חלק מהחיים, לא מהפכה מחבר: ד"ר מייק דהאן

חזרה3

סקירת ההתפתחות של המחקר על התרבות הדיגיטלית מגלה, שאין להתייחס לרשת במונחים מהפכניים. חשוב להכניס אותה ואת המחקר עליה לקונטקסט החיים הפיזיים. לעתים קרובות מתברר שהאינטרנט הוא זירה שמשעתקת את הסדר הקיים, ולא משנה אותו

הסופר ויליאם גיבסון טבע ב- 1984 את המונח "סייברספייס" - המרחב הקיברנטי, בספרו "ניורומנסר":

Cyberspace. A consensual hallucination experienced daily by billions of legitimate operators, in every nation, by children being taught mathematical concepts . . . A graphic representation of data abstracted from the banks of every computer in the human system. Unthinkable complexity. Lines of light ranged in the non space of the mind, clusters and constellations of data. Like city lights, receding

המעניין הוא שגיבסון מעולם לא שמע על האינטרנט, ובכל זאת הצליח לתאר באופן די מדויק את המרחב שאנחנו מכירים היום. ב-1984 רק מעטים השתמשו באינטרנט, בעיקר בארה"ב ובעיקר באוניברסיטאות. בלי להיכנס לדיון ארוך על פיתוח הפרוטוקולים והטכנולוגיות שאיפשרו את קיומו של האינטרנט בשנות השישים, החיבור הראשון בין שני מחשבים נעשה ב-1969, במימון משרד ההגנה האמריקאי. בשנות השבעים האינטרנט התבסס ככלי שימושי באוניברסיטאות, קודם כל במדעי המחשב ומדעי הטבע, ולאחר מכן במדעי החברה ומדעי הרוח.

בתקופה זו היה האינטרנט מבוסס על טקסט בלבד. ב-1990, טים ברנרס-לי ממעבדות CERN בשווייץ פיתח את הדפדפן הגרפי הראשון. פיתוח זה סיפק ממשק נוח יותר למשתמשים רבים ותרם רבות לתפוצת השימוש באינטרנט בשנות התשעים. למעשה, פיתוח הדפדפן הגרפי הביא לכך שהאינטרנט נעשה נגיש להמונים. ברנרס-לי, כמו רבים אחרים לפניו ואחריו, לא רשם פטנט על הפיתוח שלו והעדיף לשחרר את קוד המקור לציבור הרחב, כדי שיוכל לשכלל אותו. דפוס זה של אי רישום פטנט תרם רבות להתפתחות האינטרנט - נקודה שאליה אחזור בהמשך.

היום יש כ-950 מיליון משתמשי אינטרנט בעולם. רוב המשתמשים נמצאים באירופה וצפון אמריקה. אף שנושא-העל בכינוס חוקרי האינטרנט האחרון (הערה 1) היה ubiquity (נוכחות מסיבית), חשוב לזכור שהאינטרנט הוא עדיין סיפורן של מדינות מפותחות, גם אם הצמיחה במדינות המתפתחות מרשימה. בישראל יש כמיליון ו-300 אלף משתמשים. כ-900 אלף מהם מחוברים בפס רחב ("אינטרנט מהיר"), נתון מרשים מאוד ביחס למדינות אחרות. מבחינת השימוש ביישומים ברשת, הדואר האלקטרוני עדיין מוביל, ואחריו השימוש ב-Web.

עם השתרשות האינטרנט באוניברסיטאות, בעבודה ובבית, חוקרים החלו לחקור את התופעה כדי להבין טוב יותר את השלכות השימוש באינטרנט וטכנולוגיות תקשורת אחרות על החברה, התרבות והפוליטיקה. במבט לאחור ניתן לאפיין את המחקר והעיסוק במרחב הקיברנטי והתרבות הדיגיטלית בשלושה שלבים עיקריים (סילבר, 2000). אשרטט את שלושת השלבים וארחיב את הדיון בכל שלב ושלב.

השלב הראשון, הפופוליסטי, מתאפיין בעיקר בכתיבה עיתונאית, במחקרים תיאוריים, דטרמיניסטים באופיים, בעלי התייחסות דואלית לטכנולוגיה ולתופעות השונות ושימוש יתר במטאפורה של ה"סְפָר" הקיברנטי הלא מיושב, הבתולי והאוטופי. זה לא מקרה שנעשה שימוש במטאפורה זו. הסיפור של האינטרנט, לפחות בשלב זה, מסוף שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים, הוא בעיקר סיפור אמריקאי. ההיסטוריה והתרבות האמריקאיות מקדשות את ה"סְפָר".

השלב השני, "לימודי תרבות דיגיטלית", מתאפיין בעיקר במחקר המתמקד בקהילות מקוונות, זהויות וירטואליות, והפער הדיגיטלי (אלה ש"מחוברים" לעומת אלו שלא). השלב השלישי, "גישה ביקורתית כלפי התרבות הדיגיטלית", מרחיב מאוד את העיסוק בתרבות דיגיטלית, תוך שימת דגש על גישה ביקורתית, המתמקדת באינטראקציות בין משתמשים, השיח הדיגיטלי, הפער הדיגיטלי (במסגרת "אוריינות מידע" או information literacy, ראה הערה 2), עיצוב ממשקי משתמש, וסוגיות הקשורות לכלכלה הפוליטית של טכנולוגיות מידע והרשת.

אם בעבר נקט המחקר עמדה דטרמיניסטית, השלב האחרון והעכשווי של מחקר התרבות הדיגיטלית משלב בעיקר גישות תיאורטיות, המתבססות על הבניה חברתית (social constructivism) ואינסטרומנטליזם טכנולוגי, ששמים את האדם במרכז - לעומת הטכנולוגיה, כלכלה פוליטית, גישות פוסט-מודרניות ועיסוק גובר בבעיות מגדריות. אפנה עכשיו לדיון רחב יותר בשלושת השלבים.

*

השלב הראשון של העיסוק באינטרנט ובתופעות הנלוות, השלב הפופולרי, התאפיין בעיקר במאמרים בעיתונות. אלה תיארו את התפתחות רשת הרשתות (מרשתת, לפי האקדמיה ללשון), הסבירו מונחים טכניים ואת השימוש ברשת. עם הזמן, החלו המאמרים להופיע בעמודים הראשונים של העיתונות, במקום מדור הכלכלה או במדור סגנון חיים. כתבות שער נרחבות החלו להופיע בעיתונות השבועית בארה"ב. דוגמה לכך היא הכתבה שהתפרסמה ב-3 ביולי 1995 בשער המגזין Time, שעסקה בפורנוגרפיה ברשת. הכתבה התבססה על מחקר שעשה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת קרנגי מלון בפנסילבניה, שהתגלה מאוחר יותר כמפוברק (הערה 3). באותה העת, הישראלים נדרשו לסוגיה אחרת - צנזורה ואינטרנט. ב-14 במארס 1995 התפרסמה ההודעה האנונימית הבאה במספר קבוצות דיון באינטרנט:

Message-ID: <123311Z14031995@anon.penet.fi>
Path: NetVision.net.il!aristo.tau.ac.il!barilvm!dearn!nntp.gmd.de!stern.fokus.gmd
de!ceres.fokus.gmd.de! zib-berlin.de!Germany.EU.net!EU.net!news.eunet.fi!non.penet.fi
Newsgroups: soc.culture.israel,talk.politics.mideast
From: an217892@anon.penet.fi
X-Anonymously-To: soc.culture.israel,talk.politics.mideast
Organization: Anonymous contact service
Reply-To: an217892@anon.penet.fi
Date: Tue, 14 Mar 1995 12:27:34 UTC
Subject: Shabak
Lines: 12
Mazel tov to the new head of Shabak Carmi Gilon. You can send
letters of congratulations to
Carmi Gilon
6 Hagefen Street
Mevaseret Zion
Jerusalem

ההודעה עוררה דיון ציבורי נוקב על הצנזורה בישראל. בוועדות הכנסת נדרשו לסוגיה זו בעקבות פרסום ההודעה (כמובן, ללא ציון שם וכתובת) בעיתונות המסורתית. זו גם היתה הפעם הראשונה שהיה אפשר לזהות השפעה ישירה של האינטרנט על חיי היומיום בישראל: כמה חודשים אחר כך פורסם רשמית שמו של ראש השב"כ, ולאחר מכן שמו של ראש המוסד. הרשת, על יתרונותיה וחסרונותיה, קראה תגר על החשאיות בחברה הישראלית ותרמה תרומה צנועה לדמוקרטיה הישראלית. מאז נחשפים שמם של המיועדים לתפקידים אלה לפני הציבור. חשיפה זו מאפשרת לקיים דיון ציבורי מסוים, אם כי מוגבל, במינויים. חשוב לציין שבזמן הזה, בישראל ובארה"ב, האינטרנט עדיין נדרש לתיווך של התקשורת המסורתית כדי להגיע לתודעת הציבור.

שלב זה מאופיין במחקרים בעלי אופי דואלי כלפי הרשת, אוטופי או דיסטופי, ללא דרך אמצע. הפן הדיסטופי בא לידי ביטוי ויזואלי בסרטים של התקופה: Blade Runner הוא אחד הסרטים הראשונים שמציגים עתיד קודר ומנוכר מאוד. אחריו באו סרטים כמו Dark City, וכמובן Matrix. גיתה חזה עתיד שבו מכונות יפנו נגד האנושות. למרקס אפשר ליחס מידה לא מבוטלת של דטרמיניזם דיסטופי בתחום הטכנולוגי, וכמובן גם לאורוול ומקלוהן. שוללי הרשת טענו שהיא תפגע בקריאה ובכתיבה, תיצור ניכור פוליטי וכלכלי ותביא פרגמנטציה של החברה (הערה 4). מנגד קמה קבוצה של "טכנו-אוטופיים", שהיללו את העתיד וטענו שהרשת והטכנולוגיות הנלוות יחזקו את הדמוקרטיה, על ידי הגברת ההשתתפות הפוליטית, וישימו קץ לחוסר שוויון פוליטי, כלכלי וחברתי.

קבוצה זו טבעה את המונח "אוטוסטרדת מידע". חבריה היו בעלי השקפת עולם דטרמיניסטית בכל הקשור לטכנולוגיה וטענו שהאינטרנט ירפא כמעט כל חולי חברתי ופוליטי (הערה 5). הם עסקו רבות בדימוי הרשת כאזור-סְפָר קיברנטי, עם אפשרויות בלתי מוגבלות של "יישוב". תפיסה זו ניכרת גם בישראל, אצל מתיישבים מסוג אחר, המתנחלים. האתרים הפוליטיים הראשונים היו של יחידים ויישובים בשטחים. אלה ניסו, אז כמו היום, להשתמש ברשת לקידום התפיסה הפוליטית שלהם ולגיוס כספים ותמיכה בהתיישבות בשטחים.

*

השלב השני, לימודי התרבות הדיגיטלית, מתאפיין גם הוא בגישה דואלית לטכנולוגיה, סובל מעודף תיאוריות ועושה שימוש רב במטאפורת הסְפָר. אבל לראשונה אנו נחשפים למחקר מעמיק קצת יותר, המתמקד בקהילות מקוונות ובזהויות וירטואליות. שני הדברים הללו הם עמודי התווך של השלב השני. אחד החיבורים המעניינים ביותר נכתב בידי עיתונאי, ג'וליאן דיבל. בכתבת תחקיר לעיתון הניו-יורקי Village Voice, מתאר דיבל את האונס הווירטואלי הראשון ברשת (הערה 6). האונס אירע בקהילה מקוונות שהתהוותה במשחק קבוצתי ברשת. במהלך המשחק צבר אחד החברים עוצמה שאיפשרה לו להכריח שחקנים אחרים לעשות פעולות בניגוד לרצונם, ויצא למסע אונס אכזרי. האונס הוא הדבר הפחות מעניין. מעניינות יותר ההשלכות של המעשים על חברי הקהילה. כמו הנחש בסיפור התנ"כי, אותו שחקן חדר לגן עדן והרס אותו. חברי הקהילה האוטופית הזאת נאלצו פתאום להתמודד עם שאלות מורכבות של הענשה, הטלת סנקציות וגירוש. הם נדרשו למנגנון קבלת החלטות וביצוע ההחלטות. בקיצור, הם גילו שגם אם הקהילה וירטואלית, עדיין יש צורך בפתרון שאלות של פוליטיקה וחברה. דיבל מתאר לראשונה את דיונים שהתקיימו בקהילות אלו.

רוזאן סטון הגדירה ב-1991 את המרחב הקיברנטי כ"מרחב חברתי שבו אנשים נפגשים פנים מול פנים, אך עם הגדרות חדשות של 'פנים' ושל 'מפגשים'". במלים אחרות, למרות העדר מרחב גיאוגרפי מוגדר כמו שכונה, עיר או מדינה, הרשת נותנת הזדמנויות אמיתיות לקבוצות ויחידים. שנתיים אחר כך פירסם הווארד ריינגולד את ספרו הקנוני "קהילות וירטואליות", שבו הציג חזון אוטופי של ה"אגורה", כיכר העיר האלקטרונית.

אם השיח על הקהילות הווירטואליות הוא רגל אחת של לימודי התרבות הדיגיטלית, ספרה של שרי טרקל מ-1995, "החיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט", הדן ב"זהות" ברשת, הוא הרגל השנייה. טרקל גילתה כי למרות מיעוט הזהויות הבדויות ברשת, רוב המשתמשים מציגים מין זהות מזוקקת, המדגישה פן חיובי יותר שלהם. בכל מקרה, המשתמשים חופשיים לבחור בין זהויות.

עם הזמן הביאו חוקרים חדשים תיאוריות ומתודות אחרות. שיזף רפאלי, המלמד היום באוניברסיטת חיפה, עסק רבות באינטראקציות ברשת. ברנדה דנט, ישראלית מהאוניברסיטה העברית, וסוזן הרינג, חקרו את השימוש בטקסט בסביבה המקוונת. הסוציולוג בארי וולמן עושה שימוש ב-network theory כדי לחקור קהילות מקוונות, וצמד החוקרים קולוק וסמית' עסקו בדילמות של collective action בקהילות מקוונות. הם מתמקדים בדילמה המוכרת, שלפיה התנהגות רציונלית של יחיד עלולה להביא לתוצאות קולקטיביות לא-רציונליות בקבוצה הרחבה. אנתרופולוגים החלו לעסוק בבעיות של אינטראקציה בין יחידים, חברה ורשתות מחשבים. אנתרופולוגים אחרים עסקו באתנוגרפיה של קהילות מקוונות, בשאלה מה עושים משתמשים במרחב המקוון. חוקרי מגדר החלו לעשות שימוש בתיאוריות פמיניסטיות כדי להבין איך פועל המגדר במרחב הקיברנטי. פעילים קהילתיים וחוקרים עסקו בקשר שבין קהילות מקוונות לקהילות פיזיות, לצורך העצמת הקהילות הפיזיות. אנשי מדע המדינה החלו לעסוק בסוגיות הקשורות בתנועות חברתיות ופוליטיות, השימוש שהן עושות באינטרנט והמכשולים העומדים לפני סדר יום שלהן, ברמה הלאומית והגלובלית.

בסוף שנות התשעים הגיע מחקר התרבות הדיגיטלית לבגרות מלאה. החלו להופיע כתבי עת מדעיים ונכתבו ספרים רבים. חוקרים דנו בשאלות שמעבר לקהילות מקוונות וזהות. סילבר מכנה שלב זה "מחקרים ביקורתיים בתרבות דיגיטלית", ומתכוון לגישה ביקורתית כלפי תופעות במרחב הקיברנטי. הוא מזכיר ארבעה מוקדי מחקר עיקריים: מחקר על האינטראקציות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות ברשת; הסיפורים שאנו מספרים על אותן האינטראקציות; המחסומים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים, והחברתיים לגישה לאינטרנט, והתנאים המאפשרים גישה; ה"ממשק" ותהליך העיצוב של ממשקים המאפשרים אינטראקציה בין בני אדם למערכות מחשוב.

לארבעת המוקדים של סילבר הייתי מצרף גם מחקרים ראשוניים ב"קוד הפתוח" (open source). "קוד פתוח" מתייחס לאופן הפיתוח, השימוש וההפצה של תוכנות. תוכנות הכתובות ב"קוד פתוח" מלוות בקוד המקור, המאפשר למשתמש לעשות שינויים ולשפרן. מודל זה עומד בניגוד מוחלט למודל של תוכנות קנייניות (מיקרוסופט הוא הדוגמה הבולטת ביותר), שבהן הקוד אינו נגיש ומוגן בסודיות מסחרית. מערכת ההפעלה "לינוקס" וחבילת open office הן דוגמאות בולטות של "הקוד הפתוח". תחום זה חדש יחסית ובעל השלכות רבות על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה, ועל קבלת החלטות וקביעת מדיניות ומדיניות מחשוב במגזר הציבורי.

סטיבן ג'ונס עשה צעד חשוב כאשר הכניס את המחקר של התרבות הדיגיטלית לקונטקסט של מחקר קודם בתחומי תקשורת, סוציולוגיה ומדע המדינה. ג'ונס מזהיר אותנו לבל ניפול לפח ההתלהבות היתרה. כך כתב ב-1997: "האינטרנט מהווה טכנולוגיה נוספת בשורה ארוכה של טכנולוגיות מודרניות אשר חותרות תחת המושגים המסורתיים של חברה אזרחית אשר דורשים אחדות... בה בעת הן מתיימרות להמציא מחדש את אותה החברה" (עמ' 25). ג'ונס מזהיר מפני עמדה אוטופית ודטרמיניסטית כלפי המרחב הקיברנטי. מחשבה ביקורתית זו ניכרת אצל חוקרים שעושים מחקרי עומק על קהילות מקוונות והאינטראקציות בהן. הם מנסים לזהות את הגורמים שתורמים ו/או מפריעים להיווצרות קהילות מקוונות, ואת הדינמיקה של ההתנהגות בקהילות.

בשביל חוקרים מסוימים, המרחב הקיברנטי הוא לא רק זירת תקשורת וקהילה, אלא מקום שיוצר שיח: הסיפורים שאנו מספרים על הרשת, בתוך הרשת ומחוצה לה, הסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו בהקשר של הרשת. באופן גורף, ניתן לזהות שתי סוגי שיח מרכזיים: אחד כבר הוזכר כאן - הרשת כסְפָר. הנרטיב השני הוא הרשת כארגז חול של בנים. הנרטיבים האלו מסייעים אולי להבין את המרחב, אך גם תורמים להבניית התפיסה שלנו את הרשת. הדימוי של הסְפָר הוא בעייתי במיוחד. כאשר אנחנו חושבים על סְפָר, הקשרים מסוימים עולים לנו: המערב הפרוע, מעגל הכרכרות הנתון למתקפת אינדיאנים, השטחים הכבושים, מקום מסוכן ושומם, מקום של גברים ולא של נשים וילדים. בסְפָר, האשה והילד זקוקים להגנת הגבר, הם לא יכולים להסתדר לבד, הם חלשים, לא בשלים, לא יודעים די הצורך ולא מבינים ברזי הרשת. מסר זה אכן מועבר בדרכים שונות לנשים ולילדים (אם לא להורים) במרחב.

הנרטיב השני, ארגז החול של בנים, בעייתי גם כן. הוא משוחזר כמעט בכל מגזין וכתב עת פופולרי העוסקים ברשת. הדגש מושם על גדג'טים, ראיונות עם נשיאים ומנכ"לים של חברות היי-טק (רובם גברים), וכו'. כאילו טכנולוגיה בכלל והרשת בפרט הן נחלת גברים בלבד. זו גם דוגמה מצוינת לצורך במחקר ביקורתי. האוטופיים והדטרמיניסטים טענו שהאינטרנט הוא הזדמנות לבנות מחדש את יחסי הכוחות בין גברים ונשים. ברשת, נטען, נוכל להשתחרר מהקיבעון המחשבתי של חיי היומיום, נוכל לבנות סדר חברתי חדש, שוויוני יותר.

החזון זה לא התממש. לעתים קרובות אנחנו גם מגלים שהאינטרנט הוא זירה שמשעתקת את הסדר הקיים, במקום לאתגר ולשנות אותו. ג'ודית סקייוורס טוענת שאימוץ ה"סייבר-פמיניזם", שיוצא מנקודת הנחה שנשים משתלטות על הרשת לשימושן, עושה נזק רב לפמיניזם הפוליטי, כי נלווית לה הנחה סמויה שדמוקרטיה תצמח לנשים גם ללא פעילות פוליטית מכוונת.

*

המוקד השלישי של המחקר הביקורתי הוא הפער הדיגיטלי. רבות נכתב על הפער הזה בתחילת שנות התשעים, אך ההתייחסות שטחית בלבד. בדרך כלל, המחקרים התמקדו ב"מחוברים" וב"לא מחוברים", והמסקנות היו די חיוביות. כפי שניתן לראות היום, יותר ויותר אנשים מחוברים ולכאורה, הבעיה נפתרה. אך חוקרים בעלי גישה ביקורתית החלו לחפור עמוק יותר והתמקדו בקבוצות שונות בחברה. הממצאים מעניינים ומעלים שאלות רבות. דו"ח משנת 1999, של מנהל הלאומי לטלקומוניקציה ומידע בארה"ב, מצא שהפערים בין שחורים והיספאנים לבין לבנים בארה"ב לא צומצמו, למרות הדיפוזיה הגדולה של הרשת בחברה האמריקאית; הם אף גדלו. ממצאים אלה סוכמו בפי הבכיר כך: הפער הדיגיטלי התחלף בפער הגזעי.

ממצאים דומים היו באירופה. במחקר שעשיתי בישראל נמצאו פערים דומים בין יהודים לפלשתינאים ישראלים, בכל הקשור לחדירת האינטרנט וטכנולוגיות תקשורת אחרות. כמו בהקשר של נשים ברשת, גם כאן יש שעתוק של המציאות ולא שינוי משמעותי. קשה אפוא לדבר על שינוי מהפכני, כטענת חוקרים בעלי נטייה אוטופית-דטרמיניסטית. כפי שאומר מישל מנו במחקריו, צמצום הפער במדינות המפותחות נעשה לעתים קרובות בעיקר לצורך הכשרת פועלים בעלי מיומנות נקודתית לעבודה. אין ניסיון לפתח יכולות התורמות דבר מה לאזרח ומעשירות אותו כיחיד.

מחסום נוסף הוא מחסום השפה. ה-lingua franca של הרשת היא אנגלית, אבל אנגלית עם המון קיצורים, שיבושי לשון ואיות. מי שלא מכיר את כל אלה עשוי ללכת לאיבוד. בצ'טים אתה נבחן לעתים קרובות במהירות התגובה והכתיבה שלך. מה שכתב ביילי ב-1996 רלוונטי גם היום: "אומת הרשת עושה שימוש בידע ושפה משותפים כדי להתגונן מפני זרים... כמו כל קהילה היא [אומת הרשת] עושה שימוש בשפה כדי להציב מחסומים לאחרים" (עמ' 38). כל זה, אמנם, לא מונע מקרים רבים של העצמת קבוצות שוליים וקהילות אתניות בעזרת האינטרנט. אינדיאנים אמריקאים, אסקימוסים, קהילות בהוואי ובמקומות אחרים עושים שימוש נרחב ברשת כדי לשמר ולהחיות את השפה והתרבות שלהם.

המוקד הרביעי של סילבר הוא ממשק המשתמש ועיצוב הסביבה הווירטואלית. מוקד זה הוא במידה רבה המשכו הטבעי של הדיון על הפער הדיגיטלי. אחד המחסומים הסמויים הוא מחסום הממשק והעיצוב. באחרונה מתרחב הדיאלוג בין מתכנתים, פעילים חברתיים ואנתרופולוגים, על היחסים המורכבים שבין בני אדם למחשבים. לעיצוב הממשק תפקיד מכריע בהפצת טכנולוגיה. אחת הסיבות העיקריות, למשל, לפופולריות של טלפונים הניידים של חברת נוקיה בהשוואה לחברת מוטורולה, הוא ממשק המשתמש. הממשק של נוקיה הרבה יותר אינטואיטיבי מזה של מוטורולה.

רצוי לעצב את הסביבה של קהילות מקוונות כדי לעודד שיתוף פעולה והשתתפות של החברים, לשמר את הידע הקהילתי ולצרף מרכיבים של הסביבה (פאב או בית קפה, למשל) כדי לעגן את החוויה המקוונת בחוויה הפיזית. יש ניסיון חדש יחסית, שהחל בסקנדינביה, הקרוי "עיצוב השתתפותי", שתכליתו לקשור בין המעצבים למשתמשים בעיצוב הממשק. אותן האוכלוסיות שעושות שימוש במערכת, נוטלות חלק פעיל בעיצוב ממשק המשתמש.

מוקד נוסף שזוכה לתשומת לב רבה בשנתיים האחרונות הוא "הקוד הפתוח". הפילוסופיה שלו בנויה על ארבעה עקרונות (הערה 7), או חירויות, שניסח ריצ'רד סטאלמן (הידוע גם כ"האקר האחרון"), אבי תנועת התוכנה החופשית:

• החירות להשתמש בתוכנה לכל צורך שהוא.
• החירות לחקור איך התוכנה פועלת ולהתאים אותה לצרכים שלך. גישה לקוד המקור היא תנאי מוקדם לחירות זו.
• החירות להפיץ את התוכנה לכל מאן דבעי על מנת לסייע לקהילה.
• החירות לשפר את התוכנה ולהפיץ את השיפורים שלך לציבור לטובת הציבור. גישה לקוד המקור היא תנאי מוקדם לחירות זו.

למה לכלול את "הקוד הפתוח" בסקירה העוסקת בתרבות דיגיטלית? תנועה זו היא הביטוי האחרון כמעט של כלכלת המתנות ברשת. בתחילת מאמר זה הזכרתי את פיתוח הדפדפן הגרפי על ידי טים ברנרס-לי. ברנרס-לי שיחרר את התוכנה יחד עם קוד המקור, ופעל במסגרת העקרונות שלעיל. הוא גם האמין שבשחרור הקוד יאפשר לאלפי משתמשים לשפר ולשכלל את התוכנה המקורית. בשנים הראשונות של אינטרנט, עד אמצע שנות התשעים, חלק ניכר מהתוכנות והיישומים ברשת פותחו בשיטה זו. הרווח היחיד של המפתחים היה ההערכה של הקהילה, שתורגמה למעמד באותה הקהילה. בשנים האחרונות, "הקוד הפתוח" זוכה לעדנה, במיוחד במדינות המתפתחות ובאסיה. המדינות המתפתחות לא יכולות לעמוד בעלויות של תוכנה קנייניות, במיוחד בסקטור הציבורי. פתרונות מתקדמים המבוססים על לינוקס (מערכת הפעלה ברוח "הקוד הפתוח") חוסכים להן עלויות ניכרות.

תופעה הנלווית ל"קוד הפתוח" היא "האקרים". הכוונה כאן למשמעות המקורית של המלה, בטרם שובשה באכזריות על ידי העיתונות. המשמעות המקורית מתייחסת למתכנתים (לא רק להם) שמצטיינים במציאת פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות. מעטים המחקרים על קהילה זו. הספר הקנוני "האקרים" של לוי מ-1984 מביע אהדה רבה לקהילה ומפרט את האתיקה שלהם. הספר תיאורי מאוד וכמעט נטול ביקורת. נדרש מחקר נוסף, ביקורתי יותר, אולי השוואתי, של קהילת או קהילות ההאקרים.

*

סקירה זו ביקשה לשרטט בקווים גסים מאוד את ההתפתחות המחקר בתרבות הדיגיטלית עד היום, ובעיקר להדגיש את ההתפתחות השלבית. זהו תחום מרתק ודינמי שמשתנה עם כל פיתוח ושינוי טכנולוגי. חסרה בסקירה התייחסות לטכנולוגיות אלחוטיות וסלולריות, שהן חלק מאותו מרחב אמורפי, המרחב הקיברנטי. יש היום מידה גוברת של התלכדות ((convergence בין טכנולוגיות האלחוטיות (WIFI ו-bluetooth) וטכנולוגיות סלולריות, לבין האינטרנט. אך מוקדם עדיין לבחון את ההשלכות של הפיתוחים הללו על החברה.

אין להתייחס לרשת במונחים מהפכניים. חשוב להכניס אותה ואת המחקר עליה לקונטקסט הרחב יותר של החיים הפיזיים. האינטרנט הוא עוד היבט, עוד חלק של החיים המודרניים, ויש יחסי גומלין בין מה שקורה ברשת למה שמתרחש בחיים ה"אמיתיים". מתקיימת דינמיקה רפלקסיבית בין שני התחומים. המשתמש המצוי ברשת לא מנותק מהחיים והתנהגותו ותפיסתו את הרשת קשורות קשר אמיץ לסביבתו הפיזית, לתרבות ולחברה שבהן הוא חי. התרבות הדיגיטלית גם לא נקבעת בידי הטכנולוגיה, אלא בשימוש שבני אדם בוחרים לעשות בטכנולוגיה. כשניגשים למחקר הרשת, יש להביא בחשבון את התרבות המקומית האינהרנטית והסביבה הפוליטית הרחבה יותר. נעשה נזק למחקר ולשיח על הרשת בנקיטת עמדה דטרמיניסטית, אוטופית או דיסטופית. עמדה זו תרמה תרומה משמעותית ליצירת "בועת האינטרנט" ולנזק הכלכלי שחוללה.