עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות > ברית חדשהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על דמותו של המשיח ביהדות ובברית החדשה.



מושג המשיח
מחבר: פרופ' דוד פלוסר


הברית החדשה משקפת את הגוונים השונים באמונה המשיחית היהודית בימי הבית השני. נוסף על דברי ישו בעצמו משתקפים בה זרמים בעלי תפיסות שונות מבחינת הגאולה ודמותו של המשיח.

דמותו של המשיח ביהדות בדרך כלל חשובה פחות מרעיון הגאולה המצופה. המשיח הוא דמות המבצעת את הגאולה. יש לציין, שבהשפעת הרמב"ם, ואחר כך בהשפעת השכלתנות ומתוך התנגדות לנצרות, לא נחקרו פרשיות חשובות של האמונות במשיח ובגאולה.

בהשפעת הרמב"ם מנסה היהדות להמעיט בערכן של האמונות המשיחיות. הרמב"ם מצטט את דברי הגמרא, שגם בימי המשיח עולם כמנהגו ינהג, ושלא יהיה שעבוד מלכויות. החכמים אמנם ניסו לחזק את המתח המשיחי, והצליחו בכך, אבל התנגדו לחיזוקן של תפיסות על-אנושיות. בכל זאת גם בדבריהם יש הדים לתפיסות משיחיות.

בספרות היהודית החיצונית וכן בספרות ימי הביניים יש תפיסות שונות לגבי דמותו של המשיח. התפיסה הפשטנית היא שבימי המשיח יבוא לקצו שעבוד המלכויות. במדרשים שלנו יש לימות המשיח יסוד מעבר לחיי יום-יום ומעבר לתפיסה האנושית. בתפילות היהודיות אין מופיעה המלה משיח, אלא יש ביטויים כצמח דוד.

ישו אינו מדבר על המשיח : הוא משתמש בביטוי שמצוי גם בפרק ז' של ספר דניאל: בן אדם או בר-אנש. ביטוי זה נמצא, בנוסף על הברית החדשה וספר דניאל, גם בספרים החיצוניים, ובמיוחד בקטע של ספר חנוך שנשתמר בשלמות בתרגום אתיופי (פרקים ל"ז - ע"א).

דמותו של בר-אנש מופלאה ומיוחדת. זוהי דמות של שופט כמעט על אנושי, שיישב לימינו של הקב"ה ויבדיל בין צדיקים לרשעים. את הצדיקים ימסור לחיי עולם ואת הרשעים ימסור לדראון עולם.

יש רמזים לבר-אנש אפילו בדברי החכמים. כאשר רבי עקיבא רומז לדמות זו, דוחים שאר החכמים את דעתו ואומרים לו ללכת לעסוק בהלכה, משום שהמשיח הוא אדם ולא מלאך.

הביטוי "בן אדם" מקשר דמות זאת עם האדם הראשון. באחד מן הספרים החיצוניים (צוואת אברהם) מתפרש הביטוי באופן מילולי, כבנו של האדם הראשון, ומזהים אותו עם הבל אחי קין, אשר יהיה השופט של אחרית הימים. הקשר בין המשיח והאדם הראשון נמצא גם בספרות החכמים: לפי ריש לקיש, רוחו של האדם הראשון זהה עם הרוח שהקב"ה נפח באפו. הוא זהה, מצד אחד, לרוח שמרחפת על פני המים, ומצד שני, לרוח שעליה מדובר בישעיהו י"א: אלוהים ישפוך רוחו על המשיח.

אצל פאולוס משתמע שהרוח על פני המים היא רוחו של האדם הראשון, רוחו של המשיח. הקשר בין המשיח לבין האדם הראשון התקבל בנצרות, וגרם להיווצרות קשר בין החטא הקדמון לאדם הראשון ולאדם האחרון, הוא ישו המשיח. האחרון מכפר על החטא הקדמון של הראשון, דבר שהפך אחר כך לאחד מעיקרי הדת הנוצרית.

נראה שיש דברים נשגבים בספרות היהודית, אודות דמותו של המשיח וכן שהתפיסות הנשגבות שבברית החדשה בקשר לכריסטוס-משיח ברוב המקרים אינן תוצאה ישירה של האמונה הנוצרית, אלא התאמה ושינוי של תפיסות יהודיות נפוצות בחוגים מסוימים. כך למשל, באגרת אל העברים מדובר על כך שהמשיח גדול מהאבות, וביחוד מאברהם, נעלה ממשה ונשגב ממלאכי השרת. תפיסה זו, שהינה לכאורה נוצרית, נמצאת הן במדרש תנחומא, וברמזים אפילו בספרות יהודית רבנית קדומה יותר - ספרות התנאים.

מאחר שישו נחשב למשיח ולבן אלוהים, ובאופן מילולי הוא זהה עם האלוהים, נשתמרו בברית החדשה מושגים והשקפות שהיו קיימים ביהדות בימי ישו ויוחסו אליו, וניתן לשחזר פרקים בתולדות האמונה היהודית דאז על פלגיה וזרמיה.

הדברים אמורים לא רק בקשר לישו ותודעתו העצמית, אלא במיוחד לגבי ספרות הברית החדשה, מכתבי פאולוס ומכתבים אחרים. הנצרות הולידה צירוף בין הראייה הנשגבת של המשיח שקיים כבר בשעת בריאת העולם, כאמור בספר חנוך, לבין המוטיב היהודי של כפרת עוונות ישראל על-ידי מותם של הקדושים. רעיון זה, שמקומו ביהדות אינו כה חשוב, דומה לרעיון העממי: הם מתו כדי שאנחנו נחיה. בשולי רעיון זה מצוי רעיון מיתולוגי, שמותם של אלה אשר מתו בעדנו, מכפר על חטאותינו כקרבן.

החל בתקופת החשמונאים האמינו היהודים שהקדושים, שמתו על קידוש השם, כיפרו על עוונות ישראל. הסיפור על חנה ושבעת בניה בספר חשמונאים ב' מקבל יתר תוקף בספר חשמונאים ד', שם מותם הוא כקרבן המכפר. ובמקור יהודי פנימי, מדרש ספרי, מובע הרעיון, שהריגתם של ישראל על-ידי אומות עולם מכפרת עליהם.

יש להניח שבתקופת רומי תפס רעיון זה לא רק לגבי ישו, אלא לגבי כל הרוגי המלכות. יהודים שלא קיבלו את הנצרות האמינו שישו, כשאר הרוגי המלכות, כיפר על עוונות ישראל.

נראה שרעיון מיתולוגי זה היה נפוץ באותם הימים. הרעיון נצטרף אחר כך לאמונה הנוצרית שישו הוא המשיח עם הדמות העילאית של בר-אנש, וכך נוצר מעין זיווג בין הרעיונות היהודיים הנשגבים בקשר למשיח, שלא תפסו מקום כה חשוב בעולמם של החכמים, לבין רעיון הכפרה של ישו, שהפכה בנצרות לכפרה בלעדית על-ידו. כלומר, הנוצרים אינם מאמינים שקדושיהם מכפרים על עוונותיהם כאמונת היהודים מאז ומתמיד, אלא שכפרת העוונות על-ידי דמו של ישו שמורה רק לבן האלוהים - לישו עצמו.

לסיכום, הביוגרפיה השמימית שבברית החדשה מורכבת כולה ממוטיבים יהודיים: ישו המשיח קיים לפני בריאת העולם; הוא בא לעולם, או אפילו בורא את העולם ; הוא לובש בשר - זהו חידוש, ואחר כך מושיע; הוא המשיח - בר-אנש, האדם האחרון, והוא מכפר כל העוונות, כדוגמת אלה שכיפרו על עוונות ישראל, וקם לתחייה.

המלה "כריסטוס", שהיא תרגום של המלה משיח, מופיעה כבר בתרגום השבעים, וכן בברית החדשה. הנוצרים, שהתרחקו מהיהדות, לא הבינו את המלה כריסטוס ופרשוה רק ככינוי נוסף של ישו. הם לא הבינו בדרך-כלל את המושג משיח כמושיע ישראל. אבל אולי דווקא בגלל שינוי זה במבנה אמונתם המשיחית של הנצרות שמרה הברית החדשה תפיסות יהודיות מתקופת בית שני.

ביבליוגרפיה:
כותר: מושג המשיח
שם  הספר: המקורות היהודיים של הנצרות
מחבר: פלוסר, דוד (פרופ')
תאריך: תש"מ, 1980
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. בשער גם: מטכ"ל - קצין חינוך ראשי - גלי צה"ל.
3. עורך הספריה: יואל רפל.
4. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
5. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ט' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית