משורר ישראלי, חי בשנים 1904 - 1996. נולד באוקראינה ועלה לארץ ב-1925. בשנותיו הראשונות בארץ עבד כשומר כרמים וכבנאי. חי וכתב בתל-אביב. שירו הראשון, "צום וצימאון", פורסם ב-1934 ואילו ספר שיריו הראשון "אל חכמות דרכים" הופיע ב-1942. מאז פרסם שבעה קובצי שירה נוספים. לאחר מותו הוענק לו פרס ישראל.
ישורון מתאפיין בעברית ייחודית, אשר משלבת את השפות השונות המדוברות בארץ - עברית, יידיש וערבית - ויוצרת רטוריקה חדשה. הוא נוהג לחבר מלים, כמו למשל "גוּשֵץ", חיבור של גוש ועץ, או המלה "מהלאך", צירוף של מלאך ומהלך. גם הכתיב של ישורון מיוחד במינו. הוא מעדיף, למשל, להשמיט את האות "ו" כשהיא מתפקדת כשוּרוּק ולהשתמש במקומה בתנועת הקוּבוּץ - בכך הוא מעניק לשפה אופי עתיק, ארכאי (לדוגמה: "היה הולך ברגל כל שבֻע / נדיר נסעֻ במכונית"). השירים בקבציו האחרונים מתפרסים על טורים ארוכים ומבטלים את הסימטריה ואת הצורה הקבועה.
על כתיבתו אומר אבות ישורון: "אינני הולך לכתוב דברים שהתכוונתי. אני הולך לכתוב דברים המגששים באפילה... אני לא מגיע לשיר אף פעם. לרחשושים ולזעזועים אני מגיע, ולמלים סדוקות ומרוסקות... השיר הוא דרך חיים. כל מה שנדבק לך בדרך מן החימר, מהבוץ, מהאדמה - זה השיר."
שיריו קובצו ב"אבות ישורון - כל שיריו" בכמה כרכים.
|