין היישוב והממשל הבריטי, בייחוד בתחום הבטחוני. לא זו בלבד שנפסק שיתוף הפעולה הפעיל שתרם רבות לפיתוח הכוח היישובי, אלא שהממשל הבריטי וצבא הוד מלכותו ראו ב"הגנה" גורם המאיים על האינטרסים הבריטיים בארץ-ישראל והחלו לנקוט מדיניות לחץ המכוונת לקצץ בכוחה של ה"הגנה" ובשליטתה של הסוכנות היהודית על המערכת היישובית. משפטי הנשק וחיפושי הנשק הגדולים בחודשים אוגוסט-נובמבר הביאו את המתיחות בין היישוב והשלטונות לנקודת שיא. קשה להעריך עד היכן היו הבריטים מעזים להרחיק במדיניות לחץ זו אלמלא נבלמה בעודה באבה על-ידי הממשלה הבריטית בלונדון. שם פעלה מגמה הפוכה, שהתבטאה בהמלצות חדשות שנתקבלו על-ידי הקאבינט של צ'רצ'יל, לגבש תכנית מדיניות חדשה לארץ-ישראל, שתתבסס שוב על תכנית ה"חלוקה" במקום מדיניות "הספר הלבן".

הנטיות המיליטאנטיות ביישוב לא הגיעו לכלל התפרצות כללית - למעט פעולות לח"י ואצ"ל - רק תודות לרמה הגבוהה של ארגון דמוקראטי שאפיינה את החברה היישובית. המנהיגות הפוליטית, שנתמכה על-ידי רוב החוגים ביישוב, נשארה צמודה לקו שיתוף הפעולה עם הבריטים, קו שהחל מניב פירות בשלהי המלחמה, עם השינוי שהסתמן בהצעות המדיניות לפתרון בעיית ארץ-ישראל ועם הקמת החי"ל - "חטיבה יהודית לוחמת" - בצבא הבריטי בספטמבר 1944. ה"הגנה" היתה ונשארה מכשיר כוח הסר למשמעת המנהיגות, ובאורח מפתיע לכאורה, דווקא היסוד המיליטאנטי ביותר ב"הגנה" - הפלמ"ח - התגלה כמכשיר הצייתן והיעיל ביותר העומד לרשות ההנהגה המדינית. מערכת פנימית זו הועמדה במבחן חמור בתקופת מסע דיכויו של האצ"ל (ה"סזון", דצמבר 1944-פברואר 1945), שאותו יזמה ההנהגה המדינית בראשות בן-גוריון ושבו שימש הפלמ"ח זרוע הביצוע העיקרית.

התארגנות הפלמ"ח

הפלמ"ח עצמו נאלץ לרדת למחתרת כתום תקופת שיתוף הפעולה ההדוק עם הבריטים בשנת 1942. אך דווקא בשנים 1945-1943 עבר הפלמ"ח התפתחות חשובה בכיוון גיבוש דפוסי "צבא המדינה שבדרך". נמצא פתרון חלקי לבעיה הקבועה שעיכבה את התפתחותו של כוח ארצי: בעיית אחזקתו של כוח זה. הקיבוץ המאוחד, בהנהגתו של יצחק טבנקין, הציע את הנוסחה של עבודה ואימונים, שבאמצעותה יוכלו הקיבוצים לספק אכסניה קבועה לאנשי הפלמ"ח. מחלקות פלמ"ח התבססו ב-19 קיבוצים של התנועה הקיבוצית בכל אזורי הארץ.

כתום שתי שנים לקיומו נאלץ הפלמ"ח למצוא פתרון גם לבעיית המגויסים הוותיקים שהשלימו את מכסת התנדבותם. נתבקשה נוסחה שתבטיח את המשך זיקתם של המשתחררים לחטיבה הארצית ותשמור על מאגר יקר זה של לוחמים מנוסים. הנוסחה שנמצאה היתה להפוך את המשתחררים לחיל מילואים של הפלמ"ח. תחילה סברו שהמילואים יישארו קשורים ליחידותיהם המקוריות וייקראו לאימונים מדי פעם, ואולם עד מהרה התברר כי יש להרכיב מן המילואים יחידות ארגוניות חדשות, של פלוגות מילואים, שתקיימנה משטר אימונים בפני עצמן ותהיינה כפופות למטה הפלמ"ח. בפלמ"ח נקבעה אפוא נוסחת ההפרדה בין שירות פעיל ושירות מילואים, שהפכה נכס צאן ברזל בארגון כוחו המגויס של היישוב, למן הפלמ"ח ועד לצה"ל.

גם לשאלת גיוס כוח אדם חדש לפלמ"ח נמצא פתרון מקורי בהסכם שגובש בין מטה הפלמ"ח לבין תנועות הנוער, שלפיו יעברו בוגרי תנועות הנוער, המועידים עצמם להתיישבות חקלאית, תקופת הכשרה צבאית במסגרת הפלמ"ח כמגויסים לכל דבר, אך בלי לפגוע בשלמות הגרעינים התנועתיים ותוך התחשבות בייעודם ההתיישבותי. תוך זמן קצר פותחה גם ה"היאחזות", שהיתה צורת ההתיישבות הראשונית של הכשרת הפלמ"ח. שילוב זה של הפלמ"ח ותנועות הנוער סביב נושא ההתיישבות והביטחון ("שיבולים וחרב") היה פורה מאין כמוהו והפיק מתוכו את גרעין הכוח המחושל שעמד לו ליישוב בבוא שעת מבחן. בפלמ"ח נתגלמה במידה רבה תמצית האתוס הציוני הארץ-ישראלי, שהתרכז בשניות המקודשת של "התיישבות וביטחון".

תורת הלחימה של הפלמ"ח

בשנות מלחמת העולם השנייה שימש הפלמ"ח כר להתפתחויות חשובות בתורת הלחימה של ה"הגנה", ברמת האימונים ובארגון הכוחות. בו בשל המעבר מן התפיסה הדפנסיבית שהיתה מונחת ביסוד ה"הגנה" לתפיסה האופנסיבית, שגילומה הראשון היה בפו"ש וב"פלוגות הלילה" ועתה שימשה אבן-פינה בעיצוב שיטות הלחימה והאימונים של הפלמ"ח. תנועה, הפתעה, העתקת הלחימה אל שטחי ההיערכות של האויב - אלה היו יסודות תורת הלחימה של הפלמ"ח. סיורים ומסעות להכרת הארץ, בעיקר באזורי יהודה ואחר גם בנגב, היו אמצעי ראשון במעלה בהכשרתו ובחינוכו של לוחם הפלמ"ח כשלעצמו ובגיבוש יחידות הפלמ"ח. למסעות אלה נודעה חשיבות פסיכולוגית שחרגה מעבר לטיפוח כושר ההתמצאות והסבילות ולגיבוש רוח היחידה. ארץ-ישראל, ולא רק תחום ההתיישבות היהודית, עתידה היתה להוות את זירת לחימתו של הפלמ"ח.

עד מהרה נסתמן פער ניכר בין רמתו של הפלמ"ח לבין הרמה הכללית ב"הגנה", לא רק באיכות אימון הפרט כי אם גם ברמת האימונים הקבוצתית. הפלמ"ח היה הגוף היחיד שבו הגיעו לאימונים ברמת המחלקה ואף הפלוגה. כתוצאה מכך לחץ מטה הפלמ"ח על פיקוד ה"הגנה" לערוך ארגון מחודש במבנה הכוחות הטאקטיים והלוגיסטיים ולעבור למבנה של גדודים. במטה ה"הגנה" הסתמנה התנגדות למגמות החדשניות הללו של מטה הפלמ"ח. שם חששו כי מגמות אלה מייצגות נטיות עצמאיות מדי של הגוף הצבאי החדש, שצמח במסגרת ה"הגנה". בתחום המחשבה הארגונית היתה דעתו של הפיקוד העליון נתונה לשינויים שיש לחולל בארגונה הטריטוריאלי של ה"הגנה", במעבר ממחוזות לגלילים ובהתגברות על מוקדי הכוח המקומיים שהתבצרו בערים הגדולות, חיפה ותל אביב. אך הרמ"א החדש של ה"הגנה" מיולי 1941, משה סנה, תמך בעמדת מטה הפלמ"ח. שמונה הפלוגות אורגנו במתכונת שלושה גדודים ועליהם נוסף גדוד רביעי. למפקדי הגדודים נתמנו מפקדי פלוגות צעירים ומצטיינים, ואף זה היה חידוש מהפכני: לראשונה עלו מפקדים צעירים מן השדה אל דרגות הפיקוד הגבוהות, על-פי כישוריהם ללא חישובי ותק. נקבע תקדים העתיד לחולל תהליך דינאמי בעיקר בדרגי הפיקוד הזוטר, ולהכניס יסודות קידום, רענון ושינוי במבנה שהוא מטבעו הירארכי ושמרני.

הפלמ"ח היה גם קרקע לצמיחתן של יחידות מקצועיות כמו "המחלקה הימית" ו"מחלקת הטיס"; יחידות אלו שמרו על מסגרותיהן ולא נטמעו בפלוגות הרובאיות. "המחלקה הימית" התפתחה לפלוגה עצמאית וכונתה פלי"ם. ב"מחלקת הטיס" היו לא יותר משני מנייני בחורים, שהתאמנו במטוסי החברה האזרחית "אוירון". לשתי היחידות האלה נועדו תפקידים חיוניים בעתיד.

הבריגאדה היהודית

הפלמ"ח היה גרעין הכוח שהפיק היישוב מתוך עצמו ושנצרף בכור מלחמת העולם השנייה, ואילו בשלהי המלחמה (1944) הוגשם סוף סוף היעד שהציבה לעצמה ההנהגה המדינית - להקים צבא יהודי שיילחם בגרמניה הנאצית לצד בעלות-הברית. הבריגאדה לא חוללה אמנם שינוי מהפכני במצבת הכוחות של היישוב, כי היא ניזונה בעיקרה ממאגר כוח האדם שכבר היה מגויס ושירת במסגרות שונות בצבא הבריטי; היא גם לא הספיקה לצבור ניסיון קרבי ממושך בחזית האיטלקית שבה הופעלה. לעומת הציפיות הגדולות שנתלו בהקמת החי"ל בתחילת המלחמה היתה הבריגאדה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, וגם אם אין להמעיט בערכה מבחינה מדינית ומבחינה צבאית, הרי מבחינות רבות היא לא היתה אלא שיאו של מאמץ ההתגייסות של היישוב, שהחל עם פרוץ המלחמה ויצר מאגר כוח וידע צבאי. אך היה זה, כמובן, כוח שגויס במסגרת הצבא הבריטי ולא היה נתון למרותם ולשליטתם של מוסדות היישוב. מבחינות אלה היה מצבה של הבריגאדה דומה למצבם של "הגדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה. היא היתה תלויה בנסיבות המלחמה ובהחלטות הגורם הבריטי ועל כן עתידה היתה להיעלם עם תום המלחמה, על-פי החלטות הפיקוד או הממשלה הבריטית. בשנה שלאחר המלחמה היתה הבריגאדה שלוחה רבת ערך של היישוב אל שרידי יהדות אירופה, גם מבחינה מוראלית וגם בארגון תנועת הבריחה מאירופה לארץ-ישראל.

אבל כשם שלא ב"גדודים העבריים", אלא ב"השומר" וב"הגנה" התגבשו בשעתו גרעיניו העיקריים של הכוח היישובי לעתיד לבוא, כך גם היה עיקר הכוח היישובי מרוכז עתה לא בבריגאדה, אלא ב"הגנה" ובפלמ"ח. לבריגאדה, ככוח מרוכז, לא היה קיום עם תום המלחמה. משפוזרה צריך היה לשוב ולאסוף את חייליה ומפקדיה ולהחזיר אותם למסגרת המאורגנת היחידה שעמדה לרשות היישוב, ל"הגנה". רבים שבו ומצאו בה את מקומם, רבים נטלו חופשה ממושכת ורבים התקשו להסתגל למסגרת הוולונטארית, המעין פראטיזאנית, של ה"הגנה"; ואנשים לא מעטים, בעיקר מדרגי הפיקוד, מצאו שאין הם זוכים ליחס הראוי להם מצד חבריהם לשעבר ב"הגנה".

בין ה"הגנה" לבריגאדה

החיץ שנוצר והלך בין אנשי ה"הגנה" (ועל אחת כמה וכמה בין אנשי הפלמ"ח) לבין אנשי הבריגאדה היה גבוה, וקשה היה לעברו. שורשיו נעוצים בוויכוח שהחל עם פרוץ המלחמה בין הגורסים התגייסות לצבא הבריטי לבין הגורסים את טיפוח הכוח המקומי; המשכו במחיצות הרגשיות שגבהו לאטן בין היוצאים לבין הנשארים; סופו בגיבושם של שני דפוסים, ברורים ונבדלים לחלוטין, של צבאיות. אנשי הבריגאדה הביאו עמם את התפיסה, את שיטת הארגון, את המשמעת ואת התרגולת של הצבא הסדיר (במתכונת הבריטית); ה"הגנה" והפלמ"ח נשאו עמם תפיסה ומנטאליות של צבא מתנדבים, של מיליציה עממית. לאנשי הבריגאדה היה יתרון בתחום המקצועי הטהור, בייחוד בצד הלוגיסטי והטכני, ולפיכך עתידים היו לספק ל"הגנה" ולצה"ל אותה תשתית חיונית אשר מצויה בחילות המסייעים וביחידות המקצועיות (על-פי התפיסה הבריטית דאז) - חילות האוויר, השריון, התותחנים, הקשר, התובלה והאספקה, ומידה של ביטחון בהפעלת גייסות גדולים, לצורך המעבר מגדודים לחטיבות. ואילו הפלמ"ח השתבח באותן תכונות העושות יחידה צבאית לכוח לוחם מעולה: מוטיבאציה עזה, תוקפנות, כושר אלתור, רמה גבוהה של שדאות, רוח צוות, תפיסה והכשרה טאקטית מותאמת להפליא לתנאי הארץ והיישוב. לפלמ"ח - ולא לבריגאדה - נועד אפוא התפקיד העיקרי במאבקו של היישוב בתקופה שלאחר המלחמה, ואף בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, ואילו במעבר מ"הגנה" לצה"ל מילאו אנשי הבריגאדה תפקיד דומינאנטי.

קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת":

חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
חלק ב' - ארגון ה"הגנה" במרות הסתדרות העובדים הכללית (1930-1920)
חלק ג' - בין "מאורעות" ל"מאורעות": "השנים הרזות" של ה"הגנה"
חלק ד' - התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
חלק ה' - שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936)
חלק ו' - משיתוף ל"מאבק צמוד"
חלק ז' - התמורות בהתגבשות הכוח הצבאי במלחמת העולם השנייה (1945-1939) (פריט זה)
חלק ח' - ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
חלק ט' - היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה"
חלק י' - מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931)
חלק י"א - התפתחות האצ"ל בארץ ובגולה עד מלחמת העולם השנייה
חלק י"ב - משיתוף פעולה ל"מרד" - האצ"ל ולח"י במחתרת "עמוקה"