עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה וארכיאולוגיה
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
הממצאים הארכיאולוגיים הם חלקיים ואילמים כשלעצמם. לעומתם, הטקסטים העתיקים הם לכאורה מפורטים וישירים. האמנם, או שיש בהם שיבושים, סתירות פנימיות ומגמתיות? ואם יש ניגוד בין הממצאים לבין הטקסט, למי יש להאמין? אגב – מי בדיוק הרג את גלית?



האות הכתובה
מחבר: רוני רייך


הממצאים הארכיאולוגיים הם חלקיים ואילמים כשלעצמם. לעומתם, הטקסטים העתיקים הם לכאורה מפורטים וישירים. האמנם, או שיש בהם שיבושים, סתירות פנימיות ומגמתיות? ואם יש ניגוד בין הממצאים לבין הטקסט, למי יש להאמין? אגב – מי בדיוק הרג את גלית?

הכתב הומצא בראשית האלף השלישי לפני הספירה הנוצרית, פחות או יותר בעת ובעונה אחת במצרים ובדרום מסופוטמיה. מאורע מכריע זה החל את העידן ההיסטורי בתולדות האדם, עידן הנמשך כחמשת אלפים שנה. פרק זמן קצר זה מהווה אך מספר אלפיות ממשך כל קיומו של האדם עלי אדמות, אך הוא ללא ספק ידוע יותר, מורכב יותר ומעניין יותר ממה שקדם לו.

יש שייקבלו משפט זה כפשוטו; חובבי התרבויות הפרהיסטוריות אולי יחלקו עלי וייטענו שהמחקר הפרהיסטורי מעניין יותר מזה ההיסטורי. אבל בטענה שלי כלול קושי נוסף – המלה "ידוע". האם מה שאנו יודעים על-פי התעודות הכתובות שנותרו מימי קדם אמנם התקיים; ואם אמנם התקיים, האם הוא התרחש כפי שהוא מתואר בטקסטים הקדושים?

כל טקסט נכתב בידי אדם למען מטרה מסויימת, ובשל כך הוא לוקה בשני חסרונות. התכונה האחת היא שהוא חשוד תמיד בסובייקטיביות, במגמתיות.

הדבר נכון בין אם מדובר בסיפור או במאמר, ובין אם מדובר במלה אחת או אף באות אחת (למשל: אות המייצגת מפלגה בבחירות), שהרי עצם בחירת האות לשם רישומה, אין הוא עניין שבאקראי.

התכונה השנייה האופיינית לטקסט היא העובדה שהוא בר-עריכה. עורך יכול להניח לפניו מקורות כתובים שונים, שנכתבו בידי אנשים שונים, בתקופות שונות ולמטרות שונות, ולהעתיק מהם, בסדר הנראה לו, קטעים שונים, וכך להרכיב סיפור מעשה הנראה אחיד למדי, כאילו נכתב במקור כרצף אחד ומבטא מציאות אחת. אם המקורות העומדים לרשותו נכתבו בתקופות שונות, הרי שחיבורם לכדי סיפור אחד עלול לתאר מציאות שמעולם לא התקיימה למעשה.

גם התנ"ך הוא טקסט. רבים מאמינים כי נמסר כולו, ככתבו וכלשונו, מידי שמיים. חוגים אחרים בציבור, והמדענים בכלל, מאמינים כי נכתב בידי אדם. אכן, יש בתנ"ך סוגות (ז'אנרים) של כתיבה שניתן לומר שנכתבו בהשראה "אלוהית, דתית, מיסטית" – כמו קטעי התפילה והשירה הקדומים, אך סוגות כתיבה אחרות הן היסטוריוגרפיה, ומעידות על כתב-מתאר, המנסה לרדת בדיוקי כתיבתו עד לפרטים הקטנים. יש במקרא גם טקסטים שהם לא יותר מרשימות פריטים ורשימות שמיות, משעממות למדי למשמע ולמקרא, אך חשובות מאוד להיסטוריונים.

העורך של הטקסט המקראי לא תמיד עשה עבודה מושלמת. בקריאה בוחנת של הטקסט ניתן להבחין לא פעם בעריכה לא קפדנית, בטעויות העתקה של סופר, בטעויות הגהה, וכדומה. יש לציין כי לאי-דיוקים אלה יש חשיבות עצומה, שכן חוקרי המקרא יכולים לעקוב באמצעותם אחר אופן עריכתו של המקרא. הבה נבדוק דוגמה קטנה, ידועה לכל.

מי הרג את גלית?

את סיפור הקרב שבין דוד וגלית מכיר כל אדם. זהו אחד הידועים שבסיפורי המקרא. הנה לפניכם תיאור רגע השיא, שבו מתוארת הריגת גלית בידי דוד (בתוספת קלה של אימות קריאה, בקיטועים ובהדגשות).

קטע 1

"... ויצא איש הביניים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת, גבהו שש אמות וזרת. וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת. ומצחת נחושת על רגליו וכידון נחושת בין כתפיו. וחץ [קרי: ועץ] חניתו כמנור ארגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונושא הצנה הולך לפניו [...] וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו [...] ויך את הפלשתי וימתהו וחרב אין ביד דוד.."
(שמואל א י"ז 4-7, 49-50)

אבל ראוי להביא כאן ידיעה אחרת מן המקרא, שאיננה מוכרת לקהל הרחב, ועומדת לכאורה בסתירה לסיפור הידוע. מספר פרקים בהמשך אנו קוראים:

קטע 2

".. ותהי עוד המלחמה בגוב עם פלשתים ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים"
(שמואל ב' כ"א 19)

קטע 3

ובטקסט המקביל בדברי הימים א' כ' 5 מסופר:
".. ותהי עוד מלחמה את פלשתים, ויך אלחנן בן יעור [קרי: יעיר] את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים".

מי הרג, אפוא, את גלית? דוד בן ישי או אלחנן בן יערי? האם מדובר כאן באותו אירוע או שמדובר בשני אירועים נפרדים שבהם גיבורים בני בית לחם שביהודה, הרגו אנשי צבא פלשתיים מגת בשם גלית? ואולי הרג דוד את גלית, ואילו לפי קטע 3 הרג אלחנן את לחמי, שהוא גיבור פלשתי אחר? אבל השוואה בין קטע 2 לקטע 3 מלמדת כי לחמי איננו שם של גיבור פלשתי, אלא שיבוש של המושג "בית הלחמי" המופיע בשלמותו בקטע 2 (ויש בקטעים האלה עוד כמה שיבושים של המעתיק: בקטע 2 המילה 'ארגים' אינה במקומה; בקטע 3 נכתב שם אבי אלחנן כ: יעור, ועוד).

ההערה של הסופר המקראי בדבר הצורה המוזרה של חניתו של הלוחם הפלשתי – הנראה "כמנור אורגים" (ככל הנראה תיאור של מוט החנית שיש לה בקצה לולאה מוזרה המשמשת להטלתה), המופיעה בשני התיאורים, עשויה לאשש את ההנחה כי אמנם מדובר באותו גיבור פלשתי ענק בשם גלית. אם כך, הייתכן שנהרג פעמיים? פעם בידי דוד ופעם בידי אלחנן? במציאות הדבר איננו אפשרי, אבל בכתיבה הדבר האפשרי, אם לסופר יש מגמה ברורה, למשל – להצמיד סיפור גבורה אמיתי, שאירע ללוחם בשם אלחנן בן יערי מבית לחם, ללוחם אחר מבית לחם, הלוא הוא דוד בן ישי, שזה עתה עלה למלוכה, והוא זקוק לחיזוקים בדמות עלילות גבורה שסופריו יספרו אודותיו כדי לזכות באהדת העם, ולמען ההיסטוריה.

אך אולי אפשרי הסבר נוסף, לפיו אלחנן בן יערי איננו אלא דוד בן ישי בכבודו ובעצמו. הסבר זה, אם הוא נכון, יפתור באחת את השאלה מי הרג את גלית. זהו אותו האיש עצמו, שנשא כנראה שני שמות. שמו האמיתי, בו כונה עם היוולדו, היה אלחנן – שם פרטי לגבר שהיה שגור בבית לחם ביהודה (זה גם שמו הפרטי של אחד מגיבורי דוד), ואילו כינויו – דוד, ניתן לו כשעלה למלוכה. כינוי זה הוא יחידאי במקרא, וניתן רק למלך ישראל, מקים השושלת.

תאמרו, שקריאת הטקסטים כפשוטם תגלה בעליל שמדובר באנשים שונים, שהרי שמות אבותיהם שונים: ישי (אבי דוד) מול יערי (אבי אלחנן). אבל כבר הסבו חוקרים את תשומת הלב לצורה המיוחדת של השם יערי. תארו לכם שבשעת עריכת הטקסט של קטעים 2 ו-3, העתיק העורך קטע מסויים ושיבש את אחת האותיות. אם הדבר נעשה בתקופת שיבת ציון (המאה ה-6 לפנה"ס ואילך), או זמן מועט אחר-כך, כאשר הכתב המרובע (המכונה בפי החוקרים בשם הכתב היהודי) כבר היה בשימוש (הוא למעשה אבי הכתב המצוי בשימוש עד ימינו ואשר בו נדפסות שורות אלה), אזי העתקתה המשובשת של האות שי"ן עשויה ליצור שתי אותיות חדשות. שלושת הענפים שממנה מורכבת האות שי"ן עלולים להיקטע כך ששני הענפים הימניים יתנתקו מן הענף השמאלי. וכך מן האות שי"ן – ש – יווצרו שני סימנים שהימני מביניהם דומה לאות עי"ן, והשמאלי – לאות רי"ש – ער, והרי לכם כיצד השם ישי (אבי דוד) עלול היה להשתבש לשם יערי (אבי אלחנן). על-פי השערה זו נמצאנו למדים שהטקסט המקראי מכיר, כנראה, ארוע אחד בלבד שבו השתתפו אלחנן-דוד בן ישי (ששובש בהעתקה ליערי) מול גלית הגתי.

אילו היה בידינו מקור כתוב אחד נוסף, חיצוני למקרא, שאיננו תלוי בו, ניתן היה לאשש (או להזים) את השערותינו. אלא שאין מקור כתוב נוסף למלחמת דוד וגלית.

אילו היה בידינו ממצא ארכיאולוגי מובהק ממקום הארוע (שרידי כלי נשק עם כתובת מתאימה) הרי היתה בכך ראיה מכרעת לאישוש הסוגיה. למרבה הצער ראייה כזו משדה הקרב עדיין לא נמצאה, וגם שדה הקרב המדוייק איננו ידוע לאשורו.

מגיפה או טבח?

פרט לתכנים הרוחניים שיוצר האדם בתודעתו ומעלה אותם על הכתב, יוצר האדם גם יצירה חומרית, מוחשית, כגון: כלים, חפצים ובניינים, בין במו ידיו, בין באמצעות מכשירים. תחילה עשה זאת באבן ובעצם, ומאז האלף השביעי לפסה"נ – בחרס. מרבית היצירה החומרית (או התרבות החומרית, כפי שהיא מכונה בעגה הארכיאולוגית) היא יצירה שימושית. היא תוצאה ישירה של מציאות ששררה ברגע מסויים. לפיכך שרידים ארכיאולוגיים משיחים לתומם ואינם חשודים מראש בחוסר אובייקטיביות כפי שיש להתייחס לטקסט. שרידים ארכיאולוגיים יש לחשוף באופן שכל קבוצת שרידים שהתקיימה בתקופה מסויימת (והיא משתייכת לשכבת שרידים אחת) תיחשף כשהיא מבודדת ומופרדת משכבת שרידים שקדמה לה או שבאה בעקבותיה. מה קורה כאשר ניתן לעמת בין מציאות המתוארת לכאורה בטקסט לבין ממצאים ארכיאולוגים שמקורם, כביכול, בתקופה ובאיזור המתוארים בטקסט? לאיזה מן המקורות – הכתוב או החומרי – יתרון או מעמד עדיף על משנהו? מתי לפנינו מצב שבו נוכל לומר בעליל כי יש התאמה בין סוגי המקורות, ומה יהיה על מצב שבו יש סתירה ברורה בין המתואר על-ידי השניים?

הנה דוגמה קצרה להתאמה בין הטקסטים ההיסטוריים לבין הממצאים הארכיאולוגיים.

המקורות ההיסטורים של שלהי התקופה הביזאנטית מספרים על אירוע טראומטי שהיה מנת חלקה של הקהילה הנוצרית בירושלים בעת כיבושה בידי הפרסים בשנת 614 לספירה. משנכבשה העיר, ערכו הכובשים טבח בתושביה. משעזבו הכובשים, נטל על עצמו נוצרי בשם תומאס לאסוף את אלפי הגוויות ולקוברן בקברי-אחים במקומות שונים בעיר. מן הפעולה נותרו רשימות מסודרות של מקומות הקבורה ושל מספר הנקברים בכל מקום. אחד המקומות הנזכרים הוא אתר בשם "בריכת ממילא".

בחפירות שנערכו באיזור ממילא הסמוך לשער יפו בירושלים נחשפה, בין היתר, מערה ובה שרידים של קבורה המונית. מיד עם הגילוי עלתה השאלה אם אין מדובר באחד ממקומות הקבורה המתקשרים לטבח הפרסי. כתובת יוונית, תליונים דמויי צלב שנמצאו בין שרידי הנקברים ונתונים נוספים העידו שאכן מדובר בנוצרים. ואולם במקורות ההיסטוריים מסופר גם על מגיפה קטלנית שהתרחשה במזרח האימפריה הביזאנטית בשנת 543 לספירה. האם הקבר שנחשף הוא קבר הרוגי הטבח או המתים במגיפה?

אנתרופולוג רשות העתיקות, יוסי נגר, בדק את העצמות. הוא מצא כי הגיל הממוצע של הנקברים צעיר באופן מובהק מן הגיל הממוצע האופייני לאוכלוסייה רגילה של בית קברות. עדות זו מצביעה על כי במערה לא נקברו מתים שהלכו לעולם בשיבה טובה, אלא בני אדם שנקטלו על-ידי גורם שלא הבחין בגיל: צעירים, בוגרים וזקנים גם יחד. אכן, גם מגיפה וגם טבח אינם עורכים הבחנות גיל. משנוקו וזוהו המטבעות שנמצאו בין עצמות הנקברים התברר זמנה של הקבורה במערה מעל לכל ספק. המטבע המאוחר ביותר הוא זה שקובע, וזה שנמצא במערה היה משל הקיסר הביזאנטי פוקאס (שלט בין השנים 602-610 לספירה). המגיפה כגורם המוות ירדה אפוא מן הפרק, שהרי קדמה למטבע המאוחר ביותר. הקבורה ההמונית במערה נקשרת בבירור לטבח הפרסי. הממצא הארכיאולוגי תרם אפוא נתונים להארת סוגיה זו השייכת לתולדותיה של ירושלים.

מצויות שאלות היסטוריות שממצאים ארכיאולוגיים צריכים היו, לכאורה, להרחיב את ידיעותינו אודותיהן, אך הם אינן עושים זאת.

יהיו חוקרים ציניקנים שיאמרו שהממצאים הארכיאולוגיים רק סיבכו את התמונה שעולה מסיפור מקראי זה או אחר, ואולי מוטב היה שלא היו נמצאים כלל...

היכן האבות?

למרות המחקר הארכיאולוגי האינטנסיבי של ארץ-ישראל לתקופותיה ולאזוריה, לא ניתן עדיין לזהות בצורה מניחה את דעת החוקרים את שרידיה של התקופה המתוארת במקרא וידועה בשם "תקופת האבות". כאשר זוהתה ובודדה מבחינה ארכיאולוגית התקופה המכונה כיום בשם תקופת הברונזה התיכונה א' (המכונה גם בשם "תקופת הביניים ברונזה קדומה/ברונזה תיכונה") מיהרו חוקרים לזהות בה את תקופת האבות. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים כי התרבות בארץ היתה באותה עת תרבות של נוודים. קל היה להצמיד מציאות זו לאבות, המתוארים כבעלי מקנה רב, הנודדים בין הר שכם להר חברון, עם גיחה מקרית להר המוריה. עד כאן טוב ויפה, אלא שהתיאור המקראי מציין במפורש, ומספר פעמים, שהאבות נדדו באיזור שבו התקיימו גם ערים ובהן שכם, חברון, גרר, ושלם. מאחר שאין בתקופת הברונזה התיכונה א' עדויות לקיום ישובי קבע עירוניים, מן הסתם אין תקופה זו מתאימה להיות מזוהה עם "תקופת האבות". את הטקסט המקראי בנושא זה אין אפוא לקבל כפשוטו.

בי מקננת תחושה כי "תקופת האבות" לעולם לא תוכל להיות מזוהה בתקופה או בשכבה ארכיאולוגית מסויימת, משום שסיפורי האבות במקרא הם טקסט ערוך, המשתמש בתיאורי מציאות שמקורם בתקופות שונות, יחד עם סיפורים שהם בעיקרם מיתולוגיים.

דוד מלך ישראל חי ו(הת)קיים?

לאחרונה עלה דוד מלך ישראל על במת הוויכוח האקדמי, אולי באופן החריף ביותר מאי-פעם. קבוצת חוקרים (מובילים בהם חוקרי מקרא והיסטוריונים מקופנהגן ומשפילד) טוענת שדוד מלך ישראל, ולמעשה כל סיפורי המקרא הנוגעים למלכי יהודה במאה ה-10 לפנה"ס, הם בחזקת בדייה ספרותית. זהו לדעתם ניסיון של סופרים ועורכים, בתקופה מאוחרת (בין אם זו תקופת שיבת ציון או התקופה ההלניסטית, כלומר – במאות החמישית עד השניה לפסה"נ), ליצור לשושלת בית דוד סיפור ייסוד, היוצר לגיטימציה לשושלת וקושר אותה עם שבט יהודה, עם העיר ירושלים ועם המקדש לאלוהי ישראל.

לעומת גישה זו, הדעה המקובלת, הנתמכת על-ידי מרבית החוקרים – היסטוריונים, חוקרי מקרא וארכיאולוגים, גורסת כי הסיפור המקראי מתאר במדוייק את ההוויה ההיסטורית כפי שהיתה באמת. דוד המלך הוא אישיות היסטורית, כמו גם בנו שלמה, והממלכה המאוחדת אכן התקיימה כמסופר במקרא.

לפני שנים אחדות נתגלו ברחבה מחוץ לשער העיר דן שבצפון הארץ שבריה של כתובת ממלכתית.

הכתובת כתובה ארמית וזמנה, לפי ההקשר הסטרטיגרפי של מקום הימצאה (כלומר לפי השכבה שבה נמצאה ותאריך שאר הממצאים שנמצאו איתה), המאה ה-9 לפסה"נ. כתובת עתיקה היא שילוב מוצלח של ממצא ארכיאולוגי הנושא על גביו טקסט. למרבה הצער ענייה ארצנו בכתובות בכלל, ובכתובות ממלכתיות, בעלות זיקה לאירועים היסטוריים, בפרט.

הכתובת פוענחה. היא מזכירה, במקוטע, את תוארם ושמם של מלכי ישראל. חשוב ומעניין במיוחד הוא אזכורו של "ביתדוד" (כך במקור).

יתר על כן, הכתובת היא כתובת ממלכתית שהציב מלך ארם בעיר דן לאחר שכבשה. אין מדובר כאן על מישהו ממלכי בית דוד שהנציח, כביכול, את עצמו, וניסה להצביע, כביכול, על אבותיו ה"מיתולוגיים". כאן מדובר במלך ארם, אויבם של מלכי יהודה ומלכי ישראל, שהנציח את נצחונו על בית מלוכה אמיתי ועל מלכים אמיתיים.

גילוי כתובת "ביתדוד" בדן היכה את אסכולת החוקרים הספקנים (ויש המכנים אותם אף ניהיליסטים) מכה קשה. הנה צצה לה לפתע עדות מסייעת מאין כמוה לאמיתות קיומה של שושלת בית דוד. אמנם זמנה של הכתובת איננו מזמן היווסדה של השושלת – בראשית המאה

ה-10 לפסה"נ אלא מעט למעלה ממאה שנים מאוחר יותר, אך היא ראיה נאמנה לקיומה של שושלת מלכים, ביהודה, הנסמכת על ראש שושלת ששמו דוד (כפי שאחאב, מלך ישראל, מכונה בכתובות האשוריות בשם "מלך בית עמרי", על שם אביו מקים השושלת).

ירושלים – התנ"ך והארכיאולוגיה

כשבע שנים לאחר שעלה על כס השלטון בחברון, עזב דוד את עיר האבות. זה לא כבר ייסד שושלת חדשה, שסתמה את הגולל על השושלת הקודמת (שהצליחה להעמיד מתוכה מלך אחד בלבד – שאול). הוא קם וכבש עיר יבוסית בינונית בגודלה ובחשיבותה והעביר אליה את מושב שלטונו כמסופר במקרא (שמואל ב' ה' 4-10; דברי הימים א' י"א 4-9). רק באופן זה יכול היה להביא לידי כך שהמקום יזוהה באופן בלעדי עימו ועם השושלת החדשה שהקים, היא שושלת בית דוד. לא ניתן, כמדומני, להצביע על החלטות רבות בימי קדם שתוצאותיהן מהדהדות בעצם ימינו אלה בעוצמה כל כך חזקה.

מן הראוי לציין כי אין זה מעשה יחיד במינו בתולדות העולם העתיק. מלכים חזקים, ובעיקר כאלה שהשתלטו בכוח על שושלת קודמת ובנו על חורבותיה שושלת חדשה, נהגו כך. עמרי מלך ישראל העביר את בירתו מתרצה לשומרון. סרגון מלך אשור העביר את בירתו מכלח לבירה החדשה שבנה ושמה דור-שרוכין; ואילו בנו, סנחריב, מאס בעיר הענק שזה עתה סיים אביו לבנות, והמשיך והעביר את בירתו לנינוה. במצרים היה זה פרעה אחנאתון, הרפורמאטור הדתי, שהעביר את בירתו, במקרה זה כדי להדגיש רעיון דתי, למקום חדש; ויש דוגמאות נוספות. אבל נינוה "העיר הגדולה" היא תל עולם, ואילו ירושלים ציינה זה עתה מלאת שלושת אלפים שנה להפיכתה ל"עיר דוד".

ירושלים נקבעה גם כמקום המקדש לאלוהי ישראל ומקום הפולחן היחיד המותר לו. היה זה רעיון ייחודי, שונה מכל מה שהיה מוכר ברחבי המזרח הקדום באותם ימים. העלאת ארון הברית לירושלים על-ידי דוד, בניית המקדש על-ידי שלמה, ולא פחות, ביצוע הריפורמה הדתית-פולחנית בידי יאשיהו לקראת סוף תקופת הבית הראשון, הם שמיקדו את העניין של העם בירושלים.

לשם ביסוס הלגיטימיות של בית דוד על ירושלים, ובעיקר על האתר שנבחר לשמש מקום לבניית המקדש, מציין המקרא במפורש שדוד רכש את גורן ארוונה היבוסי בכסף מלא (שמואל ב' כד 18-25). כך עשו גם מלכים אחרים, מייסדי שושלות חדשות בעת העתיקה. עמרי רכש את הר שומרון מידי שמר אדוני ההר לשם בניית בירתו (מלכים א' טז 24), סרגון מלך אשור רכש את חלקות הקרקע מידי בעליהן לבנות את עירו החדשה דור-שרוכין (וגם הציע שדה תמורת שדה למי שביכר זאת על כסף), וגם את סיפור קניית מערת המכפלה מידי עפרון החיתי יש לראות ברוח זאת.

אך כאשר אנחנו עוברים מן הטקסט המקראי אל הממצא הארכיאולוגי הסוגיה מסתבכת. חפירות ארכיאולוגיות נערכות בירושלים כבר כ-150 שנה. אחד ההישגים של המחקר הארכיאולוגי היה בזיהוי הגבעה עליה מרוכזים השרידים הקדומים ביותר מתולדותיה של העיר. צריך להדגיש שמקומה של עיר דוד לא נשתמר במסורת היהודית, או במסורת כלשהי, מאז ימי קדם ועד העת החדשה. את ההישג הזה יש לזקוף לזכות הארכיאולוגים שפעלו בירושלים. צ'רלס וורן (ראו נספח שמות אנגליים) הבריטי היה הראשון שהחל, בשנת 1867, בחקירת הגבעה הנמוכה המשתרעת מדרום לעיר העתיקה של ירושלים, סמוך למעיין אום א-דרג' (שזוהה אחר-כך עם מעיין הגיחון). עבודותיהם של שיק, גותה, וינסאן ופרקר, וייל, מקאליסטר ודנקן, קראופוט ופיצ'ג'רלד, קניון, שילה ולבסוף כותב שורות אלה, באותה גבעה, ביססו את העובדה שכאן יש לזהות את ירושלים הקדומה היא "עיר דוד", שכן אין מקום אחר בירושלים ובסביבתה הקרובה שבו יש שרידים ארכיאולוגיים מאז שלהי האלף הרביעי לפסה"נ ואילך.

בטקסט המקראי כפשוטו כמעט שלא נזכרות פעולות בנייה גדולות שביצע המלך דוד בירושלים; ביתו של דוד (שמואל ב' ה 11) הוא אולי מפעל הבנייה הגדול ביותר שביצע. הבנאי הגדול של ירושלים, לפי הסיפור המקראי, היה בנו שלמה. בית המקדש לאלוהי ישראל הוא גולת הכותרת של מפעלי הבנייה של שלמה, אך המקרא גם מזכיר את ארמונו וגם שורה של מבנים ממלכתיים נוספים ובהם בית בת פרעה, בית יער הלבנון, המילוא, (מלכים א' ו-ז, ט 15), ועוד. אין עוד עיר מערי ארץ-ישראל של תקופת המקרא שבזיקה אליה נזכרים במקרא כל כך הרבה מבנים ממלכתיים. הדבר איננו צריך להפתיע, שהרי ירושלים היתה העיר המרכזית והחשובה ביותר בארץ-ישראל. אלא שכאן קיימת בכל זאת בעייה. בחפירות הארכיאולוגית נחשפו שרידים רבים מעברה של העיר, והם תוארכו היטב, ואולם הארכיאולוגים התקשו לעשות זאת ביחס למאה העשירית לפסה"נ, היא תקופת דוד ושלמה.

חוסר הממצאים הארכיאולוגים בירושלים חיזק את עמדתם של חוקרי המקרא ה"ניהיליסטיים" שהוזכרו כבר. לפי גירסתם, המימצא הארכיאולוגי, המשיח לפי תומו ואיננו חשוד במגמתיות, מצביע בעליל על העובדה שבמאה העשירית לפסה"נ העיר לא היתה מיושבת, ובשל כך דוד ושלמה לא היו ישויות ממשיות אלא בדיה ספרותית מאוחרת.

אלא שהעובדות אינן מדויקות – לא ניתן לומר שאין בירושלים ממצאים כלשהם מן התקופה. אל מעט החרסים שעלו בחפירותיהם של קניון ושילה מצטרף מבנה יוצא דופן הפרוש על ראש המדרון המזרחי של עיר דוד, היורד לנחל קדרון. זהו מבנה משופע, עשוי נדבכים של אבני שדה גדולות. במונחים של ימינו מכנים אדריכלי הנוף מבנה כזה בשם מיסלעה. במחקר הוא ידוע בשם "המבנה המדורג". הוא עשוי עפר ושרידי קירות קדומים, ככל הנראה כדי ליצור בראשו משטח יציב לבניית בניין מרכזי כלשהו. חלקים שונים של המבנה חפרו, איש איש בזמנו, מקאליסטר, קניון ושילה. הדעות, המתבססות על ניתוח אופן בניית המבנה והחרסים שהתגלו בין אבניו ומתחתיהן, חלוקות האם המבנה הוא משלהי התקופה הכנענית/יבוסית או מן המאה העשירית לפסה"נ, דהיינו מימי דוד.

השטח של צפון עיר דוד (סמוך לכביש האספלט המפריד בינה לבין האיזור הסמוך להר הבית) לא נחפר כדבעי, ויש החושבים שמבני ממלכה, ובהם ארמון המלך, עשויים להתגלות שם. בשולי השטח נמצאה למעשה רק ראיה אחת לסמיכותו של מבנה ממלכתי, אם כי מן המאה התשיעית לפסה"נ. זוהי כותרת אבן גדולה, מגולפת, מן הסוג שהיו מוצבות לעיטור מבנים ממלכתיים.

אלמנט אדריכלי נוסף שמקשה על פיענוח התמונה הארכיאולוגית של ימי דוד ושלמה הוא הר הבית של המלך הורדוס. זהו מתחם ענק (מידותיו כ-280×490 מ'; כ-145 דונם) ששטחו גדול יותר מפי שניים מכל שטחה של עיר דוד. מתחם זה מכסה ומסתיר כל מה שמצוי מתחתיו. למרבה הצער מעולם לא נחפר השטח הניתן לחפירה שמתחתיו, ולפי מצב העניינים הפוליטיים בעיר, חפירה שכזו רחוקה אף מלהיות אוטופית. אין כמעט ספק ששרידי בנייה קדומים, גם מן התקופות הבעייתיות של תולדות ירושלים, מסתתרים שם למטה...

אבל אולי שומה על הארכיאולוגים למתן את הציפיות של חוקרי המקרא ושל הציבור האמון על הטקסט המקראי. בקוראנו את רשימת המבנים שבנה שלמה, האין אנו מגזימים בציפיותינו, ללא הצדקה, למבנים גדולים, רחבים בהיקפם, מפוארים בעיטוריהם ובציודם? אולי עומדים מול עינינו – כמודלים מטעים – ארמונות ורסאי, בקינגהם ושינברון? ואולי ארמנותיהם העצומים בגודלם של סרגון וסנחריב מלכי אשור? הטקסט המקראי עצמו מציין כי הבנייה הממלכתית בימי דוד ושלמה נעשתה בידי בנאים ואמנים פניקיים. ואמנם ההשוואות למבנים פניקיים וצפון-סוריים מצביעים על מבנים מצומצמים ביותר בשטחם. בית יער הלבנון (מלכים א ז 2-6), מתואר כמבנה שמידותיו 5025 מ' לערך. על-פי התיאור הוא דומה בתוכניתו למקדש הפניקי שנחשף בכיתיון שבקפריסין (3022 מ' לערך). ארמון המלך, על-פי ההשוואה לבתי השליטים בצפון-סוריים היה, ככל הנראה בניין שמידותיו בסביבות 3020 מ' ולא יותר!

גם ממקדש שלמה לא נשתמר דבר; או אולי נשתמר, אך הוא קבור מתחת למתחם הר הבית המאוחר יותר, זה שמימי המלך הורדוס, ואיננו נגיש לנו. לפי הטקסט המקראי המתאר אותו בפירוט ראוי לציון (מלכים א' ה-ז) ניתן לקבל את הרושם שמדובר בתיאור של מקדש המתאים בפרטיו למקדשים בני התקופה שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במרחב של צפון-סוריה ופניקיה, אלא שהוא מצומצם יותר במידותיו. אילו היה הטקסט של תיאור המקדש בבחינת מיתוס טהור, היינו מצפים לתיאורים מוגזמים ואולי אף דמיונים (כמו למשל התיאורים המופלגים של חצרות בית המקדש שתיכננו לעצמם האיסיים במקדש העתיד להיבנות באחרית הימים, כפי שהוא מתואר בפירוט במגילת המקדש).

האמת – כפי שהיתה לפני כשלושת אלפים שנה, היא ככל הנראה אי-שם בתווך – בין התאור המופיע בטקסט המקראי (הכולל מרכיבים מיתולוגיים ומרכיבים היסטוריים) לבין מה שנחשף לעין בחפירות הארכיאולוגיות (ממצאים שיש לפרש אותם באורח מאוזן ותוך הסתמכות על שורת ההיגיון). שומה על הארכיאולוג לחשוף נתונים נוספים, עד כמה שהם השתמרו, בחפירה זהירה וקפדנית. וחובה מדעית של ההיסטוריונים והארכיאולוגים לחזור ולדון בסוגיה בכל פעם שמתגלים נתונים חדשים, מתוך שאיפה כנה להעריך את סך כל המידע כדי לנסות ולהתקרב אל ידיעת המציאות הקדומה כפי שאכן התקיימה למעשה.

שמות ותעתיקים אנגליים:

Yossi Naggar, Charles Warren, Courad Schick, Herman Guthe, Louis Vincent, Moutague Parker, Raimond Weill, Robert Macalister, G Dunkan, J.W.Crowfoot, M. Fitzgerald, Kathleen keuyou, Yigal Shilon, Ronny Reich

ביבליוגרפיה:
כותר: האות הכתובה
מחבר: רייך, רוני
תאריך: ינואר - פברואר 1999 , גליון 32
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. ד"ר רוני רייך, מרצה בכיר בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, ארכיאולוג ברשות העתיקות ועורך חפירות בעיר דוד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית