תחבולותיהם של פרימאטים

האם קופי אדם מסוגלים להונות מתוך כוונה תחילה - האם הם יכולים לשקר ולדעת שהם משקרים? והאם גם אתה תוכל לדעת זאת?

בסרט "שקרן שקרן" מגלם ג'ים קרי דמות אדם, פלטשר ריד, החי בתוך עולם של שקרים. הוא משקר לא רק כעורך דין אלא גם כהורה, ממציא תירוצים כדי להצדיק בפני בנו איחור או הפרת הבטחה. הבן, מקס, מביע משאלה שאביו, פעם אחת, במשך יום שלם יאמר רק אמת. משאלתו מתגשמת ותוצאותיה הרסניות: פלטשר מכנה את עמיתיו לעבודה מוקיונים, מסתבך עם שוטר שביקש ממנו לעצור בצד הדרך, ולבסוף מכעיס כל כך את אשתו לשעבר עד שזו מחליטה להינשא מחדש ולעבור לעיר אחרת יחד עם הבן.

תלאותיו של פלטשר מעוררות צחוק מאחר שכולנו מבינים מה פרוש לעוות את האמת, וברור לנו כמה קשים היו החיים אילו פשוט אמרנו את כל מה שאנו חושבים. התודעה מקנה לנו כלים לא רק לחשוב על האמונות שלנו, אלא גם לזהות מה הם הדברים שאחרים עשויים להאמין בהם, ולתמרן באופן המאפשר, אם אנו ערמומיים די הצורך, לשנות את האמונות של חברינו ואויבינו. יכולת זו נובעת מהמוח החברתי שלנו וממעגלי החשיבה המופלאים שבו. כאשר מסלולים אלה נפגעים, התוצאה עלולה להיות הופעתן של בעיות פסיכולוגיות הרסניות. חולים הסובלים מאוטיזם, לדוגמה, חווים לעיתים קרובות צורה של "עיוורון נפשי", אי יכולת להסיק מתוך התנהגות הזולת את רגשותיו, רצונותיו ואמונותיו.

האם בני אנוש בוגרים בריאים הם היחידים בעלי היכולת להבין מה עובר בראשו של האחר? האם אנחנו בעלי החיים היחידים שמסוגלים לשקר? למען האמת, איננו יודעים עדיין - אך לנוכח המאבק על הישרדות והעמדת צאצאים, לא נופתע לגלות שבתהליך הברירה הטבעית בעלי חיים אחרים פיתחו אסטרטגיות על מנת להוליך שולל את היריב ולהנות מפירות הרמייה. האתגר הניצב בפני החוקרים המתעניינים בשאלת הרמייה בקרב בעלי חיים אחרים הוא להבחין בין הזייפנים לבין האמנים האמיתיים, בין אלה הנראים כאילו הם מודעים לאופן בו השיטה פועלת לבין אלה היודעים באמת.

דמיינו לעצמכם שאתם פוסעים על שפת הים. לפתע מתגלית נקבת חופמי - ציפור גדה נפוצה. במקום לברוח מכם היא עטה לעברכם, צוללת, ומסתחררת על הקרקע כאילו כנפיה פגועות. סקרנותכם מתעוררת ואתם מתקרבים בזהירות. כשאתם קרובים, היא מתעופפת. היא משכה את תשומת לבכם, גרמה לכם לסטות ממסלולכם, פיתתה אתכם כדי שתתרחקו מהביצים אליהן התקרבתם בלי כוונה. נפלתם קרבן לתרמית! נקבת החופמי אינה פצועה. היא מעמידה פנים. היא מבצעת - ומשנה - את משחק הפנטומימה רק בנוכחות קהל המגלה עניין, מי שנראה כאילו הוא עלול להתנכל לביציה. הפסיכולוגית קרולין ריסטו (Ristau) מאוניברסיטת רוקפלר הראתה, שאם הטורף הפוטנציאלי מתקרב כשמבטו מופנה הלאה מהקן, קרוב לוודאי שנקבת החופמי לא תעשה דבר. אולם אם הטורף מתקרב כשמבטו מופנה לעבר הקן, הציפור תמהר לנצל את כישרון המשחק שלה להצגת הפציעה. נראה שנקבת החופמי רגישה להתנהגותו של הטורף ובאמתחתה רפרטואר עשיר לצורך ביצוע התרמית.

האם נקבת החופמי מודעת להטעיה? האם היא מבינה מדוע ההטעיה מצליחה ומה עלול לגרום לה להיכשל? אם כן, אזי צפוי שהיא תהיה מסוגלת ליישם ידע זה בכל מצב אחר - לא רק נוכח איום של טורף. האם היא מבינה שההצגה אינה יעילה ברגע שהטורף כבר איתר את הקן? באופן כללי יותר, האם נקבת החופמי מבינה שהשקר פועל רק כל עוד הקהל אינו מודע לכוונותיה? למרבה הצער, אין בידינו תשובות לשאלות אלה. אין לנו ראיות לכך שנקבות החופמי משתמשות בכושרן להטעות בהקשרים אחרים מאשר איום של טורף.

אם לא ציפורים, מה בנוגע לחברינו הפרימאטים, הקרובים אלינו יותר? במהלך העשור האחרון הצטברו בידי חוקרי הפרימאטים דוגמאות רבות של תרמיות לכאורה, בהן קוף אדם או קוף אחר מזייף מידע באופן פעיל או מסתיר אותו. שלא כמו נקבת החופמי, נראה שקופים אינם מגבילים נוהג זה להקשר אחד בלבד. אנדרו ויטן וריצ'רד בירן (Whiten, Byrne), מאוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד כתבו שמתוך מקרים אלו של הטעיה טקטית מצטיירים הקופים וקופי האדם כיצורים מקיאבליים1 אשר יום ולילה מתכננים דרכי פעולה כדי לזכות ביתרון בתוך קבוצתם. תרחיש אופייני עשוי להיות מעין זה: שימפנזה אחד, בראותו שימפנזה שני מתקרב, מסתיר מעט מזון. הקוף השני לכאורה אינו מבחין בנעשה ומתרחק בשלווה, אך בהמשך נחבא מאחורי עץ, על מנת להגיח מאחוריו ולחטוף את המזון ברגע שהקוף הראשון שולף אותו חזרה. והנה תרחיש מפתיע אחר: זכר שימפנזה זוטר, מגורה על ידי נקבה שהיא עבורו מחוץ לתחום, מסתיר את זקפתו מעינו של הזכר השולט.

אם נקבל תצפיות אלה כפי שהן נראות, נאלץ להסיק שתי מסקנות: ראשית, שכמה מהפרימאטים הלא-אנושיים מרמים את חבריהם באופן פעיל, ושנית, שבנוסף לידיעתם איך לרמות, הם גם מבינים שהם מרמים. נראה שהם מודעים למה שהם מאמינים כמו גם לאמונות של אחרים, ויודעים גם שבדרכי פעולה מסוימות הם יכולים לשנות אמונות של אחרים.

ואולם, באורח פרדוכסלי, תוצאות ניסויים אינן תומכות במסקנות אלה. על פי הממצאים, המהלכים המקיאבליים של קופי השימפנזה משקפים מצב מוזר אף יותר, והוא שהקופים יודעים כיצד לרמות אך אינם יודעים שהם עושים זאת. על מנת להבין סוגיה זו, נבחן את האופן בו אנו בני האדם רוכשים מערכת של אמונות ורצונות, מערכת ייצוג שהפסיכולוג דויד פרימק (Premack) מאוניברסיטת פנסילבניה מכנה אותה בשם "התיאוריה של התודעה". ילדים בגיל שלוש עוקבים אחר מבטי הזולת ולרוב יודעים שיש קשר בין הכיוון אליו מפנה אדם את מבטו לבין מה שאותו אדם רואה. הם יודעים לשחק ב"נדמה לי" ומבינים מקצת מן ההבדלים המשמעותיים בין עצמים חיים לדוממים. אך למרות היותם מתוחכמים יחסית, לילדים אלה חסרה ההבנה לגבי תוכן האמונות של האחרים ומקורן.

הבה נתבונן בדוגמה הבאה: ילד צופה בתיאטרון בובות שבו מופיעות שתי דמויות: סאלי ואן. סאלי משחקת בכדור, אחר כך מניחה אותו בתוך סלסלה ויוצאת. בהעדרה של סאלי, אן מוציאה את הכדור מתוך הסלסלה ומניחה אותו בקופסה. סאלי חוזרת. כאשר נשאלים הילדים "היכן תחפש סאלי את הכדור?", בני ארבע עונים, "בסלסלה", בהבינם שסאלי מאמינה (בטעות) שהכדור נמצא עדיין במקום בו השאירה אותו. לעומתם, ילדים בני שלוש - וגם רוב הילדים האוטיסטים - יאמרו "בקופסה". הם מניחים שאין הבדל בין הידע שלהם לזה של אחרים. הם מתעלמים מגורם מכריע: מה שאדם אחר רואה קובע במידע רבה את מה שהוא או היא יודעים. נראה שבני השלוש אינם תופסים את הרעיון של אמונה מוטעית. עקב כך, כושרם לשקר נופל מזה של המבוגרים.

פרימק היה הראשון אשר ערך ניסויי מעבדה כדי לחקור את השאלה האם שימפנזים יכולים לרמות על ידי תמרון אמונותיהם של אחרים. הניסוי הראשון, אותו ערך באמצע שנות השבעים יחד עם הפסיכולוג גאי וודרוף (Woodruff), נועד לבדוק האם שימפנזים מסוגלים להצביע על מיקומו של מחבוא מזון בפני מאמן המשתף אתם פעולה ותמיד מתחלק בשלל. אך למנוע מידע זה ממאמן אכזרי ואינו משתף פעולה אשר אוכל את כל המזון ברגע שמיקומו נחשף. לאחר למעלה ממאה ניסויי תרגול, שלושה מתוך ארבעת השימפנזים הצביעו על מיקום המזון בפני שני המאמנים, הווה אומר, כשלו במשימה "לשקר" על ידי מניעת מידע. הקוף הרביעי, לאחר למעלה מ-25 ניסויים, התחיל להצביע על מקום המחבוא בפני המאמן אשר שיתף אותו במזון ומנע מידע זה מהמאמן האחר. השלב השני, אשר נערך שישה חודשים אחר כך, הניב תוצאות מעט יותר טובות: שניים השימפנזים לא רק מנעו את המידע שברשותם אודות מיקום המזון, אלא אף הצביעו על מיקום מוטעה. ה"שקר" הופיע, אם כך, לאחר כמה מאות ניסויים.

השלב השלישי כלל היפוך תפקידים: הקופים היו אמורים לקבל מהמאמן מידע אודות מיקום המזון. בתחילה לא היה הבדל בהתייחסות לשני המאמנים. לאחר כ-40 ניסויים אחד הקופים גילה שהמאמן הלא משתף סיפק מידע כוזב. קוף אחר לא גילה זאת עד הסוף, ולשני הנותרים נדרשו כ-150 ניסויים. כאשר מבחן זהה נערך עשרה חודשים מאוחר יותר, כל הנבדקים השתפרו: הם הצביעו על מיקום המזון בפני המאמן המשתף או עקבו אחר הנחיותיו, אך מנעו מידע או סיפקו מידע כוזב למאמן הלא משתף. באופן ברור כל השימפנזים למדו דבר מה. אך מה הוא?

הניסוי של פרימק ווודרוף נערך על פי הדגם המקובל בניסויי למידה בבעלי חיים. הוא דרש שלב ראשוני של אימון, שבמהלכו השימפנזים למדו להצביע על מיקום המזון, ואחריו בא מבחן ההעברה הקובע. אולם במבחן מסוג זה מסתמנת בעייתיות מסוימת. הואיל ובמבחן יש רק שתי אפשרויות בחירה (להצביע על מכל המזון הריק או המלא), לבחירה אקראית יש הסתברות סטטיסטית גבוהה-יחסית להיות נכונה. יתר על כן, כישלון בניסוי הראשון עשוי בקלות להוביל להצלחה בכל הניסויים הבאים אחריו, בלא שהנבחן יבין כלל את השאלה. ייתכן שלאחר שבניסוי הראשון הנבדק לא קיבל מזון - למרות שהצביע על המכל הנכון - בכל הניסויים העוקבים הוא פשוט יבחר במכל השני. לדוגמה, יתכן שהנבחן יצביע על המכל הריק במקום על המלא, לאחר שבניסוי הראשון הצביע על המכל המלא בפני המאמן הלא משתף ולא קיבל ממנו מזון. אפילו בשלב הסופי של הניסוי של פרימק ווודרוף, אשר נערך בתוך שנתיים של אימון, לשימפנזים נדרשו עדיין מספר ניסויים לפני שהחלו לבצע את המהלכים הנכונים. הם למדו להבחין בין שני המאמנים באופן ברור, אולם לא נמצאו כאן, כפי שקבע פרימק, ראיות מוצקות לקיומה של הטעיה מכוונת.

מאז עבודתו החלוצית של פרימק, מחקרים ניסויים התמקדו יותר בחקר יחידות המבנה של תיאורית התודעה מאשר בהטעיה אצל פרימאטים כנושא בפני עצמו. אחד משטחי המחקר הפעילים עוסק בהבחנה בין ראיה לידיעה. האם קופים וקופי אדם מבינים שהידע של הפרט נקבע במידה רבה על ידי מה שהוא רואה? ויטן ובירן סבורים שכן. סדרת הניסויים של האנתרופולוג דניאל פובינלי (Povinelli) מהמרכז למחקר "ניו איבריה" בלואיזיאנה מצביעה על מסקנה הפוכה.

פובינלי אימן שימפנזים צעירים להושיט יד דרך פתח בתוך מחיצה שקופה ולבקש מזון ממטפל שניצב ממול. ניסויים עוקבים כללו שני מטפלים: מטפל אשר יכול היה לראות את הקופים, ואחר שלא יכול היה לראותם, בין אם מהסיבה שגבו היה מופנה אליהם ובין אם בגלל שעיניו היו מכוסות בצעיף או שק או חבויות מאחורי מסך. באורח מפתיע, קופי השימפנזה לא הראו כל העדפה לבקש מזון מהמטפל שיכול לראותם. גם קופים אחרים כשלו כאשר נבחנו באורח דומה. אנו יכולים להסיק אם כך שהפרימאטים הלא-אנושיים אינם קושרים בין מה שהאחר רואה ובין הידע שברשותו, אך הם זייפני ההטעיה, הם יודעים כיצד לרמות מבלי לדעת שהם מרמים.

ואולם אופן ההבנה והקשר שלה לבעיית האמונה המוטעית עשוי להיות תלוי באופן בו שאלה זו נבדקת. בניסויים שערכו בבני אדם הפסיכולוגים ההתנהגותיים ונדי קלמנס וג'וזף פרנר (Clements, Perner) מאוניברסיטת ססקס, ניסויים הדומים למבחני "סאלי ואן", התגלתה תפנית מעניינת. הם הבחינו שבתגובה לשאלה היכן תחפש סאלי את הכדור, בני השלוש מביטים קודם אל הסלסלה, ולמרות זאת עונים "בקופסה". במקום כלשהו לאורך המסלול בין ההסתכלות לדיבור ישנה טעות בעיבוד הנתונים. לדעתם של קלמנס ופרנר ייתכן שבשלבי ההתפתחות המוקדמים הילד יוצר ציפיות נכונות אך אינו מסוגל לשפוט על פיהן את התנהגות האחרים. במובן מסוים, הוא לוקה בעוורון הנפש. רק בסביבות גיל ארבע הילדים רוכשים הבנה מודעת יותר ביחס לאמונות של אחרים ולהבדל בינן לבין אמונותיהם שלהם. מחקרם של קלמנס ופרנר מראה שניתן לחקור סוגי ידע מסוימים בהעדר שפה. אנו יכולים להשתמש בדפוסי ההתבוננות בתור חלון אל תודעתם של ילדים צעירים.

האם הדבר עשוי לתפוס גם במקרה של פרימאטים? האם קשב ראייתי יכול לחשוף רמות הבנה אשר נבדלות מתגובות כגון הושטת יד, הצבעה או נגיעה? על מנת לחקור שאלה זו, תלמידי ואני השתמשנו בקורטוב של קוסמות, שיטה הידועה בקרב אנשי המקצוע בשם הפרת הצפי. במספר מילים, הקוסם לוכד את הקשב הראייתי שלנו כיוון שהוא מפר את ציפיותינו (אנו לא מצפים ששפן יקפוץ מתוך מגבעת). ומאחר שציפיות נגזרות מן הידע - מאוסף של אמונות אודות העולם - אנו יכולים לגלות למה מצפה פרט מסוים בכך שנעקוב אחר הקשב הראייתי שלו. אירועים התואמים את האופן בו העולם אמור לדעתנו להתנהל אינם תופסים את תשומת ליבנו. אולם הפרות למיניהן אמורות למשוך את הקשב הראייתי של כל יצור המעוניין להתבונן.

השתמשנו בשיטה זו בתוך מושבה של טמרינים רעמתיים בשביה. טמרינים הם פרימאטים קטנים, החיים ביערות הגשם של קולומביה. הניסוי, הוא גרסה לא מילולית של בעיית האמונה המוטעית במבחן סאלי ואן. טמרין צופה באדם (נקרא לו ג'ו) הנכנס לחדר. ג'ו מתיישב, אוכל תפוח, מגיש פיסה לטמרין, ואחר כך מניח את שארית התפוח בתוך אחת משתי קופסאות אטומות. בזמן שג'ו עוזב את החדר, הנסיין מעביר את התפוח מהקופסה הראשונה לשניה. אם הטמרין מבין את נקודת ראותו של האחר, הוא יצפה שג'ו יחפש בשובו את התפוח בקופסה הראשונה. בדומה לסאלי, לג'ו אמונה מוטעית: הוא מאמין שהתפוח מצוי עדיין בקופסה בה השתמש. אין לצפות שג'ו יחפש את התפוח בקופסה השניה ופעולה כזאת אמורה למשוך התבוננות ממושכת יותר מצד הטמרין.

יתכן, כמובן, שהטמרין יתבונן בג'ו זמן ממושך יותר רק מכיוון שג'ו מתקרב אל התפוח, שבו הטמרין עצמו מעוניין לא פחות. על מנת לדחות אפשרות זו, ערכנו את הניסוי בגרסה שניה, זהה לראשונה פרט לכך שהפעם ג'ו נותר בחדר והתבונן בנסיין המשנה את מקום התפוח. במקרה זה צפוי היה שהטמרין יופתע לראות את ג'ו מחפש את התפוח בקופסה הראשונה, לאחר שהיה עד להעברתו. ואכן, הטמרינים התבוננו זמן רב יותר באירועים הלא צפויים. נראה שבאופן עקבי הם ציפו מג'ו לנהוג על פי הידע שברשותו.

ממצאים חדשים אלה זקוקים עדיין לאישור מחודש ועד אז יש להתייחס אליהם בזהירות. יחד עם זאת, הם מעלים מספר שאלות נוקבות: האם הטמרינים מצליחים במשימה משום שהם מבינים את הרעיון של אמונה מוטעית? אם כן הדבר, האם בעלי חיים אחרים, כולל תינוקות שזה עתה נולדו וילדים אוטיסטים, מסוגלים לעבור מבחן כזה? האם ניתן להעמיד בו שימפנזים?

עדיין אין בידינו תשובות. ייתכן שהשיטה של הפרת הצפי היא מדד רגיש יותר מאחרים לבחון מה ייצור חי יודע; אולי יודע - אך באיזה מובן? יתכן שהאופן בו טמרין מבין את רעיון האמונה המוטעית - אם אכן יש לו הבנה כזו - דומה לזה של ילד בן שלוש. יתכן שטמרינים, וכמוהם מינים אחרים, מסוגלים לחזות התנהגויות בלי להבין באמת את הסיבה לחיזויים. יתכן כי קופים וקופי אדם יודעים איך לנהוג על סמך מידע מסוים, אך אינם יודעים שפעולותיהם מבוססות על אוסף של אמונות.

הטבע מותיר בידינו חידה מופלאה. בעלי חיים מכל המינים מבצעים תרמיות. גחלילית טורפת מפתה את הקרבן על ידי חיקוי אותות ההזדווגות של טרפה; גמל שלמה, מחוסר הגנה בעת השלה, מרמה את הפולש באמצעות הצגת התנהגות אלימה; נקבת החופמי מעמידה פני פצועה למשוך טורפים הרחק מגוזליה. ייתכן כי ,במהלך האבולוציה אורגניזמים מסויימים רכשו את ההבנה שהם מרמים. מאורע זה היה שלב ההארה של החשיבה והתעוררות התודעה. הוא איפשר לא רק את קיומה של תרמית מקיאבלית אמיתית, אלא גם התבוננות עצמית, מודעות למוות, והבנת הסיבות והאופנים בהם מערכות של אמונות מתקרבות ומתרחקות זו מזו. אין ספק שאנחנו, בני האדם, מהווים חלק בהארה זו. ואולם עלינו לקבוע עדיין מתי וכיצד היא החלה - או מדוע.

1. מקיאבליזם - ערמה נטולת מצפון למטרת תועלת, על שמו של מחבר הספר "הנסיך" נ. מקיאבלי.