הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > משה


דפוסי הפעילות של עושי נפלאות במקרא
מחבר: רימון כשר

הוצאת אוניברסיטת בר אילן
חזרה3

שלושה שותפים במעשי הנס במקרא: אלוהי ישראל, מלאכים ובני אדם. מאמר זה מתבקש לתהות אחר תפקידו של האדם בתהליכי ההתרחשויות של האירועים הניסיים. היש במקרא דפוס פעילות אחד על פיו מתואר עושה הנפלאות, או דפוסי פעילות שונים? מה הוא היחס בין דפוסי ההתנהגות השונים, והאם ניתן להצביע על השפעות ספרותיות מזה ועל התפתחות בתפישות אנתרופולוגיות מזה? מה הן הנסיבות וההתניות המשפיעות על תיאור עושי הנפלאות בדפוס התנהגות מסויים, ומה הן המשמעויות התיאולוגיות שיש לתיאורים אלה?

עיון כולל בתיאוריהם של עושי הנפלאות במקרא מעלה כי לפנינו ארבעה דפוסי פעילות עיקריים:

א. הכרזה מראש על הנס – מעשהו היחיד של עושה הנפלאות.
ב. ביצוע הנס על פי הוראות מדוייקות.
ג. ייזום הנס על ידי עושה הנפלאות אך ביצועו מיוחס לה'.
ד. ייזום הנס וביצועו מיוחסים אך ורק לעושה הנפלאות.

נעיין עתה אחת לאחת בכל קבוצה בנפרד, ונעמוד על המיוחד שבה ועל משמעות הפעולה המיוחסת לעושה הנפלאות.

א. הכרזה מראש על הנס

דפוס הפעולה הנבואי, המתבטא בהכרזה מראש על ההתרחשות הניסית, יש לו כמה פנים. יש שהניבוי מראש הוא הרכיב הפעלתני היחיד המיוחס לעושה הנפלאות. כך למשל משה, מתואר בשלוש ממכות מצרים: הערוב (שמ' ח', 19-16), הדבר (שם ט', 5-1) ומכת הבכורות (שם י"א, 7-4); וכן הוא מתואר כמכריזן של תופעות ניסיות אחרות, כקריעת ים-סוף (שם י"ד, 14-13), כירידת המן ובוא השליו (שם ט"ז, 12-11; במ' י"א, 20-18, 24א) ואפשר שאף את עונשם של אנשי קרח (במ' ט"ז, 30-29). בנוסף למשה מתואר כמי שרק מנבא מראש על הנס גם איש האלהים מיהודה המנבא על הריסת המזבח בבית-אל (מל"א י"ג, 3); איש האלהים המודיע לאחאב על נצחון ישראל באפק (שם כ', 28); אלישע המכריז על בוא המים למחנה הלוחמים (מל"ב ג', 16-17) ועל הפסקת הרעב בשומרון (שם ז', 1); ישעיהו בן אמוץ המודיע לחזקיהו מלך יהודה על בוא האות (יש' ל"ח, 8-7א) ויחזיאל בן זכריהו הלוי המכריז על נצחון יהושפט ויהודה על הפולשים מן המזרח (דה"ב כ', 17-14).

לפנינו שורה של נביאים1 שכל תפקידם אינו אלא להכריז על הפלא העומד להתרחש בקרוב. תפקיד זה של הנביא יש בו כדי להעניק להתרחשות הניסית את מלוא משמעותה: הפלא אינו התרחשות מקרית, אלא פריה של תוכנית אלוהית מתוכננת מראש. מגמה זו מובלטת באופנים שונים. יש שההכרזה מראש איננה כוללנית, אלא פורטת לפני השומעים את פרטי ההתרחשות בצורה מדוייקת. כך משה בהכרזותיו השונות (להוציא את קריעת ים-סוף), איש האלהים מיהודה, אלישע המנבא על בוא המים וישעיהו המכריז על בוא האות. אך יש שההכרזה מלווה בהצהרה תיאולוגית, המנמקת את עצם ההכרזה מראש. כך משה מלווה את ההכרזה על בואה של מכת הערוב בהנמקה "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמ' ח', 18), את ירידת המן והשליו הוא מנמק ב"וידעתם כי אני ה' אלהיכם" (שם ט"ז, 12),2 ובדומה לכך איש האלהים מכריז לפני אחאב "וידעתם כי אני ה'" (מל"א כ', 28). אפשר שגם ההכרזה הכוללנית, שאינה פורטת את ההתרחשות לפרטיה המדוייקים, אף היא באה לשרת אותה מטרה, שכן מעבר למגמה הספרותית – יצירת המתח לפני ההתרחשות – יש בהכרזה הכוללנית משום הודאה באי-ידיעתו של השליח את פרטי ההתרחשות ומשום קביעה כי רק ה' הוא היודע, בבחינת השולט באירועים.3 זאת ועוד. אצל משה, ורק אצלו, מוצאים אנו את הדפוס לפיו פועל השליח בהתאם לנאמר לו במפורש ע"י שולחו. שימת ההכרזה המפורטת בפיו של השליח (שמ' ח, 16 ואילך, ט', 1 ואילך, ט"ז, 11 ואילך, במ' י"א 18 ואילך) מבליטה שוב את היותו של השליח עושה דברו של ה', וכמי שכל תפקידו אינו אלא לבשר את רצון האלוהים. בכך מתבטא אחד ממאפייניו המובהקים של הנביא בישראל – היותו שליח שנשלח בידי ה', וכמי שאינו פועל אלא על פי ה'. השימוש במאפיין זה של השליח הנבואי משרת את מגמתם של הסיפורים בהם משובצים התיאורים על השליחים, מגמה היוצאת מתוך הנחות תיאוצנטריות, עליהן נעמוד בהרחבה בהמשך.

ב. ביצוע הנס על פי הוראות מדוייקות

דפוס הפעולה המבקש לתאר את השליח עושה-הנפלאות כמי שפועל בהתאם להנחיות מדוייקות, מתמקד בעיקר סביב דמותם של משה ואהרון, אולם הוא מצוי גם אצל יהושע וגיחזי נער אלישע.

על משה מסופר רבות כי הוא מבצע את הנס על פי הוראות מפורשות ומדוייקות הנאמרות לו על ידי ה'. הוראות אלו ניתנו למשה לפני ארבע ממכות מצרים: השחין (שמ' ט', 10-8), הברד (שם שם 23-22), הארבה (שם י', 13-12) והחושך (שם שם, 22-21); וכן לפני קריעת ים-סוף (שם י"ד, 16-15, 21) ולאחריה (27-26), לפני המתקת המים במרה (שם ט"ו, 25), וכן לפני הוצאת המים במסה-ומריבה (שם י"ז, 6-5) ובקדש (במ' כ', 11-7).4 וכמשה, בן אהרון, אף הוא מתואר לא אחת כמי שמבצע את הנס על פי הוראות מדוייקות, הנמסרות לו על ידי ה', אולם לא באופן ישיר אלא באמצעות משה: כך לפני הפיכת המטה לתנין (שמ' ז', 9-8),5 ולפני מכות הדם (שם שם, 19), הצפרדע (שם ח', 1) והכנים (שם שם, 12).

תיאורים אלה, המתרכזים סביב דמויותיהם של משה ואהרון, מעוררים את השאלה על משמעם ומגמתם: מדוע מתוארים השניים בצורה זו דווקא? מדוע מתואר משה כחסר יוזמה בתחום הניסי מצד אחד,6 וכשותפו המלא של ה' בהתרחשות הניסית מצד שני? ומהי המשמעות של היות אהרון ממלא הוראותיו של משה?

המיגוון הרחב, המורכבות וריבוי התיאורים על משה ועל אהרון7 ספק אם הם מאפשרים להעלות פתרון אחד שיענה על כל השאלות האלה. נראה לנו כי העמדה זאת של השליח כעושה נפלאות על פי צו מגבוה היא בעיקרה פועל יוצא ממגמתם של הסיפורים. המסכת הארוכה והמפורטת של תיאורי המכות במצרים עניינה המרכזי איננו דמותם של משה ואהרון אלא גילוי כוחו של ה', השולט בעליונים ובתחתונים, והמביא בסופו של דבר לשחרורם של בני ישראל ממצרים.8 התפישה התיאוצנטרית של הסיפור9 מחייבת, מן הסתם, את העמדת משה ואהרון כמבצעי הוראות גרידא. הוא הדין אף לגבי תיאורי הניסים שלאחר יציאת מצרים – בקיעת ים-סוף והניסים במדבר: אף כאן מבצע משה, כשליח ה', את הנס ביוזמת שולחו, מתוך פרספקטיבה אנתרופוצנטרית של הסיפורים. זאת ועוד. אם נתבונן בתיאורים הרבים על משה בחומש כולו, ובקביעות הלא-מעטות השזורות בתיאורים אלה, נמצא כי הרבה ממעשיו של משה מונעים על ידי ה'.10 כבר בפרקי ההקדשה של משה מודגשת נקודה זו: בגלגול האחד של הסיפור אומר ה' למשה "והוריתי אתכם את אשר תעשון" (שמ' ד', 16), ובגלגול האחר של סיפור ההקדשה "אתה תדבר את כל אשר אצוך" (שם ז', 2). ומכאן ואילך מתואר משה כמי שמבצע את הוראות ה' בתחומים שונים – מתן החוק, בניית המשכן, עריכת מפקדים, קביעת מקומות המסע של ישראל במדבר ועוד. נראה, איפוא, כי אופיו השליחי של משה כעושה נפלאות קשור לתפישה הכוללת על דמותו של משה כשליח. אמנם נכון הוא כי משה מתואר לא אחת כמי שמגלה עצמאות, מתווכח, מתלבט ואף מתנגד לה',11 אולם תיאורו כעושה נפלאות כפוף לתפישת משה כשליח גרידא.

לחיזוקה של האפשרות האחרונה ניתן להצביע על מספר מקרים בהם מגלה משה יוזמה ועצמאות יתירה אך נכשל במעשיו ואף ננזף. כך לפני קריעת ים-סוף ננזף משה על ידי ה' במלים "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמ' י"ד, 15). מתוך נזיפה זו אפשר ונשמעת נימה של פקפוק מצד משה בישועתם של ישראל,12 ובודאי עולה כאן התנגדותו של ה' לתפילתו של משה. במלחמת ישראל-עמלק (שמ' י"ז, 16-8) מנסה משה ביוזמתו שלו להסתייע במטה האלהים כדי להשפיע על מהלכה של המלחמה (12-9). אלא שנסיוננו זה של משה איננו עולה יפה כמתוכנן, שהרי הוא נזקק לעזרה כדי להרים את ידיו במשך יום שלם,13 ולא מן הנמנע כי שמו של המזבח "ה' נסי" (15) יש בו משום תגובה אירונית למגמת משה להסתייע דווקא במטה. ושמא דומה לכך חטאו של משה בהוצאת המים מן הסלע במטה בקדש (במ' כ', 13-1). בעוד שהוא מצטווה לבצע את הפלא באמצעות הדיבור גרידא (8), הרי הוא נעזר במטה ומכה בו את הסלע (11). או אז ננזף משה ונענש(12).14 מכאן עולה כי במקום שמגלה משה יוזמה אישית, בהקשר להתרחשות ניסית, שם הוא נכשל או ננזף. ללמדנו כי תפישת משה כעושה נפלאות שליחי הינה תפישה דומיננטית ובעלת ביטויים שונים ומגוונים.

כאמור, לא רק משה אלא גם אהרון מוצג כעושה נפלאות הפועל על פי הוראות בלבד. אולם בה בשעה שמשה פועל על פי הוראותיו הישירות של ה', הרי אהרון אינו פועל אלא על פי פקודותיו המפורשות של משה. לשון אחר: אהרון הוא בבחינת עושה נפלאות הפועל על פי הוראותיו של שליח ה'. פירושה של תופעה זו אינו מחוור. אפשר שדפוס התנהגות זה קשור לתחרות עם החרטומים: שהרי בכל מקום שמתוארת פעולת החרטומים שם נמצא אהרון כמי שפועל במצוות משה.15 נראה כי הכתובים נמנעים מלערב את משה בתחרות, כמי שאין לו מגע ישיר עם מאגיקאנים. וזאת מן הטעם של שמירת כבוד משה, כמי שאין לו עסק עם הנחותים ממנו.

באופן זה בנוי סיפור מכות מצרים ומתפתח אל שיאו בשלושה שלבים: בשלב הראשון מתואר העימות בין אהרון לבין החרטומים, בשלב השני – העימות בין משה לבין פרעה, ואילו השלב השלישי נושא בחובו גם מעין עימות שבין אלוהי ישראל לבין אלוהי מצרים (שמ' י"ב, 12; במ' ל"ג, 4).16 הצגת אהרון כעושה נפלאות הפועל בשליחותו של משה מהווה, איפוא, את הפתיחה ה'קלה' למכות מצרים. דרך הצגה זו מאפשרת לא רק את עצם התחרות, אלא אף מעין שוויון בין הכוחות, כעולה מתיאור מכות הדם והצפרדע, וכן את השוויון החלקי שבהפיכת המטה לתנין.

עם זאת תפקידו זה של אהרון אינו מצומצם, ככל הנראה, רק לתיאורי התחרות עם החרטומים. מלשונם של הכתובים בשמ' ד', 28 ו-30 נראה כי אהרון, ולא משה, הוא המבצע את האותות לפני העם, על פי הוראותיו של משה.17 העדר מוטיב התחרות שבכתובים אלה מצריך אותנו לבחון את דמותו של אהרון גם מנקודת מבט שונה. אפשר שכתובים אלה מונחים על פי הדגם שנזכר בסופו של פרק ההקדשה, לפיו "ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו... ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים" (שמ' ד', 16-15).18 לאור זאת דומה שכפיפותו של אהרון למשה איננה קשורה רק לעימות עם החרטומים, אלא עניין לנו במסורת בסיסית, שעולה גם מחוץ למסגרת הסיפור על יציאת מצרים,19 לפיה משמש אהרון כשותפו עושה-דברו של משה.20

מן הבחינה הפינומנולוגית קרובה דמותו של יהושע לזו של משה. רק למשה וליהושע מוסר ה' את פרטי הנס קודם התרחשותו, ורק לשניהם הוא מצווה לבצע פעולות מדוייקות ומפורטות המביאות להתרחשות הניסית. כך לפני כריתת הירדן מצווה ה' את יהושע "ואתה תצוה את הכהנים נשאי ארון הברית לאמר כבאכם עד קצה מי הירדן בירדן תעמדו" (יהו' ג', 8), וכך קודם נפילת יריחו מצווה ה' את יהושע להקיף את העיר תוך שהוא מגלה לו את מטרתה של ההקפה "ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו... וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה... ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון... והיה במשוך קרן היובל... יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה..." (שם ו', 5-2). תפקידו של יהושע דומה, איפוא, לזה של משה: משה מצווה את אהרון לבצע נסים; יהושע מצווה את הכהנים נושאי הארון לבצע את הפלא בירדן, ואת הכהנים נושאי הארון ונושאי השופרות לבצע את הפלא ביריחו.

הדמיון בין יהושע לבין משה אינו מצומצם לעשיית הנסים בלבד. בספר יהושע, על רכיביו השונים, בולטת הנטייה לדמות את יהושע למשה.21 ההשוואה בין השניים יש שהיא מפורשת בכתובים: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהו' א', 5)22 ו"ויראו אתו כאשר יראו את משה כל ימי חייו" (שם ד', 14), יש שהיא עולה מתוך סמיכות פרשיות: "ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל... משה עבד ה' ובני ישראל הכום..." (שם י"ב, 6-1) ובסמוך לו – "ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל..." (שם שם, 7 ואילך); ובתיאור חלוקת הארץ, באה הקביעה בדבר מעשה משה "עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה..." (שם י"ג, 8 ואילך) ולצידה – "ואלה אשר נחלו בני ישראל בארץ כנען אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון...

(שם י"ד, 1 ואילך); ויש שההשוואה עולה מתוך הדמיון הרב שבתיאורים של פעולות משה ויהושע: שניהם קרויים "עבד ה'" (שם א', 1; כ"ד, 29), שניהם מעורבים בנס שקשור ליצירת מעבר בתוך מים,23 שניהם מקדשים את העם טרם ההתרחשות הניסית (שמ' י"ט, 10, 14; יהו' ג, 5) ושניהם נואמים שני נאומי פרידה קודם מותם (דב' ל"ב, 43-1, ל"ג; יהו' כ"ג, כ"ד). לא רק משה אלא אף יהושע כורת ברית ומוסר לעם "חק ומשפט" (יהו' כ"ד, 25),24 ויהושע כמשה מתפלל לה' לטובת ישראל החוטאים (יהו' ז', 7-9).25 פרט למשה ולאהרון, רק אצל יהושע מוצאים אנו ניסוחים כגון "ויאמר ה' אל ... לאמר" (יהו' א', 1; ד' 2, 15) או "וידבר ה' אל ... לאמר" (שם כ', 1).26 הן אצל משה הן אצל יהושע מצויות הקביעות לפיהן ה' שמע בקולם (דב' ט', 19; יהו' י' 14), ולשניהם מתגלה מלאך במקום מקודש ומצווה על הסרת הנעליים (שמ' ג', 5-1; יהו' ה', 15-13). אנאלוגיה נרחבת זו, שניתן להוסיף עליה עוד פרטים, בכוחה לבאר לנו מדוע מתואר יהושע עושה הנפלאות בדמותו של משה דווקא.

אמרנו כי דפוס תיאורי זה מוצא את ביטויו גם אצל גיחזי, נערו של אלישע. הוא נשלח במצוות הנביא להחיות את בנה המת של האשה הגדולה משונם, כאשר הוא נושא את משענת הפלאים (מל"ב ד', 29, 31). בלעדיותו של תיאור זה במחרוזת הסיפורים של אלישע מונעת מאתנו לראות בכך ביטוי ל"טיפוס" של עושה נפלאות. סבירה הרבה יותר ההנחה, כי תיאור זה שובץ בסיפור לצורך העלילה ולצורך צמצום דמותו של אלישע למימדים אנושיים, שהרי השליחות שהטיל על גיחזי נכשלה.27

ג. ייזום הנס על ידי עושה הנפלאות אך ביצועו מיוחס לה'

בשורה ארוכה של תיאורי מעשי נס, עושה הנפלאות מוצג כמי שיוזם את הנס, אך קורא לה' לבצע את המעשה הפלאי עצמו. דפוס תיאורי זה מוצא ביטויו אצל שישה אישים: משה, הפונה ארבע פעמים אל ה' להסיר את המכות (שמ' ח', 5-4, 27-25; ט', 33-29; י', 19-17); יהושע הפונה לה' לעצור את מהלך גרמי השמים (יהו' י', 14-12);28 שמואל, הקורא אל ה' להוריד מטר בקיץ (שמ"א י"ב, 18-17); איש האלהים מבית אל, המתפלל אל ה' לרפא ידו של ירבעם (מל"א י"ג, 6); אליהו, הקורא אל ה' להחיות את בן האלמנה מצרפת (מל"א י"ז, 21) ולהוריד אש מן השמים (שם י"ח, 37-36); אלישע, הפונה אל ה' לחצות את מי הירדן (מל"ב ב', 14), להחיות את בן האשה משונם (שם ד', 33) ולהכות בסנוורים את חיל ארם (שם ו', 18, 20); וישעינו הקורא אל ה' להשיב את הצל במעלות אחז (שם כ', 11).

אף כאן, כבמקרים הקודמים, ספק אם ניתן להעלות הסבר אחד שיענה על כל התיאורים גם יחד. נראה כי חלק מן התיאורים הללו תלוי בנסיבות האירועים. כך, למשל, משה פונה ביוזמתו אל ה' להסיר כמה מן המכות מכורח הנסיבות, לפיהן פרעה הוא זה המבקש את משה לפנות אל ה'.29 כך איש האלהים פונה אל ה' רק לאחר שירבעם מבקש ממנו "חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי ותשב ידי אלי" (מל"א י"ג, 6). במקרים אחרים ניתן לבאר את פניית עושה הנפלאות לה' מתוך כשלונו לבצע את הנס בכוחו הוא. כך מנסה אליהו להחיות את בן האלמנה מצרפת תוך שימוש במגע גופני "ויתמדד על הילד שלש פעמים" (שם י"ז, 21). אך לאחר שמאמציו לא נשאו פרי או אז "ויקרא אל ה' ויאמר... (שם שם).30 כך אלישע בשעה שהוא מבקש לחצות את הירדן מנסה תחילה להסתייע באדרת אליהו רבו "ויקח את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו ויכה את המים" (מל"ב ב', 14) – כדוגמת מעשהו של אליהו (שם שם 8), ומשנכשל – "ויאמר איה ה' אלהי אליהו" (שם שם, 14).31 ובצורה הברורה ביותר ניתן למצוא ענין זה אצל אלישע בפרשת החייאת בן האשה משונם: משנכשל אלישע להחיותו באמצעות המשענת (מל"ב ד', 19, 31), אין אלישע זונח את עצם המעשה המאגי,32 אלא פותח את נסיונותיו האישיים בתפילה אל ה' (שם שם, 33). לפנינו, איפוא, ביטוי למגמה אנטי-מאגית, המבקשת לצמצם, או אף לבטל, את היסודות המאגיים שבהתרחשות הניסית, ולכפוף את ביצועה של התרחשות זו לה',33 ובכך ליטול מעושה הנפלאות את היכולת לבצע את הנס כרצונו הוא ובאמצעיו שלו. דומה שמגמה זו היא שעולה במסגרת התיאור הקצר על העמדת השמש והירח על ידי יהושע (יהו' י', 14-12). בה בשעה שגרעינו של התיאור מייחס את הנס ליהושע (12 ב'-13), הרי הפתיחה "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמרי לפני בני ישראל" (12א)34 והסיום "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל" (14) מייחסים את האירוע הניסי להיענות ה' לבקשת יהושע. לשון אחר: בה בשעה שבפסוק 12ב' מוצג יהושע כעושה נפלאות היוזם והפועל על דעת עצמו, הרי מסגרתו של תיאור זה הופכת את יהושע למי שאמנם יוזם את הנס, אך פונה אל ה' כדי לבצעו.

אך דווקא הדוגמא האחרונה מציגה לפנינו את האמביוולנטיות שביחס הכתובים לעושה הנפלאות. לא זו בלבד שכפיפותו של עושה הנפלאות לה' אינה מבטלת את עובדת היותו היוזם של הנס, אלא יש שהכתובים, בצד כפיפות זו ובצד הגבלת עצמאותו של עושה הנפלאות, מדגישים את עובדת היענותו של ה' לתפילת עושה הנפלאות. כך אצל יהושע: "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש" (יהו' י', 14), ללמדנו כי בתפילת יהושע לה' אין כדי לגמד את דמותו של המתפלל, אלא אדרבא – היענות ה' מעידה על גדולת המבקש.35

מגמה זו, המבליטה את דמותו של עושה הנפלאות כמי שביכולתו לשכנע את ה' לעשות מעשה פלא, מוצאת ביטוייה גם אצל יוזמי הניסים האחרים. אצל משה חוזרת פעמיים הנוסחא "ויעש ה' כדבר משה" (שמ' ח', 9, 26); אצל אליהו מצוייה הקביעה "וישמע ה' בקול אליהו" (מל"א, י"ז, 22) ואצל אלישע - "ויכם (= ה') כדבר אלישע" (מל"ב ו', 18). העובדה כי ניסוחים מעין אלה, המתייחסים לאליהו ולאלישע, שזורים ביחידות ספרותיות הסובבות סביב אישיותו המופלאה של הנביא מעידה שבעיני המחברים לא גורעת תלותו של הנביא בה' מגדולתו כעושה נפלאות.36

זאת ועוד זאת: מתיאור הבאת הקולות והמטר בקיץ על ידי שמואל (שמ"א י"ב) ניתן ללמוד כי אמנם מעמדו של הנביא עושה הנפלאות אינו תלוי במידת עצמאותו ויכולתו לבצע נס. די לו לשמואל להציג עצמו כמי שביכולתו להניע את ה' ולזכות בהערכה רבה ובהערכה מצד העם – "ויירא העם מאד את ה' ואת שמואל" (18).37

אם נשוב אל יהו' י', 14 נמצא כי לפי כתוב זה מתאדרת דמותו של יהושע מכוח העובדה כי ה' נענה לתפילתו. תפישה זו מונחת, מן הסתם, גם ביסוד אותם התיאורים בהם יוזמתו של עושה הנפלאות מונעת על ידי בקשה של גורם אחר. כך למדים אנו מעצם פנייתו של פרעה למשה, ומתוך פניית ירבעם לאיש האלהים, כי אנשים אלה נחשבו לקרובים לאלוהי ישראל, ולפיכך ביכולתם להשפיע עליו לעשות מעשה נס.

הסבר עקרוני אחר לתיאור עושה הנפלאות כמי שפונה אל ה' מתייחס למטרתו של האירוע הניסי. כך למשל אליהו פונה אל ה' להוריד אש מן השמים (מל"א י"ח), כדי להוכיח קבל עם כי אלוהי ישראל הוא האלוהים; ישעיהו קורא אל ה' להשיב את הצל במעלות אחז (מל"ב כ'), כדי שהאירוע הניסי ישמש אות להיענות ה' לתפילת חזקיהו בענין מחלתו. ובדומה לכך יש להבין אף את פניותיו של משה לה' להסיר כמה מן המכות: בשניים מן המקרים קושר משה את פנייתו לה' לתוצאתה התיאולוגית. פעם אחת – "למען תדע כי אין כה' אלהינו" (שמ' ח', 6) ופעם שנייה – "למען תדע כי לה' הארץ" (שם ט', 29).38 קישורו של המעשה הניסי לתוצאתו התיאולוגית – פרסום שמו וכוחו של ה' – מכתיב, איפוא, את דפוס התנהגותו של עושה הנפלאות: הוא אמנם מתואר כיוזמו של המעשה אך לא כמחוללו.

פרט למקרים שצויינו על ידינו עד עתה יש מקום לעיין בנפרד בשני תיאורים, הקשורים שניהם למעשי אלישע. מימין של מעיין יריחו מתרפאים כתוצאה מיוזמת הנביא, הנוקט בפעולה מאגית מזה "ויאמר קחו לי צלחית חדשה ושימו שם מלח... ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח" (מל"ב ב', 21-20א) ונושא את דבר ה' מזה "ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת" (שם שם, 21ב). ריבויו של לחם הביכורים הינו תוצאה הן של דבר הנביא "תן לעם ויאכלו" (שם ד', 42ב), והן של דבר ה' "כי כה אמר ה' אכל והותר" (שם שם, 43ב). נראה לנו כי העדר הרכיב של דבר ה' מסיפורי נס אחרים אצל אלישע39 מורה על מקוריותו בשני הסיפורים שלפנינו.40 סיפורים אלה מבקשים להכפיף את היסוד המאגי לרצונו המוחלט של ה'.41 לשון אחר: לנביא עושה הנפלאות שמורים אמנם היוזמה וחופש הפעולה, אך אלה אינם פועלים אלא במסגרת של דבר ה' ורצונו.42 אך כמו בסיפורים אחרים על אליהו ואלישע, אף כאן עצם העובדה כי תיאורים מסוג זה כלולים בסיפורי שבח על עושה הנפלאות יש בה כדי ללמדנו כי הכפפת חופש הפעולה של הנביא לרצון ה' אין בה כדי לגרוע ממעמדו של עושה הנפלאות בעיני מעריציו.

ד. ייזום הנס וביצועו מיוחסים אך ורק לעושה הנפלאות

בנוסף לדפוסי ההתנהגות של עושי הנפלאות שתוארו על ידינו עד עתה, המקרא מעיד גם על דפוס מנוגד, לפיו האירוע הניסי מיוחס כל כולו לעושה הנפלאות. הוא היוזם, הוא המבצע, וזאת ללא התערבותו של האלהים. תיאורים אלה מרוכזים בסיפורי אליהו ואלישע, ואולי עוד פעם נוספת אצל ישעיהו (מל"ב כ', 7).

על אליהו מסופר כי הוריד פעמיים אש על אנשי אחזיה ללא פנייה אל ה' (מל"ב א', 10, 12)43 וכי חצה את הירדן באמצעות אדרתו, ובאמצעותה בלבד (שם ב', 8).44 ועל אלישע מסופר כי קילל את הנערים והרגם (שם ב', 24-23), הירבה את השמןבכדי האלמנה (שם ד', 1 ואילך) ברך את האשה משונם בבן (שם שם, 16), הסיר את הרעל מן המאכל (שם שם, 38-41), הדביק את גיחזי בצרעת נעמן (שם ה', 27) הציף את הברזל (שם ו', 1 ואילך), המית את השליש (שם ז', 2, 20-17), ואף לאחר מותו החייה מת במגע גופו (שם י"ג, 21-20) – וכל זאת באמצעים מאגיים45 וללא כל פנייה לה'.

עצמאות מופגזת זו של עושי הנפלאות והעדרם של סממנים תיאולוגיים בחלק מן הסיפורים, יש בהם כדי ללמדנו על מגמתם של התיאורים. לא נטעה אם נראה תיאורים אלה כבאים לפאר את אישיותם ואת כוחם הפלאי של עושי הנפלאות. היינו: אלה הם מעין לגנדות46 או סיפורים-ארטלוגיים47 המבקשים קודם כל וראש לכל לשבח את עושה הנפלאות. שבח זה מבליט מצד אחד את עצמאותו של עושה הנפלאות ומצד שני מבטל (!) את אופיו השליחי,48 וכתוצאה מכך יש לסיפורים אלה מימד אנתרופוצנטרי.

יש לציין כי מימד אנתרופוצנטרי מצוי לא רק ב'לגנדות' אלא אף בסיפורי הנס הארוכים והמורכבים יותר. למשל בסיפור החייאת בנה של השונמית (מל"ב ד', 37-8) מתואר אלישע מצד אחד כחסר אונים (27) וכמי שנכשל בהשתמשו באמצעי המאגי בלבד (31-29), אולם מצד שני הריונה הפלאי של האשה מתואר כתוצאה ישירה של ברכת אלישע (16), אשר אין בה זכר לדבר ה'.49 וכך גם בסיפור על פגישת אליהו ומשלחות אחזיה (מל"ב א', 17-1 א): אליהו מתואר כשליחו של ה' הנושא את דברו (3 ואילך, 15 ואילך), אולם בנוגע למעשה הפלאי, הורדת האש מן השמים, מגלה אליהו עצמאות מופגנת (10, 12). עובדות אלה באות ללמדנו כי דפוסי התנהגות שונים עשויים להיכלל ביצירה ספרותית אחת, ואין תפישה אחת נוגדת ומבטלת את חברתה, ועוד נשוב לעיין בתופעה זו בהמשך.

ה. סיכום: היבטים ספרותיים ותיאולוגיים

עיוננו העלה כי אין המקרא מציג דפוס התנהגותי אחיד של עושה הנפלאות הישראלי. אמנם נכון כי בעלי המופתים בישראל נחשבים כולם לשלוחי ה',50 אולם מידת מעורבותם בהתרחשות הניסית אינה שווה. בקצות הקשת הרחבה של דפוסי הפעילות הניסית עומדים שני דגמים קטביים: עשיית הנס על פי הוראות מפורטות של ה' מזה, ועשיית הנס על פי החלטתו הבלבדית של עושה הנפלאות מזה. אולם, לאמיתו של דבר, השאלה היא באיזו מידה אכן ניתן לראות את הדגמים הללו כקטביים, וכשמקפים את ההנגדה של מעשה ה' עם מעשה אנוש.

בדיקת דפוסי הפעילות הניסית המיוחסים לכל אחד מעושי הנפלאות, מעלה כי בכל מקרה שמיוחסים לעושה הנפלאות שני ניסים לפחות, הרי אין הם שייכים בהכרח לאותו דפוס התנהגות אחד, אלא אפשר שמיוחסים לו דפוסי התנהגות שונים. משה מתואר תדיר כפועל על פי דפוס התנהגות אחד, אלא אפשר שמיוחסים לו דפוסי התנהגות שונים. משה מתואר הן כעושה נפלאות שליחי הפועל בהתאם להוראות שולחו, והן כמי שיוזם את הנס ופונה אל ה' כדי לבצעו.51 יהושע כמשה, מתואר כמבצע הוראותיו של ה' וכמי שביוזמתו ובכוח דיבורו עוצר את מהלכם של גרמי השמים.52 איש האלהים מיהודה מתואר הן כמי שנושא את דבר ה' מכאן, וכמי שמתפלל ביוזמתו לה' מכאן. אליהו ואלישע יש שהם פונים אל ה' לבצע נס, ויש שבכוחם וביוזמתם גורמים להתרחשות הפלאית. אמת, ריבוי פנים זה שבשרטוט דמותם של עושי הנפלאות עשוי להיות תוצאה של מסורות שונות,53 מגמות ספרותיות54 או כיוונים תיאולוגיים שונים.55 אך לא אחת חוברים דפוסי הפעילות השונים ביחידה ספרותית אחת. כך למשל המסורת המייחסת למשה את עשיית הניסים במצרים בתוקף היותו המוציא לפועל את הוראות ה' היא זו המתארת את משה כמכריז מראש על ההתרחשות הניסית והיא זו הרואה במשה את יוזם הנס הפונה אל ה'. הוא הדין לגבי אלישע: פקידת עקרה מכוח דיבורו מכאן, והחייאת מת בעקבות פנייתו לה' מכאן (מל"ב ד', 37-8); ראיית נסתרות מצד אחד, ותפילות לה' לחולל ניסים מצד שני (שם ו', 23-8); הכרזה נבואית על הפסקת הרעב במד המתת השליש בכוח דיבורו (שם ז', 2-1, 20-16).56 לפנינו, איפוא, עדויות על המורכבות שבפן הפינומנולוגי של עושי הנפלאות. לשון אחר: עושה הנפלאות המקראי איננו זוקק לדפוס התנהגות ניסי מסוים, אלא עשוי להצטייר ב'דמויות' שונות, על פי דפוסי התנהגות שונים.

עם זאת יש לתהות אחר פלורליזם תיאורי זה: מדוע, בסופו של דבר, עשוי עושה הנפלאות להיות מתואר על פי דפוסי התנהגות שונים, הנראים אף כסותרים? אפשר היה לכאורה לפתור את הבעיה בהצגתה של היחידה הסיפורית כמורכבת ממסורות שונות אף סותרות. אולם במקום שפתרון זה אינו אדקווטי,57 שומה עלינו לחזור ולעיין במשמעותה של התופעה. נראה כי חלק מהפלורליזם קשור אל מהלכו של הסיפור ואל מהלכם של התיאורים שבו: במקום שמתבקש עושה הנפלאות לעשות מעשה ניסי – שם הוא עשוי להיות מתואר כיוזמו. כך משה פונה אל ה' להסיר כמה ממכות מצרים, על פי בקשתו המפורשת של פרעה; כך איש האלהים פונה אל ה' לרפא את ידו המשותקת של המלך ירבעם. כאן וכאן נתפשים שלוחי האל כמי שמצויים אצל שולחם וכמי שעשויים להשפיע עליו להסיר את הנגע. דפוסי התנהגות אלה של עושה הנפלאות אינם נתפסים כאן כנוגדים, אלא כשתי פנים שבדמות השליח עושה הנפלאות.

משמעות שונה לחלוטין עולה מתוך התיאורים על אלישע: הן בסיפור השונמית (מל"ב ד', 37-8) הן בסיפור הצלתו של הנביא בדותן (שם ו', 23-8) מתואר אלישע הן כבעל יכולת מופלאה (פוקד עקרות, רואה נסתרות) הן כמי שפונה אל ה' לבצע נס (להחיות מת, לפקוח עיניים לראייה נבואית). שתי פנים אלה, הנראות כסותרות, אפשר שמצביעות על הנחות יסוד לפיהן קיימים תחומים בהם כוחו של עושה הנפלאות מוגבל. הוא אמנם פוקד עקרות, אולם אין הוא יכול – רק בכוחו הוא – להחיות מת;58 הוא אמנם רואה נסתרות, אולם אין הוא מסוגל – רק בכוחו הוא – להעניק ראייה נבואית לאחרים.59

מגבלתו הבסיסית של עושה הנפלאות היא המבארת אף את הפלורליזם שבסיפור אליהו ואחזיה (מל"ב א', 17-2). בה בשעה שאליהו מוריד אש בכוחו וביוזמתו (10, 12), הרי הוא מופיע כשליח מובהק הנושא את דבר ה' (3, 15). נשיאת דבר ה' הוא ענין לשליחות מובהקת, אך לא כן – הורדת אש מן השמים, העשויה להתבצע ביוזמתו ובכוחו של השליח.

בצד פלורליזם זה ישנן פעילויות ניסיות המאפיינות אישיות אחת מבין עושי הנפלאות, אך אינן באות אצל השאר. כך למשל, על אף הקרבה שבין תיאורי משה לבין תיאורי אליהו ואלישע, הרי דווקא בתיאור מעורבותם של אלה בהתחרשויות הניסיות רב המרחק ביניהם. מה שמאפיין כל כך את משה, היותו עושה נפלאות שליחי, אין לו זכר אצל אליהו ואלישע. שבחו של משה – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האתות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים..." (דב' ל"ב, 12-10) – אינו ניכר כלל ועיקר בסיפורים הרבים על אליהו ועל אלישע. ללמדנו כי הרכיב השליחותי שבעושה הנפלאות מיוחד הוא למשה, ובעקבותיו הוכנס ככל הנראה אף לתיאורים על יהושע, אולם לא נכלל אצל עושי הנפלאות האחרים. אף הקרבה הרבה שבין תיאורי אלישע לאלה של אליהו איננה מטשטשת את ההבדל הפינומנולוגי: מה שמאפיין את הלגנדות על אלישע, עצמאותו ואי-תלותו היתירה בה', מצוי רק ברובד המאוחר יחסית של סיפורי אליהו,60 רובד שאפשר שהוא עצמו מושפע מן הסיפורים על אלישע, ולהיפך: תלותו של אליהו בשולחו, גם כאשר הנביא יוזם את הנס, מצוייה רק בחלק מן הסיפורים על אלישע.

היקפו המוגבל שלפנינו מצביע ללא ספק על תפישות שונות ובלתי תלויות באשר לתפקידן ולמעמדן של שלוש הדמויות המרכזיות בגלריית עושי הנפלאות שבמקרא. דמותו של עושה הנפלאות השליחי – זה המכריז מראש על האירוע או זה המבצע את הוראות שולחו – נתונה בתוך מסגרת תיאולוגית לפיה הנס שייך לתחומה של האלוהות, ולפיכך מצטמצם עד מאד תפקידו של עושה הנפלאות. לעומת זאת עושה הנפלאות הפונה אל ה' משקף את התפישה אשר לפיה מותרת לו לשליח היוזמה, אולם המעשה הפלאי נתון לביצוע לאל. ובניגוד לאלה – עושה הנפלאות היוזם והמבצע משקף תפישה אחרת אשר לפיה הנס וביצועו, נתון בידי אדם, וליתר דיוק: בידי איש האלהים.

הערות שוליים:
מאמר זה מבוסס בחלקו על פרק בעבודת הדוקטור שכתבתי בהדרכתו של פרופ' מ' גושן-גוטשטיין באוניברסיטת בר-אילן, והנושאת את הכותרת 'התפישה התיאולוגית של הנס במקרא'.

  1. על הגדרתם המדוייקת של עושי הנפלאות במקרא נעמוד להלן.
  2. הכרזות מעין אלה חוזרות ונשנות לפני תיאורן של כמה ממכות מצרים, כגון הדם (שמ' ז', 17), הערוב (שם, ח', 18), הברד (שם ט', 14), וכן לפני קריעת ים-סוף (שם י"ד, ז', 17), הערוב (שם, ח', 18), הברד (שם ט', 14), וכן לפני קריעת ים-סוף (שם י"ד, 4, 18). על משמען של ההכרזות השזורות בסיפור המכות ראה אצל מ' גרינברג, "אמנות הסיפור והעריכה בפרשת המכות (שמות ז'-י"א)", בתוך: 'המקרא ותולדות ישראל', מחקרים... לזכרו של י' ליוור בעריכת ב' אופנהיימר, תל-אביב תשל"ב, עמ' 69-68.
  3. מכאן שסיפור כגון זה על אלישע בשומרון (מל"ב ו', 24 – ז', 20) מבחין סגולתו האישים של אלישע לראות נסתרות (ו', שסיפור כגון זה על אלישע בשומרון (מל"ב ו', 24 – ז', 20) מבחין בין סגולתו האישים של אלישע לראות נסתרות (ו', 32) לבין ידיעותיו כנביא (ז', 1).
  4. למרות הדמיון הרב בין שני התיאורים על הוצאת המים (שמ' י"ז, 7-1 ו-במ' כ', 11-1), נראה לי שניתן להוכיח שמדובר בשני מאורעות שונים, ואכמ"ך.
  5. מתוך פסוק 9 עולה במפורש כי משה מצווה את אהרון, גם אם לפי פסוק 8 מתגלה ה' הן למשה הן לאהרון.
  6. על יוזמת משה עוד ידובר להלן.
  7. על היחסים בין משה לבין אהרון עמד בהרחבה O. Mulhall, Aaron and Moses: Their Relationship in the Oldest Sources of the Pentateuch, Unpub. Diss., The Catholic University of America, 1973
  8. השווה M. Greenberg, "The Thematic Unity of Exodus III-XI", Proceedings of the Fourth World Congress of Jewish Studies, Vol. I. Jerusalem 1967, pp. 151-154
  9. תפישה זו באה לידי ביטוי קיצוני בשלילת חופש הבחירה מפרעה. ראה י' קויפמן, 'תולדות האמונה הישראלית', ירושלים-תל-אביב תשט"ו, כרך א', ספר ב', עמ' 455-451.
  10. עניין זה הודגש בצדק ע"י ב' אופנהיימר, 'הנבואה הקדומה בישראל', ירושלים תשל"ג, עמ' 119.
  11. ראה למשל שמ' ה', 23-22; ט"ו, 22 (?); י"ח, 26-24; ל"ב, 13-11; 15 ואילך; ל"ג, 7; 16-12; וי' י', 3 ואילך; 12 ואילך; במ' י', 32-29; י"א, 15-11; 23-21; י"ד, 19-13; ט"ז, 5 ואילך; כ', 17-14; כ"א, 32; כ"ז, 17-15; ל"א, 20-14; ל"ב, 6 ואילך.
  12. אפשר שתפישה זו מצויה כבר במדרש. השווה מכילתא דר"י, מסכתא דויהי בשלח, פרשה ג: "ר' מאיר אומר אם לאדם יחידי עשיתי לו ים ויבשה... ולעדת קדושים אלו איני עושה להם את הים יבשה. מה תצעק אלי..." (= מכילתא דרשב"י על אתר; שמו"ר כ"א, ח').
  13. השווה אופנהיימר שם (לעיל הערה 10), עמ' 288.
  14. ביאורנו זה מבוסס על פירושו של רשב"ם על אתר, לפי טעותו של משה נובעת מרצונו לחקות את המעשה הראשון כמתואר בשמ' י"ז.
  15. השווה ש"א ליונשטם, 'מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה', ירושלים תשכ"ה, עמ' 63.
  16. השווה גרינברג, שם (לעיל הערה 2), עמ' 72.
  17. מתוך העובדה כי הנושא הבלבדי הנזכר במפורש בפסוק 30 ומתוך הקביעה שבפסוק 28 לפיה מספר משה לאהרון על האותות ניכר כי אמנם אהרון, ולא משה, הוא המבצע את המכות. תפישה פרשנית זו מצוייה, ככל הנראה, לראשונה, בפירוש הקצר של ראב"ע לשמ' ד', 30 (ובפירושו הארוך ל-ה', 1 ואפשר שהיא עולה בעיטורים שבכתבי יד עבריים מימה"ב בהם מתואר אהרון, ולא משה, כמי שמחזיק את המטה-הנחש, על משמעותם הפרשנית של עיטורים אלה אני מקווה לעמוד במאמר נפרד.
  18. וראה גם שמ' ז', 2-1.
  19. כגון בשמ' ט"ז, 9, 33; וי' ח', 14; ט', 7; י', 6; במ' י"ז, 11.
  20. עם זאת יש שאהרון אינו פועל לא במצוות ה' ולא במצוות משה. ראה שמ' י"ז, 10, 12 (?); ל"ב, 2 ואילך; וי' י', 19; במ' י"ב, 2-1; כ', 10 (?); תה' צ"ט, 6.
  21. על נטייה זו ראה עתה אצל E. M. Good, s.v. "Joshua Son on Nun", IDB Vol. II (1962), p. 996; G. J. Wenham, "The Deuteronomic Theology of the Book of Joshua", JBL 90 (1971), pp. 145-146
  22. וראה גם יהו' א', 17; ג', 7.
  23. נוסף לכך קיים דמיון רב בין תיאור קריעת ים-סוף לתיאור כריתת הירדן.
  24. השווה לשמ' ט"ו, 25.
  25. כדוגמת משה במעשה העגל (שמ' ל"ב, 14-11) ובחטא המרגלים (במ' י"ד, 19-13) וראה גם דב' ט', 29-26.
  26. ניסוחי התגלות אלוהית כאלה מצויים גם אצל נח (בר' ח', 15; ט', 8), אולם אין להניח כל קשר בינם לבין התיאורים על אודות יהושע.
  27. השווה א' רופא, 'סיפורי הנביאים', ירושלים תשמ"ג, עמ' 33.
  28. על הבעייתיות שבפסוקים אלה נעמוד להלן.
  29. אמנם בשמ' ח', 24 המלים המושמות בפי פרעה הן "העתירו בעדי", ללא איזכורו של ה', אולם מתוך ההקשר הרחב ואף מתוך ההקשר המיידי ברור כי כוונתו של פרעה היא לפנייה לה', ואין לפנינו אלא גיוון ספרותי-סגנוני גרידא.
  30. כך פירש פסוקים אלה א' סימון, "מלחמת אליהו בעבודת הבעל (מל"א י"ז-י"ח) – אחדות הסיפור ומבנהו", בתוך: עיוני מקרא ופרשנות, מנחות זיכרון לאריה טוויג, בעריכת א' סימון ומ' גושן-גוטשטיין, רמת-גן, תש"ם, עמ' 74-73.
  31. תפישה פרשנית זו של הכתוב מצוייה כבר בכתב-יד רבים של תרגום השבעים (למעט הנוסח האלכסנדרוני והנוסח הותיקני) המוסיפים לאחר הצירוף הראשון של "ויכה את המים" את המלים Καί ού διέστη(= ולא נחצו).
  32. אולם אין זכרה של המשענת בא לאחר כשלונה!
  33. על המגמה האנטי-מאגית שבכתובים אלה ובדומים להם עמדו בהרחבה קויפמן שם (לעיל הערה 9), עמ' 477-475; אופנהיימר שם (לעיל הערה 10), עמ' 292-295; רופא שם (לעיל הערה 29), עמ' 33, 57, 113-118.
  34. הצירוף "דבר לה'" בא גם בכותרת למזמור (שמ"ב כ"ב, 1; תה' י"ח, 1) ובכתובים אחרים (כגון בר' ל"ז, 4; מל"ב ד', 13), ונראה כי אחד ממשמעיו של הצירוף הוא 'לפנות אל', 'לדבר אל'.
  35. גם בהנמקה שבהמשך הפסוק "כי ה' נלחם לישראל" אין כדי למעט מדמותו של יהושע, שכן זהו הסבר להיענותו החד-פעמית של ה' לתפילתו של בשר ודם.
  36. פרט לעצם הקביעה של היענות ה' לשלוחיו, יש שהכתובים מדגישים את הקשר ההדוק שבין תפילת הנביא להתרחשות הניסיית על-ידי ניסוחה של ההתרחשות במילותיה של התפילה. ראה שמ' ח', 25 "וסר הערב מפרעה מעבדיו ומעמו" (הבטחת משה לפרעה) בהשוואה להתרחשות המתוארת בפסוק 27 "ויסר הערב מפרעה מעבדיו ומעמו"; שם ט', 29 "הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד" בהשוואה לפסוק 33 "ויחדלו הקלות והברד"; שמ"א י"ב, 17 "ויתן קלות ומטר" מזה ו"יתן ה' קלות ומטר" (18) מזה; תפילת אליהו "תשב נא נפש הילד הזה על קרבו" (מל"א י"ז, 21) המתגשמת מילה במילה "ותשב נפש הילד על קרבו" (22); בקשותיו של אלישע מתנסחות אף הן כניסוח התגשמותן; מל"ב ו', 17, 18, 20.
  37. דומה שניסוח זה מקרב את שמואל למשה שלאחר נס קריעת ים-סוף. על האנאלוגיה בין שתי דמויות אלה ראה עתה אצל מ' גרסיאל, 'ספר שמואל א', עיון ספרותי במערכי השוואה, באנאלוגיות ובמקבילות', רמת-גן תשמ"ג, עמ' 51-46.
  38. בדומה לכך יש לראות אף את המטר הניתך ארצה על ידי שמואל (שמ"א י"ב), שכן אף נס זה מטרתו להוכיח "כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך" (17), ותוצאתו – "ויירא כל העם מאד את ה' ואת שמואל" (18).
  39. כגון מל"ב ד', 1-7; 41-38(!); ו', 1-7.
  40. בניגוד לדעתו של רופא שם (לעיל הערה 27), עמ' 23-22.
  41. ראה קויפמן שם (לעיל הערה 33).
  42. באופן זה ניתן לראות גם את המשמעות של שיבוץ המסורת על ישעיהו עושה הנפלאות (מל"ב כ', 7) בסיפור על היענות ה' לתפילת חזקיהו (6-2).
  43. נראה לנו כי לא דייק אופנהיימר שם (לעיל 10), עמ' 291 הרואה כאן את גדולת אליהו בכוח תפילתו שהורידה אש מן השמים. אין כאן תפילה אלא דיבור היוצא מפי הנביא.
  44. על משמעויותיה ותפקודיה של האדרת ראה ז' ויסמן, "אדרת אליהו והקדשת אלישע", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום ב' (תשל"ז), עמ' 94-93.
  45. כגון: דיבור, אדרת, מבט, שם ה', צלוחית חדשה ומלח, סגירת דלת, השלכת קמח, השלכת עץ, מגע בלתי אמצעי.
  46. על הגדרה זו ומאפייניה ראה בהרחבה אצל רופא שם (לעיל הערה 27), עמ' 27-19. על הפרובלמטיקה בשימוש במונח "לגנדה" עמ' R. M. Hals, "Legend: A Case Study in OT Formcritical Termonology", CBQ 34 (1972), pp. 166-176
  47. על משמעותם, תוכנם ומאפיינם של סיפורים אלה עמד בהרחבה M. Smith, "Prolegomena to a Discussion of Aretalogies, Divine Men, the Gospels and Jesus", JBL 90 (1971), pp. 174-179
  48. יצויין כי המונח הרווח בסיפורים הנ"ל לעושה הנפלאות הוא 'איש (ה)אלהים', ואילו הכינוי 'נביא' נעדר כליל מסיפורים אלה. השווה D. L. Petersen, The Roles of Israel's Prophets (JSOT Supp. 17), Sheffield 1981, pp. 41-42
  49. השווה פסוק 17 "ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע". נראה כי המספר לא ראה כל פסול בייחוס זה של הנס לאלישע הן משום שאין כאן מעשה מאגי מובהק, והן משום שכוח הברכה נתון לא רק לה' אלא אף לאדם. לעומת זאת, בהמשך הסיפור, מגונה אלישע על הסתייעותו במשענת, וזאת משום שיש כאן הפגנה ברורה של שימוש באמצעי מאגי.
  50. אם כי לא תמיד מכונה עושה הנפלאות בכינוי 'נביא' בסיפור הנס גופו, הרי מתוך הקשר הסיפור ניתן ללמוד כי עניין לנו בשלוח ה'. עם זאת אין להתעלם מן העובדה כי בשני סיפורים השזורים במכלול הסיפורים על אלישע, אין שמו המפורש של עושה הנפלאות נזכר (מל"ב ב', 25-23; ד', 44-42). אולם הן אופיים של הסיפורים והן ההקשר שבו הם באים ודרך שיבוצם בו – כל אלה כמעט ואינם מותירים ספק שאכן עושה הנפלאות הוא אלישע.
  51. שתי פנים אלה שבדמות משה באות בגופו של סיפור אחד!
  52. ולפי מסורת אחרת, מאוחרת יותר, בכוח תפילתו לה'.
  53. כגון אלה המתארים את יהושע, איש האלהים מיהודה וישעיהו.
  54. מגמתיות זו בולטת בעיקר בסיפורים סביב אלישע, אך איננה נעדרת גם מסיפורי אליהו.
  55. יש שמועלית כנגדו ביקורת מפורשת, כאשר מוצג עושה הנפלאות כמי שנכשל או ננזף, ויש שהיא סמוייה ועולה רק מתוך השוואה לסיפורים אחרים או מתוך סמיכות פרשיות.
  56. לשתי פנים אלה שבאישיותו של אלישע ניתן ביטוי ברור בכתובים: הפסקת הרעב בשומרון מתוארת כהתגשמות "דבר ה'" (מל"ב ז', 16), ואילו מיתת השליש הינה תוצאתו של דבר איש האלהים: "וירמסהו העם בשער וימת כאשר דבר איש האלהים" (17).
  57. כבסיפורים על איש האלהים (מל"א י"ג); על אלישע והשונמית (מל"ב ד', 37-8) ועל אלישע בדותן (שם ו', 23-8). גם הסיפור על אליהו ומשלחות אחזיה (מל"ב א', 17-2) מקובל עלי כאחדותי.
  58. השווה מל"ב ה', 7: "האלהים אני להמית ולהחיות". עם זאת מתואר אלישע כממית וכפוגע, וראה מל"ב ב', 24-23; שם ה', 27.
  59. תפישה זו היא המונחת, מן הסתם, ביסודו של הסיפור על הקדשת אלישע לנביא (מל"ב ב', 18-1) והיא היא המבארת את סירובו של אליהו להיענות לבקשתו של אלישע (10).
  60. על איחורו של הסיפור במל"ב א', 17-1 עמד בהרחבה רופא שם (לעיל הערה 27), עמ' 41-36.
ביבליוגרפיה:
כותר: דפוסי הפעילות של עושי נפלאות במקרא
מחבר: כשר, רימון
שם  הספר: עיוני מקרא ופרשנות : כרך ב - מנחות ידידות ליהודה אליצור
עורך הספר: סימון, אוריאל  (פרופ')
תאריך: 1986
בעלי זכויות : הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הוצאה לאור: הוצאת אוניברסיטת בר אילן
הערות: 1. עיוני מקרא ופרשנות (סדרה) ; ב.
2. הספר יוצא לאור בסיוע קרן לואיס ומינה אפשטיין שליד האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות. ההסתדרות הציונית, המחלקה לעניני הנוער והחלוץ, האגף הדתי. ההסתדרות הציונית, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. משרד החינוך והתרבות, האגף לתרבות תרונית. קרן עמו"ס.