עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים
ספרית מעריב


תקציר
בקרב בעלי-החיים המפותחים יש לכל מין קבוצה בגודל טיפוסי, שבמסגרתה הוא מתפקד בצורה היעילה ביותר. חלקם יחידאים, ואחרים מתקבצים בלהקות עצומות. המאמר מציג את עשר הצורות הבסיסיות של ההקבצה החברתית.



התנהגות הקבצה
מחבר: דסמונד מוריס


בקרב בעלי-החיים העילאיים יש לכל מין קבוצה בגודל טיפוסי, שבמסגרתה הוא מתפקד בצורה היעילה ביותר. יש בעלי-חיים יחידאים, החיים בטריטוריות אישיות שהכניסה אליהן אסורה על כל בני מינם האחרים. הם מוותרים על בידודם המוחלט רק לצורך מפגש קצר בין הזוויגים בעונת הרבייה, ואחר-כך חוזרים אל חייהם הנפרדים.

בעלי-חיים אחרים לוקחים להם בן-זוג לכל חייהם, אבל לעולם אינם מתקהלים בקבוצות גדולות יותר. זוג של עיטי-זהב עשוי להגן על טריטוריה ששטחה מגיע עד 25 קילומטרים רבועים, ולחיות שם בבדידות מזהרת ללא קשר עם שאר בני מינם. בניגוד גמור לכך, השתאי המצוי - ציפור אפריקנית קטנה ממשפחת האורגיים - חי בקנים שיתופיים צפופים שבהם עד עשרה מיליון פרטים. במשך היום הציפורים מתפזרות כדי לאכול, אבל הן שבות ומתאספות מדי ערב בהמון עצום וקולני המכסה כארבה חלקות חורש שלמות ומסתיר את העצים מתחת למעטה גופיהם.

גם ה"ארבה המנוצה" הזה מחוויר ליד ארבה אמיתי. נחיל ארבה טיפוסי יכול לכלול 40 מיליארדי פרטים, והנחיל הגדול ביותר שנרשם אי-פעם - אמרו שהוא נמשך לאורך 3,200 קילומטרים – הכיל על פי ההערכה כ-250 מיליארד חרקים. נחיל ארבה בגודל ממוצע מכלה כ-20,000 טונות של צמחייה בכל יום. אבל הנחילים האלה אינם חברות מאורגנות וסדורות של בעלי-חיים אלא התפוצצויות חריגות של אוכלוסיית הארבה, והם נושאים עמם את זרעי הכיליון שלהם עצמם, כמו האוכלוסיות האנושיות המודרניות שפניהן מועדות לאותו כיוון. שכן לאדם, כמו לכל מין של בעלי-החיים, יש גודל קבוצה מיטבי, ואנו חרגנו מהגודל הזה במידה כה קיצונית עד שהמין האנושי כבר נמצא בדרכו להשמדה עצמית המונית. כמו נחילי הארבה, בשלב מסוים אנו עתידים להתנסות בפיצוץ אוכלוסין אדיר שיפחית את מספרנו למידה טבעית יותר. אבל זהו סיפור אחר. בינתיים, מהן המידות הטבעיות של הקבצה חברתית אצל מינים אחרים של בעלי-חיים ?

לפי סיפור תיבת נח, כל בעלי-החיים מסודרים בזוגות, כמו עיטי-הזהב, אבל למעשה יש כמה יחידות חברתיות בסיסיות, והזוג הבודד הוא רק יחידה אחת מהן. חלוקה של היחידות האלה לסוגים שונים לוקה בהכרח בפישוט יתר, אבל זהו בכל זאת תרגיל שימושי.

1 יחיד

הזכרים והנקבות הבוגרים חיים בגפם ונפגשים רק בעונת הרבייה. אחרי החיזור וההזדווגות הם שבים ונפרדים, ואין ביניהם קשר נוסף עד עונת הרבייה הבאה. הנקבה מטפלת בצאצאים ללא עזרת הזכר, או במקרים מסוימים, הזכר מגדל את הצאצאים ללא עזרת הנקבה.

הבוגרים היחידאים משוטטים בתחום מחיה שגבולותיו אינם ברורים לגמרי, או מגבילים את עצמם לטריטוריות מוגדרות ומוגנות. בין בעלי-חיים שאפשר לסווגם כשייכים לקבוצה הזאת מצויים דגים טריטוריאליים רבים כמו קוטוס-הנהרות, זוחלים רבים, בעיקר נחשים, כמה עופות כמו הלוחם, ויונקים רבים, כמו דובים, דובי פנדה ורקונים.

אצל העופות והיונקים כמעט תמיד הנקבה מטפלת בצאצאים ללא עזרת הזכר, אבל אצל דגים רבים מתהפכים התפקידים, והזכר נוטל על עצמו את כל חובות ההורות. כך קורה אצל העוקצניים הבונים קנים ואצל סוסוני-הים הנושאים את צאצאיהם בכיס.

2 זוג

כאשר גידול הצאצאים הוא משימה קשה מדי להורה אחד, הזכר והנקבה יוצרים קשר חזק וחיים ביחד כזוג. דגים מקננים, כמו מינים רבים ממשפחת האמנוניים, יוצרים זוגות ומתחלקים שווה בשווה בגידול הצאצאים, וכך קורה גם ביותר מ-90 אחוזים ממיני העופות, שמשימות הדגירה וההזנה העומדות בפניהם תובעניות במיוחד. קשרי זוג נדירים למדי אצל הזוחלים, ואף שהם אופייניים ליונקים מסוימים כמו בונים, תנים, שועלים וקופי גיבון, זו אינה הקבצה טיפוסית ליונקים. נקבות היונקים מיטיבות לטפל בגוריהן ללא עזרת הזכר, ובמקרה שנחוצה עזרה, היונקים נוטים ליצור קבוצה גדולה יותר ולא זוג בודד.

3 משפחה

המשפחה היא פשוט הרחבה של הזוג. במקרים רבים הצאצאים נשארים עם הוריהם עד שהם מגיעים לבגרות, או כמעט לבגרות. בשלבים האחרונים של התבגרותם הם משוטטים לעתים קרובות עם הוריהם, ובתקופה הזאת נוצרת קבוצה גדולה יותר. לעתים יש חפיפה בין שגרים, וצאצאים מבוגרים יותר נשארים עם ההורים כשהם כבר מטפלים בדור הצעיר. במקרים כאלה המשפחה המורחבת מתחילה להיות מורכבת למדי, אבל היא עדיין מבוססת על הזוג המקורי. כשהצאצאים מגיעים לבגרות הם מגורשים או מתרחקים מרצונם כדי ליצור זוגות נפרדים.

4 הרמון

צורת הקבצה טיפוסית ליונקים כוללת זכר שליט אחד והרמון של נקבות. גודלו של ההרמון משתנה ממין למין. אצל קופים פוליגמיים יש לכל זכר נקבות ספורות, אבל אצל מינים כמו כלבי-הים ההרמונות יכולים להגיע לממדי ענק - עד מאה נקבות. גם אצל הצבאים ואצל כמה מינים של אנטילופות, הזכרים מסוגלים לאסוף ולשלוט במספר ניכר של נקבות בעונת הרבייה, אבל כשההרמון נעשה גדול מדי, בעליו מאבדים את השליטה, וקבוצות משניות קטנות של נקבות נגנבות על-ידי זכרים נחותים יותר בסביבה. תוצאה בלתי-נמנעת של שיטת ההרמון היא שזכרים רבים אינם מצליחים להזדווג בעונת הייחום ונאלצים להישאר בשולי קבוצות הרבייה. הם חיים כבודדים, או יוצרים קבוצות של רווקים. כששליטי ההרמון נחלשים או נפגעים ממחלות, שליטים חדשים קמים מקרב החזקים שבקבוצות הרווקים ומשתלטים על כל הנקבות. לשיטה חברתית מסוג זה מתלווה דו-צורתיות זוויגית בולטת, ובדרך כלל הזכרים גדולים הרבה יותר מהנקבות. זו תוצאה אבולוציונית של מאבקי השליטה העזים שלהם.

נוסף על אובדן השליטה בנקבות, יש עוד סכנה בגידול-יתר של ההרמון. אצל מינים פוליגמיים מסוימים, כמו קופי הפרש, הנקבות מתעמרות בזכר. במין זה נפוצים הרמונות הכוללים עד שתים-עשרה נקבות, ואף שהזכר הוא המנהיג, השומר והמגן של הקבוצה, הוא מפסיד לעתים קרובות בקטטות עם הנקבות. מספרן מאפשר להן להתאחד כנגדו ולהשתלט עליו, אם כי הוא נשאר "מנהלן" הקבוצה.

הרמונות כאלה הם קבועים, בעוד שהרמונות אחרים מתפרקים בסיומה של עונת הרבייה. כשהדבר קורה, הפרטים מתפזרים או נשארים ביחד בקבוצות חדשות. איילים-אצילים, למשל, מתפצלים בסיומה של עונת הרבייה לעדרי זכרים ולעדרי נקבות, כל עדר ושליטיו. כשמגיעה עונת הרבייה הבאה, הזכרים חוזרים ומתקרבים אל קבוצות הנקבות ונלחמים זה בזה כדי להשיג בעלות על ההרמונות של אותה שנה.

5 מטריארכיה

באמצעות שינוי קל במאזן הכוחות בין המינים, שיטת ההרמון יכולה לעבור הסבה למטריארכיה. בהקבצה מסוג זה הנקבות נשארות ביחד במרכז החברה, והזכרים נמצאים בשוליים. במקום שהזכרים החזקים יבואו וישתלטו על הנקבות בעונת הרבייה, הנקבות מרשות להם להתקרב לצורך ההזדווגות, ואז מגרשות אותם שוב. שיטה זו קיימת אצל מינים שונים מאוד, כמו הפילים והחוטמנים.

כשחוקרי טבע מהתקופה הוויקטוריאנית צפו בפילים בטבע בפעם הראשונה, הם היו משוכנעים ששליט העדר חייב להיות הזכר המבוגר ביותר. הדעה הזאת תאמה את התפיסה האנושית של דמות האב השליט. כיום אנו יודעים שהעדר מונהג בידי הנקבה הבכירה, והזכרים הגדולים נאלצים לחיות את חייהם בבדידות מזהרת בשולי חברת הפילים. לעתים כמה זכרים יוצרים קבוצה רופפת, אבל בין אם הם עושים זאת ובין אם לא, הנקודה החשובה כאן היא שמאמציהן המשולבים של הנקבות הם המבטיחים את השליטה בעדר, את גידול הצאצאים ואת ההגנה עליהם.

6 אוליגרכיה

כשעולים בסולם אל ההקבצות החברתיות המורכבות יותר, מגיעים אל האוליגרכיה, שבה הכוח נתון בידי כנופיית עילית של זכרים שליטים. אצל הבבון-המצוי נהוג סוג זה של ארגון חברתי. בעדת בבונים המשוטטת בתחום המחיה שלה נכללים כמה זכרים חזקים, נקבות שהם מחלקים ביניהם וצאצאים משותפים. זכרים צעירים מגורשים מהקבוצה ויוצרים לעצמם קבוצות של רווקים. עליהם להמתין עד שיוכלו לגנוב נקבות צעירות וליצור לעצמם אוליגרכיה חדשה משלהם.

יתרונה של צורת ארגון זו בכך שהיא מספקת אמצעי הגנה יעילים מפני טורפים. בשעת התקפה של נמר, למשל, כל הזכרים השליטים מסתערים לעבר התוקף, וביחד הם מצליחים להרתיע אותו. הנמר היה מביס כל אחד מהם לחוד, אבל בכוחות משותפים הם מצליחים לגרש אותו. הם גם יכולים לסייע זה לזה להדוף התקפות של בבונים זכרים יריבים המנסים להשתלט על הנקבות המשותפות שלהם. יתר על כן, אם אחת הנקבות נעשית שתלטנית מדי, הם יכולים לגייס את משאביהם הזכריים המשותפים ולהעמיד אותה במקומה.

צורת ארגון זו דורשת מידה מסוימת של ריסון ושיתוף פעולה מצד הזכרים השליטים, אבל ברור שיש לה יתרונות המפצים על כך. מגוון רחב של מינים משתמשים בשיטה הזאת, בשינויים קלים. במקרים אחדים קיים סדר נקירה (סדר היררכי) נוקשה בתוך קבוצת הזכרים, ולעתים אף בקבוצת הנקבות. אצל טורפים מסוימים רק הזכר השליט מזדווג עם הנקבות. הוא לעולם אינו נותן לזכר אחר הזדמנות. בקבוצות אחרות הזכר השליט זוכה ברוב ההזדווגויות, אבל הזכרים האחרים מורשים להזוודג פה ושם. לעתים הנקבה השליטה חזקה במידה כזאת, שרק היא מתעברת, והנקבות הנחותות נאלצות להמתין למותה לפני שיוכלו להתרבות בעצמן.

אצל הזאבים מתלווים לפעמים חסרונות למעמד "הבוס". אם הלהקה גדלה לממדים המקשים את הפיקוח עליה, הזכר השליט נאלץ לבלות את כל זמנו בניסיונות לשלוט בה. במקרים רבים הוא עסוק כל-כך, עד שהזכרים החלשים יותר מצליחים לחמוק מעיניו ולהזדווג עם הנקבה המועדפת שלו מאחורי גבו. בגלל דפוס זה של "חולשת השליט", סיכויי ההצלחה של זכרים תאבי-כוח משתפרים דווקא בלהקות שגודלן צנוע יותר.

7 זירה

יש מינים שהתפתחו אצלם הקבצות מיוחדות של זכרים בלבד. במינים שונים של עופות, כמו הלוחם ושכווי-הנבל, כל הזכרים מתגודדים בעונת הרבייה בשטח קטן מיוחד הנקרא זירה, ושם כל אחד מהם מבצע מצגים ראוותניים עד כמה שאפשר. הנקבות מבקרות בזירה ובוחרות לעצמן זכר, מזדווגות אתו ועוזבות את המקום כדי לגדל את הצאצאים בעצמן. הקבצה זו נדונה ביתר פירוט בפרק על מצגי זירה.

8 היררכיה

בהיררכיה חברתית, סולם היררכי או פירמידת שליטה חברתית, הפרטים מדורגים לפי מעמדם. בעוד שפרטים טריטוריאליים שולטים בנחלתם אך מתנהגים בהכנעה בנחלות של אחרים, לפרטים המקובצים בהיררכיה יש אותו מעמד בכל אשר ילכו. מעמדם אינו נקבע על-ידי מקומם אלא על-ידי אישיותם. יש פרטים המצליחים להפחיד את כל חבריהם ולעלות לראש הסולם ההיררכי, ואחרים יורדים אל התחתית. צורת ארגון זו יכולה להיות חלק מהקבצה לצורך רבייה, אבל היא נראית לעתים קרובות גם בקבוצות שלא נאספו לצורך רבייה, שבהן מתפתחת היררכיה ביחס למקורות המזון. בעל-החיים השליט יכול לתפוס את מקומם של הנחותים ממנו באתרי ההזנה, ולזכות ביתרונות סביבתיים אחרים משום שהוא קשוח יותר מחבריו לקבוצה.

9 ציבור

בקבוצות הנוצרות שלא למטרות רבייה גודל הקבוצה יכול לתפוח ולתפוח, בייחוד בתקופות נדידה מהסוג הנראה אצל הגנו והסלמון. כאשר בעלי-החיים נמצאים בתנועה, אין כמעט ארגון חברתי, רק המון מתקדם של פרטים. ההמונים העצומים הנאספים בהזדמנויות אלה מספקים לנו כמה מהחזיונות המרהיבים ביותר בעולם החי. נחילים ענקיים של חרקים, להקות אין-סופיות של דגים, עדרים עצומים של אנטילופות ולהקות של ציפורים נודדות המכסות את עין השמים - כולם מגיעים לממדים מדהימים, ומסכלים כל ניסיון לספור אותם במדויק.

10 שיטת הכיתות

אצל החרקים החברתיים קיימת צורת ארגון מורכבת להפליא, שבה הפרטים מקובצים בכיתות שונות, המאפשרות חלוקה יעילה של העבודה. טרמיטים, נמלים, דבורים וצרעות משתמשים בצורות שונות של שיטת הכיתות, ובכולן ניכרת מידה של התמחות חברתית שאין כדוגמתה אצל החולייתנים, לבד מהאדם עצמו. יש מלכות, מלכים, פועלים וחיילים, ולכל אחד מהם משימות נפרדות שעליו לבצע. ביחד הם יוצרים קן גדול, דואגים לפעולתו התקינה ומגינים עליו מכל אויב.

אלה עשר הצורות הבסיסיות של ההקבצה החברתית. אחד ההיבטים המרתקים של התבוננות בבעלי-חיים הוא גילוי "גרסאות" חדשות של צורות ההקבצה האלה. לעתים קרובות נדמה בהתחלה שמין מסוים מציג גרסה תקנית של אחד מעשרת הסיווגים האלה, אך במבט מקרוב מתגלה שבדוגמה המסוימת הזאת יש חריגות (והדבר קורה במקרים רבים), ואז המשימה היא לזהות את ערך ההישרדות שיש לאופן ההקבצה המיוחד לאותו המין. ברוב המקרים יש לחריגות האלה קשר כלשהו עם הצרכים שהשיתוף יצר אותם: שיתוף במשימה של הריגת טרף גדול; שיתוף בהגנה על הקבוצה מפני טורפים; שיתוף חום הגוף כדי להתחמם בלילה; שיתוף במטלות שונות שאפשר לבצע אותן בעת ובעונה אחת; שיתוף במזון שהושג על-ידי פרטים מיוחדים בקבוצה; וכן הלאה. בכל סביבה ובכל מין נוצר שילוב מיוחד של הדרישות החברתיות, והשילובים האלה יוצרים את מגוון הווריאציות על נושא ההקבצות החברתיות.

כיום אנו יודעים את העובדות על מינים רבים של בעלי-חיים, אבל חשוב לציין שיש מינים רבים אחרים שאנו יודעים רק מעט מאוד על התנהגות ההקבצה שלהם. עלינו לגלות עוד דברים רבים.

ביבליוגרפיה:
כותר: התנהגות הקבצה
שם  הספר: תצפית על בעלי-חיים : להתבונן, ולהבין את עולם-החי המופלא
מחבר: מוריס, דסמונד
תאריך: 1992
הוצאה לאור: ספרית מעריב
הערות: 1. מאנגלית: גבי פלג.
2. יעוץ מדעי יוסי זיו.
3.עיצוב המהדורה העברית: נועה ליכטינגר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית